יולי תמיר – העגלה הריקה בדרך לתהום העמוקה

המדרון החלקלק מושך אותנו מטה, אל התהום הגדולה שמחכה במותם של עמים ותרבויות: יום לפני ט' באב, יום הזיכרון ההיסטורי לחורבן האוטונומיות היהודיות שהתקיימו במרחב המקומי, בחרה הפילוסופית, פרופסור יולי תמיר, לאשר תוכנית לימודים למגזר הערבי שבראשה עומדת ההכרה בנכבה הפלשתינית כשוות ערך למלחמת העצמאות הישראלית. כבר נאמר על ההיסטוריה שאין היא באמת חוזרת על עצמה, אבל אין ספק שהיא מתחרזת ונותנת פתח לצחוק הגורל להדהד בה. שהרי הכרה החד משמעית בשוויון האמיתות ההיסטוריות של היהודים והערבים, היא גם הכרה חד משמעית בדלדול זכותנו לחיות כאן.

הנכבה הוא יום הזיכרון הפלשתיני לגירושם ולנישולם של הפלשתינים משטחים ואדמות בארץ ישראל בימי תש"ח, גירוש ונישול שנעשה על ידי צבאות הציונים בכיבושים של ארץ לא להם. לדברי יולי תמיר, היא חושבת שנרטיב זה של האזרחים הערבים ראוי לקבל מקום שווה במדינת ישראל. לדבריה, "זה יעורר דיון בבתי הספר ורק יתרום לכך שילדי ישראל ילמדו על הצורך לחיות אחד עם השני. מגיע לציבור הערבי שניתן ביטוי גם לרגשותיו". מבלי לשאול על שום מה בכלל הציבור הערבי ראוי לכך, הדברים מלמדים על עומק המשבר חברה הישראלית.

יולי תמיר. תמונה מאוזנת?

לפי השרה, "הספר נותן תמונה מאוזנת לילד הערבי, על מנת שיוכל לקשר את מה שהוא מכיר ולומד מהסביבה הטבעית, לבין מה שהוא לומד בספרי הלימוד". לפי דברים אלו של השרה, לימודי ההיסטוריה אינם באים אלא בכדי להעניק לנפש האבודה של הילד הערבי החי במדינה יהודית מנוח, לתת לו פרספקטיבה היסטורית לנחשלות שלו. שהרי זה לא מנהיגיו העכשוויים שנכשלים מדי יום לחברו למציאות שבה הוא חי, כאילו שזה בכלל רצונם, אלא דור תש"ח של אבותיו, שלא הסכים לחלוקה, הוא אשר אחראי לניכור.

זכות על תנאי

התמונה עגומה יותר, כי גם מנהיגנו נכשלים לחברנו למציאות. בישראל 2007 אין עומק תרבותי – הכול נרטיבים, סיפורים, אגדות עם, שכולם עומדים אחד ליד השני, שווים באמיתותם, שווים בשקריהם, מבלי כל דרישה לבירור אמת כלשהי. כל הסיפורים ההיסטוריים הם גרסה מקרית שאין צורך לבחון את אמיתותה. בשם הסובלנות – קבלת האחר, סיפוריו, אמונותיו – אנו מגיעים לפירוק, להתפלגות, וזאת מכיוון שאנו לא יכולים להגן על אמונתנו אנו בדבר זכותנו על הארץ. שהרי זכות שניתנת לנו מכיוון שאנו ניצחנו במלחמה על הנרטיבים היא זכות על תנאי, עד מלחמת הנרטיבים הבאה. אך זכות ללא עוררין בדבר האמת ההיסטורית נעוצה באדמה ולא בקלות ניתן להתעלם ממנה בבירות או ברמאללה. אך מי במקומותינו עדיין מחזיק באמת ההיסטורית כדבר שיש לחשוף ולגלות ולחיות לאורו?

אם כך, כבוד השרה, מדוע שלא נלמד, במקביל לסיפורי השואה, גם את הנרטיב של גבורות פלוגות ה-אס.אס? מדוע שלא נקבל כשווים את סיפורי הניצחון הנאצי ?מדוע לא נספר כשווים ובברכה את סיפורי הגי'אהד הערביים בבואם להתפוצץ במקומותינו? מדוע לא נספר את הנרטיב החיזבאלאי בדבר האומה האסלאמית הגדולה שאנו רק מפריעים לה? מדוע לעצור רק בנכבה, שהיא מבחינת הערבים רק טעות היסטורית בדרך למימוש זכויותיהם על הארץ?

