הפוסט-ציונים מגייסים את רביקוביץ'

לפני כשש שנים, פגשתי בדליה רביקוביץ' באזכרה למשורר אותו הערכתי, אמיל חביבי המנוח, שהיה גם מידידיה של דליה. לפני שהחל האירוע, שהתקיים בסינמטק חיפה, ניגשתי לדליה, התוודיתי על הערצתי הרבה וקיבלתי חתימה על ספרהּ האדום, המהוה, "כל השירים עד כה". "באיחולים טובים", היא כתבה.
 
באזכרה לאמיל, דליה לא דיברה על פוליטיקה. כמעט שלא עסקה בשירה. אפילו לא ניסתה לעסוק באמיל חביבי כאישיות חצויה בין אינדיבידואליות לבין קומוניזם, בין ערביוּת לבין ישראליות. היא דיברה על אמיל חביבי האדם. הגבר שסעד עמה בביתה. האיש העדין אותו הכירה.
 
רבים בקהל זעו במקומם. התיאורים היו לעיתים אישיים מדי. ותיקי השמאל ציפו להטפה נוקבת נגד הכיבוש. המשוררים ציפו להערכה אסתטית. לא זה – ולא זה.
 
דליה היתה אינדיבידואליסטית מוחלטת. היא דיברה כנגד הכיבוש מדם לבה, מתוך תחושתה המתמשכת את היתמות והאובדן. מתוך הכרתה בערך חיי אדם. היא כתבה שירה מתוך מכאוביה, טירופיה, אהבותיה, אכזבותיה. היא לא עסקה באסתטיקה.
 
היה זה אחד מבאי ביתה שסיפר כיצד קיבל ציון "נכשל" באוניברסיטה בניתוח שיר של רביקוביץ', אותו ניתחו יחדיו דליה והוא.
 
השבוע קראתי במוסף ספרים של "הארץ" ניתוח אסתטי

מושא להתעללות פסיכואנליטית. רביקוביץ'

 של ספר משיריה דליה, עם קובץ משיריה שנותרו בעזבונה הספרותי. כך, בפתיחת המאמר, כותב המחבר:
 
בפתחו של ספרה שני, "חורף קשה" […] הציבה רביקוביץ את השיר "שאלות ותשובות", הבנוי כדיאלוג בין הדוברת-השואלת לבין הנמענים-המשיבים. השאלה שהיא מציבה לנמענים היא מה יהיה כאשר "יתמו נעורינו". ברוח סטואית הם משיבים על שאלתה בשאלה: "אם יתמו נעורינו, אז מה, שאלו". אולם הדוברת אינה יכולה לקבל את ההשתמעויות של תשובתם והיא עונה: "כאשר יתמו נעורינו, התקצפתי,/ יופיעו בים מפלצות משנות ובארץ תהיה אז בצרת".
 
היא אף מסיימת את השיר בהתרסה אפוקליפטית: "כאשר יתמו נעורינו, שאלתי,/ אם יתמו נעורינו, אשיב גם אני,/ מימיו החמים של הים התיכון/ ייבשו כאד אם יתמו נעורינו,/ ומי האוקינוס יבעו תנינים". למרות הטון המתריס נגד מהלכו של הזמן, נגד קצם הבלתי-נמנע של הנעורים, מה שניכר בשיר הוא המודעות המתמדת לכיליון הצפוי.

 
סטואית? מודעות מתמדת לכיליון הצפון? תכלית המאמר היא להמשיך לצייר את דליה רביקוביץ' כמשוררת בעל נטיות אובדניות שמימשה בסופו של דבר את איומה – והתאבדה.
 
ואין זה משנה שבניתוח הפתולוגי נמצא כי נפטרה כתוצאה מדום לב, וכי לא נמצאו תרופות בדמה. זה אפילו לא משנה עד כמה הפציר בנה, עדו, והסופרת אורלי קסטל-בלום, כי יניחו לרביקוביץ' ולא יהפכו את קיצה לקץ בו לא רצתה.
 
וממשיך וכותב מחבר המאמר:
 
אצל רביקוביץ ההתרוששות והמוות הם צדה האחר – האפל והמלנכולי – של התשוקה והאהבה. כישלון האינדיבידואציה (יצירת הנפרדות של העצמי) – כישלון הבא לידי ביטוי גם בשיר "שאלות ותשובות", שבו הדוברת מדמיינת את תום נעוריה כאירוע טבע קטסטרופלי, כאילו היו היא והטבע בלתי-נפרדים – מחזיר אותה פעם אחר פעם אל האובדן המתגלה כבלתי-נמנע.
 
רביקוביץ חוותה לא מעט דברים. כמו כל אדם. היא יותר מכל היתה תאבת חיים. היו בה תשוקות והיו לה אהבות. היא רצתה לחדול אך שאפה להתמיד. השורות אליהן מתייחס המחבר, שצוטטו לעיל, אינן רואות משהו חריג שמבטא "כישלון האינדיבידואציה" (או מה שזה לא אמור להביע) אלא דבר טבעי ממנו חושש כל אדם: המוות. השאיפה להתמיד בקיום ולא לחדול, והחרדה מפני המוות, היא דבר טבעי כמעט.
 
מי שיקרא את שאר המאמר, יבחין בניסיון לאנוס את רביקוביץ' לפי כל מיני מונחים הלקוחים מתיאוריות פסיכואנליטיות, עליהן אמר כבר פרופסור ליבוביץ שהן קשורות יותר למיתולוגיה מאשר לפסיכולוגיה. מה יותר טוב ופשוט מאשר לדבר על רביקוביץ כ"סובייקט", עם "אני" בעל אלף פנים, אישיות קרועה שמושלכת על מימי תיאוריות פסיכואנליטיות?
 
