שרלטנות באקרופוליס?

מאמר סקירה זה נכתב על-ידי הגב' נחמה אדרת ומתפרסם באתר "מותר הרוח" לבקשתה

 

הקדמה

 

זה זמן רב שקבוצת חוקרים באקדמיה – ולמען האמת, קבוצה לא גדולה במיוחד – מתריעה מפני השימוש הגורף שנעשה על-ידי כל מיני "חוקרים", "אנשי רוח" ובעלי תפקידים באקדמיה, בפילוסופיה היוונית כקרדום לחפור בו. כך, כל סטודנט שיכול לחתום את שמו, כל בעל טור באחד מהעיתונים היומיים ובאתרי האינטרנט וכל מי שמתחבא מאחורי אי-אלו תארים אקדמיים כאלה או אחרים, יכול ללא כל בעיה מיוחדת לפרסם מאמר העוסק בפילוסופיה יוונית (ובפרט, מאמר הקשור באפלטון), או להכניס יסודות מהפילוסופיה היוונית וההלניסטית להגיגיו.

 

מובן שהרוב מבין אלה העוסקים בכך כלל אינם לומדים או יודעים את השפות העתיקות, והגדיל לעשות משורר מסוים אשר הוציא לאחרונה אנתולוגיה של שירה אשר במקור נכתבה  בשפות שונות, ותרגמן לעברית מה"מקור" האנגלי בשעה שהוא מתפאר בידיעותיו באחת השפות העתיקות בזכות לימודיו התיכוניים מלפני אי-אלו עשרות שנים.

 

לפני זמן מה, בבניין הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, נתקלתי בכתב עת מעוצב היטב, המודפס על נייר יקר ואיכותי, המגדיר עצמו "כתב עת בנושא פילוסופיה כדרך חיים". כתב העת, "אקרופוליס" שמו, מבקש להדריך את חיי קוראיו והבאים להרצאות העמותה המוציאה אותו, באמצעות ניתוב תובנות פילוסופיות על מנת להשיג אושר אישי ולחיות חיים מוסריים. כותבי כתב העת, אשר לרובם אין כלל השכלה קלאסית של ממש כפי שיתברר בהמשך המאמר, משתמשים לצורך הרצאותיהם ומאמריהם במיטב הפילוסופיות אשר גובשו בתקופות הקלאסית וההלניסטית, וכן בגישות פילוסופיות הודיות וסיניות.

 

העובדה שכתב עת מעין זה מחולק חינם-אין-כסף בפקולטות למדעי הרוח, ומשתמש כבר בציטטה של אפלטון בדבר העורכת (ללא הפניה ראויה לטקסט המתורגם, לא כל שכן לדיאלוג בשפת המקור), גב' נורית דורקמן, אומרת "דרשני". חוברת זו פונה בעיקר לתלמידי החוג לפילוסופיה בכדי שיפלסו לעצמם נתיב אל אותו בית-מדרש שמייצג כתב העת "אקרופוליס".

 

מאמר זה איננו מהווה סקירה מדעית של הנושאים המוצעים לדיון בחוברת שתבוקרנה כאן, דוגמת תורות הסופרים-הפילוסופים אפלטון, אריסטו, פלוטינוס, מרקוס אורליוס ואחרים, אלא מבקש לטעון כנגד המתודולוגיה המוצעת על-ידי "אקרופוליס": אי-למידת השפות הקלאסיות, אי-רכישת השכלה מדעית בתחום ניתוח טקסטים וזלזול מופגן בהישגי המחקר המדעי לאורך עשרות רבות של שנים. מתודולוגיה זו (אם ניתן לכנותה בשם זה) מבקשת לטעון, הלכה למעשה, כנגד הצורך ברכישת השכלה מדעית ענפה וסדורה, ובעד לימוד על סמך ידיעות כלליות, תרגומים וספרי מבוא נגישים, כמוביל לרכישת ידיעה ממשית – וכתוצאה מכך, להשגת תובנות פילוסופיות בדבר הדרך אל האושר, או ידיעות אודות ענייני מוסר ומטאפיסיקה כפי שהוצעו על-ידי הפילוסופים מהעת העתיקה.

 

"מיתוס" המערה של אפלטון ופילולוגיה מצרית עתיקה בחבילה אחת

 

כבר במאמר הפותח את החוברת "אקרופוליס" (גיליון 28, יוני-ספטמבר 2006), מופיעה כותרת המשנה הבאה: "ישנה שפה עתיקה וקדומה שמאיתנו נשכחה. היא אינה קשורה לאף חברה או מדינה, השכל לא יכול להגבילה, העיפרון לא יכול לשרטת [כך במקור, נ.א.] אותה. שפה זו שתמיד היתה היא שפת החיים והיא המשמשת כשפת אם לאלכימאים (אקרופוליס 28: עמ' 4). מכיוון שאיני בקיאה בנושא, הרי שהדיוטה ככותבת שורות אלו היתה מצפה ממר זומר להרחיב מעבר לאי-אלו טענות כלליות שלרוב אינן קשורות זו בזו. אלא שלא זו בלבד שהמאמר חובבני ונטול כל הפניות לספרות מקצועית (ראשונית או משנית), הרי שמר זומר ממשיך וכותב את הדברים הבאים:

