רוכבים על גבם של ניצולי השואה

בבניין שבו הוריי, שני אחיי ואני התגוררנו, בשכונת נווה יוסף הענייה בעיר חיפה, התגוררה באותו בניין עמנו אחת הנשים המיוחדות שהכרתי בכל ימי חיי. רחלה, שהלכה לעולמה לפני שלוש שנים, היתה בת למשפחה ותיקה מאוד בישראל; היא זכתה להכיר את גדולי המשוררים העבריים, סעדה על שולחנם של טשרניחובסקי ואנשי רוח אחרים, חיה את כל חייה בצניעות מופלגת בדירת שלושה חדרים קטנה, שכלה בן במלחמת יום הכיפורים ומשפרשה מעבודתה בגן ילדים, דאגה לטפל בבנותיה ובבניה.
 
רחלה סיימה את חייה בדוחק רב, למרות הקצבה לה זכתה ממשרד הביטחון, חרף קצבת הזקנה ששולמה, למרות קצבת השארים לה זכתה בשנים שחלפו מאז הלך בעלה לעולמו. היא מעולם לא ביקשה דבר מאיש, דאגה לקנות את העיתון היומי ולשלם עבור הספרים שקראה מכספה שלה. לא דרשה דבר, לא התלוננה בפני איש. ולא משום שלא היה מגיע לה; כמו קשישים רבים אחרים, גם היא נאלצה לבחור בין תרופות יקרות לתרופות זולות, בין סוגים שונים של אוכל, בין עזרה לילדיה לבין טיפול בצרכיה. כמו קשישים רבים אחרים, גם היא לא ידעה שפע; למען האמת, רק באחרונה הבנתי איך עמלה להתקין ארוחות תוך שימוש יצירתי בחומרים שעמדו לרשותה – העוף, האורז, התבלינים, הירקות.
 
גם סבתי זצ"ל וסבי יבדל"א חיו כל חייהם בצניעות מופלגת. לאחר שעלו ארצה בעקבות מגורים מתחלפים – עם תום השואה – באוקראינה, רוסיה ופולין, במשך שנים התפרנסו מעבודתם כשני חייטים שעבדו בבית, חיו מהיד אל הפה, חסכו חצי גרוש מכל גרוש וחיו בדוחק מקצבאות הזקנה. לאחר שירדה על סבתי אפלת האלצהיימר, נאלצו להתמודד עם יוקר התרופות, עלויות הטיפולים וקושי החיים באמצעות הסתמכות על עזרת הבנות והכספים המועטים אותם חסכו. גם הם לא תבעו דבר מאיש, על אף שהגיע להם. גם הם, כניצולי שואה, לא ידעו לדרוש דבר וחשבו כי המדינה, העם, קודמים לטובתם הפרטית, האישית.
 
אות קלון
 
"מצעד החיים" המתקיים היום בירושלים הוא אות קלון עבור מארגניו, לא פחות משהוא אות קלון לממשלות ישראל לדורותיהן שזנחו את ניצולי השואה לעוניים. הוא אות קלון מאחר שהוא מפריט את העוני, מפצל את המאבק למען זקנה בכבוד לכדי שני מחנות – ניצולי שואה ומי שלא ניצלו מהשואה. גם לרחלה נשמתה עדן וגם לסבי ולסבתי הגיע – ומגיע – יותר כסף. הגיע ומגיע להם להזדקן בכבוד, לא במחסור ובדוחק. אלא שלפי ההיגיון של מארגני "מצעד החיים", מה שאמור היה להגיע לסבי ולסבתי, לא היה מגיע לרחלה, שהקריבה בן אחד לתפארת מדינת ישראל.
 
