דלות הרוח: על ביקורתו של יהודה שנהב

אחת השיטות הידועות של השמאל האנטי-ציוני האקדמי היא צליבה אישית וממוקדת של יריבי הפוסט-ציונים/פוסט-מודרניסטים למיניהם, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מטיעונים שמעלים יריביהם. מוסף הספרים של עיתון "הארץ", שהפך מזמן לשופר האנטי-ציונות הגסה ביותר בעידודו של המו"ל, נוהג מעת לעת להעלות על המוקד אינטלקטואל כלשהו שמעיז לנסח תזה בהירה ומנומקת שחולקת על רוח המוסף – והעיתון – שבמרכזה ניצבת שלילת ישראל והציונות. כך יעשה, ממחישים לנו קברניטי "הארץ", למי שמעיז לחלוק עלינו.
 
כבר כתבתי בעבר על צליבתו הפומבית של פרופ' אלחנן יקירה מעל גבי המוסף, ועתה הגיע תורו של פרופ' ירמיהו יובל. למי שאיננו בקיא בפרטים, יובל – יחד עם איש מפ"ם ומרצ, ח"כ לשעבר יאיר צבן, והעורך דוד שחם – יזם את הוצאתה לאור של אנציקלופדיה (שעל חסרונותיה כבר עמדתי) אודות יהדות חילונית. למרות החסרונות המובהקים של האנציקלופדיה, עליהם הצביע (שלא בהגינות מירבית, יש לציין) אסף ענברי ב"מעריב", מדובר במפעל רציני. היהדות החילונית, חרף בעיות הזהות הקשות בפניהן היא ניצבת, מהווה מאז ימי שפינוזה את האלטרנטיבה המובהקת הן ליהדות האורתודכסית והן לזו המשיחית. יובל, שתרם תרומה אדירה לחקר שפינוזה וזכה בפרס ישראל על פועלו הפילוסופי, הוא אולי מאחרוני הפילוסופים בישראל שסירב להיכנע לתרבות רידוד השיח והמיסטיפיקציה שלו באמצעות כירורגיה לשונית מזה ותיאוריות פוסט-מודרניות מזה. 
 
המאמר התוקפני, בלשון המעטה, שפירסם יהודה שנהב במוסף "ספרים" של "הארץ" מבקש להשתמש בפלטפורמה של ביקורת הספרים – שזוכה לפנים שונות ומשונות ב"הארץ" עבור מי שעיין במוספים כמו ה-Times Literary Supplement וחושב שביקורת ספר ומאמר פוליטי אינם שני צדדים של אותו מטבע – על מנת לצלוב את יובל. לצלוב אותו, וגם בדרך את התזה המרכזית שמאחורי האנציקלופדיה שמאחוריה עומד יובל, לפיה בארץ ישראל נוצר עם בעל תרבות ייחודית, שלאומיותו ישראלית, שורשיו יהודיים וזהותו כרוכה בסינתזה שבין יהדות לבין ישראל. שלילת ישראל היא הלייט-מוטיב המרכזי בכתיבת כל אלה העוינים ספרות שאיננה מזדהה עם הפרויקט החסלני שהם מובילים דרך כתבי עת שזוכים למימון המדינה וקוראים בד בבד לחסלה.

לא בקליקה הנכונה. יובל

עזבו אותו ממציאות

אחד הדברים הבולטים בכתיבתו של שנהב היא התביעה, הלא מפתיעה במיוחד, למונוליתיות רעיונית. עבור שנהב, העמדות הפילוסופיות והטענות הסוציולוגית שלו כבר הוכחו מזמן. הקטגוריות שהוא מחיל על המציאות ראויות להתקבל על כולם, ומי שאיננו מקבלן הוא פשוט אידיוט או אדם שלא באמת הבין את הדברים עד הסוף ולכן איננו ראוי להיות חבר בקליקה הנכונה, הראויה.
 
למשל, שנהב מחליט שאנו חיים בעולם "פוסט-חילוני" שבו היטשטשו החלוקה המסורתית שבין דתי לחילוני והמרחב התרבותי שבו מכוננות זהויות שונות איננו יכול לספק חלוקות ברורות. טיעון מעניין אך לא מפותח מספיק. למה שנהב זורק אותו לחלל הדיון? משום שהוא אקסיומה שאמיתותה מוחלטת עבורו. ומי יכול להתווכח עם אקסיומה כל כך אמיתית?
 
כך כותב שנהב כי "בעבר הוגדרו המושגים 'חילוני' ו'דתי' בשיח האינטלקטואלי כניגודים בינאריים, ואולם בשני העשורים האחרונים מתגבשת הסכמה רחבה בקרב חוקרים ואינטלקטואלים כי אנו חיים בעולם "פוסט-חילוני". הסכמה רחבה? בקרב "חוקרים ואינטלקטואלים"? אותה הסכמה רחבה היא מנת חלקם של אלה שמזדהים בהכרח עם עמדותיו של שנהב. אותם הוא מוכן לספור. מה זה משנה שיש עמדות אחרות? הוא ממשיך וטוען כי "עולם 'פוסט-חילוני' כזה איננו מאפשר את קיומה של 'החילוניות' כקטגוריה עצמאית ברוח האוטופיה של הנאורות האירופית". משום ששלב ההוכחה נגמר, ואצל הפוסטים למיניהם הוא נגמר מהר מאוד כי לוגיקה היא תמיד דבר שנתון לוויכוח ואיננה קיימת כמדע, הרי ששנהב פשוט גולש למסקנה שקיום החילוניות כזהות עצמאית (אבל בוא נשתמש במילה יותר טובה, ותיכף גם נזכיר את קאנט משום שזה גורם לכותב להיראות הרבה יותר חכמולוג) ברוח האוטופיה של הנאורות הוא פיקטיבי.
 
