עגל זהב ושמו מצעד הגאווה

מי שיבחן בעתיד את התנהלות החברה הישראלית, והקהילה ההומו-לסבית, סביב מצעד גאווה – בימים של שחיתות המידות, אובדן האמון בהנהגה, מורל נמוך בעקבות תבוסה צבאית צורבת והמשך הידרדרות המצב הכלכלי והחברתי בעקבות תקציב פושע – יוכל להבחין ברמה הגבוהה של הניתוק אשר מפגינים כל אלה שידם במצעד הזה: ניתוק מהחברה הישראלית, מתחלואיה, מחולייה, מזירות הדיון המרכזיות שכוננו בה בשנים האחרונות.
 
הניתוק הזה איננו מאפיין רק את הקהילה הגאה. כבר שנים לא מעטות שהקהילה ההומו-לסבית, הבי והטרנס היא ראש לשועלי ההתקרנפות, ההסתגרות והצביעות. כבר שנים היא לא מנהלת שום מאבק פוליטי ראוי לשמו: לא על דמות החברה בישראל, לא על מקומה בציבוריות הישראלית, אפילו לא על השתתפותה בפוליטיקה ובפרלמנט הישראלי. הניתוק הזה מאפיין גם את החרדים, הדתיים-הלאומיים, אנשי המשטרה והציבור הישראלי-החילוני בכללותו.
 
בהיעדר מכנה ערכי משותף, מתחרים אלה באלה בסימון המוקד התורן לשנאה. משאיבדו החרדים וחבריהם הדתיים-הלאומיים את ארץ ישראל והשטחים כמקור לפולחן, סימנו את ההומוסקסואלים והלסביות כגורם מאחד. והוא איננו מאחד רק אותם, אלא אף את שכניהם המוסלמים והנוצרים, אשר תרים גם הם את הגורם שילכדם, בהיעדר חזון ערכי, מדיני וחברתי, ברור. הקהילה ההומו-לסבית, אשר השכילה לאתר את התלכדות שונאיה מסביב לשנאתם כלפיה, לא פספסה את ההזדמנות: במסווה של רטוריקת זכויות ליברלית מהזן הנחות ביותר, ותחת מעטה צבוע של הידברות עם פרנסי ציבור דתיים, עובד מנגנון משומן של עסקנים ואנשי תקשורת המזוהים עם הקהילה למען אירוע שעלול להסתיים במרחץ דמים כבד.

שעתם היפה של הקנאים

מוקד הדיון, שאלת זכות ההומוסקסואלים והלסביות לצעוד בירושלים, הוא פספוס של מוקד הפולמוס האמיתי: החברה הישראלית. איזו חברה נבנית פה בשנים האחרונות? מה דמותה? מהו צביונה? אילו ערכים מאפיינים אותה? במה היא חברה ובמה היא אוסף של קהילות מבודדות אשר בינן לבין קהילות אחרות מצוי שסע תרבותי תהומי?
 
והעובדה היא שבשנים האחרונות, עם האכזבה ממשיח השלום ולאחר ההתפכחות מחזון שלמות הארץ, החברה הישראלית היא חברה שבמרכזה ניצבת השנאה לאחר, התיעוב כלפי מי שדעתו שונה, דה-הלגיטימציה כלפי המיעוט וערעור זכותה של קהילה – תהי אשר תהי – לחיות את חייה כרצונה, ללא הפרעה.
 
משיחי שקר ונביאי כזב
 
האובססיה סביב קיום מצעד גאווה דווקא בעיר ענייה, מפולגת ולאומנית כירושלים, ונכונותם של פונדמנטליסטים וקנאים להיהרג ולהרוג למען מניעת המצעד, מעידים על קריסת ערכיה של החברה הישראלית. בהיעדר מרכז ליברלי וסוציאל-דמוקרטי, בהינתן שאין מנהיגות ממשית בישראל אלא קומץ של עסקנים ויועצי תקשורת אשר מושלים בכל מערכות המדינה, מיעוט שולי אחד ומיעוט שולי אחר יכולים להכניס מדינה שלמה אל תוך מערבולת מיותרת של אלימות ושנאה יוקדת.
 
