זהות יהודית חילונית: בין ליבוביץ' למלכין

בשנת 1957, בכינוס רעיוני של ההסתדרות הציונית בירושלים, נתבקש פרופסור ישעיהו ליבוביץ לדון ביהדות משלושה היבטים: היהדות, העם היהודי ומדינת היהודים. הדברים פורסמו באותה השנה בכתב העת "מטרם", ולימים הופיעו כמאמר באחד מהספרים החשובים העוסקים ביהדות בת זמננו, "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" (שיצא לאור בהוצאת "שוקן" בשנת 1979).
 
חזרתי למאמרו של פרופסור ליבוביץ בעקבות ראיון שערכה מאיה פלדמן ב-ynet עם שולמית אלוני, פרופ' יעקב מלכין, פרופ' שלמה זנד ואורן יהי-שלום, כולם משתתפים בספר "תרבות היהדות החילונית", שיצא לאור בהוצאת הספרים "כתר".
 
הנחת היסוד, הן של המאמר והן של משתתפי הספר, היא שלא זו בלבד שקיימת יהדות חילונית, אלא שיש לה תרבות, דהיינו מכנה משותף היסטורי ורעיוני. למרות זאת, אפילו אחד מבין המרואיינים לא הצליח להצביע על אותה תרבות. מהו המשותף לכולם? הניכור המוחלט מכל ביטוי רפרזנטטיבי של היהדות ההיסטורית, והעלאת האדם כעגל הזהב החדש שתכליתו להחליף את אלוהי ישראל.
 
במאמרו כותב פרופ' ליבוביץ' את הדברים הבאים:
 
"אין לדבר כאן על יהדות מבחינה 'רעיונית', מאחר שרעיונות הם הפקר, וכל אחד יכול לראות בהם מהרהורי לבו; וכל עוד ניתנת רשות למתווכחים 'להגדיר את היהדות' מהרהורי לבם ומנטיותיהם והעדפותיהם האינטלקטואליות או האמוציונליות ולעשות את 'היהדות' מושג סובייקטיבי לגמרי – אין הוויכוח אלא פלפול סמאנטי בלבד…
 
"במה התגלמה היהדות בפועל? מה היה היסוד המעמיד שבה, אותו הדבר שבגללו היתה לה רציפות קיום ורציפות זהות בכל גלגוליה במשך אלפי שנים? אין אנו עוסקים ב'יהדות' אלא כמכלול הסימנים שקבעו את הזהות והרציפות של עם ישראל בהיסטוריה ושהגדירו אותו מבחינה מציאותית – ולאו דווקא רעיונית – כחטיבה מסוימת אחת, הנבדלת מחטיבות היסטוריות אחרות. 'יהדות' זו לא היתה אלא דת ישראל בהתגלמותה-בפועל בתורה ובמצוות, אשר מערכן השיטתי הוא ההלכה" (ליבוביץ: 235-236).

"יהדות אינה אלא דת ישראל"

בכתבה המדוברת ב-ynet, פותח את רצף הדברים פרופ' יעקב מלכין שאומר "יהודי בשבילי הוא פשוט חבר בעם היהודי… הזהות היהודית השתנתה בין עידן לעידן. בעידן התנ"כי הזהות היהודית לא חפפה לזהות הדתית, להפך. היו הרבה דתות בתוך התרבות היהודית, החל מימי הביניים התפצלה היהדות, והיו לנו קנאים ורבנים ומיסטיקנים שמאכלסים את השמיים המונותיאיסטים בהרבה ישויות על-טבעיות. בתקופת הנאורות, החל משפינוזה, שהיה היהודי החילוני הראשון, מתפצלת היהדות באופן ברור לחילונית ודתית. כך שיהודי בעיני הוא מי ששייך לאחת התרבויות הרבות שמרכיבות את התרבות היהודית".

דת התבונה – מן האפשר, לא ביהדות

דבריו של מלכין משקפים, למעשה, את אחד הניסיונות הגדולים שנעשו במאה ה-20, והוא ייסוד דת חילונית מתוך היהדות, והיא דת התבונה שאחד ממבשריה הוא שפינוזה. העובדה הפשוטה ממנה מתעלם מלכין היא היות כל הזרמים ביהדות – בין אם מדובר במיסטיקנים ובין אם מדובר ברציונליסטים דוגמת הרמב"ם – מבוססים על שמירת תורה ומצוות. עד תקופת הנאורות או ההשכלה (והכוונה בעיקר למאה ה-18), לא היתה קיימת כתופעה חברתית קבוצת יהודים שלא שמרה מצוות ושהיה לחבריה תוכן ערכי ותרבותי משותף שהתבסס על דבר אחר משמירת תורת המצוות.
 