מכאן עובר מהר מאוד שנהב לטענה כי "התוצאה היא מיזם פשטני, נעדר קוהרנטיות אינטלקטואלית – ובעיקר פרויקט של הדרה בוטה על בסיס עדתי, מגדרי ולאומי". הנה, עוד לא הספקנו להגיד ג'ק רובינזון, וכבר מגיעה המסקנה – שתיכף שנהב ינסה לנמקה – שאין לפרויקט של יובל וחבריו קוהרנטיות, כי הוא לוקה בפשטנות וכי הוא בעיקר פרויקט של הדרה. ומדוע של הדרה? שנהב ניגש מהר לברר את מוצאם העדתי של הכותבים. מילא שאין מספיק נשים – וביקורת זו מוצדקת בעליל – אלא שהבעיה המרכזית שאין די מזרחים וערבים. הלך שנהב וחיפש בשורשי הכותבים, וכמו הדודה הפולנייה שלא מרוצה שהבן של אחותה יוצא עם שווארצע, הוא ניגש לבדוק מה מוצאם של ההורים. שהרי אם האמא מפולין והאבא ממרוקו, זה לא שווארצע אמיתי. זה כבר ווזווז. כמו קוזילביץ' הנודניק מ"קרובים קרובים". אבל נמשיך הלאה.
 
איך אפשר בלי קאנט?
 
שנהב טוען כי "מלבד היותה פרויקט של הדרה, הבעיה העיקרית של האנציקלופדיה היא שמעבר להצהרות לא מבוססות על הדומיננטיות של התרבות החילונית, היא אינה מצליחה לספק שרטוט משכנע של תכניה". הוא גורס כי "החילוניות מוגדרת פעם אחר פעם בהנגדה לדת ולאחר הדתי, והעורך הראשי, ירמיהו יובל, חוטא בניסוח 'תיזת חילון' פשטנית, כאשר הוא מצהיר בביטחה כי 'פחת משקלה של הדת במערב, גם בחיים הפרטיים וגם במרחב הציבורי' (עמ' XV) וכי 'בימינו ממשותה של התרבות החילונית אינה נתונה לשאלה".

ובמקום ששנהב יראה במופגן כי יובל טועה – ויוכיח חד-משמעית שהחילוניות לא התפשטה גם לחייהם של אנשים דתיים במובהק (למשל, חדירה של השקפות פמיניסטיות לשיח הדתי וערעור על דה-לגיטימציה מסורתית להומוסקסואלים מתוך השפעת החברה החילונית), טוען שנהב כי "קביעות אלה, כאמור, מתעלמות מן ההקשר הסוציולוגי של המציאות הפוסט-חילונית העכשווית, ומשחזרות את הנוסחה הקאנטיאנית שבמרכזה האינדיבידואל האוטונומי של הנאורות. ברוח נוסחה אנכרוניסטית זו, מסביר יובל כי 'תהליך החילון כולל דרישה שאדם יחיד, איש או אשה, כמי שמסוגל לומר 'אני עצמי', יוכל לחוות, לפרש לאשר או לדחות, ולשפוט בכל דרך אחרת, את מה שמציגים לו כמסורת נורמטיבית המחייבת אותו, או אמורה לשמש הצדקתו התרבותית'".
 
הבנתם? יש איזושהי מציאות, ששנהב הוא מהמומחים הגדולה למציאות הזאת, ויש קביעות שמתעלמות מהמציאות הזו ויש את קאנט שהוא בכלל לא רלבנטי ביחס למומחה הגדול ממכון ואן-ליר. ויובל? הטענות שלו הן אנכרוניסטיות. לא תמצאו פה נימוק משכנע, לא תקראו פה תזה רצינית; מה יש? בעיקר קלוצקאשעס וגיבובי מילים, ועל הדרך קצת קאנט כדי להראות שהכותב הוא מומחה אפילו לאידיאליזם הגרמני ולתפישתו המוסרית.
 
אבל למה להיטפל לקטנות? נמשיך הלאה. אולי שם יבוא הנימוק. אלא שבמקום הנימוק, מופיעה הקונספירציה. העמדה של יובל, לפי שנהב, איננה רק מיושנת; היא עיוורת וריאקציונית. ולמה? כי היא עיוורת לטענה המרקסיסטית, שהיא בהכרח נכונה, על כך שהחופש במשטר הקפיטליסטי הוא אשליה. ומי מצדד באשליה הזו? הלבנים הבורגנים, ברוח "שינוי" ז"ל. אותם לבנים בורגנים, והרי ידוע שירמיהו יובל החזיק יחד עם האמא הערבייה של שמעון פרס מניות ב"תדיראן", הם האויב הגדול שמונע את החופש מקורבנותיו ונציגיו הם האוטופיסטים של הנאורות. אלא שמה שמבקש למכור לנו שנהב בפסקאות ארוכות ומייגעות הוא אותו מלל מרקסיסטי מיושן מבית מדרשם של מאואיסטים מזדקנים וכל מיני חסידי משטרו הגוסס של קסטרו. שהרי, כפי שכבר אמר הגל (בציטוט חופשי), "פסק דינה של ההיסטוריה הוא ההיסטוריה", וגורלו של המרקסיזם כבר הוכרע בגולאגים של סטאלין ועל ידי תושבי לנינגרד, שהצביעו בעד שינוי שם ע
רם לסנט פטרבורג ברוב של למעלה מ-90%.

בדרך לשלילת הציונות

התזה של שנהב ביחס לפרויקט עליו ניצח יובל היא כבר ברור: הדרה, גזענות, פוסט-קולוניאליזם, מזרחים לעומת אשכנזים, עולם שלישי מול עולם לבן מרושע וכולי וכולי. אבל לא בכך תם העניין כי שנהב מבקש להוביל את הקורא אל התזה המרכזית והיא שלילת הציונות באמצעות הצגתה כתיאולוגיה והשוואת הציונות לדת על מנת לשלול ממנה את המימד הארצי, המוחשי, הלא-מיסטי, שמצוי בה. כך, באמצעות מיסטיפיקציה של הציונות, ניתן יהיה לערער את עצם נכונותה. כך ניתן להציגה כאידיאולוגיה שלא קשורה בהכרח למציאות.
 
