השואה מתגמדת לה בעיתון סוף השבוע

ההתכחשות לשואה או גימודה הפכו כבר מזמן לאופנה בשמאל הפוסט-ציוני והאנטי-ישראלי. אלא מה? מחמת הבושה, שמאלנים פוסט-ציונים מסתירים אותה בתוך מאמריהם. הם לא ששים אלי קרב במלאכת ההכחשה ולא מפרסמים מאמרים רחבי-יריעה. הם עושים זאת, כפי שאומרים במקומותינו, "בקטנה".
 
הנה כי כן, כותב שורות אלה בילה את צהרי יום שבת במלאכה מזוכיסטית למדי: קריאת המדור "תרבות וספרות". מזוכיזם מוחלט, למי שצופה מראש שאיפשהו בתוך הגיליון תצוץ לה הפוסט-ציונות במלוא כיעורה. וכך, בסוף מאמרו היפה של יצחק לאור על פסבינדר, הופיעו להן השורות הבאות:
 
"בקולנוע המערב-גרמני של פסבינדר מותר ליהודי הכל. פסבינדר הרגיש את זה, כמובן, עוד לפני שהתעורר שיח ה'אשמה הטוטלית', שיח א-פוליטי, הבונה את העבר, מאז סוף שנות התשעים, בפשטות: כל הגרמנים היו פושעים, כל היהודים היו קורבנות. גם אם החלק השני של המבנה הזה נכון, הנה החלק הראשון שלו מעקר כל דיון של ממש על העבר (ובאמת כמה רחובות במערב גרמניה נקראו על שם קורבנות המשטר הנאצי, שהתנגדו, שנתלו, שערקו, שישבו במחנות ריכוז? ספק אם יש רחוב ראשי אחד כזה). זה עבר חסר מיפוי. היהודים ממלאים בו בדיוק את החלק 'של העבר'".

כך, באמצע סקירה על מלאת 25 שנה למות פסבינדר, אנו מגלים שהשיח על אשמתם המוחלטת של הגרמנים בשואת יהדות אירופה הוא "א-פוליטי". ואנו מגלים ש"גם אם" (!) החלק השני של המשפט אותו מייחס לאור ל"שיח האשמה הטוטאלית" הוא נכון, הרי שחלקו הראשון איננו נכון. הלא אין זה משנה ששיח השואה איננו מבקש לייחס אשמה לכל הגרמנים (אלא לחלק גדול מהם); מה שמשנה הוא הניסיון לערער על הלגיטימיות של הטענה לפיה כל היהודים – כולם – היו קורבנות. "גם אם זה נכון", כותב לאור. לא בטוח, לא ודאי אלא "גם אם". 

פסבינדר

וכך, בשקט-בשקט, בעמוד האחורי של מוסף המתיימר לעסוק בתרבות ובספרות, באחת הפסקאות האחרונות, קם לו מערער על השואה, דהיינו, מי שמנסה להתכחש לחומרתה כאירוע היסטורי שמכונן תרבות ראויה של זיכרון והסקת מסקנות. מערער הטוען כי אפשר שלא כל היהודים היו קורבנות. חלקם, אולי, היו אשמים בשואה. למשל, בכך שלבשו לבוש שגרם לנפשו הרגישה של הגרמני לבעור ולהשחית את אותם יהודים. ואולי היו אלה יהודים אחרים שבאפם הארוך הכעיסו את הגרמנים ולא היו קורבנות אלא נאשמים שדינם נחרץ בגין הגנים שלהם.

ייאמר מעתה כי האופנה הבאה של השמאל הפוסט-ציוני אינה טפילת האשמה בישראל במה שקורה לפלסטינים. הסוס הזה, מסתבר, כבר ברח להם בחודשים האחרונים. הטרנד הבא הוא ההתכחשות לשואה וגימודה.