 

"הפילוסופיה מתייחסת לשפה ולכתיבה, ככלי מהותי להתפתחות האדם. אך היא מדבר על כך שבצורה מסוימת, השפה והכתיבה הם כלי מוגבל, שאינו יכול באמת להעביר את החכמה והמציאות כפי שהם. כולנו התנסינו בחוויות שונות ולא יכולים היינו להעביר את מה שחווינו לאדם אחר באמצעות המילים, ובמקרה ההפוך, כולנו מכירים את היכולת להעביר לאדם אחר הבנה או תחושה ללא השימוש במילים" (אקרופוליס 28: 4).

 

מעבר לעובדה שהניסוח העילג של מר זומר מתעלם ממאות שנים של מחקר פילוסופי ובלשני בדבר הקשר בין השפה לבין המציאות, כאשר עצם מושג המציאות זוכה להגדרות שונות על-ידי פילוסופים שונים לאורך מאות רבות של שנים, מר זומר איננו טורח להבהיר את כוונתו. איזה כלי יכול להעביר את ה"חכמה" (?) וה"מציאות"? באילו חוויות אנו מתנסים כך שהשפה איננה לנו לעזר? וכיצד ניתן להבהיר הבנה או תחושה מסוימות מבלי להשתמש בשפה? ברי כי תחום חקר השפה וזיקתו למציאות הוא נרחב מאוד וקיימת ספרות ענפה ומעודכנת בנושא, המתחילה מהתקופה הקלאסית ונמשכת עד לעצם ימינו.

 

במקום להיעזר במקורות חשובים להבנת הנושא (למשל, אפלטון בתקופה הקלאסית [ואין הכוונה לאפלטון כפילוסוף לפי מסורת המחקר הפלטוניסטית מרובת השנים, אלא לעמדות המוצעות בדיאלוגים שונים על-ידי דוברים שונים], או ויטגנשטיין ודייוידסון במאה הקודמת), מר זומר בוחר לפתח את הטיעון שלו באופן הבא – והדברים מובאים ככתבם וכלשונם: "השפה והכתיבה הם שחיקה מסוימת שנוצרת כתוצאה מכך שבני האדם התרחקו ממקום מסוים, שבו לא היה צורך לכתוב על.. לדבר על… לחשוב על, אלא רק לחיות את… לחוות את… להיות את…" (שם). זומר לא מפרט באיזו "שחיקה" מדובר, מאיזה מקום בני האדם התרחקו וכיצד הוא יודע מה היה בו. הוא פשוט פוטר את הבליו במספר שורות בכדי לפתח את "מאמרו".

 

בכדי לשוות גון מקצועי יותר למבוכה המופיעה בתחילת החוברת, הגב' דליה שטיינברג-גוזמן, המתהדרת בתואר "המנהלת הבינלאומית של אקרופוליס החדשה", מפרסמת מאמר מדעי שלם, ארוך ומנומק בן שלושה עמודים על "ההיסטוריה של המאגיה". לא פחות ולא יותר. במאמרה, הגב' שטיינברג-גוזמן כותבת בהתייחסה למצרים: "אחר כך היוונים קראו לה Egypt-מצרים. פירוש השם Egypt-חבוי, נסתר, מסתורי" (אקרופוליס 28: עמוד 11). עיון קצר ולא מחייב באטימולוגיה של השם "מצרים" מגלה כי מקורו של השם שאוב דווקא מאחת השפות השמיות, הלא היא העברית. השם היווני של מצרים – AI/GUPTOS – אשר בעקבותיו הגיע השם הלטיני, AEGYPTUS, מבקש לתאר מצב גיאוגרפי – "מתחת לאיגאי" (לפי פירוש סטראבו) או, לפי פירוש מילון Liddell & Scott, פשוט "נהר הנילוס" (נזכר לראשונה בשם  NEILOSאצל הסיודוס, ראו הערה 1). הנחה נוספת היא שהשם שאוב ממצרית עתיקה, ומרמז על מקום הימצאות נפשו של האל Ptah. אולם כותבת שורות אלו מעולם לא עסקה בלימודי המזרח הקדום, לא כל שכן באגיפטולוגיה, ואין בכוונתה להתעסק בסוגיות מחקריות חשובות הכרוכות בדבר, ולהותיר את הפולמוס למומחים.

 

עם זאת, נדמה כי לימרות הגב' שטיינברג-גוזמן יש בסיס מטא-אקדמי, כך שאין היא זקוקה כלל לספרות מחקרית רלבנטית. בהמשך, הגברת הנכבדה מזכירה לא פחות מאשר את הרודוטוס, ואינה מפנה למקור הביבליוגרפי – לא בשפת המקור ולא בתרגום.