ועוד דבר: שפינוזה לא היה חילוני. הניסיון לנכס את הפנתאיזם של שפינוזה הוא האחד הדברים כנגדו מקטרגים חוקרי שפינוזה רבים. האמונה הפנתאיסטית, שינקה במידה רבה מהסטואה ובמידה מסוימת מהניאו-פלטוניזם, ראתה חפיפה בין האל לבין העולם. כך, אחת הסוגיות המעניינות שמעסיקות פנתאיסטים היא בעיית הרוע, דווקא מנקודת מבט תיאולוגית: כיצד ישנו רוע בעולם אם קיימת חפיפה בין העולם לבין האל? (עיסוק מעניין נוסף בנושא מקיים שלינג). הייתי ממליץ לפרופ' מלכין לקרוא את שפינוזה מחדש (ורצוי, במקור הלטיני).
 
אולם לא נחרוג מקו הדיון. בניגוד לדברי מלכין, טוען ליבוביץ' כי "היהדות אמנם הפיקה מקרבה את החזון המשיחי, אך היא לא נתלתה בו; לפי תמצית מהותה לא היתה היהדות אלא הפרוזה האפורה של הסדר מציאות האדם בחיי יום-יום, בשעתו ובמקומו, למטרת עבודת-ה'… כשאנו מרוקנים את ההיסטוריה של עם ישראל מתכנה וממשמעותה שהיו לה בפועל – שלא היו אלא תוכן דתי ומשמעות דתית – הרי אנו יוצרים כאן אומה חדשה אשר אינה המשך של היסטוריה זו, אף אם היא מוסיפה להשתמש בסיסמאות ובכינויים הלקוחים ממנה" (ליבוביץ: 238).
 
כך, שולמית אלוני – הכוהנת הגדולה של השמאל החילוני – אומרת ל-ynet כי "היהודים התפתחו בחברה שהיתה כולה חברה דתית. להתפתחות של כל הדתות היה חלק באי-ההבנה של מהות העולם, ועם התפתחות המדע והנאורות אנשים השתחררו מחלק מהתכנים הדתיים וזה הגיע גם ליהדות. עד תקופה מסוימת ליהדות היתה זהות מלאה עם דת, אבל הזהות היתה ספוגה בהרבה מאוד תרבות. ברגע שהתפכחנו, ואנחנו לא זקוקים לאלוהים אלא משתמשים בתבונה שלנו, נשארנו במושגים שלנו, בספרים שלנו, אבל נעשינו סלקטיביים. אדם שיודע שיש מדע, שיודע שהעולם לא נברא בשישה ימים, יודע שהרבנים האלה עם החומרה שלהם הם למעשה שמרנים".
 
העובדה שאלוני איננה מצליחה כלל להבין את המהות התיאולוגית של היהדות ההיסטורית ומנגידה אותה למדע ולנאורות, ממחישה את עומק המשבר בה מצויה "היהדות החילונית", הנאלצת לכונן את זהותה בעימות עם התוכן הערכי ההיסטורי של היהדות (האם סיפור הבריאה ביקש לתת לאדם אינפורמציה על העולם? האם התנ"ך מספק מידע או מעמיד את האדם בפני חובתו לעבוד את הקב"ה?).
 
כך, כשאלוני גורסת כי "להתפתחות של כל הדתות היה חלק באי-הבנה של מהות העולם, ועם התפתחות המדע והנאורות אנשים השתחררו מחלק מהתכנים הדתיים", היא מבקשת לכונן יהדות חדשה (ולמה שתיקרא זו כלל "יהדות"?) על יסודות המדע והתבונה האנושית. מעבר לעובדה שהתפתחות הדתות השונות (אולי עבור אלוני קיימות רק שלוש דתות אך ההיסטוריה של הדת אינה מתחילה במונותאיזם היהודו-נוצרי) לא היתה אלא תרומה להבנת התפתחות העולם, אלא שהתפתחות המדע והנאורות רק חידדו את הטענה הבסיסית של הדתות ההיסטוריות: השאלות הגדולות, המטאפיסיות, מצויות מעבר לתבונה האנושית, ואם ניתן לתת עליהן תשובות – הרי הן ביחס לעולם שבניסיון ולא לעולם כשלעצמו. הלא זו היתה תרומתו של הפילוסוף של הנאורות בהא הידיעה, קאנט: הטענה בדבר מוגבלות התבונה האנושית. פולחן התבונה של אלוני, שהוא א-קאנטיאני ביסודו, מבקש לטעון לא רק בזכות תפישת ההיסטוריה כהתפתחות פוזיטיבית אל עבר מתן תשובות לשאלות הגדולות, ואף לא רק בזכות היות תבונת האדם הבסיס האולטימטיבי היחיד לכל ידיעה. עבור אלוני, הידיעה הינה בלתי-מוגבלת באפשרויות ידיעתה, ומכאן קידוש דת התבונה והמדע כחלופה לדת ההיסטורית.