היות שהשנאה לאחר והיעדר הסובלנות החברתית נמצאים בלבה של חברה מובסת, שבורה, חסרת מצפן רעיוני, שרוסקה בלהט עשרים שנות משיחיות ניאו-ליברלית ופוסט-מודרנית – ובמרכזם משיחי שקר ונביאי כזב של הפרטה, מזרח תיכון חדש ואתחלתא דגאולה – יכולים שני מיעוטים להבעיר את בירתה, והממשלה שותקת.
 
לא יימצא מדינאי רציני אשר ישלול את זכותם של מהפכנים חדורי משיחיות מטורפת מלהבעיר את עיר הבירה בשם ערכיהם וזכויותיהם המוחלטות. לא יימצא איש הרוח אשר יאמר כי בעת הזאת מן הנמנע לשטוף את רחובות ירושלים בדם על מנת להוליך בהם את עגל הזהב השקרי של איומי אלימות מחד וקנאות ליברלית מאידך, ולשמן בדם רב את גלגלי הפורענות ההולכת וקרבה. לא יימצא איש אשר ייטיב להביט נכוחה במציאות המתהווה ויאמר כי עם שבע אנחנו, שבע ממרורים, מדמים, ממדון וממלחמות. כי ביקשנו לעת הזאת לנוח.
 
רטוריקה כוזבת
 
במשך שנים חלחלה לתודעה הישראלית הקונספציה השגויה לפיה מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות, כי בתוך המון רב של קנאות דתית, דיקטטורה ולאומנות פנאטית, הקיום הישראלי לא רק שהוא מובטח – אלא גם נורמלי. ביסודה עמדה המחשבה כי אנומליה של מלחמות, פיגועים, שסעים עדתיים, רצח ראש ממשלה, מאבקים להוטים נגד הדת ובעדה, עוני לצד שכול, חרפת רעב לצד רווחה נהנתנית, משקפת דווקא נורמליות. מחשבה זו סיממה לא רק את הציבור הישראלי, אלא גם את אלו הנאבקים למען שינוי פניה של החברה הישראלית.
 
המוצר שנקרא "מצעד הגאווה" הוא חלק ממאמץ של אליטות מסוימות, המסרבות להיות חלק מהזירה הקרויה "החברה הישראלית", ושנטועות היטב בתוך הפוסט-מודרניות נטולת הערכים והמשוללת אידיאולוגיות מכוננות, לנטוע בנו את אשליית הנורמליות. אשליה שבבסיסה רטוריקה אינדיבידואליסטית של זכויות, במקום התדיינות על השבר הגדול הפוקד חברה שלמה.
 
רטוריקה זו, ובמסגרתה פוליטיקה ליברלית הרואה פרט ולא חברה, אדם ולא קהילה, אנשים ולא מדינה, מנצלת את החלל הערכי והרעיוני שנפער בחברה הישראלית בשנים האחרונות על מנת להכניס מולך חדש שקרוי "מצעד גאווה". גאווה על שום מה? על שום הרצון לטעון כי פומפיי הישראלית בימיה האחרונים היא ישות נורמלית. ולא זה בלבד שהיא נורמלית, אלא שבשם פסבדו-ערכים והטפת מוסרנית על זכויות הפרט, ניתן לנצל את השבר בה היא מצויה, את תהומות הלאומנות והשנאה הקיימים בה, על מנת להגשים את חזון הנורמליות.
 
את הדיון על טיב החברה הישראלית, על ערכיה הנוכחיים ועל כרסום רעיונות פוסט-מודרניים מזה וניאו-ליברליים מזה בגופה ההולך וכלה, יש להותיר לזירות דיון אחרות. אולם מן הראוי בעת הזאת לומר לאלה המתפרנסים ומתקיימים על מצע ריקבון גופת הישראליות, כי מאסנו בהם וקצנו בשיגיונותיהם. איננו רוצים מצעדי גאווה ואיננו חפצים במצעדי ענווה. אין אנו מעונינים במפגני ראווה בחוצות ירושלים ושבענו מעשרות שנים של קנאות דתית המאיימת בשבט האלימות על מנת להסדיר את יחסי החרדים עם המדינה החילונית.
 