 

בהמשך מתברר כי לגב' שטיינברג-גוזמן יומרות מחקריות לא רק בתחום המזרח הקדום אלא גם בתחום הלימודים הקלאסיים. "מיוון העתיקה ועד התקופה ההלניסטית, קיים חוש של יופי והרמוניה שלא רק נראה בדבר הפיזי אלא גם באדם שמחפש את היופי וההרמוניה, כי האדם שמחפש את היופי וההרמוניה לא רק מחפש את הצורה אלא את מה שמעבר לה" (אקרופוליס 28: עמ' 12). קשה להבין מה מחברת מאמר זה רוצה (אם בכלל) לומר במשפט הסתום שכתבה; האם היא מתכוונת במושג "צורה" לאפלטון ולניאו-פלטוניים? אולי היא מתכוונת לאריסטו? ומה לגבי הפילוסופיות הסטואיות והאפיקוראיות? היכן הן נכנסות? האם יש הסכמה כלל-יוונית בדבר ישים שקיימים "מעבר" ל"צורות", וחיפוש אחר "צורה" כללית? האם פלוטינוס היה מסכים היפה וההרמוני הוא גם בדבר הפיסי? האם הפילוסופים האפיקוראיים היו טוענים כי יש משהו שאיננו רק חומרי (ויש להבחין בין "חומרי" ל"פיסי" כשני מושגים שונים? איני מתיימרת להשיב לשאלות אלה; אותיר זאת למומחים שצברו שנים רבות של ניסיון מבחינת מחקר פילולוגי, פילוסופי והיסטורי.

 

בהמשך, מפגינה הגברת שטיינברג-גוזמן את ידיעותיה בשפה הרומית: ישכיל ויידע התלמיד הלומד את השפות הרומית כי "מידה טובה" או "מעלה", כתרגומה של הגב' שטיינברג-גוזמן, היא virtue ולא virtus או virtutis; וכי התואר הלטיני המיתרגם בעברית לתואר "גברי" איננו virilis אלא… viril (ראו הערה מס. 2). לא צריך להיות חכם גדול במיוחד בכדי לדעת זאת; פשוט צריך לפתוח מילון כיס בלטינית, הנמכר בכמה עשרות שקלים בלבד בחנויות לממכר ספרים ומצוי בכל חנות שכזו באוניברסיטאות הגדולות בארץ, על מנת להימנע משגיאות מביכות. אולם כותבת המאמר סמוכה ובטוחה כי לא יהיה מי שיגלה את אחיזת העיניים הזאת. מסתבר שיש.

 

מכיוון שאין ביכולתי להמשיך ולהפריך הבלים נוספים במאמר המדובר, לא נותר אלא לפנות לסוף החוברת ולגלות כי במסגרת קורס המבוא הקרוי "המסתורין של החיים, האדם והעולם – פילוסופיה בדרך הקלאסית", מועברות הרצאות על ה"מחלוקת" בין אפלטון לאריסטו, על "מיתוס" המערה של אפלטון, על המיתוס של פרומתאוס, על האתיקה של פלוטינוס ועל תורת המוסר הסטואית. מי הם אותם מומחים המסוגלים להרצות על עניינים נרחבים, קשים וסבוכים כל כך, עד כדי שהם בקיאים ב… "מיתוס המערה" של אפלטון (אקרופוליס 28: עמוד 17)?

 

הפיות של יוון העתיקה

 

במאמרה "תנו לפיות לחיות", מספרת לנו הגב' רותי מנדיל-חלבי כי "חכמי העולם העתיק, ופילוסופים בכל הזמנים הרהרו רבות באפשרות הנעלמת של חיי נצח, וכיאה לאנשי רוח, לא מדובר על מתיחת קמטים וסילוק מאפיינים חיצוניים, אלא על מציאת הנצחי שבאדם, הניצוץ הרוחני, שלא נולד ולכן לא ימות, החלק בתוכנו המחפש את הנצחי שמעבר לזמן" (אקרופוליס 28: עמוד 22). אין ספק, כי רבים מהפילוסופים שפעלו ביוון העתיקה ובתקופה ההלניסטית עסקו בשאלות של נצחיות מול זמניות, הקבוע והמתמיד מול המשתנה והחולף, שאלת הישארות או אי-השארות הנפש לאחר המוות וסוגיות מטאפיסיות אחרות. אולם כל מי שקרא מעט על פילוסופיות עתיקות יודע היטב כי שררה מחלוקת בין אסכולות שונות: פלטוניסטיות, אפיקוראיות, סטואיות, פריפטטיות, ספקניות ועוד. באסכולות אלו, היו פילוסופים שונים עם עמדות שונות ומקוריות. האם לוקרטיוס היה מסכים כי יש באדם מן הנצח? האם פילוסופים סטואים שונים היו חולקים בטענה לפיה יש באדם יסוד אלמותי? האם פלטוניסטים ואפיקוראים חלקו בהשקפה שמחברת המאמר מייחסת להם?