כך, מתייחס שנהב למאמרו של פרופ' מנחם ברינקר – עוד ריאקציונר ציוני – וכותב: "האם האמונה במעמדה של ארץ ישראל היא חילונית או דתית? האם הציונות היא חילונית או דתית? האם האמונה בקדושת ירושלים היא חילונית או דתית? וכיצד מבקשים העורכים להגדיר את המשיחיות הפוליטית של אנשי תנועת העבודה? האם כאשר כותב משה שמיר את הדברים הבאים, למשל, הוא כותבם כחילוני או כדתי – 'שם מול ירושלים העתיקה – זכרתי את פסוקי החורבן של 'מגילת האש' (של ביאליק). כל הלילה רתחו ימי להבות – ובבוקר זכיתי להיות בין השומעים כשבקע הקול ואמר: 'הר הבית בידי"? ומה עם חיים חפר, החילוני, אשר כתב את "היינו כחולמים" על יסוד האמור בספר תהילים: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"?
 
השימוש בהרמנויטיקה, כלומר מציאת משמעויות בטקסט שהכותב כלל לא התכוון אליהן, היא לא המצאה גדולה של שנהב. אבל בכדי להפוך את התזה של שנהב בדבר הציונות כתיאולוגיה, הוא צריך לערער את האמונה בזכות העם היהודי על ארצו על ידי ערעור על עצם נכונות הטענה ההיסטורית הזאת והפיכתה לטענה דתית. שהרי עצם הציונות היא מעין דת. שהרי השימוש בפסוק מתהילים, או השימוש בביאליק, הוא כולו סמי-תיאולוגי, לא כזה קשור למציאות. אבל למה לנתח אנציקלופדיה שלמה בכמה מאמרי ביקורת מסודרים אם אפשר להשפריץ מילים על מסך המחשב ואז לשלוח אותן ישר לדרור משעני?
 
ושוב, התזה המרכזית של שנהב היא שיובל פשוט טועה. הוא טועה כי הוא לא מסכים עם שנהב. כך, "הסיבה לכישלונו של הפרויקט לספק גישה חילונית בהירה ולמלא את התרבות החילונית בתכנים, נעוצה בהתעלמותו מהמציאות הפוסט-חילונית, שאינה מאפשרת לדבר על 'חילוניות' ששורשיה וסיבותיה אינם תיאולוגיים, או שאינה משולבת במציאות דתית עמוקה (ולהיפך). הטענה הפוסט-חילונית איננה באה לבטל את תהליך החילון, אבל היא מאפשרת הבנה מורכבת יותר שלו, משום שהיא גורסת כי 'חילוניות' ו'דתיות' אינן ניגודים, אלא מושגים הקשורים ביניהם בקשר שאינו ניתן להתרה".
 
איני מבקש לזלזל בטענה המעניינת שמעלה שנהב; אולם הנימוקים וההוכחות שקולים לאלה של אינפנטיל פילוסופי שחושב שאפשר ללהג על כל דבר ולחשוב שהוא נכון רק משום שבפילוסופיה הכל אפשרי, לא כל שכן בסוציולוגיה (בה ניתן, כמובן, להמציא זהות לישראלים מזרחים מבלי שהם אפילו יהיו מעוניינים בה…) התיאוריה המעניינת שמעלה שנהב זוכה לשירות דב גרוע במיוחד לאור הדלות הלוגית של טיעוניו והשחצנות של כתיבתו. איך כותב שנהב? "גם חוקרים אחרים, כמו כריסטוף שמידט, חגי רם, שלמה פישר, עדי אופיר, אריאלה אזולאי, יוסי יונה ויהודה גודמן, כתבו על הציונות כתיאולוגיה". נו טוב, אם עדי אופיר כתב על הציונות כתיאולוגיה, זה בהכרח נכון.

ניחוחות מנוגדים

יכולתי להמשיך ולכתוב על הגיגיו של שנהב ועל המסורת של ביקורת-שאינה-ביקורת הנהוגה במוסף "ספרים" של "הארץ", אולם העיקר איננו בכך. העניין הוא שפוסט-ציונים אדוקים, המשתמשים במתודולוגיה בעייתית, מתקשים אפילו להוכיח את טענותיהם גם כשמדובר במיזמים בעייתיים כמו אלה של יובל, ובעיקר כשניצבות מולם טענות הדורשות התייחסות לעומק. ברובד הבסיסי, ניתן לומר כי מאמר ביקורת כזה לא היה זוכה לשום התייחסות רצינית בכתב עת פילוסופי כלשהו, אולם ברובד העמוק יותר, ניתן לראות כיצד דוגמטיות רעיונית של קליקה קטנה וסגורה שהולכת ומשתלטת על האקדמיה, גורמת לעיוורון – אפילו ברמת נכונותן או בדיקת אמיתותן של טענות בסיסיות.
 
אלמלא היה מדובר באינטלקטואלים מוכשרים, ניתן היה לפטור את ברברני המקלדת הללו בכך שאלו גיבובי מילים של גמדי רוח. אך דווקא משום שהמבקר הוא מחלוצי התיאוריה הביקורתית, אפשר להביט בדאגה על רדידות הטענות ועל השתלטות שיח מונוליתי ואטום על הדיון האקדמי.
 
האנציקלופדיה של ירמיהו יובל ויאיר צבן ראויה לביקורת מעמיקה וראויה, וכנראה שכמו תמיד היא לא תימצא ב"הארץ". למרות חסרונותיה, האנציקלופדיה הזאת מדיפה ניחוחות מאלו שעלו מזו של דידרו; ניחוחות של קרב אינטלקטואלי מרשים למען האופציה החילונית, עבור ערכים שבמרכזם עומד האדם התבוני המשוחרר מכבלי האתמול הדתי והימי-ביניימי.
 