הדבר מקבל משנה חשיבות כאשר רואים גם את רדידותו של הוויכוח גם בצד הימיני של הפוליטיקה. שרת החינוך לשעבר לימור לבנת מזדעקת כנשוך נחש: ברגע שמלמדים את התלמידים במגזר הערבי, שהיהודים גירשו אותם מבתיהם ושהקמתה של מדינת ישראל הייתה אסון, הם עלולים להסיק מכך שעליהם לצאת למאבק מזוין נגד מדינת ישראל. התוצאה, לפי ההיסטוריונית הדגולה, תהיה שבחסותה האדיבה של מערכת החינוך שלנו, אנו במו ידינו נגדל פה גייס חמישי.

שקיעת החיפוש אחר האמת

ראוי שיהיו לנו מנהיגים שיידעו לזהות את מערך הסכנות של החברה שאותה הם שואפים להנהיג – שהרי ברור שלא ערביי ישראל הם הבעיה כאן, שנחשלותם לא תתוקן על ידי שוויון הנרטיבים, אלא מערכת החינוך, שלא מחנכת באמת, אלא מהווה רק מסגרת של פשרות ושהפשרה היא הערך היחיד שנותר בה, היא הבעיה העיקרית כאן. זוהי מערכת החינוך שנכשלת בכל פרמטרים בין לאומיים של השכלה וידע, ושנכשלת להעביר לדורות החדשים את הסיבות לקיומם בארץ הזו ועומדת מופתעת כאשר בוגריה נוטשים את המדינה – היא מדלדלת את הרוח הישראלית (שאותה מזמן דאגה לרוקן מכל תוכן מקורי) ומדרדרת עד לידי ביזוי את מדינת היהודים – הסיבה היחידה להימצאותנו כאן.

זוהי שקיעת החיפוש אחרי האמת – הכול נרטיבים, גרסאות של חור שחור, חיקויים של איזו היסטוריה שלא היתה, כמו כוכב נולד, רק ללא מקור שיש לחקותו בכדי לזכות בניקוד. הסכנה של כל אלה היא נורמטיבית – בנישול ערכים מוסריים ממשים שיכולים לקיים כאן חברה בעלת יסודות מוצקים. הלכידות החברתית של החברה ממשיכה להתפורר ביתר שאת בחברה שבה הטוב והרע, האמת והשקר, הם עניין של פשרה פוליטית ולא יותר מכך.

אך הנה, תמיד אפשר לסמוך על הערבים שיגידו את האמת שלהם, ולא את הפשרה שאנחנו מנסים ללמד אותם שהיא כדאית להם, כביכול. ד"ר אחמד טיבי יודע להגיד את זה במילים פשוטות, כמו יאסר עראפת בזמנו שלא הקשבנו לו באמת:

טיבי. חיים בבועה של נרטיב

"יש ללמד את הנרטיב הפלסטיני-ערבי גם בבתי-ספר יהודיים. אסור שהרוב יתכנס בתוך בועת הנרטיב שלו בלבד ויתכחש לאחר. גם התלמידים היהודיים זכאים להיחשף לאמת". לפי טיבי, אנו, היהודים, חיים בתוך בועה של נרטיב, אמת כלשהי שאין לה שום אחיזה במציאות. אך אנו זכאים לשמוע את האמת הפלשתינית, כי אצלם זה לא נרטיב אלא אמת שאינה תלויה בשר חינוך כזה או אחר.

העגלה הריקה שתקועה

מכיון שלא מחפשים את האמת, מתבטל מעמדו של האדם החושב ובמקומו עולה דמותו של האדם הפשרן המסתייג מכל התעקשות על עמדתו והצדקת אופני קיומו. אותו אדם אין לו כל יכולת להגן על עמדה שבה הוא מחזיק כאמיתית. אדם זה נתון במצב נידף למול כוחות גדולים ממנו המנצלים את שבריריותו, ומעניקים לו תודעה כוזבת המשרתת את המטרות הכלכליות או הפוליטיות שלהם. זהו האדם.