 

בהמשך הגב' מנדיל-חלבי טוענת כי "כל התפיסות העתיקות של כל המסורות העתיקות [ההדגשה שלי], תופסות את המציאות כמשהו רחב ומלא, את העולם כגוף חי, פועם ורוחש חיים, חלקם נראים וחלקם בלתי-נראים. בעולם זה, יש קיום לפיות, לישויות טבע ולרוחות טבע המבוטאות ברמות העדינות יותר של המציאות. הכלי המאפשר להיות בקשר עם המציאות באופן שלם, הוא הדמיון… כולם [ההדגשה שלי] מדברים על מהות אחת, המתבטאת באינסוף צורות. יש קשר בין התופעות. כל החכמים [ההדגשה שלי] דיברו על חיים אחד [כך] – עיקרון אחד, מהות אחת, מקור ממנו הכל יוצא ואליו הכל יחזור בסופו של תהליך. במובן זה, היות ואי אפשר להבין את החיים רק באופן רציונלי, הכלי היחיד המאפשר גישה אל תפיסת החיים השלמה, הוא הדמיון" (אקרופוליס 28: עמ' 23).

 

שוב, אין צורך להיות חכם גדול במיוחד על מנת לקרוא כמה ספרי מבוא טובים לפילוסופיה עתיקה כדי להבין שהגב' מנדיל-חלבי מקשקשת, וכי אין לה מושג קלוש על תיאוריות מטאפיסיות עתיקות. אלא מה? בעידן בו מומחיות היא כמעט שם גנאי, בתקופה בה כל בעל מקלדת יכול לכתוב כל מה שמתחשק לו על כל נושא שהוא, הנייר סופג הכל. גם כשמדובר בשטויות ובקשקושים שהיו נפסלים באחת באמצעות קריאת כמה טקסטים פילוסופיים מרכזיים מהעת העתיקה. אלא שאנשי "אקרופוליס" אינם מהססים להדפיס את ההבלים הללו מתוך הגישה המגונה לפיה מומחיות, מחקר של שנים, רכישת השפות הקלאסיות והעמקה אקדמית רבת-שנים, אינם אלא המלצות בלבד לאדם המעונין ללהג על פילוסופיה עתיקה.

 

משום מה זכתה הפילוסופיה, ובפרט הפילוסופיה העתיקה (לצער כותבת מאמר זה), בכבוד המפוקפק לו לא זכו מדעי החיים, למשל, כאשר כל זב חוטם יכול לכתוב מאמר הטוען טענות כבדות-משקל, ללא כל צורך בהתמחות בנושא בו עוסק המאמר. האם ניתן היה להתייחס ברצינות לאדם הכותב מאמר רפואי מבלי להביא סימוכין וללא התמחות רבת-שנים בתחום המחקר הרלבנטי?

 

כך, באתר האינטרנט של "אקרופוליס", נקבע כי "טיעוניו הפילוסופיים מופיעים דרך נאומיו של סוקרטס ואנשים חכמים אחרים, כמו טימאוס והפיתגוריאנים [כך], שלוקחים חלק בדיאלוגים". האם הם מסתמכים על מאמרו הידוע של אפלטון, "סוקרטס כמבטא השקפותיי בדיאלוגים?" בערך "סוקרטס" נכתב כי "למרות שהוא לא הותיר עבודות כתובות כלל, המורשה שהנחיל לנו סוקרטס יכולה להיות מתוארת כעצומה, בנוסף לדוגמא של חייו שהוקדשו לפילוסופיה עם יושר ומוסר יוצאים מן הכלל. תלמידיו הקימו בתי ספר, כמו אלו שהוקמו על ידי אפלטון ואריסת'נס הציני". האם מישהו מכיר את אריסת'נס הציני? למוצא את כתבי הפילוסוף אריסת'נס הציני תינתן תמורה יקרת ערך בדמות מנוי לכל גיליונות העבר והעתיד של "אקרופוליס". בינתיים, יוכל הקורא להסתפק באנטיסתנס הקיניקן.

 

לפילוסופיה העתיקה, כאמור, לא ניתן הכבוד הניתן למדעים השונים. יקשקש המקשקש כאוות-נפשו, הגיגיו יודפסו ויחולקו ברבים כאילו מייצגים התמחות מחקרית של ממש, וכך תחברנה פיות יוון העתיקה בין פלוטינוס לאפיקורוס, בין אפלטון לסנקה, בין אריסטו ללוקרטיוס. ברבות הימים יוצגו הבלים אלה כחומרים ביבליוגרפיים ראויים לכתיבת עבודות אקדמיות, וכך תשוכפלנה הבורות והטיפשות לתפארת אלה הטוענים לדעת בעוד שאינם יודעים דבר, וד"ל.