האם ראוי לפצות ניצולי שואה בקצבת זקנה מיוחדת רק מפני היותם ניצולי שואה? לדעתי, כן. אולם הפיצוי הזה, מן הדין שיהיה עקרוני – ללא קשר למצבם הכלכלי. מן הראוי לתת לכל קשישה וקשיש בישראל, ללא הבדל, את הזכות להזדקן בכבוד, מבלי קשר לשאלה אם ניצלו מאימי הנאצים ימ"ש או אם "בסך הכל" שכלו בן או איבדו דוד באחת ממלחמות ישראל. זכותו של אדם לחיות את שארית חייו בכבוד היא חובתה של המדינה לאפשר לו זאת, מבלי קשר כלשהו לעברו או להשתייכותו לקולקטיב כלשהו. זוהי זכות בלתי-מותנית.
 
הפוטש שבדרך
 
הרווח הפוליטי שמבקש לגרוף עוזי דיין מ"מצעד החיים" היום מבקש לפגוע בבטן הרכה של ממשלת ישראל, ממשלה רעה, קשה, ניאו-ליברלית שימיה ספורים, אשר חוצצת בינינו לבין שלטון ההון הלאומני והימני של נתניהו וליברמן. כמו אז, בכיכר רבין, מבקש דיין להפיל את הממשלה, לזעזע את יסודותיה, באמצעות הרחוב. הוא משוכנע כי אם הפוטש לא יבוא מהכנסת, מתישהו הוא יעלה מהרחוב.
 
למרות כל הביקורת הרבה על ממשלת הזדון של אולמרט וברק, חרף מחדליה, מעלליה ופעולותיו, יש לגנות את הניצול הציני של זעקת ניצולי השואה. כי ניצול ציני זה מתבסס על הפרטת העוני והציבוריות הישראלית באמצעות חלוקת ופיצול המחאה לקבוצות, כל אחת עם זכויותיה שלה, כאילו אין עסקינן בחברה אחת. מאחורי הניסיון לערוך דה-לגיטימציה מוחלטת לאהוד אולמרט, להראותו כהתגלמות השטן היושב על כס ראש הממשלה וממאן לרדת, עומדת מנטאליות פרוטו-פאשיסטית שמאחוריה מתייצבת הלוגיקה של ההפרטה.
 
את מצבם של כלל קשישי ישראל, ניצולי שואה ו"סתם" קשישים שלא נתמזל מזלם להזדקן בכבוד, יש להיטיב במחאה ציבורית ראויה, חריפה, עקרונית. "מצעד החיים" היום הוא ניסיון נוסף להנעת גלגלי הפוטש שמתכננים אלה אשר לוטשים את עיניהם אל כס ראש הממשלה בתקווה שכאשר הם יחבשו אותו, אף אחד כבר לא יזכור למה פרצה בכלל מחאת אחרוני שרידי שואת היהודים.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “רוכבים על גבם של ניצולי השואה

  1. הי דוד,

    אני מאוד מסכים איתך שלכל אחד מגיע לחיות בכבוד, וגם עם ההסתייגות מדיין אני מאוד מאוד מזדהה. כבר זמן רב שאני ממש לא מתרשם ממנו לחיוב.

    ואולם.. המשמעות של דבריך היא השעיה של כל מחאה פרטיקולרית, עד לימי המשיח שבהם כולם יפגינו יחד בשביל כולם. כאן אני לא מסכים איתך. ההפגנה היום חשובה בעיני כשלעצמה וטוב שהיא מתקיימת, גם כי חשוב לדאוג לעניין המסויים הזה (וכל המציל נפש אחת.. וגו') וגם כי אם יש בכך כדי לעמת את הממשלה ה"רעה, קשה, ניאו-ליברלית" עם תוצאות מדיניותה ועם אי ההיגיון שבמדיניות הזאת, יש בכך תועלת.

