דון קלדרון ומלחמתו בימין החדש

בשונה מהימין החדש, בארצות הברית ובעולם, התקשה השמאל הסוציאל-דמוקרטי לשקם את תדמיתו ואת עקרונותיו נוכח כיבוש מעוזיו על ידי אינטלקטואלים פוסט-מודרניים, הירידה הדרמטית בכוחו נוכח התפרקות האיגודים המקצועיים ותנועת העובדים ואימוץ עקרונות כלכלת השוק מחוסרת הרסן על ידי מרבית המפלגות שראו עצמן סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות בעברן, בהן מפלגת הלייבור באנגליה והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה.

למעשה, היעדר הפופולאריות של רעיונות סוציאל-דמוקרטיים וליברליים גרמה לשמאל שלא לעדכנם נוכח המציאות המשתנה. בצרפת, למשל, התקשתה המפלגה הסוציאליסטית לגייס את תמיכת הציבור במועמדותה של מנהיגת המפלגה, סגולן רויאל, בין השאר מפני שלא השכילה לתת מענה לחשש הכבד מפני אובדן הזהות הצרפתית החילונית וערכי הרפובליקה אל מול עליית הפונדמנטליזם האסלאמי ונוכח חדירתה רעיונות בדבר "רב-תרבותיות" ו"פוליטיקה של זהויות" אל סדר היום שביקשה המפלגה לקדם.

במאמר שפורסם היום ב"הארץ" תוקף פרופסור נסים קלדרון את הימין החדש, הניאו-שמרני. קלדרון כותב, בנסותו לברר מה עומד מאחורי המאמץ האקדמי והרעיוני של "מרכז שלם" לפרסם טקסטים ימניים, כי "הוא נובע ממצבו של הימין הישראלי "הישן". עד שנות השבעים היה לימין החילוני כוח מחשבתי, הוגי דעות עמוקים, ספרות נוקבת וכוח משיכה אינטלקטואלי. ז'בוטינסקי, רטוש, אורי צבי גרינברג, נתן ילין-מור, ישראל אלדד, ואפילו פוליטיקאים כמו יוחנן בדר (ואני מזכיר רק חלק מהשמות), יצרו רעיונות, נטיות אידיאולוגיות ורגישויות תרבותיות, ששום אדם חושב לא יכול היה להתעלם מהן. אסור לזלזל גם בלהט הרגשי שמתח רעיוני אמיתי מוליד: להט הוא נכס גדול בפוליטיקה. אבל כל זה אבד עם מעשה ההתנחלות". 

אצ"ג. הימין הקלאסי?

יותר משמבטאים דברים אלה אמת היסטורית או תיאור משכנע של הדברים כפי שהם, הם פותחים סאגה של ביכוי עצמי – של קלדרון ושל לא מעט מחבריו – על "מה שהיה ואיננו" ועל "הזמנים ההם". למעשה, רטוש מעולם לא היה איש "ימין" מובהק ויותר משאורי צבי גרינברג היה "ימין" קלאסי נוסח הרפובליקנים בארצות הברית, הגוליסטים בצרפת או השמרנים באנגליה, הוא היה רומנטיקן לאומי שינק מהמסורת של גריבלדי ואחרים. נתן ילין-מור מעולם לא היה אידיאולוג חשוב ורציני, ותרומתו הסגולית של ישראל אלדד הסתכמה בתרגום כבד למדי של כתבי ניטשה לעברית (ואולי בוויכוחים עילגים שניסה לנהל עם פרופ' ליבוביץ'). ויוחנן באדר ייזכר תמיד בתור האיש שבזכותו יכול היה לפנות בן גוריון לבגין מבלי להזכיר את שמו. בפועל, יותר משהיה הימין הישראלי ימין אידיאולוגי, הוא היה ימין לאומני – בדיוק כמו השמאל – שהניף את רעיון החד-נס של ז'בוטינסקי. מפעל ההתנחלות היה המשך ישיר להתמכרות הימין הישראלי ללאומנות; הוא לא שיקף "סטייה" כלשהי. 