העגלה הריקה הזו, מאותו משל מוכר, החילונית והחלולה, המיוצגת על ידי אותו משרד חינוך, עומדת תקועה ללא כל זכויות מעבר על הגשר וללא כל כלי אמיתי שבעזרתו נוסעיה יוכלו למלא אותה בחכמה.

ועוד דבר, אם הערך העליון הוא פשרה וסובלנות היא צוו השעה, אז על מה יצאה הצעקה כנגד פשרת הנרטיבים בין מזוז לנשיא קצב בפרשת האונס? מדוע הפשרה קוממה כל כך? ברור הוא שהדבר נובע מכך שיש בנו איזה צורך להגיע לאמת, לחשוף אותה, לחיות לאורה, ולא להסתיר אותה תחת מעטה הפשרנות. הניסיונות השונים של הפוסט ציונים למציאת פשרה היסטורית עם הערבים, היא בכייה לדורות, כי מי שינצח הוא החזק, ומי שיש לו אמת הוא חזק.

יש אמת, ומטרת התרבות היא לחפש אחריה, גם אם היא לא תושג לעולם. אך תרבות שלא מחפשת את האמת תוך כדי התחבטות באופן מתמיד ומקדשת את הריקנות של הנרטיבים, היא תרבות מתה.

ירון כהן-צמח הוא דוקטורנט לפילוסופיה בבית הספר לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ומלמד אתיקה ועסקים באוניברסיטה הפתוחה.

מודעות פרסומת

18 מחשבות על “יולי תמיר – העגלה הריקה בדרך לתהום העמוקה

  1. נשמע כמו האדם המתאים להדריך מוסרית בנקאים וקפיליסטים בתחילת דרכם

  2. מה הטעם להביא מאמר ארוך של מישהו אחר בבלוג שלך?

    ולגופו של עניין, עצוב לגלות שמורה לאתיקה משווה את הנכבה הפלסטינית עם הנרטיב של האס-אס.

    הניסיונות למצוא פשרה היסטורית הם בכייה לדורות?
    מה זה צריך להיות? ומה זה הקשקוש הזה, שמי שינצח הוא החזק ומי שיש לו אמת הוא חזק?

    לעריצים הגדולים ולכל הדיקטטורות היתה אמת אחת, והיא ניצחה, לפחות לזמן מה – לעתים להרבה זמן.

    ואת זה שמענו ממורה לאתיקה.
    .

  3. לכל המגיבים שלא מבינית את הרקע של המוסר, אז אם הכל נכון אז גם הכל שקר ואין טוב ואין רע ויש רק החזק מנצח. ואין מוסר ואין אתיקה.

    עכשיו שאלה – מה נעשה ביום העצמאות/נכבה – נרים את הדגל לראש התורן או נוריד אותו לחצי?

  4. נתי, את הדגל אפשר להוריד לראש התורן.

    ואולי עדיף ללמד קצת ג'ורג' אורוול במקום לשחק במשחקי פוסט-מודרניזם ונרטיבים.

  5. ההחלטה ללמד את הנרטיב הפלשתיני לאירועי 48 אינה בגדר רלטוויזם או פשרנות חסר תוכן, ואין בה כלל "דלדול בזכותנו לחיות כאן." בדיוק להפך – מדובר מאמץ אדיר לחיפוש האמת שאתה מדבר עליו. זכות הקיום של ישראל מעוגנת בקונטקסט היסטורי, הכולל עימות, וכן, גם גירוש וצער רב, שגם אם היו הכרחיים (ועל כך לא כדאי להיכנס לדיון כאן) אי אפשר להעלימם מן ההיסטוריה. אם ברצוננו לבחור בנרטיב הנכון, לא נוכל לעשות זאת תוך סתימת אוזניים ופיות, או תוך מחיקת ההסטוריה, אלא בדיוק להפך, דווקא תוך לימודה ועיון בנרטיבים מתחרים. וכן, בכל בתי הספר היהודיים מלמדים את הנרטיב של אנשי הס.ס. בדבר טוהר הגזע בדיוק כדי שנוכל לדחות אותה על הסף כנרטיב אנושי שהביא אסון, ולא תופעה חוץ-היסטורית, בלתי-אנושית חסרת הקשר ותוכן. אולי כדאי שגם הילדים בבתי הספר היהודיים ידעו לפחות שלסכסוך שלנו עם הפלשתינאים ישנם מקורות בנרטיבים היסטוריים, שגם אם אינם מוצאים חן בעינינו, הם קיימים ומניעים אנשים וחברות מסביבנו. אולי דווקא מהחלטה של שני הצדדים ללמוד זה את הנרטיב של זה, תיתכן פשרה המבוססת על ההכרה שהאויב גם הוא אנושי וגם לו יש פרספקטיבה, גם אם היא בלתי מקובלת עלינו בעליל. אני אישית מפקפק ביכולת של ספרי לימוד בבתי ספר לעצב עד כדי כך את כל התפיסה הפוליטית של יחידים, אבל בינתיים, ההחלטה למחוק אחד את סיפורו של השני לא הוכיחה את עצמה במיוחד כדרך להחליש את הרצון ההדדי של שני העמים בהיעלמותו של האחר.