הדיון על זכויות למיעוטים הוא הכרחי, והמאבק על חופש אזרחי רב ושוויון חוקי מוחלט לקהילה הגאה הוא מאבק שראוי לנהלו, ואסור בשום פנים ואופן לחדול ממנו. אך את הדיון הזה ואת המאבק המדובר יש לקיים במסגרת דיון כללי על דמות החברה בישראל.
 
מי שרוצה להתחיל דיוני עומק חברתיים וערכיים בהקזת דמם של המתדיינים, מן הראוי להראות לו כבר עתה כי מקומו ייפקד מהם. יש להזהירו כבר עתה כי הדרך לתקומה מחודשת איננה עוברת בתלם החרושה של השנאה הישנה. ואם יש חוק בישראל, ובמידה ששפיות הדעת אוחזת במשטרת ישראל ובדרג המדיני, יש להודיע כבר עתה כי עגל הזהב הפוסט-מודרני של מצעד הגאווה בלב ירושלים, ולצידו הקנאות הדתית האלימה של המיעוט החרדי, אינם בגדר אפשרות מתקבלת על הדעת בחברה שתרה אחר דרכה, ושרויה עדיין באפלה ובמבוכה עת מלאו אחת עשרה שנים ללילה בו איבדה את עצמה לדעת.

מודעות פרסומת

19 מחשבות על “עגל זהב ושמו מצעד הגאווה

  1. עגל הזהב הפוסט-מודרני? חחח, הגזמת קשות.
    בעצמך כתבת, יש צורך בדיון. על איזה דיון חשבת? שנציגי ההומואים יישבו על ברכיו של עובדיה יוסף ויגיעו להבנה פוסט-דמוקרטית, פוסט-מודרנית או פוסט-אֶמו, ולפיה כולם יחיו כאן בשקט בשלווה ובהרמוניה ויכירו בזכותו של האחר לחיות את חייו?
    יש כאן מלחמת תרבות. ישנם שני מחנות. אחד חשוך, אלים ופרימיטיבי, השני בעיקר מקופח. המיעוט המקופח תובע את זכויותיו. בעיניי, עדיפה מלחמה על פני השתקה וטאטוא מתחת לשטיח. מרחץ דמים? לא יהיה מרחץ דמים, אם המשטרה תעשה את עבודתה כמו שצריך. ואם יהיה מרחץ דמים? גם זה לא מפחיד אותי. שמעת על סטונוול?

  2. אפשר וחשוב לבקר את ה"קהילה" ההומו-לסבית על חוסר האג'נדה, ולדבר על המגבלות על גישת פוליטיקת הזכויות-זהות הליברלית. אבל הרשימה הזו חוטאת בסימטריה מעוותת בין מי שנאבק למען שוויון ונגד הפליה, תוך שאין הוא מבקש לכפות את חייו על האחר, ובין מי שנאבק בשם חוסר קבלה ונסיון כפייה על האחר. בין מי שרוצה לפעול פעולה לגיטימית במרחב הציבורי, ובין מי שמאיים ופועל באלימות. ולכן,אם כבר מישהו חוטא במחיקת ערכים ואפשרות להבחין בין טוב ורע, זה אתה דוד בחוסר ההבחנה הזה. (ואגב לא הייתי "מאשים" את הפוסטמודרניזים בזה, ממש לא, אבל זה כבר דיון ענק אחר).

    חוץ מזה, הרשימה מתעלמת מכך שיש הרבה גוונים ב"קהילה", מהנוכחות הקווירית בקבוצות כמו האנרכיסיטים נגד גדרות, מסדר היום הפוליטי של קבוצות כמו הקוויראפשין וכביסה שחורה, מהפרויקט הפלסטיני המדהים של הבית הפתוח, ובכלל מכך שהחיבור בין התנגדות קווירית לנורמליות בתחום המיניות, להתנגדות לכיבוש, אפילו אם הוא זר להרבה ההומואים והלסביות, הוא אחת התופעות המרתקות של השנים האחרונות.

  3. הניסיון לטעון שהחרדים הם הרע והקהילה היא הטוב, ומכאן יש לערך דיכוטומיה בין החשוכים לנאורים, היא פשטנית ומשקפת ניתוח דיי שטחי של המציאות החברתית.