אגב, הימין לא היה היחיד שעיקר פועלו הסתכם בנאמנותו לפרויקט הלאומי. למן ימי הפועל הצעיר ועד ימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה בשנות השישים, לא ניכרה גאונות, מקוריות או יצירתיות רעיונית כלשהי בכתבי ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, יעקב חזן, מאיר יערי, יצחק טבנקין ואחרים, ורובם ככולם הכפיפו את רעיונותיהם הסוציאליסטיים לטובת הפרויקט הלאומי. לכן לא התקשתה מפלגת העבודה לעבור מהרטוריקה הכביכול-סוציאליסטית שהיא אופיינה בה עד שנות השבעים המאוחרות לרטוריקה – ומעש – ניאו-ליברליים שאפיינוה למן ימי שמעון פרס, יצחק רבין ואהוד ברק כיושבי הראש שלה.

תוכן רעיוני? יוק

קלדרון, נעבעך, מתקשה להביט נכוחה ב"ארץ ישראל היפה שהיתה", ומייחס מזיגה בין לאומיות לבין צדק חברתי (?) לשנות בחרותו של שרוליק יפה הבלורית והתואר. עתה הוא מלהג על הימין החדש באומרו כי הימין הישראלי החדש מבקש ללכת בדרכו של הימין האמריקאי החדש אשר "שכנע מיליוני אמריקאים להצביע בשבילו בשם אמונה גדולה, בעלת אופי חצי-דתי; הוא גם שכנע אמריקאים רבים מאוד לצאת למלחמה בעיראק, שאין בה תועלת ביטחונית, בזכות תחושת שליחות שבאמונה. כאן, כמו שם, זה עבד כי האמונה הענקית הזאת למדה היטב גם את הישגי העבר וגם את טעויות העבר של הימין הישן, וידעה להשתנות".

רק מעטים יחלקו היום על העובדה שהיציאה למלחמה בעיראק היתה טעות קשה, אולם הייחוס של כוח כמו-מאגי לימין האמריקאי – אשר "כבש" או "שבה" את לב ההמונים אשר לא השכילו לתמוך, ברוב תמימותם, ברעיונות היפים והטובים "שלנו" – מבקש לחפות ולהסתיר את הריקנות חובקת-כל שמצויה בארסנל הרעיוני של השמאל. האם חוץ מהרטוריקה ומהרעיונות הטובים והישנים על מדינת רווחה, כלכלה מעורבת, הקטנת הפערים החברתיים והתנגדות להפרטת השירותים החברתיים, לשמאל הישן והטוב יש משהו לומר על העובדה – שאינה פחותה בתוקפה ביחס לעובדת היות מלחמת עיראק שגיאה – שאנו מצויים בעיצומה של מלחמת תרבויות שביסודה ערעור על השואה מצד משטר חזק ומאיים אשר מבקש להשליט את אימתו על העולם באמצעות נשק להשמדה המונית וצובר אהדה ותמיכה בקרב גרעיני תומכיו המוסלמים בכל ארצות העולם, לרבות ישראל-פלשתין?

אירווינג קריסטול. השד מוושינגטון

עוד טוען קלדרון כי "כך מתווה הימין החדש לישראלים רבים מרחב נפשי-תרבותי שמעניק להם גאווה ותחושת ערך, תחושת המשכיות ושותפות; וזאת, תוך שהוא מגן על אינדיבידואליזם קיצוני ועל תפיסה של 'אדם לאדם זאב' במישור הכלכלי של החיים, כמו ענן גדול וצחור של סולידריות מעל עיר אפורה של בודדים המתעשרים על חשבון בודדים-יותר". אולם איה נמצא השמאל כשמדובר בצורך לתחושת המשכיות ושותפות? איפה הוא מצוי, כשהסוס הפלשתיני אבד-ברח לו ומשנתברר כי הישראלים אפעס מעדיפים חירות כלכלית וביטחון חברתי ולא קולקטיביזם רעיוני ומשק ממשלתי מיושן מהסוג שהורגלו בו הישראלים בימי מפא"י העליזים? וכיצד מציע השמאל לענות על מתקפת ההפרטה ופירוקה של מדינת הרווחה הישראלית, מול הניאו-שמרנות של "מרכז שלם" והביביזם השולט במשרד האוצר גם כשממציאו משמש כיושב ראש האופוזיציה? 