מוגבלות התבונה האנושית. קאנט

מעבר לתעמולה הפרו-פלסטינית והאנטישמית של שלמה זנד בראיון ל-ynet, שאיני מוצא טעם להתייחס אליה כלל, ראוי שוב לחזור לדברי מלכין. הוא מטעים כי "לדבר על זהות ישראלית כזהות לא יהודית זאת טעות, מפני שהזהות הישראלית היא חלק מהזהות היהודית העולמית. ומדוע היא חילונית? לא מפני שמלבישים הר כגיגית, אלא משום שבמציאות יש עובדות, ואורחות החיים, היצירה והחינוך של רוב היהודים בישראל ובעולם הם מחוץ לדת היהודית". 

טיב תביעת היהדות

דבריו של מלכין הם נכונים ובכך הוא מחדד את הבעיה. במה אורח החיים, היצירה והחינוך של היהודים מספקים להם זהות יהודית ולא זהות אחרת, נניח של ישראלים דוברי עברית? ליבוביץ' עונה למלכין ומדגיש במאמרו את הדברים הבאים:
 
"אפשר לדלות אורח-חיים מן היהדות. המציאות ההיסטורית וגילויי החיים של עשרות דורות שקדמו לנו מעידים על כך שדבר זה ניתן להיעשות. אורח-החיים הדתי הנידלה מן היהדות אפשר להעריכו מבחינה אנושית-מוסרית הערכות שונות, ובזה לא תהיה אחדות-דעות בינינו. אבל אי-אפשר לדלות מן היהדות הדרכה לאורח חיים חילוני. אם אנו מרוקנים את היהדות ממשמעותה הדתית, אי אפשר לדלות ממנה מוסר" (ליבוביץ: 239).
 
בתשובה לשאלה "איך מחליטים מה משמרים מהמסורת ומה משאירים בצד? לא לצום ביום כיפור, אבל לערוך בר מצווה לילד?", עונה אורן יהי-שלום:
 
"בכל דור היהדות שאלה את השאלה הזאת. אני חושב שהתשובה זה החינוך ההומניסטי והמוסר האוניברסלי של בני אדם חופשיים שיכולים להביא את הערכים האלה לתוך התרבות שלנו. זה מה שאני עושה בחינוך. דווקא ביום כיפור, בעיני, צריך לעצור ולחפש מה מקרב אותנו יותר לאהבת האדם ומה מרחיק אותנו משם. גם כשאתה בתוך ההלכה אתה יכול לבחור מה לקחת משם, ההלכה כשמה כן היא, היא הולכת". דהיינו, יום הכיפורים איננו מבוסס על חשבון נפש בין האדם לחברו, במעמד חשבון הנפש שבין האדם למקום, אלא מתקיים על אהבת האדם. אהבה, שאיננה נובעת מאהבת השם אלא מהעמדת האדם כראש וראשון לתכליות, מעין פרויקט קאנטיאני בלבוש יהודי.
 
כאילו לא השתנה דבר, מגיב ליבוביץ' המנוח לדברי יהי-שלום באומרו: "היהדות מעולם לא היתה השירה הנשגבת על חזון גאולת האדם בעתיד כתחליף לעיצוב דמות ההווה. היהדות התגלמה בהלכה, שהיא הפרוזה האפורה של עיצוב חיי היום-יום […] הארגומנטציה למען הדת מבחינת תועלתה ויעילותה לאדם בכלל ולקיומו של עם ישראל ולביסוסה של מדינת ישראל בפרט – יש בה משום חילול הדת. היא עושה את הדת אמצעי ומכשיר לסיפוק צרכים ואינטרסים אנושיים, ואת האמונה – לאהבה התלויה בדבר. כל התולה את עצמו, את פרטי קורותיו ואת מאורעות דורו בהשגחה ורואה בהם את אצבע-אלוהים – עלוב הוא מאוד מבחינה דתית דווקא" (ליבוביץ: 240-241).
 
