קשה, קשה בברנז'ה. או: מי משמיץ את אדלסון?

קשה בברנז'ה ודביק בה עד מאוד. קשה משום שהמשכורות המשולמות לכתבים ולעורכים תמורת עבודתם הן, יחסית, נמוכות מאוד. דביק בברנז'ה מאחר שהמוני עיתונאים, עורכים, משכתבים וסתם ברנז'איסטים שנופלים בין לבין רודפים אחרי כל העלאה קטנה בשכר, נצמדים למקום העבודה ומחפשים ללא הרף מקום עבודה חדש בתקווה שיצליחו למצוא ג'וב מפתה יותר עם שכר נאה בצידו.
 
אין ספק כי כניסתו של שלדון אדלסון לשוק התקשורת שדרגה את רמת הקושי והדביקוּת ששוררת בברנז'ה. אדלסון מציע שכר גבוה יותר בכלי תקשורת צעיר ורענן ובמסגרת עיתונאית שאינה נופלת, לטעמי, מאלה שאנו מורגלים בהן ב"ידיעות", ב"מעריב" וב"הארץ". אלא מה? יצא שלחלק מאלה שניסו, שרצו או שהתראיינו לתפקיד ב"ישראל היום" לא שיחק המזל. מה יותר טוב מלכתוב על מזל-ביש שכזה פוסט בבלוג האינטרנטי שלך ולשים אותו במקום טוב בעמוד הבית של אתר העיתון בו אתה עובד?

אם כן, ברנז'איסט אחד נוסף, נקרא לו ד', נפגש עם אנשי אדלסון ולא יצא ממש מרוצה. אולי בגלל העובדה שהוא לא קיבל הצעה מפתה וגדולה מספיק ואולי משום שאנשי "ישראל היום" הבהירו לו שעבור התכנים שהוא מתכוון להנפיק, אין בכוונתם לשלם לו יותר מדי כסף – ואולי גם לא לשלם לו בכלל. לגיטימי. אלא ש-ד' נעלב. ואם לא די בכך שנעלב, הוא גם החליט לשרבט על כך מתוך שחרור מטהר של חרצובות לשונו.
 
אלא שכל המלל הרדיקלי הזה, של אדם אשר קרא להצביע בבחירות האחרונות לחד"ש, לא מנע ממנו ללכת להתראיין אצל אנשי אדלסון אותו הוא נהנה להשמיץ ולנסות לעבוד לצד עיתונאים עליהם הוא שופך אש וגופרית.
 
אפשר להתווכח ולהתדיין עם המלל הרדיקלי של ד', אך תזכרו טוב שמאחורי הרדיקליות הגדולה מסתתרת השאיפה הקטנה והלגיטימית של כולנו להתפרנס בכבוד ולמחול על העקרונות שלנו לטובת הצורך לסגור את המינוס ולסדר את החשבון בבנק. אלמלא היה ד' טורח לעטוף את זה בכל כך הרבה מלל פוליטי רדיקלי, עוד אפשר היה להבין את הקומוניסט שביקש לעבוד בעיתון המזוהה עם השקפות ימניות.
 
אולם הלהט הרדיקלי של ד' מאיר אותו בעיקר באור, איך לומר, מגוחך. מאחורי הדגל האדום מסתתר, מה לעשות, דולר קטן וירוק.

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “קשה, קשה בברנז'ה. או: מי משמיץ את אדלסון?

  1. אני מאמין שאתה מדבר עלי. מה קרה, לא היו לך מספיק ביצים לקרוא לי בשם?

    קודם כל, הנה הלינק לטור שלי בגלובס:
    http://www.globes.co.il/serve/globes/docview.asp?did=1000233212&fid=845

    מי שיקרא אותו יוכל לראות מיד שאתה מדבר שטויות. הלכתי בשביל הכיף, מתוך ידיעה ברורה שזה לא הולך לקרות. כך שכל התיאוריה שלך בנוגע להיעלבות ונקמה מופרכת מיסודה. גם אין שם שום לכלוך על העיתון עצמו ועל האנשים שעובדים שם. להפך, היתה אחלה אנרגיה, כפי שכתבתי. ואם יורשה לי, הרי שהטור יצא די מצחיק.

