הרהורי יום כיפור: ומי יכפר על מות סבתי?

א.
 
לפני חמש שנים נפטרה סבתי. מילים נקיות. בגיל המתקרב ל-90 היא נפטרה בבית חולים בחיפה, מיוסרת לאחר ארבע שנים קשות של הידרדרות כתוצאה ממחלת האלצהיימר שאחזה בה. רגליה היו אכולות מנמק שפשה בהן.
 
חמש שנים חלפו מאז הלכה ועולמה, וכמעט שאין שבוע שאני לא מהרהר בדמותה. אישה קשת-עורף ואוהבת שמעולם לא הצליחה ללמוד עברית ודיברה רק יידיש ורוסית, שהתמסרה לחייה המשפחתיים ולא הצליחה לשכוח איך שרדה את השואה במנוסה מהנאצים, כיצד אמה מתה בגיל כה צעיר ואיך משפחתה נרצחה כולה על ידי הגרמנים. מעולם לא סלחה לעצמה על שבמנוסתה מרומניה לברית המועצות, ברכבת בה נסעה עם אחותה, מתו מרעב תינוקה הרך לאחר הברית וילדתה הקטנה. בעלה נשלח על ידי הרוסים לחזית, ולא שב.
 
בגיל צעיר מאוד – 19 – התחלתי לטפל יחד עם אמי, אחותה וסבי בסבתי. הביקורים בבית בשכונת נווה שאנן בחיפה, שהיו לעיתים כה מזומנות עליצים, הפכו לקודרים. האלצהיימר החשיך את נשמתה והיא סירבה לאכול ולצאת מהמיטה. שלוש שנים לפני מותה היא כבר ביקשה לחלק את רכושה: מעט הכסף שהצליחה לחסוך בימי חייה כתופרת שעבדה בבית המשותף לה ולסבי, התכשיטים המעטים שהיו ברשותם, המטפחות היפות והבגדים שכבר היו גדולים על גופה הצנום, ששקל פחות מחמישים קילו.
 
ב.
 
ניסיתי להתנגד בכל כוחי להעברתה לבית אבות, אך כוחו של סבי כבר לא היה במותניו. לאחר שהועברה למחלקה הסיעודית בבית האבות הקרוב למקום מגוריה, ביום בו הועברה בבוקר אחד אל בית האבות שם הושכבה על מיטת מתכת קרה לצורך טיפולים ושקילה (היא שקלה כבר מעט מעל ארבעים קילו), התחילו שנתיים של טיפולים ברוטציה, כשאמי ואנוכי, אחותי וסבי, ולעיתים גם אחי הקטן, באו לבקרה.
 
זמן מועט לאחר שעברה לבית האבות, נתגלה ברגליה הנמק. אמי סירבה לשעות לעצות הרופאים והתעקשה להחזיקה בחיים עד הרגע האחרון. ניסינו להנעים את ימיה בשעה שמרבית המשפחה לא ביקרה אותה. הם, רחמנא ליצלן, לא היו יכולים לעמוד בנטל הכבד. היא, מבעד לערפילי האלצהיימר, ניסתה אך בקושי לתקשר. אני, מצידי, ניסיתי לתת את הכל. האכלתי את סבתי בכף ובבקבוק, החלפתי במו ידיי את שיניה התותבות, מרחתי את עורה בקרם הגוף שאהבה והשקיתי אותה בספרייט התוסס שהיה הדבר היחיד שהצליחה עוד לשתות.
 
ג.
 
ניסיתי להצילה בכל דרך. בצר לי, פניתי לכל מי שהכרתי על מנת להאריך את חייה וסידרתי ביקור הזוי כלשהו במרפאה חרדית בבני ברק, שם הבטיחו להצילה בעזרת נוזל כלשהו לפתיחת הסתימות בוורידי הרגליים. היא, שכל חייה לא ביקרה כמעט בבית החולים וכמעט תמיד זכתה מהרופא המשפחתי לציון לשבח על בריאותה, טולטלה באמבולנס ישן לבני ברק וברגע של צלילות דעת עוד הצליחה להכריז שהיא רוצה לחיות.
 