הבעיה המהותית העולה מרב-השיח שמתקיים בין ישראלים שאין להם קשר כלשהו לזהות יהודית היסטורית, תלויה ועומדת על שאלת המכנה המשותף שמייחד את זהותם בהיותה זהות הטוענת לכתר היהדות מחד ולצעיף החילוניות מאידך. מה מאחד יהודים חילונים? מה בין יהדות לבין מחללי-שבת, בועלי-נידה ואוכלי-טריפה? האם ההומניזם הכללי הוא יהודי? במה מתבטאת יהודיות הטענה שהאדם לא זו בלבד שהוא נזר הבריאה אלא שהוא התכלית הראויה היחידה?
 
המשותף לכל אנשי "היהדות החילונית" הוא הקרע הגדול, העמוק, שבין עולמם – שהוא עולם אוניברסלי של ערכים השאובים במידה לא מועטה מהנצרות דווקא – לבין עולמה של היהדות. המאמץ ליטול את היהדות ולארוג אותה אל תוך החילוניות, ר"ל אל תוך מבנה ערכי שבמרכזו ניצב האדם התבוני ולא האל הבורא, ממשיך להיראות כאבסורדי: הדרך היחידה של קיום זהות "יהדות חילונית" הוא בהתנתקות מוחלטת ממרכז הכובד הערכי של היהדות והוא שמירת תורה ומצוות.
 
כך, הרמב"ם מסיים את "מורה נבוכים" (חלק שלישי, פרק נד, עמוד עא) באומרו "ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להידמות בפעולות השם".
 
הפער בין עולמו הרוחני של הרמב"ם לבין עולמם הרוחני של אנשי "היהדות החילונית" הוא, אולי, מהבעיות המכאיבות, הגדולות והקשות של היהדות בדורנו.  אפשר שפער זה הוא אולי המקור היחיד להבנת טיב תביעת היהדות, התביעה לעבודת האל (ולשמה), ולכינון זהות יהודית הנאמנה לרוחה ההיסטוריה של היהדות כמציאות חברתית של עבודת ה'.

* ליבוביץ ישעיהו (1979). יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “זהות יהודית חילונית: בין ליבוביץ' למלכין

  1. אני שמח להווכח שמהר מאוד התעשתת מחריצות הלשון האימתניות שבהן כשלת ברשימתך על הכתבי-עת. אם זה בהשפעת יום הכיפורים אז השבח לחגי ישראל.

    בעניין הזהות היהודית מול הזהות הישראלית, כתגובה כאן-עכשיו אחזור במשפט אחד על מה שאני טוען כל הזמן: במדינה הזאת, שנולדנו בה או שהיגרנו אליה, מי שמרגיש צורך במסגרת ליהדותו שישתייך לקהילה, לא יותר מאשר קהילה, עוד קהילה יהודית, עוד "גלות". ואם בכל זאת אתם מתעקשים על מדינת-העם-היהודי אז זו חייבת להיות מדינה ותיקנית, שחיה ממעשׂר, לא מדינה "נורמלית" עם תעשיה וחקלאות וכו'. אני מאמין שעוד בימיי הנקודה הזאת תתבהר לכם.

    הוגה דעות בסוגיות אלה שכדאי לקרוא: אליעזר שבייד. גם אבי רביצקי שווה הרבה.

  2. המאמר הנפלא הזה צריך להיכנס למהדורה הבאה של "תרבות היהדות החילונית" אם יש מבין הקוראים מי שנוגע לדבר, אנא קח זאת לתשומת ליבך.

  3. דויד מדוע אינך מסוגל להתמודד עם ביקורת על הציונות, ועל התרבות האתנוצטרית שהיא ייצרה כאן?
    מדוע אתה כל כך פוחד מביקורת על הציונות ותרבותה?
    נדמה כי עברך הרדיקלי הפך אותך ל"בובה" בידי השמרנות?

  4. אני יהודי-חילוני. ולמה? מכיוון שהסיווג "האתני/הגזעי/הגנטי" שלי הוא יהודי ומכיוון שאיני מאמין בדת היהודית.
    אקדים ואומר- אם הייתה לי האפשרות לקבוע כי איני יודע הייתי עושה זאת בלי למצמץ.