ניחוחות אלה הם בבחינת ההיפך הגמור מרוח הדלות האינטלקטואלית והשטחיות הרעיונית שמאפיינת את כתיבתם של קומץ אנשי רוח שהפכו לנושאי הדגל של כמה דוגמות שאין צורך להוכיחן וכל שיש הוא להעלותן על הכתב ולמוכרן לכל המעוניין.  אבל איך אמר ליבוביץ'? "אתם בטח תקראו לי 'ריאקציונר קאנטיאני'".

הבהרה: שמו של דוד שחם, עורכה הראשי של האנציקלופדיה, הושמט ממאמר זה בגרסתו הראשונית. אני מתנצל בפני מר שחם על ההשמטה.

מודעות פרסומת

22 מחשבות על “דלות הרוח: על ביקורתו של יהודה שנהב

  1. דוד, אתה בחור נחמד, אך אתה מהלך בדרך שמוליכה לניוון אינטלקטואלי. מה ניתן להשיג מכך שאתה מבקר את המבקר? ומה התהליך הבא? שמישהו יבקר את הגיגיך ולאחר מכן מישהו אחר יבקר את מה שההוא כתב, חד גדיא, חד גדיא?

    אם אתה רוצה באמת להזין את רעבוננו האינטלקטואלי, כתוב גם אתה מאמר ביקורת על האנציקלופדיה ליהדות חילונית, ואז נוכל להשוות את מה שאתה כותב לכתיבתו של שנהב. (ואולי נגיע אז למסקנה שאתה צודק – ששנהב רדוד ואתה, יעני, עמוק.)

  2. אבל יהודה שנהב לפחות מנסה לעדכן את הפילוסופיה שלו לגבי איזה שהיא מציאות נוכחת, ולא להסתפק בלהטוטים לוגיים ריקים והפלצות ספקולטיביות. שנהב הוא אקדמאי מגילמן שמנסה להיות ביקורתי, בערך, רק שבתור איש מדעי הרוח הוא ממעט להתייחס לכלכלה הפוליטית של כל העסק. בכל זאת, הירייה של שנהב היא נסיון יפה, שאפו.
    ירמיהו יובל, לעומת זאת, היה יכול לחסוך בהתפתלויות ולגשת ישר לפואנטה: סינתזה בין יהדות לבין ישראל, כמה פשוט ואלגנטי. איך לא הבנו את זה כל הזמן. הרי התרבות הישראלית היא דבר אותנטי וטבעי לחלוטין, ומכבש התרבות שהפעילו בן גוריון ופקידיו בשביל לבער את האירופיזם והאפריקניזם מקרבנו זאת סתם עובדה היסטורית זניחה. ומה זה 80 שנה של חרושת תרבות בבתי ספר ובעיתונים מפלגתיים שנועדה לבנות דמות חדשה של חצי-חייל חצי-ראבוטניק, מול ההשלמה הסינתטית של "עם" יהודי ו"לאום" ישראלי (ומישהו אמר הגל?)? כי הרי הכל לוגי ואנליטי ומסתדר כזה, והציונות המעשית זה בכלל לא משחק של כמה שנוררים מהסוכנות, אלא קרב של רעיונות ואידיאלים שמרחפים אי-שם על פי תהום וצריכים להגיע רק להשלמה שלהם בקתדרה בהר הצופים.
    גם הדיסוננס הקוגניטיבי שמצביע עליו שנהב, של הדתיות שתקועה עמוק בתוך הנחות היסוד של הציונות, מעניינת בעיני יותר מכל חכמולוגיות שפינוזיסטית. הציונות של תנועת ההתיישבות כל כך שבעת רצון מעצמה, כאילו הצליחה לבער מקרבה כל אמונה תפלה מפגרת, שהיא לא מסוגלת לראות שהכמיהה ההיסטורית והעין לציון והבת שנות אלפיים שלה זה בדיוק החג' המוסלמי למכה, רק שזה כתוב בעברית שזאת שפה מודרנית (יעני) ואלגנטית, מה שמחלן את כל הסיפור, פלוס רטוריקה כאילו-סוציאליסטית שבכלל גורמת לכל העסק להיראות כמו סרט של אייזנשטיין. יובל פשוט משחק בהגדרות המפוברקות של "הוגים" כמו בן-ציון די נור והיסטוריונים רוויזיוניסטים אחרים שעשו הכל חוץ ממחקר אקדמי תם (גם לפי עדותם שלהם), ואין פלא שדרך זאת הוא מגיע לאישרור והאדרה אונטולוגית של המצב הקיים. משחק בקקי שיצא לבן גוריון בפיפטיז, במילים אחרות.
    אגב, האלטרנטיבה ליהדות האורתודוקסית, ולכל דת אחרת לצורך העניין, היא פשוט לזרוק את השיקוץ הזה מהחלון ולהתכחש להבלים המטורללים האלה. אבל זה נורא לא קול ולא א.ד גורדון (ובטח תצוטט לי גם משהו על גולאגים). לציונות היה נורא נוח לעשות בדת שימוש מניפוליטיבי בשביל להצדיק את המגביות שלה בכסף ובחומר אנושי ולהביא אותם דווקא לארץ המיובשת (והתפוסה) הזאת בשם מיתולוגיה מפוברקת, אבל לשים את הדת בצד כשמקימים צבא וקיבוצים. בשביל החלק הזה, היה צריך להטליא מהר-מהר איזה אג'נדה על יהדות חילונית, שגם לא היתה נורא באופנה כששפינוזה עלה עליה לפני 300 שנה (וכאילו שהיום אנחנו צריכים אותה בשביל להתנצל בפני איזה רבנות אמסטרדם). בקיצור, שנהב עלה על תעתועי ההגדרות של התיאולוגיה הציונית, רק שהייתי מרוצה אם הוא היה מפרט איך מפעל שטיפת המוח הזה עבד בפועל ולא רק בתיאוריה.

    חוץ מזה, איך הגעת מקאנט לפידל קאסטרו בשתי פסקאות, את זה אני לא מבין. כנראה משהו פוסט-מודרני.