  6. העובדה שבעל הבלוג ואורחו הם סטודנטים לתואר כלשהו במוסד כלשהו להשכלה גבוהה היא ראיה לכך שהחינוך בישראל פשט את הרגל הרבה לפני מינוין של יולי תמיר או לימור לבנת לתפקיד שר החינוך. לא מצאתי במאמר שום התייחסות לתוכני הלימוד שבהם הוא דן, אן מקור לטענות העובדתיות שהוא מעלה ומהן הוא גוזר מסקנות אלו ואחרות. אשמח לשמוע שמרחב וכהן-צמח קוראים ברהיטות ערבית ספרותית ברמה של תיכון, וכך התבטאויותיהם לגבי ספר ספציפי או תכניו אחראיות ומבוססות. כך היה לו היה ציטוט אחד. אלא שכמובן ידידינו ניזונים מ-ynet או במקרה הטוב מ"הארץ", ומציטוטים של תמיר שגם לה אין מושג במה מדובר, וגם העברית שלהם בקושי חצי רמה מעל הערבית שאין להם.

  7. יולי תמיר, התחיל מימי לימור לבנת
    אז אין להאשים את הגברת תמיר בכל העסק.
    לא ברור בכלל איך לימור לבנת, שהגיעה מהליכוד, מבית מדרש ז'בוטינסקי עם מישנה סדורה ובוטחת, גזרה את הקופון של משרד החינוך, החריבה מורים ותלמידים, ושמה יצא לפניה כטיפוס שלא מבין בין ימינו לשמאלו.
    במקום לכסח את הכותב, ולהגיב כמו שמאלנים מצויים, או כמו מכסחים סידרתיים של כל מה
    שחושב קצת קדימה, מעבר לאף,
    כדאי להכיר בעובדה המצערת, שהכותב מבין היטב
    שעם שלא שומר על ריבונותו וחוזקו הפנימי, סופו להיכחד ולגלות מאדמתו.
    תיקונים של ספרי חינוך ושיפצורם יחדדו את הדילמות ואת חוסר הבטחון של הדור הצעיר, ולא רק שהם כבר עושים נזק, הנזק הוא אדיר.
    עם שלא חי עם האמת שלו, ושומר עליה, דינו להחרב.למה כל כך קשה לאנשים לשמוע את האמת?

  8. יש במאמר טיעון עקרוני פשוט ונכון.
    מושג הנרטיב החליף את הצורך בחיפוש האמת.
    הנרטיב של כל אחד מאיתנו מוצדק מעצם קיומו ככזה.
    לכאורה, הפתרון הזה מונע מלחמות ומאבקים, אף אחד לא צודק יותר מהאחר, ולכן הכי טוב שנגיע לפשרה כי אנו חיים כאן ביחד.
    אולם, למעשה התוצאה היא הפוכה, משום שכל אחד רוצה שהנרטיב שלו יהיה זה שיקבע את האופן שבו המציאות תראה לנו – כיבוש או גאולת הארץ.
    בשל כך, ומכיוון שאין אמת, כל מה שצריך לעשות הוא לצבור כוח כדי להפוך להיות החזק והשולט.
    לפי תפיסה זו כשהחזק והשולט כופה את הנרטיב שלו הוא לא חי בשקר כי אין אמת.
    זהו הטיעון של הכותב, אימוץ מושג הנרטיב יוביל לרקבון של החברה שלנו.
    עד כאן העניין ברור, אך מהי האלטרנטיבה?
    במקום "נרטיבים" הכותב מציע חיפוש של האמת, אבל למי באמת יש אומץ לעשות זאת?