 

 

הערות ביבליוגרפיות

 

  • Liddell, H.G., Scott R. (1975). An Intermediate Greek English Lexicon, Seventh Edition, p. 19. Clarendon Press, Oxford
  • Simpson D. P. (1968). Cassell’s Latin Dictionary, p. 645. Wiley Publishing, New York
מודעות פרסומת

15 מחשבות על “שרלטנות באקרופוליס?

  1. זו אינה הדיסיפלינה היחידה בה מותר ללהג ללא אחריות. למעשה, באוניברסיטאות הישראליות קיימת תופעה נרחבת של לימוד ללא פניה למקורות. זהו ה"חיפוף", אלד המושגים הבסיסיים בפילוסופיה הישראלית הקלאסית.

  2. בעצמי אני מבקש להיות אמון על כתיבה שמכונה "מדעית" שמוסדרת על ידי כללי דיוק מסוימים שמאפשרים שיח פילוסופי פורה, ואולם, האם לכל אחד יש הזמן לכך? נראה לי שבאקרופוליס מראש פונים למי שמעוניין בסקירת בזק של כמה רעיונות שלפי המאמר שפורסם באתר, אינם מוצגים בדיוק המקובל בשיח הפילוסופי האקדמי ולפי הכללים הנהוגים בו. לתופעה זו יש שני צדדים: הראשון, הסטודנטים נחשפים לרעיונות חדשים כפי שהם מוצגים בפניהם בשיעורים ובחומר הלימוד, וברור שבחיי היומיום לא היו מגיעים אליהם מפאת קוצר זמן, ויש בכך יתרון ברור בעבור התלמידים; השני, התלמידים אולי – אליבא דכותבת המאמר דנן – מוטעים. אני מבקש להציע את בדיקת האפשרות שעצם הקיום של מוסד כזה מלמדת על צורך אמיתי במה שניתן לכנותו בשם "עשייה פילוסופית" (ואומנם גם על סיפוקו הלא מושלם, אליבא דכותבת המאמר), ויש בכך משהו משמח.

    קובי.

  3. שמי קרן, אני תלמידה ומנהלת יחסי ציבור ב"אקרופוליס".

    אכן לאקרופוליס קו ייחודי של מחקר ולימוד פילוסופי. ישנם כאלו שלא יצודדו בגין המתדולוגיה שלנו, והדבר מקובל.

    הדבר שאינו מקובל, ושאותו אני שוללת מכל וכל, הוא השימוש במילה "שרלטנות" והרמיזה העבה כי אנו מוליכים שולל את התלמידים שלנו.

    אקרופוליס מעולם לא התיימרה להיות מוסד אקדמי, ולא הציגה את כתב העת שלה כעיתון מחקרי – אקדמי.

    אנו מחשיבים את הפילוסופיה כדרך חיים. המרצים שלנו נדרשים להוכיח אתיקה אותה הם מיישמים בחייהם, לפני שהם נקראים ללמד.

    האתיקה עבורנו היא היכולת לחיות נכון, לחיות ע"פ העקרונות הפילוסופיים אותם אנו מלמדים.

    עבורנו אדם אינו יכול להבין בשלמות את מהות אהבת החוכמה, אם הוא אינו חי את עקרונותיה הלכה למעשה.

    אין אנו מזלזלים או מקילים ראש במוסד האקדמי, אך לדידנו הענקת תואר / תעודה כזו או אחרת לא מעניקה לאדם את היכולת לחיות חיים אתיים, חיים עם ערך ומעלה.

    סוקרטס, פילוסוף והוגה דעות בין המשמעותיים והמרכזיים בתקופתו לא רכש השכלה מסודרת ועל קירו לא נתלתה שום דיפלומה.

    האם לא יתכן כי אריק איינשטיין יכתוב / ידבר על מוסיקה ועל חוויותיו רק משום שהוא אינו מוסיקולוג ואינו בקי בכל המחקרים שנעשו בתחום??

    אני מודה לגב' אדרת על הערותיה הבונות בדבר כתיב, ניסוח וכו'.. ונעשה מאמצים לשפר את רמתנו הטכנית.

    אך לדידנו הניסיון והמאמצים היומיומיים שאנו עושים לחיות כאנשי מוסר מעניקים לנו יותר סמכות לכתוב / לדבר / לחנך פילוסופיה מאשר לאדם שברשותו רק דיפלומה.