  3. הביקורת שלך על הביקורת , לא מעניינת.
    כתוב את שלך והסבר דבריך ונימוקיך
    ותוכל להכניס פיסקה קטנה גם מדברי הביקורת
    של שנהב.

  4. בלי להיות מעריץ גדול של שנהב או של אופיר ואחרים ממעגל זה, אני חייב לציין שלאור הביקורת הנוקבת שלך עליו, מוזר שטחו אינך מראות כיצד אתה משכפל אותה בדיוק. ההגזמות הרטוריות, שמייחסות לשנהב רק טמטום וגבהות לב, הטענות כאילו כל קביעה שלו בדבר טרנד אינטלקטואלי נכונה אך ורק לו, ובעיקר הדיבור הפרנואידי-קונספירטיבי בדבר "השתלטותם על האקדמיה" של בערך עשרה או עשרים איש הכותבים ב"תיאוריה וביקורת" הוא בדיוק אותו הסגנון אותו אתה כ"כ מבקר. קח לדוגמא את הקביעה בדבר טשטוש הגבולות בין החילוני לדתי: כל מי שמעורה בחקר החילון, יוכל להראות לך שקביעה זו הפכה לפופולרית מאוד ברחבי העולם האקדמי, וכוללת הוגים חשובים ביותר, מטלל אסד לג'ורג'יו אגמבן, ולא צריך לתמוך בדעותיו הפוליטיות של שנהב כדי לאשר שבעניין הזה, גם אם התיזה אינה מקובלת עלינו, קביעתו נכונה בהחלט.

    כאמור, אני סבור ששנהב הוא חד צדדי ומגזים לחלוטין בניתוחו את הנאורות או הציונות כפרויקטים שתכליתם מסתכמת בהדרה ושיעבוד. אבל כאשר אתה מתאר אותו כרשע מוחלט וטמטום, ממצה מהלכים אינטלקטואליים שאפתניים וקשים (גם אם לא תמיד נכונים) בבוז כ"פוסטים", ובמקום להתפלמס עם דעותיו מטיח בו קללות יהירות, לא ברור מדוע אתה מצפה לכבוד יותר מזה שאתה מוכן להעניק לשנהב.

  5. כולל ה"שאפו" המסוים שלו למאמר של שנהב.
    אך כמו במאמר של שנהב גם בה היה חסר לי השם המפורש לצורך העניין, שהוא המילה התבוללות. הציונות היא ביסודה דרך אלגנטית ליישם את יצר ההתבוללות, ובדרך הזאת יש כל מיני תחנות התרעננות: תחנה אחת היא "חילוניות", תחנה אחרת היא הציונות כדת חלופית, וישנה התחנה "עם ככל העמים", ועוד.
    אבל מי בכלל שואל אותנו, לא בחרנו אלא נבחרנו.

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=5520965

  6. א. אריק, לא טענתי שאני "יעני" עמוק וששנהב רדוד. אני מציע לך לקרוא שוב את הטקסט. טענתי שהשיח ששנהב מבקש לנהל לוקה בבעיות בסיסיות, שביסודן הלוגיקה של הטיעונים מזה והשחצנות האינטלקטואלית מזה.

    ב. נועה, מצטער שהביקורת לא מעניינת אותך. מה לעשות, קשה להשאיר את כולם מרוצים.

    ג. דג, לא ממש הבנתי מה רצית לומר בכל הטקסט הארוך שלך. אבל אני מציע לך לעיין בהיסטוריה של חסידי תיאוריות מרקסיסטיות אודות מהפכנותו של העולם השלישי וכו'.

    ד. אודי, אני כבר מכיר מצוין את כל אלה ששולפים את אגמבן ישירות מארון הספרים ומדברים על תיאולוגיה. אפשר לכתוב משהו שלא ממחזר את השיח הקיים. אבל אני מניח שמה שמקובל בקרב חלק (לא הרוב) מהחוקרים האמריקאים (שהרי מי סופר גרמנים, למשל) חייב להיות מקובל על כולנו.

    כנראה שגם אתה לא קראת את הפוסט הזה, מישהו שבעיניי שנהב לא רשע ובוודאי לא מטומטם; הוויכוח איננו עם הדעה שלו ביחס לציונות וליהדות אלא עם המתודה: סתירת טיעונים בלא ניסיון אמיתי להפריכם ושלילת הצורך בניתוח מעמיק רק כי שנהב חושב שהוא צודק.