    מצעד גאווה בירושלים איננו משקף מאבק למען חברה נאורה, תבונית ורציונלית – מעין בבואה של ערכים נאורים קלאסיים – אלא ניסיון לכפות מאבק אלים, יהא מחירו אשר יהא, למען מימוש זכות פרטיקולרית של מיעוט לצעוד ברחובות עיר מסוימת, חרף ההתנגדות שמצעד כזה מעורר.

    מצעד שכזה מבקש להשיג ערכים ראויים באמצעות שפיכות דמים, וההבחנה איננה בין הרעים לבין הטובים אלא בין גוונים שונים של קנאות שנעה בין קוסמופוליטיות לפונדמנטליזם דתי-משיחי, שאין להם שום קשר לדיון ישראלי שמתנהל בגבולות של חברה ישראלית ומדינה ישראלית.

    הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שקבוצות קנאיות כמו אלו שהזכרת השתלטו על השיח הקהילתי וסחפו אחריהן את המרכז השמאלי השפוי בקהילה. העובדה שקבוצות כאלה מושלות עתה בכיפה ועלולות לדרדר את ירושלים לשפיכות דמים נוראית, מעידה עד כמה הדרדרנו בסירובנו למצוא מקום בזירת הדיון הישראלית ובהתפתותנו לדיון פוסט-מודרני של קבוצות שוליים המעודדות את הלאומנות הפלסטינית בשם קוסמפוליטיות נטולת-גדרות.

  4. אתה בוודאי יודע שאני מסכים איתך לגבי רוב הדברים שרשמת בנוגע למצעד הגאווה הריקני והנבוב. אבל מכאן ועד לכנות את הקהילה הגאה "מיעוט קנאי"?

    מהי "קנאות", אם כך?
    האם זו הדרישה לנורמליזציה? לשוויון?
    היא דרישתם של זוג הומואים לשזור את חייהם זה בזה במסגרת חוקית?
    היא רצונן של שתי אמהות המגדלות יחד ילדים, להכרה של הממסד בהורותן ובזכותן, ההדדית והבלתי ניתנת להפרדה, על הילדים?
    האם זה חופש הבעת הדעה? האם זה חופש ההפגנה?

    אתה טוען שאתה יוצא נגד דיכוטומיה, וחוטא לאותם הטיעונים ואף חמורים מהם, בעצמך.

  5. ראשית, הקהילה ברובה אינה תומכת במצעד הזה, למעט מיעוט צעקני שעושה הרבה מאוד רעש בטוקבקים ובהודעות לעיתונות.

    שנית, מי כמוך יודע שאני מצדד בזכויות לקהילה. השאלה איננה האם אנחנו חולקים בהסכמה על הזכויות המגיעות. השאלה היא האם אנו חולקים בהתייחסותנו ל*דרך* בה ניתן להשיג זכויות.

    האם מצעד גאווה שבמרכזו שפיכות דמים ומהומת אלוהים הוא הדרך להשיג זכויות ולשכנע? האם עימות עם מיעוט חרדי הוא הדרך לשכנע את הרוב החילוני בצדקת הדרך? מה זה אומר עלינו, שאנו בוחרים בעימות בירושלים על מנת להשיג את זכויותינו? ומה המחיר שיש לשלם עבור אירוע חסר אחריות שכזה?

    זכויות ודרכי השגתן אינן דבר מוחלט שניתן להפרידו מדיון כללי על חברה, ערכים, ממשל ומדיניות פוליטית. הקנאים שרוצים במצעד הם קומץ רדיקלים המזוהים עם קבוצות שוליים, ולצידם כל מיני אנשים שנאלצים לתמוך באירוע משום שזה מצעד גאווה. אנשים כמוך, שנסחפים לתמוך באירוע הזה כי לא נעים שלא לתמוך באירוע שמדבר בשם הערכים הכי חשובים לנו.

    הייתי מצפה מהרוב השפוי בקהילה, אנשים כמוך, טל, לעשות מעשה ולעקוף את "הבית הפתוח", לבטל את המצעד ולקבוע מועד לעריכת אירוע פומבי גדול לדיון בהתנהלות האירוע ובלקחים שיש להפיק ממה שקורה סביבו.

    אין שום בעיה לשפוך דם במהפכות, צודקות ככל שתהיינה. החוכמה היא לדעת מתי לעצור ולחשוב רגע לפני שפיכת הדם.