 והעשב הזה, שצומח בקרבנו, איננו שוטה. הוא מקבל במה על פני עמודי העיתונות ובבימות האקדמיות המכובדות ביותר. שהרי אם לאברום בורג מותר, מדוע לאיציק לאור אסור? וישב לאור עם ציפר ולמזוכיסטים שבינינו לא נותרה אלא התקווה שמתישהו יפטור אותנו מו"ל "הארץ" מעונשם של שניים אלו.

והערה קטנה בעקבות תגובות קוראים: ההתכחשות לשואה או גימודה אינם מבוטאים בהכרח על ידי טיעונים העוסקים במספר הנרצחים או בעצם קיום השואה. למשל, השוואת ישראל לנאצים או השוואת מעשי צה"ל למעשי הנאצים היא גימוד השואה. מבחינה זו, אם אכן מעשי ישראל שקולים לאלה של הנאצים, ואם פעולות צה"ל שקולות לפעולות הנאצים, הרי שאפשר שאולי השואה הנוראה שהיתה לא באמת התרחשה, ו"כל מה שקרה" הוא… פשעים חמורים ונוראים.

תודה לאיריס יער אדלבאום על התיקונים המועילים לרשימה זו.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “השואה מתגמדת לה בעיתון סוף השבוע

  1. אבל נראה לי שאתה קורא הרבה יותר מדי לתוך הטקסט שלו. "גם אם" הוא תבנית סטנדרטית בעברית, ולא תמיד משמעותה הקטנה או פקפוק.

    וגם אם לאור הוא מכחיש שואה (ועכשיו משמעות הצירוף היא פקפוק באבו-אבוה) זו עדיין לא סיבה טובה מספיק לטפול את האשמה הזו על כל השמאל הפוסט-ציוני.

  2. "גם אם" יכול להתפרש כ"אמנם החלק השני נכון, אבל אינו גורר את הראשון". אמנם לוגית הפירוש הזה שגוי, אבל אנשים כותבים כך.

  3. הדיון על "שיח השואה" מצד השמאל הפוסט-ציוני מתקיים בתוך קונטקסט לו שותפים הוגים כמו עדי אופיר. התכלית המרכזית שלו היא לטעון שהישראלים רדופים על ידי שדים מהעבר, ש"גם אם הם היו אמיתיים בעבר" הרי שהעוול הנוכחי – "השואה הפלסטינית" מאפיל עליהם.

  4. מתבטאת בדבר פשוט

    א.

    הכחשת השואה, היא טענה של מישהו שטוען שהושאה לא היתה מעולם.

    ב.

    גימודה, היא טענה שלא היו שישה מליון יהודים שנרצחו, וגם לא חמישה מליון, אלא מדובר מספר של כמה מאות או עשרות אלפים. או אפילו שני מליון. או הטענה שהיהודים לא מתו יותר מאחרים במלחמת העולם השניה או לא בגלל שהנאצים רדפו אותם, אלא סתם מתו.

    —————————–

    מי שלא טוען ממין הטענות האלה אינו מכחיש שואה ובטח לא מגמד שואה, וטענות כאילו הם כאלה הם ממש הוצאת לשון הרע וצריך ממש להיזהר בהן כמו מאש. זה לא רק פוגע ביותר, זו גם לדעתי הוצאת לשון הרע.

    בדרך שבה אתה הולך , דוד, ובה הולכים רבים אחרים כל אדם שחושב בדרך כלשהי את השואה או על השואה ואינו מדקלם סיסמאות שוב ושוב הופך להיות מכחיש שואה. זו סתימת גולל על המחשבה אנושית וזו בעיה חמורה שהולכת ומתפשטת ברחבי אוניברסיטאות רבות בעולם. צריך להיזהר מזה.

  5. ניתן להכחיש את השואה ולגמדה גם באמצעות טענות יותר מתוחכמות מאשר "לא היתה שואה" או "נרצחו פחות משישה מיליון יהודים". אני ממליץ לך לקרוא את ספרו של אלחנן יקירה, "פוסט ציונות, פוסט שואה".