    אבל אני מניח שאם היה לי אגמבן משלי לשלוף אותו, הייתי מזמן צודק…

  7. מה יש, לא מלמדים לקרוא סאבטקסט בחוג ללימודים קלאסיים? הנה, אני אאיית לך את זה:
    הציונות, כמו כל רעיון לאומי אחר, הוא פיקציה. מה לעשות, לפני המאה ה-20 ליענקל'ה צ'ירנייב ממינסק לא היה בראש ליצור קהילה מדומיינת עם שלוימאל'ה קירנייב מפינסק, ובטח שלא עם חבר'ה מפז ואלג'יר וצנעה. זה באמת חומר של שנה ב' היסטוריה כללית, מבוא למתודולוגיה והיסטוריוגרפיה, 2 ש"ש. דיברו על זה לא רק הובסבאום (שמאל, מרקסיסט) אלא גם אנדרסון (לא שמאל, מרקסיסט) ופייר נורה (לא שמאל, לא מרקסיסט) ורבים רבים אחרים. אבל העניין הוא שלא צריך את כל אותם חוקרים בשביל להבין את זה, פשוט כי כל מיני אנשים זהב מהממסד הציוני עשו לנו את העבודה, כשהם דיברו בריש גלי על כמה שמה שהם עושים קרוב יותר לסיפורת מאשר למחקר מדעי – ואתה יכול לקרוא יופי מאמרים של בנציון דינור ואחרים על איך שהם צריכים להמציא יש מאין וכו' וכו'. זה שאנחנו חיים במאה ה-19 מבחינה התפיסה ההיסטורית שלנו וכאילו "גילינו" את ה"פוסט-מודרניזם" עם כל מיני ברנשים שמסתובבים ואומרים שיש "נראטיבים" וכל מיני מילים גדולות, זה באמת מאוד חמוד ופרובנציאלי, ולדעתי רק מוכיח שגם לגלובליזציה האקדמית יש דרגות התפתחות שונות, ומה שאנחנו קוראים פוסט זה מזמן פרות קדושות שהפכו כבר לסטייקים בברקלי וניו יורק ולונדון (ואני לא מדבר על פאריז, ולא בכדי). רק במדינה שבה תום שגב נחשב מהפכני אפשר לקרוא לפרספקטיבה הזאת חדשנית, או מקורית, או משהו מעבר לקומון-סנס. זה שההיסטוריונים-דמיקולו האלה נקראו סוף סוף לבית הדין האקדמי בשביל – רחמנא ליצלן – להוכיח את דבריהם, זה מה שמוציא אותם מדעתם ומביא אותם להשתלחות ברברית במבקרים שלהם ובתיוגם כפוסט-משהו. היה להיסטוריונים הציונים הרבה יותר פשוט פעם, בסבנטיז, כשהטיעונים שלהם נשארו מרחפים אי שם בחלל ללא צורך לנמק או להוכיח את עצמם (אם כבר הזכרנו מתודה), כי כשזאת האידיאולוגיה והאינדוקרינציה –שלנו– אז זה לגיטימי, אבל כשמבלבלים אותנו ומראים שהאמת האולטימטיבית לא שייכת לאבא שלנו, אז אנחנו קוראים להם אינטרסנטים ושרלטנים ולא-מקצועיים. אבל טוב, אתה הרי קראת לחומסקי פוסט-מודרניסט, אז אתה כבר יודע משהו על מקארתיזם ותיוגים חסרי בסיס (חומסקי? אתה -בטוח- שלא התכוונת לרורטי או משהו כזה??).
    אנשים כמו ירמיהו יובל זה ריאקציונרים מאותו בניין, אבל אלה שלא טורחים אפילו לחפור כאילו-ממצאים לכאילו-תיאוריות שהם. ככה זה בפילוסופיה, לא צריך להוכיח כלום ביחס לתופעות בעולם, מספיק להמציא איזו סימטריה קוהרנטית ויש לנו טיעון ומענק מחקר. ירמיהו יובל לוקח את הדינורים ויהיעקב-כצים ומנסה להתחכמם איתם; בעצם, הוא אפילו לא לוקח אותם, אלא קלישאות לעוסות של עסקנים מהסוכנות. הוא אומר: בטח שיש לוגיקה בכל הסיפור הזה, יש לאום ויש עם, והא לכם סינתזה יפהפיה של שניהם. כמה הגיוני וסביר. רק חסר למלמל כמה משפטים על "שליחות היסטורית" ויש לנו יופי של חוברת ליהודים אמריקאים. רק מה, שהוא מתעלם מכל מה שקרה בפועל בשישים שנה האחרונות, ומהתקציבים הממשלתיים האדירים שהופנו בשביל ליצור את אותם מושגים. הקניית תודעה לאומית יש מאין שמתחילה בטקס יום הזכרון ונגמרת בקריקטורות ב"על המשמר". עצם זה שזה לא מובן מאליו ושצריך אנשים כמו עדי אופיר שיעירו על זה, מצמצם את הלגיטימיות האינטלקטואלית של אנשים כמו ירמיהו יובל, ולו רק בגלל שהוא גורם לאופיר להיראות ראדיקלי.
    בקשר לדת, כנ"ל: האינפנטיליות של הפרויקט הציוני, עם ההדחקה שהוא עשה לכל הנחות היסוד האולטרה-תיאולוגיות והמשיחיות שלו וניסה לצבוע אותן בחאקי (ולפעמים באדום), לא ראויה להיכנס בכלל בהיכלי האקדמיה. היא מקסימום צריכה להישאר נושא דיון בחוגי האוונגרד בווינה, יחד עם הדאדא והפוביסטים. מה שקרה בפועל, כמו שאנחנו יודעים לא-תודות להיסטוריונים הלא-פוסט-ציונים, זה שהאקדמיה נדרשה לשרת בצורה הכי נרצעת וחנפנית את אותן קלישאות לעוסות ולמרוח שישים שכבות של טיח מתוצרת סולל בונה על הסתירות הלוגיות הענקיות בסיפור הזה.

    ומה שייך מרקסיזם ועולם שלישי לכל זה? בחיית זומזום, תיכף תשלח אותי לועדת באנדונג.

    אגב, המשפט "שלילת ישראל היא הלייט-מוטיב המרכזי בכתיבת כל אלה העוינים ספרות שאיננה מזדהה עם הפרויקט החסלני שהם מובילים דרך כתבי עת שזוכים למימון המדינה וקוראים בד בבד לחסלה" נראה ממש כאילו הוא נשפך מאיזה עלון משתפך (אם אתה חוזר פעמיים על השורש אז גם אני יכול) שמחלקים בבקו"ם.

  8. "כל רעיון לאומי הוא פיקציה" זה התפלספות לגיטימית, אבל הציונות היא פיקציה לא "כמו" כל רעיון לאומי אחר אלא ב ה ש ו ו א ה לכל רעיון לאומי אחר.

    והתוצאה, לפחות לפי שעה: ישראל היא המדינה הכי פרחית בעולם, אם לא בהסטוריה.

  9. לא הצלחתי להבין מה אתה בכלל רוצה בתגובה הארוכות שלך, אבל כנראה שאני פשוט סתום מדי בשביל תובנות עמוקות כאלה…

  10. רק רציתי להגיד תודה על התגובות שלך. בעיני לא רק מבריקות, אלא גם מצחיקות.
    האם אתה הוא זה שכינה את עצמו "דג אילם" פעם? אם כן, אז אתה חסר ואם לא אז ברוך הבא.
    תענוג.