    אהבתי את "לשרבט מתוך שחרור מטהר של חרצובות לשונו". חשבת על המשפט הזה לבד? אין מה לומר, אתה ממש קלאסיקן בתחילת דרכו.

    אני מבליג על הכינוי "ברנז'איסט". ובכלל, אני לא מאשים אותך בדבר מלבד טיפשות. מדי פעם צץ איזה מישהו כמוך, קורא לי קומוניסט ואומר שאם הצבעתי לחד"ש הרי שאסור לי לסגור את המינוס או משהו כזה. תתעורר, טמבל! אפשר להצביע חד"ש ולעבוד בגלובס, אפשר ללכת לראיון במערכת של עיתון שאתה מתנגד להשקפת העולם שלו. מותר להיות סוציאליסט ולאכול סושי. החיים זה הרבה דברים.

    "מאחורי הדגל האדום מסתתר דולר קטן וירוק" – זה משפט הסיום הכי דרמטי שיכולת למצוא? הדימוי הכי שחוק מכל הדימויים, זה הדבר היחיד שעלה לך לראש?

  2. אתה לא מסוגל לדבר לעניין אז אתה פותח את הפה? בסדר, לא נורא, לא ציפיתי ליותר מדי. נחמד לראות גם את הסוציאליסטים הרדיקלים ביותר מסתובבים במסדרונות של גלובס ומתראיינים אצל עיתונים בעלי אוריינטציה ימנית.

    "הלכתי בשביל הכיף, מתוך ידיעה ברורה שזה לא הולך לקרות"… נו בחייך, אל תעליב את האינטליגנציה של האנשים.

  3. היה זה הסופר האיראני הגולה, סלמן רושדי, מחבר הספר 'פסוקי השטן' (ספר שבעקבותיו הוצא נגדו 'פתווה' המתירה את דמו ובעקבותיה נאלץ להגר לאנגליה) שאמר:

    'חופש הביטוי מתחיל בנקודה בה אינך יכול לשמוע את הדברים'

    מעניין לראות כי דווקא עיתונאי מתחום התקשורת אינו מבין את הבסיס של חופש ביטוי…

    כמי שכבר לא גר בישראל (7 שנים) ונחשף לאתר 'רשימות' בפעם הראשונה היום, קל לי להסתכל על דברים מהצד.

    כותב שהצביע לחד"ש, קומוניסט בהגדרתו הפוליטית, שכותב בעיתון קפיטליסטי כמו גלובס, הולך לראיון עבודה בעיתון ימני הממומן על ידי בעל הון שמריץ פוליטקאי ימני לשלטון ולאחר מכן כותב טור התוקף את העיתון שהציע לו עבודה.

    לי זה נשמע סיפור מעניין, ללא קשר לנפשות הפועלות שאיני מכיר.

    כמו כל סיפור אחר, ניתן להעביר עליו ביקורת מתוך השאלה האם זה לגיטימי או ראוי לגינוי.בהחלט צורם לראות כותב מנצל את הבמה שניתנה לו כדי לתקוף עיתון אחרי ראיון עבודה, וה-'הלכתי בשביל הכיף, מתוך ידיעה ברורה שזה לא הולך לקרות' אכן נשמע מוזר – מי הולך לראיון עבודה בשביל הכיף? מה גם שמאותו רגע שהוא הלך לאותו ראיון עבודה מדובר, כל תקיפה של העיתון תיראה מעט לא במקום, כי האינטגרטי של הכותב נפגעה.

    עכשיו כל פעם שהוא יתקוף את העיתון, בלי קשר לתוכן הביקורת, ייענה בתשובה של 'הוא ממורמר שלא קיבלו אותו וזו הסיבה לביקורת'.

    אני יכול להבין את הליטוף הקטן של האגו כשמזמינים אותך לראיון עבודה, אבל מעט דיסקרטיות לא תזיק.

    אם הייתי עורך של כלי תקשורת, הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי מזמין את מר פויר לראיון, מתוך חשש שהוא 'יפתח עלי פה' אם אני לא אקבל אותו לעבודה.

    ולמר פויר הנכבד – הבעת דיעה שונה ממך אינה מזכה אותו בתואר 'אידיוט'.. בסה"כ יש לו דיעה שונה משלך ודיעה שונה צריך לכבד, גם אם יש בה ביקורת כלפיך.