לא הצלחתי להשתתף בנסיעה ההיא לבני ברק, ביום חורפי במיוחד, כאשר הוצאה מהאמבולנס כשהיא עטופה בשמיכה ואנשים מיאנו לעזור משום שחשבו שזו גופה. השתתפתי בנסיעות אחרות לבית החולים, כשהיא שוכבת על המיטה באמבולנס, חצי בהכרה מרוב מורפיום ותרופות, ואני ואמי לידה, מתפללים שלא תהיה זו הפעם האחרונה.
 
איני יודע איך עמד לי הכוח בגיל 20 להתמודד עם המראות הקשים של גופה האכול ונפשה המיוסרת. ברגע של צלילות ישבנו, אני על הרצפה והיא על כסא גלגלים, ליטפתי ונישקתי לידה, וידענו שהסוף קרב. הרופאים התחננו לאמי שתניח לה ללכת לדרכה, ואמי מיאנה. היא סירבה להיפרד. המשכנו להאכיל אותה ולחגוג לה ימי הולדת, והאחות המטפלת בה ביקשה מאיתנו לשחררה משום שלא היתה יכולה עוד לעמוד במעמסה הרגשית.
 
ד.
 
הימים חלפו ומצבה הידרדר. ניסינו לשמח את ליבה ביום הולדתה האחרון והיא היתה כבר נטולת כוחות לגמרי ועוד הצליחה לפלוט מילים ביידיש. מבין הנכדים, בת דודתי ואני היינו היחידים שלמדנו את השפה על מנת לתקשר עמה. אני ביקשתי לנחמה אבל היא סירבה להינחם. רק תמונה אחת שאבדה מיום ההולדת ההוא חקוקה בזכרוני: היא במרכז, המשפחה הבוכייה מסביב , רגליה חבושות ופניה שמוטות בתנועה מוזרה.
 
ביום חמישי אחד בלילה היא הובהלה לבית החולים. כמות הנגיפים בדמה עלתה למספר אסטרונומי ואמה, אחותה וסבי ליוו אותה לבית החולים. הרופאים, כרגיל, הזהירו שזה הסוף, אבל אנחנו לא האמנו. חשבנו שהיא תצא מזה. הרופאים הסבירו לנו שהסוף קרוב מאוד-מאוד, ואנחנו סברנו שהם מגזימים.
 
ה.
 
בשעה 9:00 בבוקר ביום שבת טילפנו אלינו מבית החולים. נסענו במהירות וחשבנו שמצבה הידרדר. כשהגענו למחלקה בו היתה מאושפזת, פלטה לכיוון אמי מטופלת אחת, ברוסית, "נייטו". היא איננה. אמי רצה ברגליים כושלות לחדרה וסבי החיוור מאחוריה, אך סירבו להניח לנו להיכנס. האחים כבר הפשיטו אותה מבגדיה וגופה המת כבר הוכנס אל תוך השק.
 
לא בכיתי ולא הוצאתי הגה. אחות אמי ומשפחתה הגיעו בבהלה וההמולה היתה קשה. הניחו לנו להיפרד ממנה ואבי תפס את הפיקוד והוביל אותנו זה אחר זה לחדרה. אמי התקשתה לסלוח לעצמה, ולא סלחה לעצמה עד היום, על שאמה מתה לבד בבית החולים.
 
נגעתי בפניה הקרות וסירבתי להיפרד. בעלה של בת דודתי קרא תהילים מחוץ לחדרה. אחות המחלקה פרצה בבכי. ואני לא יכולתי לבכות ולאחר שהוציאו את גופתה מחדרה, נגעתי בה ונפרדתי בשלום אחרון.
 
את ההספד על קברה נשאתי אני. ההספד הכתוב אבד משום מה והקראתי מעל קברה הספד בעברית מעורבבת ביידיש וחתמתי, כך זכור לי, עם פרק מ"שיר הפרטיזנים": 
 
ז
אָג ניט קײנמאָל אַז דו גײסט דעם לעצטן װעג,
חאָטש הימעלן בלײענע פֿאַרשטעלן בלױע טעג.
קומען װעט נאָח אונדזער אױסגעבענקטע שעה –
ס’װעט אַ פױק טאָן אונדזער טראָט – מיר זײנען דאָ!
 
ו.
 
