קהילה גאה

כשהאהבה נגמרת, או: על עשרה חודשי אהבה וטרור

וידוי קטן כהתחלה: אף פעם לא פרסמתי פוסט אישי. תמיד הייתי בטוח, במידה כזו או אחרת, שראוי להשתמש בפלטפורמה שניתנת לך באיזשהו כלי תקשורת – בלוג, עיתון, אתר, פנזין – כדי לקדם את הדברים החשובים יותר, לא את החיים הפרטיים שלך. איכשהו, במדינה כמו שלנו, אנחנו תמיד גדלים ומתבגרים עם תחושת אחריות קולקטיבית גדולה, מתקיימים בתוך קולקטיב עצום וגדול, שרק על סמך התודעה שאנו שייכים אליו, נתונה לנו הזכות לבטא את עצמנו. אנחנו קודם כל – ולא בהכרח בסדר הזה – גברים, הומואים, נשים, ישראלים, מזרחים, עיתונאים, עורכי דין. הביטוי העצמי שלנו שאוב, פעמים רבות, מתוך הרצון האישי שלנו לדבר על עצמנו כיחיד שמשתייך לקבוצה. מבדילים את עצמנו מהכלל – אבל אף פעם לא שוכחים שהכלל הזה קיים.
 
הפוסט הזה הוא אישי לחלוטין, ולמען האמת כבר מכתיבת שורות אלה אני מתחיל לתהות האם זה נכון בכלל לכתוב אותו. אבל ברגע שבסוף אני אקליק על כפתור הפרסום, לא ממש יהיה מזה מוצא.
 
1.
 
מי מאיתנו לא חווה פרידה. יש כאלה שנתונה להם הפריבילגיה למצוא את אהבת חייהם ולחיות happily ever after. רבים – אם כי לא עשיתי סקר מדעי כלשהו – לא ממש שומרים על זוגיות אחת, יציבה, לאורך כל ימי חייהם. רובנו מנסים כמה מערכות יחסים, נשארים בכמה מהן כמה וכמה חודשים או שנים, ועוברים למערכת היחסים הבאה. לפעמים אנו מזדקנים בה. לפעמים לא. כשאתה גיי, הסיכוי לשמור על מערכת יחסים אחת קבועה, ארוכה, שאורכת יותר מאשר כמה שנים – שלא לדבר על כמה חודשים – איננו גבוה. קטונתי מלהסביר מדוע כך הדברים, אבל בשורה התחתונה זה המצב.
 
יצא לי להכיר לא מעט גברים בחיים – ולא רק "סתם" זיונים אלא גם מכרים, ידידים, מאהבים לפרק זמן – ואצל רובנו, ההומואים, זה פשוט לא קורה. משהו מושך אותנו החוצה כשמתחילה השגרה. משהו קורץ לנו מבחוץ כשבן הזוג שלנו הופך לחלק "רגיל" מחיינו, כמו הבוס בעבודה. כמו העיתון היומי. כמו דף הבית באקספלורר. זה פשוט קורה. רובנו מסרבים להשלים עם זה. ישנם כאלה שמושכים כמה שנים במערכות יחסים פתוחות. אחרים לא מסוגלים לעמוד בלחץ, ופורשים מיוזמתם ומספרים לעצמם את הסיפור שבסוף תגיע "האהבה הגדולה". אנחנו כל כך מתקשים להשלים עם היעדרו המוחלט של האביר על הסוס הלבן, עם הנוכחות החזקה של האין, שאנחנו מבקשים כל פעם מחדש לספר לעצמנו שאנו מודעים לחלוטין שהוא שקרי פר אקסלנס.
 
2.
 