    או כפי שציין אפלטון, הפילוסופיים האמיתיים הם אלו "המשתוקקים לחזות באמת" (פוליטאה ה', 475) "הם האנשים המסוגלים לתפוס את מה שעומד לעולם בעינו בדמות אחת, ושאינם מסוגלים לכך, אלא תועים בריבויים של דברים, שלובשים צורה ופושטים צורה, הם לא פילוסופים" (פוליטאה ו', 484)

    בברכה

    קרן לוי

    אקרופוליס החדשה

    052-6655449

    kerenle@acropolis.org

  4. מיהו שרלטן ? זהו אדם המטעה את שומעיו ביודעין. הגברת אדרת טוענת כי מי שאינו מחזיק בשיטות אקדמיות בבואו לעסוק בפילוסופיה הוא שרלטן, אך כדאי לזכור כי מתודולוגיה אקדמית ( גם אם היא שולטת כיום בכיפה ), אינה הדרך היחידה לעסוק בחכמה. הגברת מרשה לעצמה לעסוק בהשמצה פרועה ( "שטויות וקשקושים " , "הבלים " ) ולטעון לשרלטנות, לפני שהכירה כלל את הנפשות הפועלות ופעולתן.
    בעת שהגברת הנכבדה יושבת ספונה בחדרה החמים ומשמיצה את מי שלא "עומד בסטנדרטים אקדמיים ואין לו תעודה " מוטב שתשים את ליבה לכך שתלמידי אקרופוליס יוצאים למציאות ובהתנדבות מנקים את הטבע, פועלים למען פגועי נפש ומשפחות חד-הוריות ומסייעים לאוכלוסיה נזקקת תחת טילים במלחמה בצפון. את כל זאת אי אפשר לבטל במחי מקלדת. האתיקה אינה טמונה בספרים אלא בחיים ולזה אקרופוליס החדשה מכוונת.
    כאשר האקדמיה המודרנית תשוב אל דרך החיים הנכונים שהורו באקדמיה של אפלטון- אז נוכל לדבר בגובה העיניים. בנתיים אנשי האקדמיה אינם יותר מאשר חמורים נושאי ספרים, עד אשר לא יורו לתלמידיהם לחיות אתיקה ולא רק לדעת לצטט אותה לפי כללי הביבליוגרפיה הנכונים.
    נתראה בעולם- הוא זקוק לאנשים החיים חכמה

  5. החוברות של אקרופוליס הן חלק ממערכת יחסי ציבור שמגייסת לסוג של כת/סדנאות ניו אייג'. מהבחינה הזאת, חשוב לכתוב על העניין, אבל נראה לי שהלהט הקלאסיקני גרם לכותבת לפספס את הנקודה ואת הסכנה שבחוברת. הבעיה אינה ההדרדרות בנורמות האקדמיות: לא מדובר בתופעה אקדמית, אלא בתופעה חברתית (מסוכנת). מהבחינה הזאת מוזמנת הכותבת לנתח גם את הטקסטים של אמנון יצחק ושאר מחזירים בתשובה ולמצוא שגם שם הנורמות האקדמיות אינן מדהימות, ובכל זאת, לא בזה הסכנה.

  6. אין צורך להילחם באקרופוליס החדשה או כל קבוצה הזויה פחות או יותר שתבוא במקומה. הבעיה אינה הרעיונות שהופכים קרדום לחפור בו, השרלטנות והויתור על ביקורתיות כאמצעי לגבש קבוצה "רוחנית" , היומרה לנעלות, הניסיון להתקבל על חברה ספקנית וחשדנית ולא בכדי. הבעיה היא השיעבוד של האנשים שבוחרים להשתעבד. זו תופעה שמלווה את האנושות מאז ומעולם. האקרופוליס החדשה היא רק הסימפטום. עם כל הסכנה שבדבר – יש פשוט לפקח על פעילות הקבוצה הזו, וככל שאינה מזיקה במובן המיידי – די בייעול הפיקוח עליהם, כמו על קבוצות אחרות מסוגם. זכותם של עבדים להתהלל בשיעבודם, חובת החברה לא להירדם בשמירה ולדעת את שנחוץ כדי לשים גבול כשהם עוברים אותו. עד אז – זכותם להשתטות.

  7. ע"פ מי לחיות נכון , לפי איזה מוסר.
    הרי שהאדם מתכוונן למוסר להיכן שהוא נמצא.להתיימר ללמד "לחיות נכון זאת הגדרה ריקה מתוכן בהרי שהנכון הינו מאוד סובייקטיבי לאותו אדם , בנוסף שאין זה פילוסופי לקבוע סופית מה נכון ומה לא . לכן זהו לימוד לקוי כלומר מי שעושה קביעה סופית בתחום הפילוסופי אינו מבין את משמעות הפילוסופיה שאין תשובה מוחלטת בנושא, בנוסף לכך שאין השוואתיות לתחילת התקופות ולמה הם קרסו כלומר להתיימר להגיד שיש דרך אחת אינה משקפת את המציאות או את אופן התנהגות האדם כמו כן את הטבע שלו שגם הוא שנוי במחלוקת , אך אולי הם פתרו גם את הסוגייה הזו? לסיכום : לא ליפול תחת יוזמות פרטיות אשר מתיימרות ללימוד נכון .

  8. אכן, מבחינת האקרופוליס החדשה, אין הדבר משנה כלל אם העביו ביקורת. די בכך שכתבו עליהם. כעת יוכלו בקלות לגייס עוד מספר פתיים, שהחליטו להפסיק לחשוב ולהאמין לא מה שיבטיח להם חיי נצח ובטחון חברתי בתוך קבוצה שנסגרת והולכת.