השטן מהבית הלבן

במשך כל המאמר מנסה לטעת קלדרון בקורא תחושה של זיוף. שהרי הימין הניאו-שמרני הישראלי איננו עוסק בהפלות, סדר היום שלו הוא יותר כלכלי ותרבותי מאשר "חברתי", הוא למד מכישלון "תרבות הנגד" של הסיקסטיז ויש לו רגישויות חברתיות ותובנות ביחס לניואנסים תרבותיים ישראליים. ואם לא די בכך שהוא מזויף, הרי שיש לו ממד מפלצתי. כותב קלדרון כי "הימין החדש מבין שעצם קיומו של קפיטליזם דמוקרטי יצר בחלקים גדולים של העולם, ולא רק בארה"ב, מעמד בינוני ענק. לכן הטקטיקה היא לזהות את פחדי האמת של המעמד הבינוני המקומי, ולגדיל אותם לממדי מפלצת, כזו שקל לזהות ולשנוא אותה". 

קלדרון מסביר כי "פחדי האמת של המעמד הבינוני הישראלי הם התפרקות הקולקטיביות הישראלית, זאת שהעניקה מקלט ליהודים; לקולקטיביות הזאת אין ביטוי נחוץ יותר מאשר מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית. המעמד הבינוני הישראלי מאמין, ובצדק, שבלי מדינת הלאום וההגנה שהיא מספקת, לא יתקיים לא הכלל הישראלי וגם לא הפרט". הוא סונט ביורם חזוני וכותב כי "השמאל הציוני, לעומת זאת, מסרב לייחס קדושה למדינת הלאום; היא מבחינתו כלי, וכלי בלבד. יורם חזוני מצטט במאמרו באיבה גלויה את ההבחנה של הסופר עמוס עוז, המקובלת על השמאל הציוני: 'ספרו של הרצל נקרא 'מדינת היהודים'. מדינה אינה יכולה להיות יהודית, כשם שכיסא או אוטובוס אינם יכולים להיות יהודיים'".

בצר לו, ובהיעדר תוכן ממשי, שמאלי-סוציאל דמוקרטי, שביכולתו להקנות לשמאל ההולך וקטן, פוסע אט-אט קלדרון אל המרחבים המוכרים של הפוסט-ציונות. ומה יותר פוסט-ציוני מאשר לטעון כי מדינה איננה אלא "כלי" וכי יהדותה איננה אלא פיקציה. שם, ברטוריקה הפוסט-ציונית, מרגיש קלדרון מעט בבית, גם אם לא לגמרי. שהרי טוב להתווכח עם בריות הגונות טועות כעדי אופיר מאשר עם בני-עוולה כמו אנשי "מרכז שלם". בהיעדר תוכן אמיתי, כאמור, קלדרון משווה מימד מפלצתי לימין הניאו-שמרני. מה יותר קל מאשר הדה-לגיטימציה? קלדרון לא מבקש להתמודד בזירה בה הימין הניאו-שמרני מתמודד. אין לו תוכן ערכי אלטרנטיווי לזה של הימין החדש שעוסק במציאות הקיימת ומציע חלופות מהפרספקטיבה הקפיטליסטית-לאומנית שלו. כל מה שהוא יכול להציע הוא דמוניזציה. 

קלדרון לא מצליח לתת אלטרנטיבה מלבד לזעוק "צדקנו!" ביחס לכיבוש ולהתעלם מההשתעבדות שלו ושל חבריו לאלילי "שלום עכשיו" ולמשיח המזרח התיכון החדש, כשהוא לא שם לב שאולי – אולי – המאבק איננו "רק" על שטחים אלא גם על זהות תרבותית, משטר מדיני וערכים אנושיים בסיסיים.