לפני 10 חודשים הכרתי את מ'. מ' הוא אחד הבחורים היפים שפגשתי מעודי. בחור שצעיר ממני בחצי שנה – בן 26 – שעליו בניתי את הסיפור על "האהבה הגדולה". מערכת היחסים שלנו מלכתחילה לא היתה מאוזנת: בעוד ש-מ' היה פרסומאי מבטיח, מוכשר, בעל קריירה מגובשת, עם דירה גדולה ומשכורת שברנז'איסט כמוני יכול רק לחלום עליה, אני הייתי בשנה השנייה ללימודיי, אחרי שפוטרתי ממקום העבודה בו עבדתי (עם עזיבת הבוס הגדול), תקוע בדירה קטנה עם שותף ונטול מזומנים.
 
ההתלהבות היתה הדדית ומיידית. מ' ואני עברנו לגור יחד בשבוע הראשון להיכרותנו. הייתי באופוריה אדירה: מלבד הסקס המצוין, המשיכה ההדדית, הרגשות החזקים והאינטימיות, הרגשתי שזו "אהבת חיי". מ' סידר לי עבודה זמנית במשרדו, עד שאתבסס מחדש כלכלית ואמצא עבודה חדשה ומתגמלת, ואני ניצלתי את הנוחות הזאת כדי להשלים את השנה האקדמית – ולגור יחד עם מ'. מלכתחילה סירב בן זוגי – צריך להתרגל למילה "אקס" – שאשתתף בהוצאות הבית: בשכר הדירה ובהוצאות השוטפות. במקביל, מ' הראה נכונות עצומה לעזור לי להשתקם כלכלית. סיכמנו שכאשר אעמוד על הרגליים שוב, אני אשיב לו כגמולו.
 
חודשיים אחרי ש-מ' ואני הכרנו, כאשר אני באופוריה אדירה והוריי שמנים מרוב נחת על כך שבנם מצא סוף-כל-סוף את "אהבת חייו", התחלתי לגלות צדדים אחרים אצל מ'. בדרך-לא-דרך גיליתי שהיה נוח מאוד לבן זוגי – טוב, האקס – לקיים חיי זוגיות שבהם בן הזוג לא ממש יודע מה עושה החבר שלו. ואז, שבוע לפני שתכננו לנסוע לאירופה לחופשת כריסמס, הסתבר לי ש-מ' משתעשע מהצד. כאשר הודעתי לו שבכוונתי להיפרד ממנו, הוא נעמד על רגליו האחוריות והתחנן שאסלח לו. סלחתי וחשבתי שבכך הכל תם.
 
חודש לאחר ששבנו מחו"ל בתום שבוע קסום באחת מבירות אירופה, הסתבר לי שיום לאחר שיחת הסיכום בינינו, מ' לא התאפק ושוב "השתעשע" לו. הוא הכחיש מכל וכל. על אף שידעתי שהוא משקר, הרי סצינת התעלפות משכנעת מצידו גרמה לי לסלוח לו שוב ולחשוב שאולי זו באמת היתה "רק עוד מעידה".
 
3.
 
למותר לציין שלאורך כל החודשים שחלפו מאז, מ' לא פסק להשתעשע. הוא היטיב לשקר, ואני היטבתי לגלות. כאשר נהגתי לנסוע לחיפה לבקר את הוריי, היה מ' מנצל את הזמן על מנת להשלים את הפנטזיות הפרטיות שלו. אני שתקתי וחשבתי שאולי כך נראית מערכת יחסים. לא על כל דבר צריך להקים מהומה. אלא שמרוב מחשבות וחרדות, מצאתי את עצמי נקשר ל-מ' ומנסה להיות בסביבתו כמה שאפשר על מנת למנוע אפשרות שיבגוד בי. כן, סוף כל סוף אני כותב את זה.
 
ההידרדרות התרחשה מייד. מעבר לעובדה שהתקשיתי לתפקד בעבודה, ומעבר לירידה המשמעותית בכל אורח חיי, גיליתי ש-מ' החליט להעביר את זירת הפעילות מהבית – למקומות אחרים. אלו לא היו דברים תכופים מאוד, פעמיים-שלוש בחודש, אבל אני התחרפנתי. התחרפנתי והמשכתי לספר לעצמי את סיפור "האהבה הגדולה".
 