  2. הי,

    לפני יותר מחודש יזמתי כתבה שכותרתה "ההבטחה של אולמרט". במאי הוא אמר שהבעיה תיפטר "בימים הקרובים". עכשיו הוא מושך שוב זמן עד יום רביעי. אשכרה אין לו זמן… אני לא מבין איך אפשר לטעון שההפגנה אינה במקומה. מי זכר את הניצולים לפני שהתחילו לעשות רעש?

    http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=497705&TypeID=1&sid=126

  3. רכבו על גבם-גבנו. ששים שנה.
    עכשיו אנחנו רוכבים על גב הפוליטיקאי שמוכן להשקיע בצד האירגוני.
    יבורך.
    מכאן לפוטש הדרך ארוכה.
    עוזי דיין אינו גאידמק.
    אינני אוהדת את דרכו, כתבתי על כך בימים של לפני הבחירות די והותר.
    אבל כל מי שסוף סוף מתעורר ומושיט יד, יהיו מניעיו אשר יהיו – יבורך.
    זה עובד. עובדה.
    מה יצא מזה בסוף – זו כבר שאלה אחרת.

    ובאשר לעניין השיוויון בפני העוני והמצוקה הכלכלית.

    שוב טעות.
    לא בכך מדובר אלא בעושק.
    את רחל שכנתך מן הילדות לא עשקו.
    עמדה לה קיצבה של אם שכולה.
    עמדה לה קצבת שאירים.

    לניצולי השואה העשוקים אין דבר מלבד גמלת הבטחת הכנסה.

    במדינה שקמה והתקיימה על כספי פיצויים שהולאמו בתואנה שהמדינה לא תפקיר – ועל גזילת הזכות לדרוש פיצויים ישירות מגרמניה.

    מאידך המדינה וצבא פקידיה הלכו מחיל לחיל.
    אכן, מאוחר מדי, מעט מדי – אם בכלל גם סיפור זה לא ימוג בעשן הבלי הקיץ והמלחמה הבאה שמפמפמים לנו.

  4. קודם כל, אתה צודק שזקן שחי בדוחק רב הוא זקן שחי בדוחק רב, וזקנה שמחטטת בפח היא זקנה שמחטטת בפח. מחזה נורא. יחד עם זאת, אסור לשכוח שמדינת ישראל חייבת חוב מיוחד לניצולי השואה, לא רק בגלל שהמנדט המוסרי שלה מבוסס על היותה בית לאומי-יהודי שקם על חורבות השואה אלא גם בגלל שהיא קיבלה כספי שילומים רבים בשם ניצולי השואה, כספים שהיא העדיפה לבזבז על מטרות אחרות. דומה הדבר למדינות עולם שלישי שמקבלות סיוע בינלאומי מארגוני צדקה ובמקום להאכיל את אזרחיהן משקיעות בצבא. מחדל זה קרה כשהכנסת היתה קצת פחות "ניאו-ליברלית" מהיום, ואישית אני לא מתגעגע לימי הזוהר שבהם ממשלה ריכוזית ואוטוריטרית הפלתה בין חברי מפלגה לאלו שאינם חברי מפלגה, אמרה לאנשים איפה לגור, איזו תרבות לצרוך ואפילו אלו צבעים יופיעו בטלוויזיה שלהם והביאה לאינפנטיליזציה של דור שלם ששילם מסים דרך התחת וכעת בזקנתו לא מסוגל לדאוג לעצמו ואין מי שידאג לו.

  5. כספי השילומים לא נועדו להעברתם לניצולים אלא במפורש לבניית תשתית המדינה, שהיתה במצב גרוע ביותר בשנות החמישים. הכספים הושקעו בתבונה, בדרך כלל.

  6. זה לא מה שאני קראתי.

    http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?log=tag&ElementId=skira20070621_873478

    בכל מקרה, אפילו אם בשנות החמישים לממשלת ישראל היו הוצאות דחופות יותר זה לא אומר שהיא פטורה מאחריותה לציבור שבשמו קיבלה כספים. במקום להזרים תקציבים לחרדים הבלתי-יצרניים ולמתנחלים שממררים את חיינו כבר כמה עשורים, תואיל נא ממשלתנו לפתוח את הכיס ולתת למי שמגיע לו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s