  4. 'הלכתי בשביל הכיף, מתוך ידיעה ברורה שזה לא הולך לקרות'
    נשמע כמו התחלה של ידידות מופלאה.
    המשך אפשרי:
    "…אבל זה בכל זאת קרה. ברם לאחר שגמרנו ללקק את כל הדבש הגענו לשכבה של חרא, והיא העדיפה לבלות במעון לנשים מוכות".

  5. מיסטר מרטין – אני באמת לא חושב שזה המקרה לנפנף בחופש הביטוי…
    לידיעתך, אני עושה דברים הרבה יותר מוזרים בשביל הכיף (ובשביל הטור) מאשר ללכת לראיון עבודה. וכן, אני יודע שלקחתי פה סיכון גדול: יום אחד אולי תהיה עורך של כלי תקשורת ותחשוב פעמיים לפני שתזמין אותי. אייל טייק מי צ'אנסז 🙂
    מה שכן, בדבר אחד אתה צודק – לא שעד עכשיו ביקרתי את העיתון, אבל ברור שמעכשיו לא אבקר אותו. זה היה טריק חד פעמי.

  6. כמה עיתונים ירצו לקבל בכלל את פויר אצלם? אלמלא גלובס, פויר היה מחרטט ב"מעריב" עם אראל סגל ושות' ומשגע אותנו עם נאג' חמאדי המעאפנה שלו.

  7. חשוב יותר להגיע לקהל שאתה לא מסכים איתו מאשר לקהל שמוחמא מכל מילה שלך. אני לא חושב שדרור הלך 'בשביל הכיף' אלא בשביל האפשרות להיות מעורב בגוף תקשורת חדש וחזק אשר חורט על דגלו 'הון ושלטון', מקדם מנהיגות של 'הון ושלטון' ומאיים לדרדר את האתיקה העיתונאית עוד יותר מטה מכפי שהיא כיום.

    חבל שהם לא קיבלו אותו, אני חושב שחשוב שהוא ניסה. (ואני יודע שהקהל של הבלוג הזה לא מסכים איתי, למרות זאת אני מרגיש צורך להשמיע את דעתי)

  8. מי שרוצה לקרוא רשימה נוטפת שיטנה ורפש שכולה קידום עצמי במסווה של רדיקליות פוליטית, מוזמן לעיין בדבריו של חביב המדור יצחק לאור במוסף "ספרים" של "הארץ":

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/885214.html

    יש לציין שאת תובנותיו בדבר הסובייקטיביות וההתנגדות "הרים" לאור מכתביהם של אדורנו וניטשה, שבעצמם לפעמים נשמעים כמו חנון ציניקן בן חמש-עשרה וחצי. אין פה שמץ של מחשבה מקורית, ולאור כנראה מזלזל באינטליגנציה של קוראיו עד כדי כך שהוא מניח שהם לא ידעו מאיזה הפקר זכה הוא באורו. עד כאן חוכמת חייו.

    באשר לקינתו על השירה העברית שנמצאת על ערש דווי, גם כאן יש אפס מקוריות והרבה יומרה. כמה משוררים בני חלוף כבר הכריזו על מות הספרות כחלק מהפרוגרמה הספרותית שלהם? רנה ולק (Wellek) חשף את ערוותם לפני יותר מעשרים שנה במאמרו "The Attack on Literature", והנה בא לאור וממציא את הגלגל מחדש. לשיטתו, כל השירה העברית בימינו היא חנופה קפיטליסטית, ורק הוא וכתב העת שלו ראויים לתשומת לב. ממש מדור פרסומי.

    טוב שבאותו גליון היללו שמעון אדף ואגי משעול דווקא את ריבוי הקולות שנשמע בספרות העברית בזמן האחרון. אם יש דבר שאנשים בינוניים בעלי אגו נפוח אינם סובלים הרי זאת תחרות.

    מאז ומתמיד היה השמאל בית לא רק להומניסטים ופילנתרופים אלא גם לשונאי אדם המתעטפים באצטלה של מוסרנות כדי להכשיר את סלידתם מההוויה האנושית באשר היא. לאור הוא אחד מהם. יום יבוא וגם חבריו הרדיקלים יבינו זאת.

  9. פינגבק: globes co il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s