  11. נו באמת, יותר פשוט מזה ואנחנו כבר בחוברות צביעה. אני לא מאמין באמת שמישהו שלומד לימודים גבוהים במדעי הרוח לא מצליח להבין דברים מהסוג שכתבתי. סביר להניח יותר שאתה מכחיש את המסר שאני מנסה להעביר בשביל שלא תצטרך להתמודד איתו, שזה חבל. אני בטוח שמאחורי הקלישאות הלאומניות האלה במסווה אשכנזי מחוכם (סטייל עמוס עוז שמשחק אותה נגד הכיבוש וחותם על כל העצומות האופנתיות, אבל כשזה מגיע ללומר משהו קונקרטי נגד מה שצה"ל והמתנחלים עושים הוא מאנפף "אבל חייבים" ו"אין ברירה" בתוגה טראגו-ירושלמית אובר-חוכמית כזאת), מסתתר אדם מבריק וחרוץ.

    לשפי, אני בהחלט לא מאמין שרעיון "הצרפתיות" או "האמריקאיות" הם ממששיים יותר מרעיון הציונות או הישראליות. ההבדל הוא, שבזמן שבמדינות שבהן האקדמיה והתקשורת מתפקדות בצורה טיפ-טיפה יותר ביקורתית, הרעיונות האלה נאלצים לתת דין וחשבון לציבור, מאחר והמדינה נתפסת כזו שאמורה לשרת את האזרח, ולא להפך. האם מישהו מהפוליטיקאים או מחרטטני-הקולמוס שלנו טרח להסביר לנו אי פעם איך ההתיישבות, ההגנה, העבודה העברית ושאר המיתולוגיה הזאת עוזרת לנו בתור בני אדם, או "סתם" בתור אזרחים? לא, הס מלהזכיר. המדינה וההיסטוריה הן אובר-אלס. על האזרח להקריב עצמו למען רעיונות גדולים ממנו (שמיוצגים לרוב על ידי אנשים קטנים ממנו) ולסתום את הפה. ישראל לא עברה את המהפך הליברלי של המאות ה-18 וה-19, בהן הפכה המדינה מאידיאל רויאליסטי לכלי פשוט בעזרתו מיישמים מדיניות לטובת כלל האזרחים, והיא תקועה בקלישאות ה"הקרבה" וה"מחויבות"; שלא לדבר על ה"שליחות"!
    בקיצור, האקדמיה הישראלית צריכה להירתם, כמו כל אקדמיה מודרנית, לדה-מיסטיפיקציה של רעיונות המדינה, האומה, הלאום, הדם והאדמה. יהודה שנהב הולך בכיוון, אבל לא עד הסוף. העניין הוא שלא צריך ללמוד פוקו ודרידה בשביל לטפל במיתוסים האלה, מספיק קורס מבוא לסוציולוגיה א'.

    לאיריס, תודה, אך אינני דג אלמוני. נעים להכיר.

  12. לדג,

    הבעיה שלי עם כל ההתייחסות של שנהב לנושא החילוניות והדת היא ההיעדר המוחלט של ניתוח שאיננו פוסט-מודרני/פוסט-מרקסיסטי. נקודת המוצא הבסיסית שלי היא ששנהב מתעלם בראש ובראשונה מהעובדה שהחילוניות – קודם כתנועה רעיונית ולאחר מכן כזהות תרבותית – הצליחה לערער באופן משמעותי את הדת ומעמדה. למשל, העובדה שאנשים רבים בעלי זהות דתית – כלומר, אנשים המחויבים לפולחן מסוים למען אל מסוים – אימצו רעיונות חילוניים מובהקים, נניח הרעיון הפמיניסטי או ההכרה בלגיטימיות של צורות זוגיות לא הטרוסקסואליות – מעידה שהפרויקט הדתי התערער. יתירה מכך: העובדה היא שמעבר לחוגים הפונדמנטליסטים, רוב הדתיים מצויים במשבר זהות משום שההגדרות המסורתיות של הדת נשחקו על ידי הקידמה החילונית.

    הדברים שאתה כותב מעט מבולבלים, ובניגוד לפאתוס של איריס, אני חושב שבנפרד מההתייחסות לטעויות הקשות של הציונות לאורך שנותיה (וראה הפוסט שלי על קסטנר), הרי שבפועל נוצרה סינתזה בין הלאומיות הישראלית לבין המורשת היהודית. העובדה היא – וללא קשר לכל מיני מחדלים של הנהגת הציונות – שבישראל קם לאום יהודי ישראלי עם זהות תרבותית ייחודית. בין ההיסטוריה והמחדלים של ההנהגה הציונית לבין העובדה שנוצר פה לאום ישראלי אין שום קשר.

    אני חושב, למען האמת, שאין לך מושג ירוק בכל מה שקשור לתורת שפינוזה; אני חושב שלא קראת עמוד אחד מהאנציקלופדיה. יש בדברים שלך המון נקודות שראויות למחשבה, אבל כולן כרוכות בשטף מילולי (מה הקשר להיסטוריונים רוויזיוניסטים?) שעושה רושם של כתיבה לא ממוקדת במיוחד, אינטואיטיבית, חסרת מוקד רעיוני/עקרוני בסיסי.

    אני בהחלט חושב שלעמדה הפוסט-ציונית שלך יש מקום, אבל קשה לי להבין – ואני חושב שהצלחתי לתפוס כמה דברים נכונים בחיי – מה אתה בדיוק רוצה לומר.

    יכול מאוד להיות שאתה נורא רוצה להראות עד כמה הפרויקט הציוני כושל, אולם אתה מצביע על בעיות בו – ובעיות חשובות – אבל לא ממש מראה שהוא כזה כושל ודכאני. שנהב מנסה לנתח תופעות באמצעות מטריאליזם מרקסיסטי (האנשים הכבולים בכבלי שלטון ההון הנצלני שאינם אינדיבידואלים אוטונומיים בנוסח קאנט) ומתפעל התפעלות רבה מהעולם השלישי. זה ניתוח שכבר מוכר לכל מי שיצא לו לפעול במסגרת תנועה מרקסיסטית. בני אדם הם הרבה מעבר לשחקנים במשחק כוחות מעמדי.