    • קודם כל מוזר שאתה מפרסם תגובות ללא ציון שימך, כנראה שיש לך מה להסתיר. שנית, ניתוח שמבוסס על איזשהו כתב-עת, מבלי לבחון את הארגון לעומק באופן בלתי-אמצעי, קרי, לבוא לשמוע קצת הרצאות ואולי, לא עלינו, לבוא להתנדב ולעזור לאוכלוסיות נזקקות עם הארגון, זה לא רציני, זו התנהלות שטחית שגובלת בהסתה פרועה וזו השרלטנות האמיתית. ספקן אמיתי בוחן דברים לעומק לפני שהוא מגיע לתובנות ומסקנות אמיתיות ומפיץ אותם בפומבי. כל שנותר לי לאחל לך ולכותב המאמר הזה הוא שתהיו בריאים, מאושרים ומצליחים ושתמשיכו להתעסק רק בעצמכם ובמעמדכם ושתמשיכו לתרום לפילוג וריחוק לבבות במקום לקירוב לבבות, סובלנות ואחווה.
      שיהיה לכם יום טוב,
      רועי

  9. תודה על הכתבה, נחמה, כל מילה בסלע.
    גם אני התסקרנתי והחלטתי לבקר בהרצאה על האהבה, ולסכם בכמה מילים – שרלטנות ללא גבולות. המרצה, שאין לי מושג מהי השכלתו והסמכתו, לא הביא פעם אחת את הרפרנס לאיזושהי מובאה, אם כי הציטוטים עצמם לקו בחוסר דיוק, וכשהערתי לו, לא נראה שהוא הקדיש לזה חשיבות רבה.
    תוכן ההרצאה עצמה היה פשטני להחריד. למרות מיעוט ידיעותיי בפילוסופיה ובמיתולוגיה היוונית, הבחנתי בכל כך הרבה קביעות לא נכונות או לא מדוייקות. המרצה אילץ אל כל סיפור אורפיאוס במיתולוגיה היוונית לתוך רעיון שלו על נפש האדם, שאיפתה לחכמה (ולצורך כך הפך את אורידיקה, אהובתו, לאלת החוכמה) ועוד גיבובים שונים.

  10. לפני זמן קצר התפרסם שאוניברסיטת תל אביב, (שאני מניח שאתה פוקד אותה מכיוון ששם נתקלת במגזין) הורידה תערוכה של ה"פאלונג גונג" בשל לחץ של שגרירות סין… שוב, המקום שאמור להוות מרכז מידע ולימוד מהטובים בארץ, מונע משיקולים זרים ואכן נקנס גם בבית המשפט על כך.
    באקרופוליס, כל אדם שלומד, בשלב כלשהוא משתלב בפעילות כלשהיא של עזרה לזולת. אם זה בצער בעלי חיים, בבתי אבות, בניקוי יערות, בעזרה למשפחות פלסטינאיות וישראליות, עבודה ומשחק עם ילדים זרים ועוד ועוד… ישנם הרבה גופים בארץ שיכולים להיקרא כת, אבל ההגדרה של כת היא: "כת היא קבוצה חברתית סגורה הסבה סביב תורה רעיונית אשר יוצרת הפרדה בין חברי הכת לעולם החיצוני" מה שלא ממש מתקשר לאקרופוליס, שהיא עמותה ללא מטרת רווח שכל פעילותיה שקופות לחלוטין. בקיצור, יש אנשים שמנסים להיות אנשים טובים יותר, ויש כאלה שמנסים ללכלך כמה שיותר, וכשהם חוזרים הביתה הם פותחים את האח הגדול… לפחות באקרופוליס עוזרים לסביבה, שזה הרבה יותר ממה שכותב המאמר ומגיביו יכולים להתפאר בו. ואם גם אתם עזרתם לילד זר להכין שיעורי בית בזמן האחרון, או ניקיתם את יער בן שמן, או עזרתם להקים גינה ציבורית בפלורנטין או משהו… נשמח לשמוע על זה כאן.

