קולטורה

הסלקציה בניצולי השואה וטיהורו של קסטנר

לפני כמה שבועות הופיע בעיתון "הארץ" מכתב קטן למערכת שאמור היה לעורר הדים, אך משום מה לא זכה לשום התייחסות – מלבד תגובה למכתב שפורסמה אף היא במדור המכתבים למערכת של עיתון "הארץ". לפי המכתב, העבירה הנהלת "יד ושם" את ארכיונה של הצנחנית, חנה סנש, חזרה למשפחתה. הנימוק של "יד ושם" היה שהמשפחה דרשה תנאי אחסון מעבר למקובל. מעבר לאותו מכתב, שנשלח על ידי קרוב משפחתה של חנה סנש, ולתגובת "יד ושם", דבר לא נכתב בעניין, למיטב ידיעתי.
 
הסיפור, כאמור, נשכח והושכח. בימים האחרונים אנו שומעים על החלטת הממשלה לסווג את ניצולי השואה ל"ניצולים" ול"פליטים" לשם הסלקציה לצורך מתן הקצבאות. דהיינו, מי שברח מאימת הנאצים והותיר את משפחתו ורכושו בארצות הכיבוש הנאצי, אינו זכאי לקצבה. רק מי ש"זכה" לחיות תחת הכיבוש הנאצי – במחנות ההשמדה, הריכוז והעבודה – זכאי לקצבה.
 
במקביל לסיפור זה, ב-22 ביולי השנה – במלאת 50 שנה למותו של ד"ר ישראל (רז'ה) קסטנר – התקיים טקס בראשות שר המשפטים לשעבר ויו"ר מועצת "יד ושם", יוסף (טומי) לפיד, בו נמסר ארכיונו של רז'ה קסטנר ל"יד ושם". כאילו הסיפור על היות רז'ה חף מפשע, אדם שראוי שמסמכיו יישמרו ב"יד ושם", הוא בבחינת עובדה שאין עוררין עליה.

חנה סנש. הופקרה

שני הסיפורים הללו, לצד הסלקציה המוצעת מבחינת מעמדם המשפטי של הניצולים, מחזיר אותנו שנים רבות אחורה לוויכוח הלוהט על פרשת קסטנר. הוויכוח על תפקידו של רז'ה קסטנר איננו היסטורי אלא גם אקטואלי. הסלקציה והעקרונות שעמדו ביסוד פעילותו של רז'ה קסטנר עומדים בקנה אחד עם אלו של הממסד הציוני לאורך השנים, וביסודם הצביעות ביחס לשואה ולניצוליה. ולא זו בלבד אלא שהיום כמו אז, הנראטיב של הסלקציה לשם ההצלה – סלקציית היהודים לטובת "הצלתם" – מועדף על פני הנראטיב של הצלה לשם הצלה – כלומר, הצלת יהודים באשר הם, ללא קשר למעמדם ולזהותם.
 
העברת ארכיון קסטנר ל"יד ושם" והרהביליטציה שלו, וסילוק ארכיון חנה סנש, מבקשים לשנות את דמותו של קסטנר מתוך העקרונות המנחים שעמדו – ועומדים – אז והיום ביסוד פעולותיה של ממשלת ישראל. אולם די אם נזכיר כמה עובדות בסיסיות בנוגע לעבר על מנת לבחון עד כמה המדיניות של ההווה צבועה. ראשית, כמה עובדות בסיסיות:
 
■ רז'ה קסטנר ניהל מו"מ עם אדולף אייכמן להצלת 1,686 יהודים שיצאו בטרנספורט לברגן-בלזן ולאחר מכן לאושוויץ, שיתף פעולה עם הנאצים ומנע אפשרויות הצלה אחרות.
■ קסטנר עמד בקשר עם יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, הצנחנים היהודים שנשלחו להונגריה, והמליץ בפניהם להסגיר עצמם לגרמנים, ולא עשה דבר להצלת חנה סנש.
■ בעדותו בבית המשפט בנירנברג, הציל קסטנר את קורט בכר, מקבילו של אדולף אייכמן שהיה אמון על התחום הכלכלי, והיה אחראי על נישול היהודים מרכושם. בכר ניצל מעונש מוות.
 
אולם חמורה מכל היתה תרומתו הישירה של רז'ה קסטנר לחיסול ממשי של היהודים.
 
