קהילה מנותקת

במהלך חצי השנה ששימשתי עורך ערוץ גאווה של nrg מעריב, דיווחתי בהרחבה על מצעד הגאווה בירושלים. הרעיון של הצעדת מצעד כזה בעיר שרוב תושביה מוכנים להרוג זה את זה בימים כתיקונם אך מתאחדים מחשש שמא "ההומואים באים", היה נראה לי מלכתחילה מופרך. הנימוקים לקיום המצעד היו אקלקטיים: חלק דיברו על הצורך לצעוד דווקא בבירת ישראל (יש לקהילה בארץ המון זקפה לאומית); חלק עסקו בהצבת חלופה למצב הקיים באמצעות מצעד מאוחד של הומואים ולסביות משני העמים, משלוש הדתות; אחרים הטיפו הטפה צדקנית בעד זכויות אדם ואזרח.
 
ככל שהעמיקו המחלוקות, גינויי הדתיים, ההסתה הפרועה מצד פרנסי העיר היהודים, המוסלמים והנוצרים, נסיגת המשטרה מהרצון לאשר מצעד כזה והתקפלות הפוליטיקאים מתמיכה בעצם קיום האירוע (למעט חברי מרצ וח"כ דב חנין מחד"ש), כך התגבר הרצון בקרב פרנסי הקהילה לצעוד בכל מחיר.
 
אתרע מזלם של אנשי "הבית הפתוח", האמון על ארגון האירוע, ופרצה מלחמת היש-ברירה בלבנון. המלחמה טרפה את כל הקלפים, והמצעד בוטל.
 
משתמה המלחמה, יצאו ראשי "הבית הפתוח" בהודעה כי הם רוצים לקיים את המצעד. לאף אחד לא היה ברור מדוע אחרי אלפים רבים של הרוגים, ישראלים ולבנונים, יש לערוך מצעד שילבה את שנאת הקנאים וחמתם של הימנים – משני העמים. אף אחד לא הצליח להבין כלל מדוע יש לתת לקיצונים את ההזדמנות לשפוך דם.

הם מ-נ-ו-ת-ק-י-ם

לא ברור כרגע מתי יתקיים האירוע, אם בכלל, והאם המשטרה תחליט לאשר אותו.
 
אולם עצם קיומו של מצעד כזה, גם אם תחת דגל זכויות האדם וסיסמאות מסורתיות למען זכויות אזרח, מעיד על ניתוק. ניתוק מחשבתי וקיומי.
 
הקהילה ההומו-לסבית לא הרימה שום קול מחאה נגד המלחמה בלבנון. היא הצטרפה לקונצנזוס הלאומני.
 
לקהילה, המאורגנת בארגונים עתירי-כספים כמו "הבית הפתוח" וארגונים ותיקים (ומעט יותר עניים) כמו "האגודה", אין מה לומר: לא על הצטרפות מאה אלף ישראלים למעגל העוני, לא על הפגיעה הקשה בכלכלה תוך תוספת מיותרת לתקציב הביטחון, לא על השחיתות הפוגעת בכל חלקה טובה.
 
להומואים בישראל (והלסביות מהוות חטיבה כמעט נפרדת, לא כל שכן הטרנסג'נדרים) נראה שלא אכפת אם זכויות אדם ואזרח מתקיימות מעבר למרחב הקווירי. לא אכפת להם – לנו – אם מדינת הרווחה נפגעת (שוב) אנושות, אם צמרת המדינה נחשדת בשחיתות שמאפיינת דיקטטורות חשוכות, אם מוסרי להטיל פצצות תוצרת ארה"ב על אוכלוסייה אזרחית.
 
זה לא מעניין להומואים את התחת. הם מעדיפים לדרוש זכויות בתל-אביב או בירושלים – זכויות פרטיקולריות עבורם – או, לחילופין, לכלות את לילותיהם בין ה-Vox, ה"אוויטה" ומסיבותיו (המשגעות) של שירזי.


חומקים אל האסקפיזם
 
ההתנהלות היומיומית של הקהילה היא חריגה ביחס להתנהלות קהילות גאות בחו"ל. כיאה לפוסט-מודרניסטים, הם פרשו מהמרחב הפוליטי ומתרכזים ב-
NGOs. כיאה לפוסט-ציונים, הם חומקים אל האסקפיזם התל-אביבי בניסיון לחמוק מדיון מהותי על התפוררות החברה הישראלית.
 
"הם", ולמעשה "אנחנו", משלמים את המחיר בכך שהקול הפוליטי היחיד שנשמע הוא זה של הרדיקלים ההזויים. המיעוט אשר מבטא עמדה פוליטית מאורגן במרצ המרוסקת, שאילו זה היה תלוי בה, כבר מזמן היתה מצטרפת לממשלת אולמרט-פרץ.
 
מי שרוצה לתבוע זכויות, מן הדין שייטול על עצמו גם חובות. מי שחומק מחובת ההשתתפות בדיון הציבורי הכללי, לא יכול לבקש לעצמו זכויות שוות ולהמשיך להחזיק בהשתמטותו.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קהילה מנותקת

  1. דוד,

    לשיטתך אין טעם במצעד הגאווה מכיוון שיש כל כך הרבה נושאים אחרים לטפל בהם. אבל דווקא משום כך חשוב שיש מישהו שמטפל במצעד הגאווה – בתוך המערבולת שאנחנו חיים בה, טוב שיש מישהו שזוכר שזכויות מסוימות הן בלתי ניתנות להכחשה ודואג שהן תעלינה לסדר היום הציבורי ולו במחיר שיאמרו לו שיש עניינים אחרים דחופים יותר.

    במזרח התיכון תמיד יהיו עניינים אחרים וחשובים יותר. אם נרשה להם לדחוק את הנושא ההומו סקסואלי הצידה תמיד יהיו די והותר תירוצים לדחיה.

    אין שום תרוץ למצב הקיים בחברה הישראלית אבל אי אפשר להאשים את הקהילה ההומו לסבית בתרומה שלה לדיון הציבורי.
    עצם העובדה שהמצעד נדון מאפשרת לאנשים להתמודד עם טענות הומופוביות ולעזור להם להזים אותן.

    דעתי האישית,
    דותן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s