אך אני לא הייתי היחיד שהתחרפן. משגילה מ' שאני פחות נוסע לחיפה ופחות מקדיש זמן לחברים, ובעיקר נמצא א
יתו, גיליתי עוד פן באישיותו. הפן האלים. במשך חודשים ארוכים מצאתי את עצמי – בחור עצמאי שבמשך שנים, מגיל 18, עשה מה שבא לו, הגשים חלומות, עשה טעויות ותמיד עמד על שלו – נתון לאלימות מילולית קשה מצד מ'. הוא היה חוזר מהעבודה עצבני, מוציא את העצבים עליי, קודח במוחי ללא הרף, רב מריבות מטופשות, מוצא עילות לאינסוף כדי לפתוח במריבה טובה. סופי השבוע הפכו לגהינום. ביקשתי עמוק בתוכי שלא יתעורר בבוקר שישי עם הקריזות הרגילות ומצבי הרוח הקבועים. זה כמעט לא קרה.
 
והבגידות? הן המשיכו, וללא הרף. מכריי אמרו שהפכתי לאדם כבוי. הייתי מתעורר בבוקר וכל היום סבלתי מתחושת עייפות קבועה. לפעמים היו רגעים נהדרים ונפלאים שגרמו לי להתעורר לחיים מחדש. אולם הטרור המילולי נמשך. הדירה המשותפת קיבלה פנים כפולות: "הבית שלנו" מחד – "ובית הכלא" מאידך. הוריי האיצו בי לנטוש אותו, אבל אני סירבתי. "הוא ישתנה", אמרתי לאמי בתום השיחה הקבועה שלנו. "הוא בכל זאת החבר שלי", אמרתי לניר, החבר הקרוב ביותר שלי. "הוא לא ישתנה ואתה חייב לקבל אותו כמות שהוא", ייעץ לי יובל. "אתה חייב לעזוב אותו, ועכשיו", האיץ בי רועי. ואני? נשארתי בדירה.
 
4.
 
כאמור, הבגידות המשיכו והאלימות המילולית מצד מ' רק החריפה. לפתע גיליתי שאני כבר לא אוהב את מ'. לא נמשכתי אליו. נרתעתי מנוכחותו. עבדתי עד שעות מאוחרות כדי להימנע משהייה במחיצתו. ובכל זאת שכנעתי את עצמי להישאר משום שהאמנתי שזה זמני, שהוא ישתנה.
 
למרות העליות והמורדות, החלטתי להישאר. מצאתי עבודה חדשה ומכניסה, חזרתי להתאמן בג'ים אחרי הפסקה ארוכה של מספר חודשים וביצעתי כמה שינויים מהותיים בחיי. אבל ל-מ' זה לא הספיק. ההיעדרויות שלו מהבית היו תכופות יותר ויותר, השקרים הלכו והתרבו, המריבות גברו משבוע לשבוע וסקס כבר לא ממש היה.
 
לאחר מריבה גדולה לפני כשלושה שבועות החלטתי לארוז. ארזתי את הפקלאות, נסעתי להוריי בחיפה והתחלתי לחפש דירה להשכרה. להפתעתי, גיליתי חברים מחדש מהעבר ונכונות גדולה לעזור. למרות הכל, מ' ואני החלטנו לחזור לחיות יחד. כדי לנסות. לראות אולי לא הכל נגמר.
 
לא עברו יומיים וגיליתי ש-מ' ממשיך להשתעשע מהצד, ובאופן יצירתי במיוחד. כאשר הטחתי בו את האמת, הוא הטיח חזרה ש"זה לא ענייני" והבעיה היא ש"אני חוקר". לא הבגידה בעייתית. הגילוי בעייתי. הבנת, ברוך?
 