ואך לא בכך תם העניין. ברם, איך אפשר ללא פוליטיקה אנטי-ישראלית מובהקת?
 
אל תוך הנראטיב האישי של הטביעה והדיכאון […] מחדירה רביקוביץ באופן חתרני ומרתק רסיסים מסיפור אחר שהוא סיפור פוליטי במובהק […] קולומבוס חזר מהמסע שבו גילה את אמריקה על סיפונה של האונייה "סנטה מריה"; אולם האונייה עלתה על שרטון והוא נטש אותה ושב לספרד על סיפונה של אונייה אחרת, ה"נינייה". אונייתו של קולומבוס היא אונייה בשירות האימפריה הנוסעת אל הודו ומגלה בטעות עולם חדש. אנשיו של קולומבוס זורעים הרס ופורענות בעולם החדש וחומסים את אוצרותיו. רב החובל, המנהיג, נוטש את הספינה. כך, בלב השיר האישי כל כך של רביקוביץ, צצה ועולה ביקורת פוליטית על תאוות בצע, על גזילת רכושו של האחר, על העיוורון ביחס לאחרות באשר היא. למרות שהאישי נדמה כעומד במרכז השיר, הפוליטי אורב מאחור, ממתין לעבור למרכז הבמה, כפי שיקרה במחזור השירים הפוליטיים שבסוף הספר.
 
רוצה לומר הכותב (למי שאינו מבין לקסיקון פוסט מודרני מהו): רביקוביץ' היא חתרנית שמחדירה רסיסי סיפור פוליטי. היא דוגלת בתיאוריות פוסט-קולוניאליות. היא מחדירה אל שיריה ביקורת על תאוות בצע, גזילת רכוש, עיוורון ביחס לאחר. הנה בא הפוליטי, הנה באה האנטי-ציונות שכל כך חיכינו לה.
 
האח. הידד. זה קרה. קברניטי הפוסט-ציונות והפוסט-מודרניזם הפכו את רביקוביץ' לאחת משלהם. נפל הפור.
 
אולם מי שהכיר את דליה, מי שזכה להיכנס לנימי נפשה, מי ששוחח עמה ושמע את ביקורתה, יודע מה רב המרחק בינה לבין ניסיונות לאנוס את דמותה עם ההבלים מבית מדרשו של לאקאן ועם חד-צדדיות מסלפת מבית היוצר של המטבח הפוסט-מודרני והפוסט-ציוני.
 
השילוב המוחץ בין מילים חסרות קשר לוגי ("סובייקט", "אני", "איווי") ביניהן לבין מאמץ לא מתוחכם להפוך את שירת רביקוביץ' לכלי בתעמולה האנטי-ציונית והפוסט-מודרנית, איננו פוגם כהוא זה בדמותה האמיתית של דליה.
 
הוא הופך למגוחכת את בבואתם של פוסט-מודרניסטים ופוסט-ציונים שממשיכים למכור את מרכולתם המאוסה מעל דפי העיתונים, במסווה של "ביקורת ספרותית".

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “הפוסט-ציונים מגייסים את רביקוביץ'

  1. אכן רביקוביץ' הייתה אינדיבידואליסטית והרבה מאוד אנשים ניסו לספח אותה ואת כישרונה לחיקם, זה כלל לא ממעיט מערכה ומשאיר את אותם אנשים קטנים מאוד. אותם ואת דעותיהם.

    אשמח לקרוא עוד ממך.

  2. אתה כהרגלך מנסה לבטל דיספלינות כדי שיותאם עולמך המיושן והארכי או שמא עלי לומר ארכי שמרני
    חבל
    ופטתי

  3. לא נראה לי שיש קשר בין פוסט-ציונות לפוסט-מודרניזם. אפשר להיות הראשון מבלי להיות השני. אפילו ההפך: הציונות היא תנועה פוסט-מודרנית, ה"עם ככל העמים" זה שלילת המהות היהודית תוך השארת הקליפה, קנקן ה"לא עוד", דרך אלגנטית להתבולל. אלה שהתחלנו במזרח אירופה בתחילת המאה ה-20 (למשל משפחתי) חיפשו משהו שימלא את הריק, שייתן להם איזשהו "דע מאין באת", וגם שלא ירגישו בוגדים בהוריהם, אז הם נשאבו אל משהו שכאילו נובע מאותו מקום, כאילו ממשיך, כאילו מגשים… והאמת היא שמדובר בסוג של אנטישמיות. מלכתחילה. מהרצל. מחשבת ישראל היא תולדה של "גלות", מחייבת "גלות", והתנ"ך הוא בהקשר שלה לא יותר ממיתולוגיה. מי שכתב "בשנה הבאה בירושלים" לא התכוון לירושלים-של-מטה, מדובר במטאפורה, כמו "המשיח".

    הפסיכואנליזה-הפרוידיזם הוא המבשר של הפוסט-מודרניזם, ביטול הערכיות, עצם הרעיון שאנשים יתוודו לא דווקא על החטאים (כמו בקתוליות, שמשם זה נגנב) אלא על כל מה שזז, כלומר על כל מה שלא זז, על תיסכולים במישור האגו-הכוח. מדע הכוחנות.

    עד כאן להפעם. מנקודת המבט היהודית היו גם דברים חיוביים בפועלה של הציונות, אחרת היא לא היתה מצליחה. למשל תחיית השפה, ועוד, בהזדמנות אחרת.

    לאחרונה מצאתי את עצמי כותב איזושהי רשימה על אחד מהשירים החלשים של רביקוביץ' – מעשה שבעיקרון לא ייעשה. אבל אולי יעניין אותך לקרוא אותה:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=4141817

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s