הוא גם מתקשה מאוד להבין איך הוא וחבריו תרמו להפרטת השיח על זכויות האדם והאזרח – ונישולו מהשיח על זכויות חברתיות וחובות המדינה לאזרחיה – באמצעות ההתעסקות האובססיבית בכל עוול קטן בשטחים ובכל סגירת כביש ביום שבת והתעלמות מוחלטת מעלייה בכמות המובטלים, מהתנערות המדינה מאחריות לאזרחיה העובדים ומהתמוטטות מעמד הביניים הישראלי.

יישבו טאוב ולאור יחדיו, ובא לשמאל גואל

בצר לו, סונט קלדרון באנשי מרכז שלם בכותבו כי "שלוש עשרה שנים לאחר הקמתו של מרכז שלם, והצלחתו בישראל רחוקה מאוד עדיין מההצלחה של הניאו-שמרנים בארה"ב; הימין הפוליטי עדיין נשען על שרידי אמונותיו הישנות, ואמונות חדשות נשארות עדיין על דפי נייר בלבד. ניסיונות מעטים מצד בנימין נתניהו להזרים אל הפוליטיקה רעיונות ניאו-שמרניים כשלו, לפחות בינתיים. אלא שמחר הם עלולים להצליח: המבוכה הפוליטית בישראל גדולה, המפלגות הישנות התפרקו והאי-אמון בפוליטיקה ובפוליטיקאים גובר. הולכות ומתרבות המצוקות החברתיות שאין להן מענה פוליטי. אלה בדיוק התנאים לפריצה של רעיונות ימניים מעודכנים אל החברה הישראלית".

נתניהו. זו הדרך למנוע עלייתו לשלטון?

נדמה שהסכנה היחידה שרואה קלדרון איננה נשקפת לעצם קיומה של מדינת ישראל ואפילו לא לשאריות מדינת הרווחה הישראלית. כל שהוא רואה את הסכנה שבחדירת הניאו-שמרנות לכנסת. הסכנה הגדולה עבורו היא "פריצת הימין" לפרלמנט הישראלי. ראשו טמון בחול בכל הנוגע למדיניותו של השמאל הישראלי בעשרים השנים האחרונות; אטימותו לשינויים במפה הגלובלית היא מוחלטת; לאחריות מחנהו להתמוטטות החברה הישראלית אין לו מענה; ואת מרכולתו הוא מתקשה להציע משום שהוא יודע שאין לה דורש. בצר לו, יפנה לדמוניזציה. 

השורה התחתונה במאמרו של קלדרון היא בשתי הפסקאות האחרונות. הטו אוזן ופקחו עין לדברים שכותב קלדרון. הוא טוען כי "נדמה לי כי משהו מהתהליך הזה מתרחש גם בישראל; הוויכוח על פוסט-מודרניזם ופוסט-ציונות הוא ויכוח חשוב, ואני לוקח בו חלק, אבל זהו ויכוח שיקבע, לכל היותר, אם חצי מנדט יעבור בבחירות מן השמאל הציוני אל תנועת חד"ש או אל תנועת בל"ד". 

"מרכז שלם", כותב קלדרון, "עסוק בשאלה אחרת: איך להעביר עשרים או שלושים מושבים בכנסת מן השמאל והמרכז אל הימין של נתניהו וליברמן. אני סבור שגם השמאל, הציוני והפוסט-ציוני, צריכים להתחיל להקדיש פחות אנרגיה לשאלה מי ישלוט בפקולטות למדעי הרוח, ויותר מחשבה לשאלה מי ירכיב את הממשלה הבאה ואת זו שאחריה".