    ולא טענתי שיצחק לאור הוא מכחיש שואה אלא שבדבריו הוא מערער על השואה ושדברים אלה מייצגים אקט שבין הכחשת השואה לגימודה.

  6. המונח הכחשת שואה הוא ברור ושייך היום לשיח משפטי בנוגע לאיסורים בחוק הפלילי, בארץ ובחו"ל לחלוק על עובדת קיומה של השואה והיקפה. טענה שמישהו מכחיש שואה היא ייחוס העבירה הפלילית הזו. ישנו מצב אחר של התכחשות לשואה, שנפוץ מאד בישראל, וקיים גם בטקסט שלך דוד, הכוונה לכך ששימת הלב היא למה חושב איציק לאור על עיצוב זכרון השואה, במקום להתייחס להפרה הברוטאלית של זכויות ניצולי השואה בישראל, שאינה מפסיקה גם כיום. ניצולי השואה זוכים ליחס מחפיר, והצורה היחידה שלא להתחכש לשואה היא לדון ספציפית בבני האדם הללו ויורשיהם. הויכוחים בין יקירה והפוסט הם ביטוי נוסף להתכחשות לשואה, ואפשר להבין אותה על רקע מניעים פסיכולוגיים ואחרים. בכל מקרה, כדאי שתדייק בשפה שלך, כי השואה היא קודם כל תוצאה של ספינים על השפה, המאפשרים להמשיך להתכחש לסבל ממשי של בני אדם אמיתיים. וזה גם מה שקורה בפוסט שלך ובדיון סביבו, המלל מכסה על מציאות הממשיכה להתרחש גם היום.

  7. כבן למשפחה ניצולת שואה, אני מכיר היטב את הפקרת גורלם של ניצולי השואה. עם זאת, ההתמודדות עם ההתכחשות לשואה (ותודה על התיקון) לא יכולה להתבסס רק על היחסים שבין המדינה לבין הניצולים. המדינה מתכחשת לזכויות הניצולים אולם לא להיות השואה אירוע טראגי מכונן מבחינת התרבות הישראלית, אירוע שראוי לראותו כמעצב וכמבנה זיכרון – ודרכים פוליטיות לפעולה.

  8. אתה מסכים איתי אם כן שהמדינה מתכחשת לסבל הספציפי ולזכויות הבסיסיות של ניצולי השואה. איזו אמינות אם כן יש להכרה של אותה מדינה באירוע הזה כאירוע טראגי ומכונן. חוששני שאי אפשר להתעלם מן המעשים, כיון שבזה יש שחזור כלשהו של הדינמיקה המקורית של השואה , כלומר, פער בלתי יאומן בין מילים לבין גרימת סבל מסיבי לאנשים חפים מפשע רק על יסוד חולשתם.
    הייתי אומרת שלחיזוק עמדתך, אם תרצה, עליך לפתוח כל רשימה בנושא עיצוב זכרון השואה באזכור הסבל הספציפי של הניצולים בישראל, ומשם להמשיך לדיון המופשט ולהתעמתות עם לאור ואחרים, אחרת שניכם בעצם מתכחשים לשואה, ומתדיינים רק בשביל הדיון בכל מיני שאלות מופשטות שאין להן שום קשר להפסקת סבלם של אנשים בפועל. דיונים כאלה מסבים בודאי סבל נוסף לניצולים התוהים אם הם בלתי נראים ובלתי נשמעים מרוב שכולם דנים בהם ובמה שעבר עליהם. זה חטא על פשע. עדיף לפעמים לשתוק. זה נכון גם לגבי איציק לאור אך עמדתו ניראית עקבית יותר עם המציאות הפיזית של ניצולי השואה בישראל מאשר עמדות החולקות עליו כאילו הוא זה שגרם לסבל הניצולים, ולא המדינה שעליה ועל תפקודה ונחיצותה מדברים. למעשה, מבלי שלאור אומר זאת, עמדתו מתקיימת על יסוד המחדל המעשי של המדינה הזו לעמוד במה שהיא טוענת לו לגבי הבטחון הפיזי של יהודים אלה במיוחד (ניצולי השואה), כך שהמענה היחידי הוא לשנות מצב זה, ולא לחלוק על המסקנות שלו. העובדה היא שהרבה יותר משאבים ציבוריים ופרטיים מתועלים לויכוחים האלה מאשר לשיקום ניצול אחד, שלא לאמר כמה וכמה ניצולים או להחזרת רכושם מבנק לאומי. אז כניראה המניעים העמוקים של שני הצדדים לויכוח אינם ממין העניין עצמו.