    ארגון שמפרסם תסריטים על מה יהיה אחרי שפיכת הדם, הוא ארגון שצריך להוציאו מחוץ לחוק.

  6. כמו טל אני קורא ולא מאמין.
    דוד
    1. אני לא התשמשתי ולא הייתי משתמש בדיכוטומיה נאורים/חשוכים. תקרא שוב את דברי. זה ממש לא מעולם המונחים שלי.
    2.להאשים את המצעד בכפיית מאבק אלים? מי כאן אלים ומי לא?? מחר יאיימו באלימות על כל פעילות לגיטימית אחרת והפתרון יהיה לבטלה?
    3. שים לב לסתירה שבדבריך. אתה מתלונן על קהילה מסתגרת שלא מנהלת מאבקים חברתיים, על העדר מצפון רעיוני.. והנה, דווקא כשאני מזכיר קבוצות שכן באות בשם ערכים ומאבקים חברתיים, שיוצאות נגד אותה הפרטה ובאות בשם מאבקים ערכיים לשוויון, אז אתה מכנה אותן קבוצות קנאיות ומאשים אותן בדרדור ירושלים.
    אז תחליט – מה מפריע לך? שהמצעד מיצג ריקנות חסרת ערכים, או שיש לשיטתך – המוטעית אני חושב- "השתלטות" של קבוצות שבעינך הם "שמאל קיצוני" ? מה מפריע לך דוד, חוסר ערכים או עודף ערכים? חוסר מאבק חברתי או קיום המאבק החברתי. מה מפריע לך? ערכים קוסופולטים של הפוסטמודרניות לשיטתך, או חוסר ערכים בפוסטמודרניות לשיטתך? בקיצור…

  7. הקבוצות הללו אינן רואות עצמן חלק מהחברה הישראלית. אילו ערכים הן משקפות מלבד ערכי הפירוק הפוסט-מודרני? ואיזה מאבק חברתי הן מנהלות? מתי ראית מישהו מהם מביע עמדה כלשהי לגבי המצב הכלכלי והחברתי הקשה?

    פוסט-מודרניזם קוסמופוליטי המדבר בשם רטוריקת זכויות ליברלית מתחבר יפה מאוד לאידיאולוגיית ההפרטה של הימין.

    לא טענתי שהמצעד מייצג ריקנות חסרת ערכים אלא אידיאולוגיה פוסט-מודרניסטית, א-לאומית, א-ישראלית.

    פשוט תקרא מה אני כותב.

  8. תנאי שרידה אולטימטיביים לחברה האנושית
    השאלה היא האם החברה כפרט תוכל לאורך דורות לשרוד אם רובנו נהפוך להיות חד מיניים.
    זאת השאלה המרכזית שצריך לשאול בהתייחס לקרנבל מצעד המוות הזה שיעלה מחיר גבוה למשק הישראלי בגלל כוח אדם שיפגע במילוי תפקידו ואת הכסף מהברדאק אנו נצטרך לשלם במיסים כבדים על כל שוטר שיפגע.
    או פח זבל שעולה באש.

    כרגע המצב הוא הצטרפות לא מועטה והזדהות לא מועטה עם מעט החד מיניים שהופכים לאט ובהתמדה לרוב, ועם הזמן יהפכו לשליש אוכלוסיה.

    התורה הקדושה חושבת, אם זה מעניין מישהו מכם
    שאין זה מספיק להביא צאצאים בגלל גחמה של אגו,
    שדרוש לגידול צאצאים מבנים דיכוטומי שנקבע משחר האנושות.

    אמנם השינוי שמנסים ליצור החד מיניים עוזר גם למעמד האשה מכיוון מסוים, ועם זאת, אין ספק שהוא מערער לחלוטין על יסודות הדת הקדושה וקביעותיה ונבואותיה האפוקליפטיות.

    נראה שאת התהליך הזה אי אפשר לעצור.
    גם לא את שעתיד לקרות לאנושות במהלך 50 השנים הבאות. כמה חבל.