הנה כי כן, נדמה כי נמצאה התשובה לשאלת מניעת זינוקו של הימין הניאו-שמרני מכורסת יושב ראש האופוזיציה אל כס ראש הממשלה. יוכרז על אחדות הפוסט-ציונים עם הציונים, ישלבו ידיים נאמני הלאומנות הפלסטינית עם כמה מאחרוני נאמני מורשת בן גוריון ומפם, יצטרפו ותיקי רק"ח אל שאריות רצ, יתאחדו דרי הקומה השנייה והשלישית בבניין גילמן שברמת אביב, וכך יושג הניצחון המוחלט. כך נקבל בראשות הממשלה הבאה את ההנהגה הנוכחית של מפלגת העבודה או, אולי, את אחדות הנהגות העבודה וקדימה. ומי יודע, אולי גם אחרוני נאמני "שלום עכשיו" ו"גוש שלום" ישלבו ידיים באיזושהי ממשלה נטולת כיוון שמאלי-חברתי ברור.

המסר של קלדרון מסתכם, במקרה הטוב, בהתחסלות השמאל הפוליטי, בהטלת רפש בימין הניאו-שמרני ובהתמוטטות יכולתו של להציב חלופה כלשהי. יישבו להם גדי טאוב ויצחק לאור, ישירו שירה יחד בני ציפר ונסים קלדרון, וכך יימצא המזור לחוליי השמאל ויירגעו מעט מכאוביו.

ועד שזה יקרה, ימשיך קלדרון בבשורת הדמוניזציה. שהרי מה יותר טוב מהשמצת והשנאת היריב בכדי להימנע מדיון רעיוני משמעותי. כמו בבדיחה הישנה ההיא על התיירים האמריקאים שהגיעו לביקור בברית המועצות, ונאלצו להמתין שעה תמימה לאוטובוס לאחר סיור רב-התפעלות מנפלאות הכלכלה הסובייטית. משפנו למדריכם בשאלה "מדוע מאחר האוטובוס?", הוא הטיח בהם בזעם: "ואצלכם לא הורגים כושים?!"

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “דון קלדרון ומלחמתו בימין החדש

  1. (גילוי נאות, הח"מ התפרנסה יפה ממרכז שלם בתור מתרגמת על בסיס פרילנס)

    דוד, זה שהשמאל הישראלי טועה לא הופך את הלאודרים לצודקים. או לצדיקים. העניין עמוק מזה, למעשה גם האסכולה הביבית-לאודרית וגם השמאל הישראלי שניהם מצביעים כן (ברגליים או בידיים) על פירוק הפרוייקט הציוני, כל אחד מטעמיו הוא. הימין האמריקאי-יהודי בסך הכל מחזיר את היהודים לתפקידם ההיסטורי כזונות רוחניות של הפריצים המזדמנים, והשמאל הישראלי מחרה מחזיק אחרי התפקיד אך בוחר פריץ אחר.
    יש להודות על האמת שלא נוצרה תרבות או משנה ציונית שמחזיקה מים, ואפילו הבורגנות שהיא תמיד עמוד התווך, מודה בזה (ראה אולמרט ונאום ,אני יהודי יותר מישראלי שלו).
    ההתמודדות תהיה מעכשיו על הבנית זהות יהודית במרחב הזה ובגולה, בהתחשב בחילון שעבר על היהדות. לדעתי, מה שיתחזק בהמשך הוא רויזיה או רפורמה בדת והתגברותה על חשבון הקריסה של הזהות הציונית.
    אל תשגה באשליות, הנסיקה הזמנית של הניאו שמרנות היהודית היא תועלתית. הימין האמריקאי, מאז ממשל רייגן ועד הלום נזקק לאידיאולוגים יהודים כדי לבצר אינטרסים כלכליים, וכאשר השליחות תסתיים, יושלכו "ההוגים" היהודים לפח הזבל ולהמונים הנבערים. בינתיים בוש נתן חנינה מפוקפקת לליבי _כמה כופר שילמו לאודר ושות ? – אבל אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. בגבור הלחץ על צ'ייני ושות, הם יהיו פחות לויאלים. צריך לבחון את הישגי הניאו שמרנים לאורך זמן ולא בהווה שבו הם מקבלים הון עתק. אם אין קמח אין תורה, ואם יש המון קמח יש בריוש להמונים. תן לכל אחד מיליארד דולר והוא כבר ימצא איזה "אידיאולוגיה".