הפרידה הסופית היתה בלתי נמנעת. מחר אני אמור לבוא לאסוף את שארית דבריי. מ' ואני לא מחליפים מילה. כשניסיתי לנהל שיחת פרידה נורמאלית, הוא הטיח בי האשמות.
 
24 שעות לאחר שנפרדנו, מ' פתח את כרטיס הדייטינג האמיתי שלו (מתוך 10 פיקטיביים שהיו ברשותו). הוא ניצל את הפרידה על מנת להשתולל כראוי, פיצוי על חודשים של בגידות מהצד והסתרה.
 
5.
 
אני חושב שהייתי נפרד מ-מ' לפני זמן רב אילו הייתי מפנים מזמן שאהבה יכולה להיות רק אהבה. היא לא חייבת להיות גדולה, ואפשר לוותר על החלום למצוא את "האהבה הגדולה לנצח-נצחים". אפשר פשוט לאהוב, ולסיים את הקשר כשמגלים שיש בו משהו דפוק מהיסוד.
 
לא חייבים לסבול למען האהבה. לא צריכים להיות קורבן לפנטזיות שלנו על האהבה הגדולה, האמיתית, הנצחית. אפשר לקבל את העובדה שאהבה היא סופית, זמנית, בדיוק כמונו – ולחיות עם העובדה הזו בשלום.
 
את המחיר הנפשי, הכלכלי וה"קרייריסטי" הכבד אני שילמתי. לא צריכים לשלם את המחיר הזה, גם לא כשבחוץ קר ואפור, גם לא כשברור שעולם הדייטינג ההומואי הוא אכזרי, קר-רוח, פלסטי.
 
אם יש ערך לחירות, אני למדתי אותו מהניסיון הזה. בפראפרזה על התייחסותו של היידיגר למוות, שטען שאנו יודע מהו האין רק כשיש לנו תחושת אימה גדולה ביחס אליו, אני חושב שאנו יודעים מהי חירות רק כשאנחנו באמת ניצבים בפני האפשרות הממשית לאבדה. עזבתי את מ' כדי לא לאבד את חירותי לחיות כאדם, כדי לא לאבד את כבודי הבסיסי.
 
אני חושב שלכולנו – הומואים וסטרייטים – מגיעה החירות לזכות בכבוד הזה.

מודעות פרסומת

23 מחשבות על “כשהאהבה נגמרת, או: על עשרה חודשי אהבה וטרור

  1. תשמע. גם לסטרייטים בעיות זהות.מעניין בדיוק השבת הייתי סביב הנושא הזה. ויש לי פה שיר מדהים של אתי נוה- תקרא. אני חושב שלאור הפוסט הזה הוא ידבר אליך.

    מה אנשים לא עושים בשביל אהבה, אלוהים, מה הם לא עושים

    מתחתנים, ובורחים, וחיים בשביל אהבה,

    עוזבים, וחוזרים, ומתים,

    הם חוזרים לתחיה בשביל אהבה.

    הם אומרים דברים אחרים, וחולמים, ובוכים,

    משנים דעתם. משנים שוב. משנים בפעם הכמעט- אחרונה.

    אנשים קונים, וגונבים, משקרים, מסמיקים,

    הכול הכול בשביל אהבה.

    הם שוכרים איזה בית, מנקים רצפות, יולדים ילדים,

    מפילים, מחליטים. הם הולכים לסרט, ואחר כך מסעדה, ואחר כך לא- מסעדה.

    הם חיים חיים כפולים, ומרובעים, ומשושים, ומשונים,

    הם מחליטים, ומודיעים, ומתייעצים, ונעלבים, ומשתפלים,

    מה אנשים לא עושים בשביל אהבה.

    מטלפנים באמצע הלילה, טסים מעל האוקיינוס,

    מתרוששים, מתאוששים, יש מי שחוזרים בתשובה.