  11. הייתי בפגישת-התרשמות באקרופוליס, וכעת אני קוראת את המאמר. יש כאן דברים מעניינים שיש לתת להם תשומת לב, אבל מעל הכל בולטת במאמר בעיה אחרת, והיא השאיפה האקדמית לנכס לעצמה את החכמה באשר היא. האם הפילוסופיה העתיקה שייכת רק למי שיכול לקרוא את כתבי המקור? ובכלל האם פילוסופית החיים מצויה לרכישה רק בשיטת הלימוד האקדמית? מבחינתי כשאני פונה לחכמת-חיים עתיקת יומין, אני לא מפנה את המבט אחור אל עבר ההיסטוריה, אלא פנימה אל תוך ישותי. כשאני אומרת חכמה עתיקה, אני מתכוונת לחכמה על-קוגניטיבית שהועברה אלי בדרך שאינה נהירה לי (אולי גנטית? אולי ברמה התאית? – ואולי המילים "גנטית" ו"רמה-תאית" הופכות אותי לטיפשה בעיני העולם האקדמי כולו, כי לא עשיתי תואר בביולוגיה? אולי).
    בכל מקרה אין מה להתבייש לדבר על חכמה שאינה מצויה בכתבי האוניברסיטה. אני חושבת שרבים יכולים להזדהות עם התחושה שישנה חכמת-נפש שנסתרת מאיתנו, למרות שכולנו בעלי נפש. ומן ההרצאה ששמעתי באקרופוליס החדשה, נראה היה שזה מה שהם מציעים. פניה פנימה בנסיון להתחקות אחר החכמה הפנימית העמוקה המצויה בתוכינו.
    כותבת המאמר ציינה שגיאות כתיב, כאילו שגיאות בשפה או שגיאות מקלדת מעידות על איכות הטקסט. יהיה זה כמו לטעון שמי שלא יודע לכתוב מוזיקה לא יכול להבין אותה או ליצור אותה, או שהיכולת לספר סיפור מותרת רק למי שעבר בהצלחה את הבגרות בלשון. שגיאות בעברית מעצבנות בהחלט, אבל בעיקר מעידות על תקלות בעריכה ולא על תקלה רעיונית. בהפניה לשגיאות מהסוג הזה יש משהו מתנשא, והדבר מעיד בעיקר על כותבת המאמר עצמה ולא על תכני כתב העת אקרופוליס החדשה, שעלי להסכים שהוא כתוב בעברית דלה-משהו, אבל מציג לא אחת רעיונות מרעננים, פותחי-מחשבה ושובי-לב.
    לעומת דלות ופשטות הטקסט של אקרופוליס, המאמר של נחמה אדרת משתמש בשפה גבוהה, מנומסת ומליצית ככלי נשק של ממש. דוגמה אחת – בזמן שהיא מביעה חוסר הערכה מוחלט כלפי דמויות שונות, היא טורחת וקוראת להם "מר" ו"גברת נכבדה", ואני קוראת בכתיבה זו אלימות במסווה של ריסון ותרבותיות.
    לסיכום, מבחינתי הדבר הבולט ביותר במאמר הוא חוסר המוכנות לשמוע באמת את מה שיש לאנשי אקרופוליס לומר (ועדיין איני יודעת מה באמת יש להם לומר – זאת אגלה אני מקווה באמצעות אחד מהקורסים שלהם) והיטפלות לפרטים שאין בהם חשיבות של ממש. מה זה משנה לי אם קיים מישהו בשם ציני או קיניק? – משנה לי לשמוע ולהבין משהו חשוב ויקר-ערך על מהותי-שלי, לאשר את הידע הזה בתוכי, לא מחוצה לי, לומר עליו "כי טוב", ולתרגם אותו הלכה למעשה בחיי היום-יום שלי.

  12. כיאה להשתרשרות תגובות התפתחו כאן שני מחנות. המחנה האחד קורא, ובצדק, להסדרת ריבוי המידע תוך היצמדות למתודות מחקר ולימוד לפי הסטנדרט האקדמי, כמו גם לאימוץ הספקנות באופן רכישת המידע. המחנה השני קורא, ובצדק, לדרך ארץ, כבוד הדדי, סובלנות, ואם אפשר לסכם זאת במשפט אחד הייתי בוחר ב׳ואהבת לרעך כמוך׳. לשני המחנות יש בהחלט על מה להגן, ולשניהם דרישות מאוד רלוונטיות בהתחשב בליקויים הקיימים בעולם אשר תורמים להידרדרותו. לטעמי שיתוף פעולה בין המחנות יהיה האפקטיבי ביותר, שכן כל אחד מהם מייצג לא רק את הערך שעומד לזכותו, אלא גם את החוסר שבו, שמתמצה בערך של האחר.

  13. שמי עופר ואינני חלק מאקרופוליס.
    נדמה לי שלכותבת המאמר ו״קבוצתה״ זה חשוב, אז יש לי תואר שני בהצטיינות יתרה במדעים מאוניברסיטת בר אילן ולכן ״יש לי זכות לכתוב מבלי להיקרא שרלטן, הבל הבלים וכו״.
    קראתי מספר מאמרים של אקרופוליס ונכחתי במספר הרצאות שלהם.
    ובכן, חברי ״הכת״ הינם צעירים נפלאים ואנרגטיים, חלקם אקדמיים, רובם עובדים וכולם מתנדבים כדי לספר לדור הצעיר שיש בלימודים קצת יותר מהאח הגדול, עזרה לחלשים היא לא מידה רעה ותרבות היא לא מילת גנאי.
    וכן, כשמעבירים הרצאת מבוא בת שעתיים ללא אקדמאים אולי עדיף לא להכביד על השומע הנאיבי במובאות וחובות דוקטורנטיות אחרות.
    חבל, פשוט חבל – אבן שטיפש זרק לנהר, מאה חכמים לא יצליחו להוציא.
    עופר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s