הפנייה אל ויסליצני
 
ימים ספורים לאחר שכבשו הנאצים את הונגריה, נערכה פנייה אל דיטר ויסליצני, הקצין שהיה אחראי על משלוח היהודים לאושוויץ. נודע כי ויסליצני הציל יהודי מאחד הטרנספורטים בתמורה לשוחד. אליו פנה הרב מיכאל דב בער ויסמנדל, שהיה חבר ב"קבוצת העבודה" מברטיסלבה יחד עם פעילת הג'וינט בסלובקיה, גיזי פליישמן. הקבוצה עודדה יהודים לברוח מסלובקיה להונגריה, בה מצב היהודים היה יחסית טוב, עד שנכבשה על ידי הנאצים בראשית 1944. לפי ההערכות, הקבוצה הצליחה להעביר 8,000 יהודים אל תחומי הונגריה המוגנת, בטרם עליית הנאצים. כך, בעקבות שיחודו בסכום ראשוני שקדם לביצועו העסקה, הוקפאו שלושה טרנספורטים.
 
בינתיים ניסו אנשי "קבוצת העבודה" לגייס את יתרת הכסף. סאלי מאייר, נציג הג'וינט, ונתן שוואלב, מנהל משרדי הסוכנות היהודית והחלוץ בז'נווה, היקשו על העברת הכסף, ולבסוף הועבר הכסף באמצעות התרמת יהדות הונגריה, משחודשו הטרנספורטים לאושוויץ.
 
פעילות "קבוצת העבודה" היא שיצרה את הבסיס לפעילות ועדת ההצלה בראשות רז'ה קסטנר וישראל ברנד. לאחר שהגירושים מסלובקיה הופסקו, נוצר קשר מחודש בין ויסליצני לבין דמות פיקטיווית שהמציאו אנשי הקבוצה, באמצעות מכתב שהעביר חבר הקבוצה אנדריי שטיינר, שבו נכתב כי מצופה מוויסליצני לפעול אצל הגרמנים להפסקת הגירושים.
 
ויסליצני פגש בברלין בהיינריך הימלר, וקיבל אישור לפתוח במשא ומתן להצלת היהודים ולמניעת גירושם מאירופה תמורת כ-2 מיליון דולר שיימסרו בתשלומים, כאשר עם התשלום הראשון הטרנספורטים יוקפאו. למרות המאמצים וההתכתבויות, הכסף לא הגיע. ההשמדה נמשכה. ההנהגה הציונית בארץ לא עשתה דבר וחצי דבר על מנת לדאוג שהכסף יגיע ושהיהודים יוצלו.
 
תפקידו של קסטנר
 
הימים היו ימי התבוסות שהחלו לנחול הנאצים. וייסמנדל פנה ליהדות הונגריה בבקשה שיחזרו לשולחן המשא והמתן עם הנאצים. כעבור זמן מה, קסטנר נפגש עם הרמן קרומיי, קצין ה-אס.אס שהיה סגנו של אייכמן והיה אמון על תכנון השמדת יהודי הונגריה (קסטנר העיד גם לטובת קרומיי והצילו). בפגישה שהתקיימה ב-2 במאי 1944, סוכם כי מספר היהודים שיינצלו יעמוד על 600, ולאחר מכן עלה המספר ל-1,684.

רז'ה קסטנר

משלא קיבלו הנאצים את מבוקשם הכספי המלא, עלתה השאלה מה הביא את הנאצים להסכים לשחרר בכלל מספר כה קטן של אנשים ומה התמורה שקיבלו תמורת הסכמתם. קסטנר דאג שברכבת המיוחדת שלו ייכללו חשובי יהדות הונגריה, בכלל זה המקורבים לו וחברי ההנהגה הציונית, כאשר את שאר יהודי הונגריה דאג "לסמם" למען לא יידעו כי הם הולכים אל קץ ההשמדה. אילו ידעו, ואילו היו מאיצים בהם וביודנראט להתקומם, כלל לא בטוח שהגירוש וההשמדה היו "הולכים חלק". קסטנר דאג שהעלית תהיה לטובתו.
 
אייכמן עצמו כתב בזיכרונותיו כי מה שהיה חשוב לו הוא שהשמדת היהודים "תעבור בשקט", וכי המשימה של רציחת 800 אלף יהודי הונגריה לא תופרע. קסטנר, מצידו, לא התריע בפני יהודי הונגריה כי הם הולכים אל מותם – ובכך היה משת"פ מדעת של אייכמן. אפילו את קהילת עירו, קלוז', לא דאג קסטנר להזהיר, אפילו שהיו קרובים עד מאוד לגבול הרומני ויכלו להימלט על נפשם, גם במחיר עימות עם הנאצים. שהרי אפשר שהיו מעדיפים למות במאבק ולא בתאי הגזים ובמשרפות.
 