    יש כאלה שזה פשוט.

    רק פרחים קצת, וחיבה, וארבע ידים, ושמיכה, וסלון, ואמבטיה, וחצי נחמה.

    יש מקרים יותר מורכבים – התנגדות ההורים, כאבי בטן, ניתוקים.

    במקרים הקשים יש חודים, ושוטרים, ודם, וזדון, ומלאכים.

    יש מישהו שמחכה בדירה ריקה, ומישהו אחר שלא בא.

    או מישהו שבא אבל זה מאוחר מדי. או מישהו שלא מחכה. או שאין מישהו.

    מה אנשים לא עושים בשביל אהבה.

    מתחרטים, צורחים, מאיימים, הם שותקים שלושה שבועות.

    הם מתים בשביל אהבה, הם אומרים גסויות. מתפייסים מרוב אהבה.

    מתגרשים, ושבים, מנסים, מתאפקים. הם אומרים – טוב, תודה, הכל בסדר,

    או שהם לא אומרים.

    אנשים חולמים רעות, אנשים בוכים, אנשים מתים.

    יש גם נשיקות וחיבוקים בשביל אהבה, וערגות, ושקיקויות, ומגנטים, ותינוקות.

    יש כדורי שינה בשביל אהבה, יש אדנים, יש כומר, יש דיונים.

    ואיש אחד, מחוספס ויפה, אמר לי שאין בכלל אהבה

  2. תודה על הפוסט.
    תודה שלא הסכמת להמשיך לשקר לעצמך.
    אני לא חושב שמה שהיה בינך לבין מ' היה אהבה. אולי האהבה היתה שם בהתחלה. מה שהיה בסוף – אנא, אל תקרא לזה אהבה.
    אהבה איננה כלא. היא עיר-מקלט, מחוז-חפץ, נווה-מדבר. מה שתיארת כאן אינו כזה. הוא מזכיר יותר גיהנום.
    ויש לי בקשה אליך: אל נא תסיק מהפיאסקו בן עשרת החודשים שעבר עליך, שאהבה אינה קיימת, ועל כן מיותר לשאוף אליה.
    חיים ללא אהבה אינם חיים שכדאי לחיות אותם.
    אני חושב שלכולנו – הומואים וסטרייטים – מגיע לחיות חיים של אהבה.
    שתהיה לך שנה מצוינת.
    שנה של אהבה.

  3. לא בטוח שאני מסכים עם המסקנות האקזיסטנציאליסטיות / היידגריות שלך – אבל פרט לכך הוא כתוב ממש היטב, וניכר שהוא נחצב בדם לבך.
    בכלל, נראה לי גם שטוב לפרוק את זה. ואפילו בכתב. ואפילו לא למגירה. ואפילו און ליין. ואפילו אין פאבליק.
    אפילו אם מ' יגיע אליו ויקרא את זה. אולי אפילו להיפך: זה קצת ייאלץ אותו להסתכל בראי ולהביט בדמות הכעורה שנשקפת ממנו.
    מכל מקום: יחד בתקווה, יחד בגאווה. עם הפנים קדימה באופטימיות. וגו' 🙂

  4. דוד,
    שמחתי לקרוא שיצאת לחופשי. כולי תקוה שכעת תמצא מישהו שיודע מה הוא רוצה מעצמו- ממש כמוך.

    את השאר אגיד במסינג'ר:)

  5. בתבת "לא חייבים לסבול למען האהבה. לא צריכים להיות קורבן לפנטזיות שלנו על האהבה הגדולה, האמיתית, הנצחית."

    אין תובנה גדולה מזו.

    אמת היא שבהתאהבויות יש גרעין של כאב מתוק, אך אהבה בעיני היא חיי שיתוף, אי תלות, השלמה הדדית ובעיקר בעיקר בעיקר שימחה הדדית עצומה על היותינו אחד עם השני.