    אני לא מבקש להידמות לאיש, בטח שלא לחלוק מחמאות לעצמי ואין לי שום קשר לכל מה שאתה מייחס לי. אבל יצא לי להכיר את המהפכנים האנטי-ציונים הלהוטים שהלבישו כל פיסת מאמר שקראו על התיאוריה שלהם וישר הגיעו למסקנות חותכות. גם אני הייתי כזה.

    ודבר אחרון: אני מציע לך לקרוא מה שכתב חומסקי ולהבין למה הוא פוסט-מודרניסט. אני מניח שעבורך, האנטי-ציונות החומסקיאנית היא עניין שראוי להעריצו ולכן חומסקי הוא אלוה שמתעלה על פני קטגוריות רעיוניות, אבל מי שקרא את חומסקי בכל מה שקשור לפוליטיקה ולמדינה, יכול להבין שהוא חלק מזרם שלם ולא אינדיבידואל חושב בלבד.

    אבל אני מניח שתוכל לתקוף אותי בעוד כל מיני משפטים ארוכים ולייחס לי כל מיני דיכויים וחטאים. בינתיים יש לך אפילו מי שמוחא לך כפיים…

  13. דויד, לא כל פוסט-משהו הוא בזוי, ולפעמים הוא דווקא בא לתקן טעויות קשות בתיאוריה מצד אחד ומצד שני התייחסות לא נכונה אל תופעות. כך גם פוסט-תזת החילון: תזת החילון שלטה בדעה במערב במשך מאות שנים ללא ביסוס אמפירי והיא רוויה בדעות קדומות ואידיאולוגיות אוטופיות. אך בעשרות שנים האחרונות היא הועמדה לבחינה מחודשת מסיבות רבות, אך בעיקר מן הסיבה שיסודות המחשבה האוטופית-מודרנית הותקפו והועמדו בביקורת. המחלוקת שהתקיימה בעיקר בשנות ה-90 בדבר תזת החילון בעולם הסוציולוגיה אך גם בביקורת המודרניות, גרמה מצד אחד לחשיבה סוציולוגית חדשה בדבר מעמדה של הדת בעולם (ראה את המחקרים של רודני סטארק לדוגמה), והביאה לתיקון התזה עצמה (ראה את המחקרים של סטיב ברוס ותיאורית הספירלה שלו). אחת התוצאות של המחקרים הללו היא התפישה שהדת לרוב אינה טוטלית ולא שלטה בעולם בעתיק כפי שהמודרניות אהבה לחשוב. התמונה של כנסיות מלאות ואנשים יראי שמיים רצים מבוהלים מכל ברק ורעם היא מיתוס שמבסס את מלחמת האור בחושך. כמו כן גם המבדקים שאתה מציע בכדי לראות האם כלה הדת מן העולם אינם הולמים מכיוון שאתה מניח מראש מהי דת ומה אמור להיות כלול בתהליך היעלמותה.

    המודרניות זיעזעה את הדת. אכן כן. היא היוותה אתגר. בוודאי ובוודאי. הפרויקט הדתי התערער? כמובן. אך מכן ועד לקבלה עיוורת של תזת החילון האוטופית של היעלמות הדת מהמרחב הציבורי, או של ניצחון האור על החושך הדתי – הדרך רחוקה, ואני יכול לומר גם – דרך בלתי סבירה שהומצאה ממשאת נפשם של אוחזי עט בלבד.

    אשמח להפנות אותך למחקר שערכתי בנושא.

  14. כשאין לנו יכולת להגדיר הגדרות ולהמשיג מושגים, ויכוח איננו מן האפשר. אם אתה רוצה לדון על יחסים חברתיים, תמצא הגדרות ראויות כלשהן.

    אני חושב ששנהב קורא את יובל באופן מגמתי וסלקטיבי ואני חושב שהאידיאולוגיה משתלטת על חקר ההיסטוריה. בוא נתחיל לתת הגדרות ולהמשיג מושגים. אם אתה טוען שאין בכלל יכולת כזאת, יש לך שפה משותפת עם שנהב.

  15. הוא כרגע אמר לך שיש הגדרות וגם שיש לו הפניות למחקרים שמתבססים על ההגדרות האלה. למה אתה מניח שכל מי שמנסה לערער על הנחות היסוד שלך הוא אוטומטית פוסט-מודרניסט ניהיליסט? זה או אתה או ניטשה?

    (אני גם מחכה לטיעון תקף מדוע חומסקי הוא פוסט-מודרניסט)

  16. ומשום שאני סתם תלמיד BA, תסביר לי אתה מה ההגדרות שהוא נותן לחילוניות ולדת.

    אני גם לא דיברתי על פוסט-מודרניזם וניהיליזם, אגב.

    חוצמזה, אני מציע לך לעיין בתיאוריות של חומסקי על המדינה, שאינן כלל אנרכיסטיות אלא מעין ליברליזם קיצוני, ועל תפיסתו את החברה והיחיד, כדי להבין למה הוא פוסט-מודרניסט.

    ובסיבוב האחרון לא קראת לעצמך דג?

  17. אני לא יודע מה ההגדרות שהוא נותן, אבל הוא אמר שיש לו. אז אפשר לשאול אותו.

    למה התיאוריות של חומסקי אינן כלל אנרכיסטיות אלא מעין ליברליזם קיצוני?

  18. האמת, לא הבנתי את התגובה שלך כלפי.אין לי בעיה עם שפה משותפת עם שנהב, אני לא סולד ממנו ולא תומך עיוור בו, ואם דרכינו מצתלבות – אין לי בעיה עם זה.

    וגבי ההיסטוריה והאידאולוגיה – האם אי פעם זה היה אחרת? האם היה אי פעם מחקר של ההיסטוריה שאינו מובל על ידי אידיאולוגיה בדבר ההיסטוריה עצמה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s