    "מלחמת התרבויות נגד האסלאם" היא לא דבר חדש בעולם הנוצרי. היהודים תמיד היו באמצע (גירוש ספרד ?) וממשיכים במרץ. מדינת ישראל כנראה לא שינתה את המהלך אלא עיצבה אותו כמוסד לאומי. אביו של נתניהו עשה קריירה אקדמית מהנושא והבן שלו ממחיש את האקטואליות..

  2. לא אהבתי את מאמרו של קלדרון וגם עם מאמרך יש לי בעיות דוד.
    אני חושב שמאמרו של קלדרון שטחי ומבולבל. עוד פעם לצטט לנו את גיטלין על הבית הלבן והפקולטות למדעי הרוח? כמה אפשר!
    עכשיו בנוגע לדברים, נתחיל מקלדרון.
    אני מסכים עם דבריו שמפעל ההתנחלויות קעקע את התשתית הרעיונית של הימין בקרב הציבור החילוני. קלדרון לא מחדש פה כלום, זה הדיון הידוע והממוחזר. אבל אני לא מסכים עם דבריו בהמשך. מעין הבנה שטחית של תהליכים היסטוריים. הימין האמריקאי החדש שיכנע אמריקאים רבים להצביע בשבילו בזכות אמונה גדולה בעלת אופי חצי דתי? שטויות. הימין האמריקאי ענה על צרכים כלכליים וחברתיים של יושבי אזורי רצועת-השמש מרכז מערב צפון ארה"ב, שהיו רגילים לאוטו גדול בשנות החמישים ונתקלו במשבר דלק בשנות השבעים. הרבה לפניי רייגן שקלדרון רואה בו, משום מה, את ההתחלה של השמרנות החדשה, הצביעו האמריקנים לניקסון ב – 69', לא בגלל אמונה גדולה או חלום גדול, אלא בגלל שנמאס להם מהסטודנטים שעושים בלאגן. זה כל הסיפור. יש בלאגן? ניקסון יסדר. היציאה לעירק היא תגובה היסטרית של אומה היסטרית לנפילת התואמים ב – 2001. שום קשר ישיר למהפכת הנגד בשנות השישים. הוא כן צודק בהבנה של הימין-האמריקאי שיש להצניע רעיונות שאינם מתקבלים על הקונצנזוס של המעמד הבינוני האמריקאי בוגר שנות השישים, שנשמעים גזעניים או אנטי-פמינסטיים. אבל זה הכל. יופי, קלדרון לא מחדש כלום, ושוגה בפרשנות הסיסמאתית שהוא מייחס להיסטוריה של ארה"ב מימי הסטודנטים עם הקוקיות וברקלי הבוערת. ולא, המעמד הבינוני לא נקם בילדי הפרחים ולכן הצביע רייגן. רייגן הוא תוצר של מערכת תקשורת משמונת של תחילת שנות השמונים, אחרי תקופת נשיאותם של נשיאים שנויים במחלוקת, ניקסון, פורד, קרטר.זה לא אומר שאין השפעה של השמאל-החדש ומהפכת הנגד של שנות השישים על התפתחות החשיבה הפוליטית בשנות השמונים התשעים ועד בוש הבן. איני מזלזל בתהליכים ארוכי טווח, להפך. אבל האופן שבו קלדרון מייחס את כל עלייתה של הניאו-שמרנות לשנות השישים, זה רידוד הדיון. השמרנות החדשה, אגב, כבר נולדה בכלל עם גולדווטר בתחילת שנות השישים. אני גם לא מקבל את דבריו של קלדרון שהשמאל הציוני רואה במדינת הלאום כלי. שוב חוזרים לעמוס עוז? מי זה השמאל הציוני הזה, מה בדיוק גישתו למדינת הלאום, האם הוא מונוליט? וגם קשה לי להאמין שהמעמד הבינוני הישראלי, האנטי-אינטלקטואלי, מדמיין לעצמו איזה פחד מפני התמוטטות הלאומיות. וגם אם כן, רובו סולד מליברמן. המעמד הזה מעדיף כלכלה יציבה וקונצנזוס פוליטי. אז איך מקשר קלדרון את ליברמן (בסוף מאמרו) לאותו חשש של המעמד הבינוני? לא ברור. הכל מבולבל, שיטחי, סיסמאתי.