    רק טוב!

  6. כל כך יפה ומרגש כתבת.

    אולי היפה ביותר מכל הפוסטים שלך.

    וזה קרה בתחילת שנה חדשה, האין זה מבשר על התחלות חדשות?
    שנה טובה ואהבה פשוטה וכנה !

  7. ניסיתי ליצור איתך קשר אחרי קריאת הפוסט ולמעשה, באמצעות המייל גם לפניו. קצת מתגעגעת לנסיעות המשותפות שלנו באוטו הקטן וללינה המשותפת בימי בילויים, לפני העבודה.

    וכן, גם לבדיחים במסדרוני נרג' ולמפגשים האקראיים באוניבסיטה, יא תלמיד לימודים קלאסיים. נדמה לי שאני אחת הבחורות היחידות שזכו לראות אותך בתחתונים 🙂 מכל מקום, אני מקווה שיש לך את הטלפון שלי ואם לא – צור קשר במייל.

    שמור על עצמך.

  8. דוד יקר
    נגעת לי מאד עם הפוסט המאד חושף והכן שלך
    אני מקווה מאד שהפוסט הזה ילמד אנשים רבים את הקווים האדומים של הזוגיות. את העובדה ששקרים הם דגל אדום. והאלימות היא דגל אדום. וההתפרצויות הן דגל אדום. וכשיש שקרים לא סומכים על האמירה ש"זה לא יחזור יותר" ושעדיף להיות לבד לבד מלהיות לבד ביחד.
    ושחברים הם אנשים מאד יקרים שאוהבים אותנו
    אני מקווה מאד שחבריך יידעו לתמוך בך בפרק הקשה הזה של חייך
    שתעבור ותעכל אותו
    ואחרי זה תמצא את אהבתך
    אנא אל תתייאש ממנה
    שנה טובה מבורכת ואוהבת
    זאב

  9. הגיע הזמן גם לפרידה הזו וגם להבנה שלך שאפשר לכתוב גם בנימה אישית. לדעתי, בלוג הוא מקום לכתוב הכול – לא רק דברי חכמה אלא גם דברים על החיים.

    הבלוג אמור לייצג אותך בצורה מלאה, עד כמה שאפשר והפעם נתת לנו להציץ בעוד פן שלך. בהחלט מעניין.

  10. הי דוד
    מקווה שתשכיל לחוות את הכאב ולא להתעלם ממנו. לצמוח ממנו ולא לטאטא אותו מתחת לשולחן.
    כמו כן, תלמד להודות ולהוקיר על התקופה הקשה ובמקביל את זה שהיא נגמרה וכעת אתה במקום אחר, חדש, נקי ומלא הזדמנויות חדשות.
    השתדל לא לפגוע באחרים בדרכך החדשה.
    מקווה שהפצעים יירפאו ובמהרה…

    שלך ג

  11. הניתוח של התקופה שלך היה כה מלא ונכון שמצאתי גם הרבה אנלגיות לאהבות שהיו לי בעבר.
    אז אני פשוט אגיד לך תודה, וישר כוח כי כל מאורע חשוב בחיינו בסוף הופך לזכרון ואני בטוח שאנשים כמוך יום אחד יצחקו על זכרונות כאלה.

  12. According to James Stockdale: "The emotions of grief, pity, and even affection are well-known disturbers of the soul. Grief is the most offensive; Epictetus considered the suffering of grief an act of evil. It is a willful act, going against the will of God to have all men share happiness", provided you are a classicist I suggest you follow this.

  13. אתה פשוט נפלא בעיני, ואני מקווה שתמצא לך בן אדם נפלא כמוך שיחלוק איתך את חיו בכבוד הדדי, הערכה, משיכה, וזוגיות אמיתית.
    מקווה שאדע לעשות את הדבר הנכון גם כן.
    (סטרייטית בזוגיות לא מספקת)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s