  9. מסיבות של פלסטינים ודתים קווירים זאת לא מחאה?
    שותפות באנרכיסטים נגד גדרות זאת לא מחאה?
    כביסה שחורה זאת לא מחאה?
    דוד תתעורר

  10. יופי של פוסט חשוב מאין כמותו.
    המאבק הליברלי בחסות קולקטיב מדוכא הוא מסוכן משום שהוא לא מניח פרוגרמה כוללת אלא מבקשת דווקא להכנס למקום בו הוא יוגדר כנאור.

    אני רוצה לספר שפעם ביקשו שנאבטח שיירה של מתנחלים בשטחים ועשיתי זאת (בין חטאי היחידים בצבא הכיבוש) וזה בדיוק מזכיר את הבקשה של הגייז.

    הם יכולים לחגוג בתל אביב ולהיות חלק מההדוניזם, אבל אי אפשר לשנות מסורות דתיות, ערביות ביום אחד ולא בצורה הזו. העיר ענייה, ישנו תהליך הרסני של ניאו ליברליזם ועדיין לא עמדנו על החוסר של הפירגון במאבק הגייז למען אתניות, פמיניזם, לאומיות אחרת

  11. "המאבק הליברלי… למקום בו הוא יוגדר כנאור" – צ"ל "מבקש" במקום "מבקשת", לא שהבנתי מילה מהמשפט שלך, אבל זה התבקש לתקוע סיכה.

  12. דוד, רק אל תשכח –

    לפני שאתה קובע מועד לעריכת אירוע פומבי גדול לדיון בהתנהלות האירוע ובלקחים שיש להפיק ממה שקורה סביבו – תוודא בבקשה שהאירוע לא נמצא בסביבה חרדית/מוסלמית/ימנית קיצונית, אחרת הדיון הרציני יזהם ויטמא את הסביבה.

    אני מסכים עם טל ועם אייל ומוסיף – לכל הרוחות, זו השנה החמישית שהמצעד אמור להתקיים, איפה היית בארבע השנים הקודמות? אין כאן "אובססיה" לקיום מצעד בעיר מפולגת וכו' – יש כאן בסה"כ נסיון לשמור על זכויות טבעיות.

    כאלה שמגיעות לכל אדם, באשר הוא. אתה יודע את ההמשך.

  13. נראה לי שצריך לעשות איזה הבדל בין זכותם של אנשים לחיות כהומואים לבין מצעד הגאווה. אני תומך לגמרי בזכותם של שני גברים או שתי נשים לאהוב, להתחתן ולהקים משפחה בירושלים – אבל אני לא חושב שיש באמת קשר בין החיים האלו למצעד הגאווה.

    מהבחינה הזו נכונה בעיני ההשוואה לעלית יהודים להר הבית. יש מקום שבו השכל הישר צריך לגבור על טעונים של חופש הפרט.

    מוזר בעיני שחלק מהכותבים (כמו טל איתן, שאני מעריך מאד) מדברים על החרדים כמי שמשתלטים על המדינה, כשלמעשה הקהילה ההומו-לסבית מיוצגת הרבה יותר בקרב הקבוצות שמנהלות את מדינת ישראל מאשר הקהילה החרדית. בעצם מצעד הגאווה הזה הוא מין פשיטה על הגטו האחרון שבו ערכי האולטרא-חילוניות טרם השתלטו, ולא ברור לי למה אי אפשר לוותר על מצעד ניצחון דוקא שם.

    אבל באמת דוחה בעיני לקרוא את אבי לן מדבר על "משטר חשוך". לא רק שהאנשים שמפגינים נגד המצעד רחוקים שנות אור מהשפעה על המשטר בישראל, כחילוני מוחלט אני בספק רב אם הם חשוכים יותר מבקורות סרטי הפורנו ושאר מורשתו כעורך נרג'.

  14. תודה דוד ששלחת לי את מאמרך. אני כעת בטורונטו.

    ליברל קשיש כמוני יאמר שבכלל לא חשוב אם ראוי או לא ראוי לקיים מצעד גאווה. בהנחה שיש הרוצים לקיים מצעד גאווה בירושלים עקרונות יסוד ליברליים מחייבים את המדינה לאפשר להם לעשות זאת. לא יתכן שבירת מדינת ישראל לא תאפשר לקיים מצעד מסוג זה גם אם לא ראוי היה לקיימו.