נסענו בפעם האחרונה לבית האבות לאסוף את חפציה. לא היו הרבה דברים לאסוף. היא מעולם לא היתה בעלת רכוש רב. אפילו את השטר האחרון שהיה בארנקה ביקשה לתת לי, החייל הגיבור שלה (גם אם הוא היה סתם אפסנאי בפיקוד צפון). האחיות חיבקו את אמי, ומורתי מבית הספר הריאלי, שגם היתה מטופלת באמה, פרצה בבכי כששמעה את הבשורה.
 
נסענו חזרה הביתה, המומים. ברחוב אליו הגעתי כל כך הרבה פעמים לבקרה, היו תלויות מודעות האבל לזכרה. סבתי היתה ואיננה עוד.
 
במשך שנים התקשיתי לסלוח למשפחתי הרחבה על שנטשוה. במשך שנים הידהדו בראשי הקולות והמראות מהביקורים בבית האבות, מהפרידה, ממראה גופה האכול. מהביקורים בבית החולים בהם אמי ואני עיסינו את גבה וידיה כדי להנעים את התקופה האחרונה לחייה.
 
והקשה מכל היה הניסיון להתמודד עם השאלה "למה?" הלא סבתי זכרונה לברכה, בפראפרזה על ביאליק, היתה צדקת גמורה. מעולם לא חטאה בדבר. כל יום כיפור שאלתי את עצמי למה זה הגיע לה ומדוע גמרה כך את חייה. דיוניי עם אלוהים מעולם לא הגיעו לכלל תשובה. הוא לא ענה ואני ביטלתי את קיומו בזעם. גם בשעות הקשות ביותר, כשהרגשתי שעולמי חרב עליי במשברים שונים שפקדו את חיי, התפללתי לסבתי ולא אליו.
 
מעולם לא מצאתי תשובה הולמת לשאלה בדבר האכזריות הנוראה שאפיינה את שנותיה האחרונות של סבתי. מישהו שם למעלה התעלל בה עד שלא יכלה עוד והוציאה את נשמתה.
 
גם ביום כיפור הזה לא הצלחתי למצוא תשובה. פטרתי בזלזול את אבי שביקש להמשיך את מנהג הכפרות הנהוג בביתנו ואני חש שהיום וטקסיו אינם נוגעים לי עוד. כשפקדתי את קברה לפני חודש ימים, עמדתי לראשונה גלוי ראש בבית הקברות.
 
מבחינתי, אלוהים עדיין חייב לי תשובה, ולה – סליחה.
 
ואולי הנחמה היא בדברי סוקרטס ב"פיידון" לאפלטון, שאמר טרם מותו:
 
"אך אלה מביניהם שכבר ניטהרו די צורכם בפילוסופיה – המה יחיו להבא בלא שמץ גוף, ויגיעו על מעונות העולים ביופיים אף על הללו; אלא שלא קל לתארם, וגם שעתנו לא תספיק לכך. – אך למען אותם הדברים שייחדנו עליהם את הדיבור, סימיאס, עלינו לעשות הכל כדי שניטול בחיינו חלק בסגולה טובה ובתבונה. שכן יפה הפרס וגדולה התקווה (מיוונית: יוסף ג. ליבס)".

ביוונית, המילה לסגולה הטובה היא "ארטה". סבתי המנוחה היתה, כפי שנהגו לכתוב קלאסיקנים בעבר, "ארטאית" לעילא ולעילא. אולי היא זכתה בפרס עליו דיבר סוקרטס. לי נותרה, מה לעשות, רק התקווה.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “הרהורי יום כיפור: ומי יכפר על מות סבתי?

  1. הייתי רוצה שיהיו לי. אולי זה: כך עשוי העולם. אין פשר לסבל וגם לא להנאה, רק הם כשלעצמם. ואין אלוהים שישיב על שאלות. אבל ההכרה הזו עצמה יש בה נחמה פרדוקסלית.

  2. לילד יותר קשה מאשר להוריו. כי המבוגרים כבר יודעים שיש אמא, ויש אלצהיימר. ילד יודע שיש סבתא. את השאר הוא לומד על בשרה.

  3. טור מאוד מרגש.
    מעניין, אבל שאנחנו לא סולחים על הקרוב – גם אמדובר בקשישה בת 90 שהלכה בדרך כל בשר. ואילו השואה שבה איבדה את כל משפחתה מבחינת השאלה לאל – זה היה אמור להספיק. לטעמי אני , ואין אנוכי איש דתי – אם כי מאמין – נפלאות דרכי האל.

  4. פינגבק: used cranes

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s