  9. אם מה שמו יודע ערבית (למה אתה כל כך בטוח? כי שם משפחתו אולי לא אשכנזי?) או עברית, אדרבא, שיצטט מהספר או מתוכנית הלימודים שעליה בנה תלי תלים של קשקשת.
    ובמטותא, ברור שמה שמעלה לכולם את הסעיף היא מילת הקסם "נראטיב", אז ראבק, תירגעו. או שתתייחסו לתוכנית הלימודים לגופה, דבר שאינכם מסוגלים לו וזו לא בושה, או לשטויות של יולי תמיר, שזה בערך ברמה שלכם.
    אבל ילדים, לא לערבב.

  10. את/ ה נקרא כמו ילד מפגר.
    כשתלמד/ י להתנסח תבין איך אפשר לכתוב טקסט משובח.
    ולא לצטט מתוכניות לימודים!!!!!!

  11. "אתיקה ועסקים הא? נשמע כמו האדם המתאים להדריך מוסרית בנקאים וקפיליסטים בתחילת דרכם" – לא הבנתי כי היית תמציתי מדי, מה רצית לומר כאן?

    מיכל עלמה – תודה רבה

    נועם – אני חושב שהבמה של דויד היא במה ראויה, והוא חשב שדברי ראויים. ואני שמח על כך. עצוב לראות יותר שהנרטיב הפלשתיני מושווה בעוצמתו לנרטיב היהודי. לעריצים היתה אמת? נו, מה רע בכך שישנה אמת?

    נתי – תודה.

    אודי – אם אכן היה כאן מאמץ למצוא את האמת, את העובדות ההיסטוריות, אז מילא. אבל לא – ישנה כאן עמדה נורמטיבית שאומרת ששתי הנרטיבים שווים בנכונותם, כי אין אמת ואין שקר.

    חזזית – דבריך אינם ראוים לתגובה. מלבד זאת: "אשמח לשמוע שמרחב וכהן-צמח קוראים ברהיטות ערבית ספרותית ברמה של תיכון", שהרי מה חשובות העובדות? חשובים הנרטיבים, לא?

    נתנאל, אני, ימימה, דן, ניר – תודה.

    תוספת – הרי ברור שהעניין לא נגמר בתכנים של החוברות לימוד אלא במשמעויות הנורמטיביות של קבלת הנרטיבים כשווים – מה אמור לעשות תלמיד בית ספר ערבי ביום העצמאות? ושוב – זה לא עניין אזכור הנרטיב, אלא עצם הקבלה שישנו כאן רק "נרטיב" מבלי נסיון ללמד את העובדות ההיסטוריות. אנשי השמאל והתקשורת הדוגמטים (כגון אברי גלעד וירון לונדון) כשלו מלראות את העניין המרכזי כאן, ונטו לראות בהחלטת השרה כברכה, מכיוון שהיא מקבלת כביכול את האחר. כישרונם לנסח את דבריהם בחוכמה רק הבליטה את ה ריקנות של הטיעון כאשר למולם עומד אחמד טיבי ואומר שליהודים יש נרטיב ולערבים יש אמת.

    ושוב תודה רבה לדויד מרחב שנתן לי את הבמה.

  12. גם אתה עוסק בנארטיבים ולא בעובדות. זה מה שמקסים בסוג הדיון הזה – סוגים שונים של אמבות אינטלקטואליות עושים הצגה של יריבות, כשבעצם יריבות לכאורה זו היא זכות הקיום היחדה של שני הצדדים.
    נו, ואיך הערבית שלך? השתפרה?

  13. למה אי אפשר להביא את הדברים שנכתבו בספרי ההיסטוריה וגם את הנרטיבים השנוים?
    למה צריך לבחור באחד מהם?

    יש יגידו שספר הקומיקס שימושי כמו ספר ההיסטוריה כמיצג תרבות. יתכן והדבר נכון, אך לעולם אסור לו להחליפו!

    הפוסט-מודרניזם לעולם לא שלל את המודרניזם וזו טעות נפוצה של אנשים שלא הבינו את כוונת המשורר. הוא פשט אמר שהמודרניזם לא הספיק.
    אין אמת מוחלטת לא אומר שאין אמת. יש אמת ויש שקר, אך אף אחד מהם לא מוחלט. מה לעשות אלוהים והשטן נשארים בסיפורי המעשיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s