  9. מרחב – לא הבטחת לפני כמה חודשים כבר ביקורת על הספר של יקירה? במקום זה אתה עסוק מסכן בקריאת עיתוני סוף שבוע?

  10. הנה, אני מקבל את טענתך כאילו:
    "
    השוואת ישראל לנאצים או השוואת מעשי צה"ל למעשי הנאצים היא גימוד השואה. מבחינה זו, אם אכן מעשי ישראל שקולים לאלה של הנאצים, ואם פעולות צה"ל שקולות לפעולות הנאצים, הרי שאפשר שאולי השואה הנוראה שהיתה לא באמת התרחשה, ו"כל מה שקרה" הוא… פשעים חמורים ונוראים.
    "

    אם כך בוודאי מי שישווה את הפלסטינים לנאצים הוא מכחיש שואה, שהרי הפלסטינים לא כבשו מדינה כלשהי ואין להם טנק אחד.
    ולכן מנחם בגין, שרון, ביבי וכו' הם מכחישי ומגמדי שואה הרבה יותר מהשמאל הפוסט ציוני
    הם ממש טוענים שהנאצים היו קורבנות שנכבשו
    שנלחמים עם אבנים וכו'

  11. טענתו של לאור אינה באה אלא לערער על הסיפא של המשפט, על הטענה השנייה, ולכן השימוש ב"אם". למשל, אתה טוען לפניי שאתה רעב. אז אני יכול להגיד לך "דוד, גם אם אתה רעב, זה לא אומר שאתה צריך להתעצבן". לא טענתי שאתה לא רעב. זה מעין טיעון סגור, אני לא מערער פה אל עצם רעבך, אלא על ההשלכה.

    וגם אם הקוריוז הזה שמצאת קצת נתקע בגרון, הרי הדברים שכתבת בהמשך הם דמגוגיה זולה. "מערער הטוען כי אפשר שלא כל היהודים היו קורבנות. חלקם, אולי, היו אשמים בשואה. למשל, בכך שלבשו לבוש שגרם לנפשו הרגישה של הגרמני לבעור ולהשחית את אותם יהודים". האם יצחק לאור טען זאת? נדמה שאתה נהנה להגזים להפריז ולייחס ללאור דברים מגוחכים בקיצוניותם, בדיוק בגלל שאתה מבין שאין לך באמת טיעון נגדו. ככה עושים לא? כשרוצים לנגוח במישהו שלא מספק את הסחורה כפי שאנו רוצים לדמיין אותה, אנחנו מדמיינים אותה בשבילו.

  12. אתה מתעלם לחלוטין מהקונטקסט שבו נכתבו הדברים. הדיבורים על שיח האשמה שפוגע בגרמנים ועושה עוול לפלסטינים איננו חדש. יצחק לאור כותב בקונטקסט פוליטי-ספרותי מסוים.

    אני לא חושב שלאור הוא אנטישמי, גזען או כל דבר דומה אחר. אני טוען שברמה הפשוטה, מערכת הטיעונים של הפוסט-ציונות מגמדת את השואה לטובת הנראטיב שלהם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s