    הגזענות היא התכונה השפלה ביותר. רצח העם היהודי בשואה הוא פרי של הגזענות שהובילה לקטרוג הגן היהודי כגן שפל ומזוהם שיש להשמידו.
    מתוקף אותה גזענות נוראית וכדי להגן על כל אלו שנרדפו בגלל שנחשבו ליהודים (מבחינה גנטית – בין אם היו שייכים לדת היהודית ובין אם לאו) הוקמה מדינה ישראל, מקלט לעם היהודי ומקום שבו יוכלו לחיות בגלוי ולא לחשש וגזענות, מקום שבו יוכלו לקיים חברת מופת.
    הבעיה היא שבמהרה הפכה מדינת ישראל ממדינה שנועדה לשמור על קורבנות הגזענות למדינה גזענית (כן! היו מדינות יותר גזעניות ואחרי הכל מדינת ישראל היא נאורה, אני לא מקבל טיעון זה כרלוונטי), על שינוי זה יעיד התיקון לחוק השבות שנעשה בשנת 1970, חוק שיפוט בתי דין רבניים משנת 1953 ועוד.
    כבר לא מדובר יותר על אדם הרואה את עצמו בתום לב כיהודי, מאמין בדת היהודית או נרדף כיהודי. מדובר באדם שאמו הייתה יהודיה או התגייר, בגיור שהוא לרוב אותודוכסי מחמיר.
    בנוסף, קשה לנו לקבל את האחר, את זה שאינו יהודי. במקרים רבים יהודים מתבטאים בהתבטאויות שלא היו מביישות אנטישמי כבד אילולא רק היו מופנות כלפי העם היהודי.
    אני רואה את עצמי כיהודי רק בגלל שנכפה עלי לראות את עצמי כך, מי כופה עלי לראות את עצמי כיהודי? פעם אחת יהא זה האנטישמי ובא אחרת יהיה זה היהודי האורתודוכס. האם אני רוצה בכך? בוודאי שלא, איני מאמין בבורא עולם ואיני מאמין בדת היהודית, ולכן אין צדקה לכך שאחשב כיהודי. אך אין פה מקום לשאלה האם אני רוצה בכך או לא, המציאות היא המציאות וההגדרה יהודי היא הגדרה שלצערי הרב בעולם גזעני זה איני יכול להתחמק ממנה והיא מכורח המציאות.
    נכון, יש לי ידע בתרבות ובדת היהודית ואני גם מסכים עם חלק מהעקרונות העולים ממנה ועם חלק ממוסריה, אבל באותו אופן אני יכול להתייחס אל הברית החדשה, אל הקוראן או אל כתביו של בודהה ואישית אני בכלל מתחבר יותר לכתביהם של אלבר קאמי ואחרים כשזה נוגע לתפיסת עולם.

  5. ההערה: אני מודע לעובדה שגם בנושא השואה וגם בנושא הקמת מדינת ישראל היו עוד משתנים חשובים שהשפיעו על ההתרחשיות, התמקדתי בגזענות כי היא הרלוונטית לדיון זה ואין להכחיש את חשיבותה והשפעתה ההעצומה על ההתרחשויות.

  6. אני לא מבין מה הבעיה העקרונית לומר שיש עם יהודי שאיננו מחזיק ומאמין בדת המסורתית, או לפחות בחלקים רחבים מעקרונותיה ומצוותיה, ועדיין זכותו לעשות זאת כיהודי, כבן העם היהודי ששינה את תכני אמונתו, כיוון שהוא היוצר את תרבותו ושפתו ומכלול הזהות הייחודית שלו לאורך נתיבי הזמן המשתנים. זה הולך ומשתנה ככל יצירה וזהות אנושית במהלך ההיסטוריה. גם ה'אני' של כל אחד מאיתנו כפרט משתנה (אני היום לא עם אותה תודעה כמו כשהייתי בן 12) ולמרות זאת אנו חושבים שיש איזו אחדות והמשכיות של הזהות, ולא משנים כל יום את הפספורטים ותעודות הזהות שלנו. כך גם תודעה של 'אני לאומי', שיכולה להשתנות במהלך ההיסטוריה מזהות עברית לישראלית וליהודית, מארצית לתפוצתית וחזרה, ומדתית לחילונית וכדומה, ועדיין לשמור על הגדרה עצמית הכוללת את כל אפשרויות העבר הזה, כתמונות ביוגרפיה באלבום התמונות וארון הספרים הלאומי, לשימושי הווה ועתיד כחפצנו. במדינת ישראל גם ניתן לזהות היהודית ביטוי הגמוני בשדה הציבורי כמו שכל עם אחר עושה: היפאנים וההודים, האיראנים והאנגלים, הגרמנים והספרדים, האיטלקים והשוודים, הרוסים והיוונים. היוונים למשל, לא חייבים להאמין בזאוס ואלי הפנתיאון של המיתולוגיה הקלאסית שיצרו אבותיהם הקדומים, כדי שתהיה להם זכות לקרוא לעצמם יוונים. וכך גם עם ישראל בימינו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s