    יתר על כן יש לי סמפטיה לחרדים החפצים למנוע את המצעד והייתי שמח להגיע איתם לפשרות סבירות אלא שהאלימות הננקטת בימים אלה על ידם מחייבת לקיים את המצעד במתכונתו הרחבה. לו הייתה מדינת ישראל מפסיקה לקיים כל מגע עם מי שמאיים או נוקט באלימות הייתה ככל הנראה הרבה פחות אלימות. מרגע שנשמעו איומים באלימות היה צורך להרחיב את גבולות ההפגנה.

  15. בקונסיסטניות שחורגת מגבולות הרשימה הנדונה, אתה מלין ומתריע מפני המהלכים הפוסט-מודרניסטים (עוד שימוש במונח הלז יהפוך אותי לשותפה לדבר עברה, לשיטתי) אולם בד בבד אתה עצמך מתעקש לפרק ("לפרק") כל דגם עקרוני של תמונת המציאות, כלומר דגם שאתו אפשר לצאת לרחובות. אתה טוען שהוא פשטני ושטחי, שהדברים אינם 'שחור ולבן', ולמעשה כולא את עצמך בתחום אפור, מאוד מְפַכֵּחַ אמנם, אבל כזה שלא מאפשר פעולה. זה אירוני, כי המהלך הזה נגוע בפוסט מודרניזם. אבל נניח לזה. העניין הוא שאתה מדבר נמרצות על 'חברה' או 'קהילה' שלדאבונך אינה ראויה, אבל כל ניסיון לתרגם את דבריך לחזון פרקטי או למעשים קונקרטיים, לא רק שהוא אינו זמין לקוראים (ואפילו אלו המבקשים להסכים, או אלו המסכימים חלקית, כמוני) אלא דומה שאתה בעצמך אינך יודע לעשות אותו.

    ולראיה, אפילו כשציין ד"ר גרוס את אותן קבוצות פעילות (על פעילותן אפשר אמנם להתווכח אבל בשום אופן אי-אפשר להתעלם מכך שהיא מעידה על עניין ואיכפתיות באשר לחברה הישראלית; הלא לאנשים שטורחים להפגין נגד גדר ההפרדה, או נגד הכיבוש, או שנפגשים עם פלסטינאים, יש השלכה על אופייה של החברה, וטוב שכך), וגם כשניסה ד"ר גרוס לטעון שאמנם אין טובים ורעים אך במובהק יש מישהו שצודק יותר – אפילו אז סירבת להתמודד עם אותה תמונה 'פשטנית'. אני סבורה שזה די ברור, לך ולמגיביך, שלא מדובר באבירי אור ובאבירי חושך, אבל באופן פרדוכסלי דווקא חוסר הנכונות שלך 'לעגל קצוות', וההתעקשות לאפיין כל ניסיון לעימות – אפילו רעיוני – כפשטני, הוא זה שלא מאפשר אף פעולה, והוא בוודאי מרחיק אותך מכל מה שיכול היה להיות פוזיטיבי או קונסטרוקטיבי.

    (כי צודק יותר זה לא מספיק? כי צריך להשחיז את האג'נדה עד שזו תהיה מושלמת וכל עוד היא אינה מושלמת אי-אפשר לצעוד בשמה? – כל זה מאוד בעייתי).