הסלקציה של אז, הסלקציה של היום
 
רבות נכתב וייכתב על מעמדו, חייו ופעילותו של רז'ה קסטנר. אולם שלא במקרה, הממסד הציוני – שלא היה מוכן להעביר את הכסף הדרוש לטובת ההצלה, שעמד מאחורי קסטנר, שקיבל את הטענות של יואל והאנזי בראנד לפיה חנה סנש נשברה בחקירתה על ידי הגרמנים והסגירה את פלגי וגולדשטיין – בוחר גם היום לערוך סלקציה בין הניצולים. זאת, למרות שקסטנר פעל נגד כל אפשרות להצלה ממשית של חנה סנש בידיעה כי דבר זה יפגע אנושות בקשריו עם הנאצים.
 
הסלקציה בין הניצולים מבקשת לשכתב את הזיכרון הלאומי, להבחין בי קורבנות "אמיתיים" לבין מי ש"סתם" נמלטו על נפשם מאימת הנאצים. אלא שבעשותו כן, הממסד הציוני לא זו בלבד שעושה עוול לקורבנות אלא שגם לא נוטל אחריות על הפיכת אלה שהוא מכנה "פליטים" ל"ניצולים".
 
במקום ליטול אחריות על מעשיו בעבר, ובמקום לתת תגמול לניצולי השואה באשר הם – בהווה, בוחר הממסד הציוני להמשיך במדיניות הסלקציה, לסמם את הציבור, למנוע מהאמת ההיסטורית לצאת לאור, ואפילו בדרך לדאוג לרהביליטציה של הקאפו החשוב ביותר שהוציאה מקרבה ההנהגה הציונית.

■ קישור
 
המכתב של גיזי פליישמן – בגרמנית ובתרגום לאנגלית

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “הסלקציה בניצולי השואה וטיהורו של קסטנר

  1. הבזיון של קסטנר ממשיך להניע את המסורת של סלקציות. זו פרשה מתעתעת, וצריך להתעכב על העובדות לאשורן, כיון שנעשה מסע יחצני של המשפחה ומקורבים לצבוע את קסטנר בצבעים של קורבן. כדאי מאד לקרוא את כתבי רודולף ורבה שבחוש נבואי כינה את ישראל
    מדינת הקסטנרים.
    הבעיה היא שכאשר כותבים על הנושא, מייד צצים כלבי השמירה של הממסד המפאיניקי עם כל התותחים.כך גם על שאלת ביקורו (היה או לא היה) של אייכמן בישראל.
    בעוד שרוב הניצולים כבר מתו או נמקים בעוני, בעלי העניין בשימור הסודות והספינים, בועטים וחיים, או שהורישו את התפקיד של ההשתקה לבאים אחריהם.

  2. גם בלי לנקוט עמדה בפרשה, מכיוון שבאמת אין לי שום מושג לגבי האמת (שכנראה אין אחת כזו – אמת מוחלטת וחד משמעית), בסיכום העדויות שנשמעו במשפט ובערעור נקבעה זכאות כמעט מוחלטת של קסטנר, והמשפט המפורסם לפיו "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" .
    אין ספק שהיו שם מעשים שקשה להסביר, ובתקופה כה איומה לא ניתן להסביר את הכל במונחים שכלתניים או צינים.
    שוב – אין לי שום נגיעה לעניין או ידע מעבר למה שקראתי, אבל קשה לי להאמין שניתן לקבוע כאן "אמת מוחלטת"

  3. שמבחינת קצבאות לקשישים, אין שום צורך להפלות בין קשיש אחד למשנהו. אבל לניצולי שואה, כמו לאנשים אחרים שסלו מפשעים נגד האנושות, מגיע תגמול מיוחד.

  4. משפט קסטנר נערך בשנות ה 50 לפני לכידתו של הארכי רוצח אייכמן שטען בעדותו שאילולא עזרתו של קסטנר לא היה מצליח לארגן את השמדתם של יהודי הונגריה. עובדה זאת נעלמה משופטי קסטנר ואילו היו יודעים אותה לא היו מזכים אותו בעליון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s