    על מאמרך דוד בקטע הבא.

  3. יש לי קצת בעיה עם האינפלציה בשימוש "פוסט-מודרני" בכל דבר. גם אתה משתמש במושג הזה יותר מדי דוד. יש להבדיל בין הוגים פוסט-מודרניים (אם נשתמש בהכללה הגסה הזו) לבין הטענה שמעוזיו של השמאל הסוציאו-דמוקרטי "נכבשו" ע"י אינטלקטואלים פוסט-מודרניים. אולי אם היית מפרט יותר, זה היה ברור יותר. טוני בלייר, גם אם הוא שמרן-לייט, או תאצ'ריסט-דיאט, בכל זאת הצליח לשלב בין העקרונות. המלחמה בעירק תעמעם את הזיכרון הזה. לא סתם כך בריטניה נרתעת מכניסה לאיחוד האירופי, והכלכלה שלה היא החזקה באירופה. גם הטענה שלך שהמפלגה של הסוציאליסטית בצרפת לא השכילה לתת מענה לחשש הזהות הצרפתית ולכן עלה סרקוזי, אינה, בלשון המעטה, מדויקת. בתקופות משבר – וכזו יש בצרפת – הפופוליסט-הקשוח שמבטיח פתרונות מהירים ופשוטים של "סדר" ינצח בקלות. ראה מקרה ניקסון בארה"ב. דווקא רויאל דיברה בשם הזהות הצרפתית, בשם עקרונות הרפובליקה, וטענה בדיוק שיש לאפשר למהגרים להכנס לתוך הקונצנזוס, לעזור להם להתאקלם. היא דיברה בשם הזהות הצרפתית פר-אקסלנס. סרקוזי גם השמיע דיבורים דומים – אבל – למי שכבר, כביכול, צרפתים עם חותמת. מי שלא בתוך הקונצנזוס, גם לא יוכל להכנס לשם. ולכן, אולי, שיעזוב את צרפת.

    בפיסקה השניה בחלק השני במאמרך שידכת בין המלחמה בעירק לשמאל הישראלי. באופן קצת רופף, קשה להתייחס. דווקא הפירוט שנתת על תכניו של השמאל הישן והטוב, מפריך את טיעונך. נראה לי שהפירוט הזה – רטוריקה לשיטתך – הוא תוכן ממשי. אלא מה? השמאל לא נותן תשובה לאיום מצד איראן. אל תדאג דוד, בזה יש קונצנזוס. נו, אז השמאל הרדיקלי באוניברסיטאות טוען שלכל כנסייה יש את השטן שלה. בסדר. ברוב מעוזי השמאל האיום הזה ממשי כמו במעוזי הימין. ואגב שים לב, שהעניין פה הוא כרגיל – לחברה הישראלית – פרסונלי. אין פה ימין ישראלי שנותן מענה לאיום הזה. יש "פרסונות". שוב, זו תגובה היסטרית של עם היסטרי. ביבי יותר טוב למלחמה או ברק? אל תדאג. אני מבטיח לך שלא משנה מי יהיה מאחורי ההגה, מלחמה אם תהיה תתנהל אותו הדבר אצל שני הנהגים. יש לך צבא, מומחים, קבינט, רמטכ"לים ואקס-אקס רמטכ"לים, אף מלחמה פה לא תתיישב על כתפיים של איש אחד.