    אני חייבת לציין שגם בקריאה חמישית אבד לי העיקר. בקריאה השישית אמנם הבנתי שיש קוהורנטיות בנגטיביזם שלך, אבל לא יותר מזה. למעט קומץ אינטלקטואלים שכבודם במקומם מונח, וזה לא נאמר בציניות, מרבית האנשים אינם מזהים את המצעד עם ההשתדלויות למען הפרטה, וזה לאו דווקא רע. לא בתמימות אני אומרת את זה. ברור לי שמי שלשיטתך 'קונה' את 'מוצר המצעד', מכניס, או מקבל, או לוקח חלק, ביודעין, או שלא ביודעין, או במתכוון, במשהו שהוא לא לחלוטין טהור. אני גם בהחלט מבינה שהוא אינו צועד בעד חליטת ערכים מזוקקת ונטולת דופי. אבל זה לא אומר שלא צריך לצעוד. אדרבא, זה אומר שצריך, ולא סתם צריך, אלא צריך לצעוד אבל לדאוג לשים את הדגשים במקום הנכון (למשל לפעול למען מצעד ירושלמי, לא תל-אביבי, שבאמת אין בו ערך למעט הנהנתנות האדישה והמרגיזה). הדיון שאתה מציע, דיון העומק, או הדיון המקיף על החברה הישראלית – דווקא הוא דיון שיכשיל. חוסר ההבנה שהדיון הזה חייב להיות אוסף של סוגיות קונקרטיות ומאבקים קונקרטיים (המאבק למען זכויות ההומואים והלסביות הוא דוגמא אקטואלית, לא יותר) ושבאחת הסוגיות האלו צריך לבחור, ולו באופן זמני – דווקא חוסר ההבנה הזה הוא שיכשיל את דיון-העל העיקרי והחשוב, ויהפוך אותו לבלתי אפשרי, או אפשרי אבל נטול חשיבות אופרטיבית. איזו ארנה, בעצם, אתה מציע, ומה בדיוק אתה מציע לעשות בארנה הזאת?
    עד כה לא הצעת. דווקא הטיעון הפשוט והישיר, זה שטענת באחת הרשימות הקודמות שלך, דווקא הוא טיעון שאפשר להתמודד אתו: ואני מדברת על זה: תיתכן שפיכות דמים, אתם יודעים שתיתכן שפיכות דמים, ולדעתי זה לא שווה את זה. עם זה ועל זה אפשר להתווכח.

    ועוד הפניה קטנה. אתה בוודאי מכיר, ואני רק מזכירה, את שירו של ברכט, 'הספקן'.

  16. דוד, מאוד התרשמתי מהיכולת שלך לעבור מהדיון במצעד לדיון בתרבות הפוליטית שלנו ובאופן שבו מבנה הזהויות שלנו מכתיב מבנה דרמטי, היסטרי, ואלים.

    רציתי לשתף אותך ואת הקוראים בחוויות דומות מלפני שנה, מהתקופה שבה החריבו את בית הורי בתוך מספר כפרים בדרום מישור החוף שנחרבו בהחלטת הממשלה ('ההתנתקות'). הימים של הקיץ הקודם התאפיינו בהתלהמות דומה, שבה כל צד נסחף לסיסמאות היסטריות בלי ענייניות פוליטית ובלי שום שמץ של רצון להבין את זולתו, עד קושי ממשי לומר מילה שאין בה מכל זה (והנה אתם רואים נסחפתי לעיל לתיאור קצת מוסרני). התכנית שבתחילה חשבתי שהיא מנסה לנבוע מאיזשהו הגיון מדיני התגלתה כמסע הוקעה, שלא היתה בו אלא שנאה.

    את הכיוון להמשך פעולה בעקבות מאמרך אני מציע כתשובה ליעל השואלת אותך איך ניתן ליצור פעולה פוליטית מתוך ראיית עולם שאיננה שחור ולבן. אני חושב שהנתחת היסוד של יעל, המקובלת מאוד בחוגים המרכסיסטיים האופייניים במדעי החברה שלנו, היא שפעולה פוליטית מרוכזת סביב קונפליקט, ושלא ניתן ליצור מעורבות פוליטית שבמרכזה לא עומדת נקיטת צד בקונפליקט. מהטענה של יעל שיש עמדה שתופסת את המציאות באופן חכם אך איננה מבוא טוב לפעולה, נובע שטיפשות היא הכרחית לפעולה פוליטית חכמה…ואולי, אני מציע, אולי יש אפשרות לפעולה פוליטית שדמותה איננה הפגנת כח, אלא פעולה פוליטית שעניינה נסיון להבנת הזולת (או, את יודעת מה? אפילו הבנת האני) באופן שיעזור לקיים חברה. אמנם הפוטנציאל הדרמטי של הפעולה הפוליטית כזו ייפגע, וגם טוהר האידאולוגיה (הקווירית/חרדית/מתנחלית/שמאלנית/צמחונית/אנארכיסטית/סביבתנית) עלול להיפגע, אבל אנחנו עלולים למצוא את עצמנו קמים בבוקר לעולם שיש בו יותר הפתעות, פחות אמת שאנחנו יודעים ויותר אנשים שאנחנו מכירים. אולי

    ושוב, תודה דוד על המאמר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s