    גם הטיעון שלך שקלדרון הוא פוסט-ציוני תמוה. קלדרון הוא אחד מהמבקרים הבולטים של הפוסט-ציונות. גם אני חושב שהמדינה היא כלי. אני פוסט-ציוני? אוי אוי אוי, נדבקה לי כותרת ה"פוסט". כמו שכבר טענתי, אני לא בטוח שהשמאל-הציוני רואה במדינה כלי – אני לא מצליח להבין את המשפט הזה כאיזו יחידה סגורה שמגדירה קבוצה מסוימת שהיא כביכול שמאל שהוא ציוני. אני לא יודע על מה זה מדבר. אבל אני גם מסרב לייחס למדינת הלאום קדושה. היא לא קדושה בעיני. אגב, אני מעדיף את ההגדרה מדינת-היהודים מאשר מדינה יהודית – גם אם עמוס עוז הלך צעד אחד רחוק יותר. וגם איני חושב שקלדרון טוען שהמדינה אינה אלא כלי ויהדותה אינה אלא פיקציה. הוא טוען, כך אני מבין, שמדינת הלאום היא כלי. זה מעניין לא? אדם שאינו טוען שמדינה היא כלי, אלא הוא מקבל את מדינת הלאום, רואה בה הכרח (כמוני), ועדיין מסייג אותה בהיותה "כלי". כלומר, רגע לפני הנפילה מלאומיות לאומנות. זו דווקא הגדרה יפה בעיני, ואני מזדהה איתה בהחלט. אפשר לנשום לרווחה דוד – קלדרון עדיין איתנו!

    יתכן שקלדרון אינו מצליח לתת אלטרנטיבה. אולי. הרבה אינם מצליחים. אבל דווקא קלדרון אינו, כפי שאתה טוען, נאבק רק על שטחים. הוא כתב והתבטא רבות דווקא על בעיות הזהות התרבותית, על המשטר המדיני ועל ערכים אנושיים בסיסי. לראייה סיפרו "פלורליסטים בעל כורחם". לא הייתי שם אותו באותה סירה יחד עם מי מהשמאל של שלום עכשיו שהתעסקו רק עם הכיבוש. למרות שגם זה בסדר (בהקשר הזה אני גם מתקשה להבין למה כוונתך כשאתה טוען "הוא וחבריו". מי הם חבריו, ואיך בדיוק הוא וחבריו האלו שלו, תרמו להפרטת השיח על זכויות אדם ואזרח? כי שוב, קלדרון לא התעסק התתעסקות אובססיבית כדבריך בכל עוול קטן בשטחים, הוא כתב בדיוק על אותם דברים שחשובים בעיניך). או שאולי פשוט זרקת כבר את קלדרון עם שאר המשוקצים שמתעסקים רק עם כיבוש ולא עם בעיות פנים? אני זוכר הרצאה שלו לפני כמה שנים שהוא קרא ל"עם אחד" להתאחד עם מפלגת העבודה ולהקים אלטרנטיבה אמיתית. מעניין שזה מה שבאמת קרה. לא שמעתי שם הרבה מילים על כיבוש.
    בקיצור, תשאר נאמן לטקסט שלו, ואל תעליל עליו דברים שלא היו ולא נבראו.

    ולסיכום. קריאתו של קלדרון ליישור שורות השמאל הציוני והפוסט-ציוני. הוא עשה דבר דומה בהתפלמסות (החד צדדית) שלו עם עדי אופיר בספרו האחרון. זו קריאה הגונה. שהן השמאל המשוקץ והן השמאל היפה והנעים, יחשבו קצת יותר פוליטיקה, ופחות רוח. זו קריאה לסולידריות ולמהלך פוליטי. והרי אתה בעצמך טענת שהשמאל הישראלי הפסיק לחשוב במונחים של המשחק-הפרלמנטרי, והנה קלדרון מאשרר אותך, ואתה, שוב, מנגח אותו, בציניות – הנה הוא קורא לגילמנים, לנאמני הלאומנות הפלסטינית (לאומנות, לא פחות!) ולשאריות רצ להתאחד. אוי, קלדרון המגוחך שלנו! בוז! בוז!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s