גורלו המר של דקארט והמלנכוליה הפילוסופית

מאמר זה מפורסם בבלוג "מותר הרוח" לבקשתה של הגב' נחמה אדרת

כאשר כתב הפילוסוף רנה דקארט את חיבורו "היפעלויות הנפש", הוא חיבר אותו בדם ליבו "כאילו אף אחד לא כתב על עניינים אלו בעבר". ההשקפה הקרטזיאנית היתה ייחודית: דקארט דחה את החלוקה האריסטוטלית לחומר ולצורה, דחה השקפות סטואיות בדבר חומריות הנפש וכונן את הדואליזם המפורסם של הגוף והרוח. חיבורו של דקארט, שנכתב בצרפתית, היה אולי הניסיון הראשון לעמוד על טיבם של הרגשות מבלי ליפול אל הפח המטריאליסטי מזה ואל עמיתו האידיאליסטי מזה.
 
ההבחנות שדקארט עורך הן חשובות: גופות בעלי נפש, גופים נעדרי נפש וצמחים. העצם החושב והעצם המתפשט, ההבחנות ההיסטוריות בין חומר לרוח שעברו כחוט השני בכל תולדות הפילוסופיה, שימשו את דקארט בפרויקט הגדול שלו: הנהרת הבעיה הפסיכו-פיסית וחידוד הדיון בה. הקרטזיאנים, בהם ניקולה מלבראנש, לקחו את תורת מורם למקומות ביזאריים, לעיתים, והתעמתו עמו; מלבראנש, למשל, דיבר על אלוהים כסוכן שמתאם באופן הזדמנותי את הקורלציה של הגוף והנפש. מתנגדי דקארט, דוגמת שפינוזה ולייבניץ, ביקשו לראות את הבעיה הפסיכו-פיסית כקבועה בתמונת עולם מטאפיסית רחבה של עצם אחד בעל שני אופנים (מחשבה והתפשטות) או של פלורליזם של עצמים (המונדות בתורתו של לייבניץ המאוחר). אולם לאף אחד לא היה ספק באשר לחשיבותו של דקארט לדיון בשאלות שהעסיקו את הפילוסופיה מאז ימי סוקרטס, אפלטון ואריסטו, דרך הפלטוניסטים, הספקנים, הסטואיקנים והאפיקוראיים ועד לסכולסטיקה של ימי הביניים וההשקפות האריסטוטליות הבשלות של אותה עת.
 
* * *
 
במוסף "תרבות וציפרות" של עיתון "הארץ" פרסם אורי הולנדר מאמר "ביקורת" על הספר, שזכה לתרגום הקלוקל "רגשות הנפש". ממה שיודעת כותבת שורות אלה, האדון הולנדר איננו מומחה בפילוסופיה, בטח שלא בזו הקרטזיאנית, התובעת היכרות עם תורת-דקארט והאסכולה הקרטזיאנית מהעת המודרנית המוקדמת. צריך להיות מספיק בטוח בעצמך כדי לכתוב ביקורת על תרגום לספר שאינך מומחה בו.

דקארט. סופר או פילוסוף?

כך, כותב מר הולנדר כי "משאנו בוחנים את הדבר בקפידה, חיבורו של דקרט מספק הוכחה נוספת דווקא לעליונותן של אמנויות הכתיבה היפות על הפילוסופיה ויומרתה המדעית – שהרי הגיגים אלה על אודות תפקידי הרגשות השונים וניסיון המיפוי שלהם (ניסיון הירואי ורב חשיבות במונחים היסטוריים, ומגוחך באותה מידה), שאינם אלא גירסה ראשונית של מדע המוח המודרני, היו יכולים לעטות שמלה מלכותית באמת לו רק היו ספרות. מי שרוצה לדעת 'כיצד בוכים מחמת עצבות' לא יוכל לכתוב 'על מקור הדמעות' ומיד אחר כך לדון באופן 'שבו האדים הופכים למים' (עמ' 92). דמעה אינה דבר אינטלקטואלי".
 
ראשית, הולנדר מניח כי החלוקה בין פילוסופיה לבין ספרות היא שרירה ותקפה תמיד; שהרי לספרות אין שום יומרה "מדעית", כלומר "לספר משהו אמיתי ותקף על העולם", ואילו לפילוסופיה יש. ודווקא משום כך, לספרות יש זכות בכורה. שהרי כל הניסיון "רב החשיבות" למצוא דבר מה אמיתי על העולם הוא "הרואי" אך "מגוחך", וטוב היו מסתפקים אריסטו ודקארט, או לוקרטיוס וגאסנדי, אילו היו מתהדרים בנוצות ספרותיות גרידא ומניחים למדע ולפילוסופיה, שהרי האמת שכיום מצויה בידינו (בהנחה בעייתית שהמדע מספק לנו תשובות מוחלטות וקובע אמיתות, נניח אמת בדבר היות הרגשות פונקציה של המוח) לא היתה ידועה להם.
 
אלא שהולנדר, כדרכו וכדרכו של עורך המוסף בו הוא כותב, מגבב גיבובים ללא הרף; שהרי הניסיון ההיסטורי לכונן מדע תקף ולבסס פילוסופיה-של-הטבע ופילוסופיה של המדע היה מאז ומתמיד מלווה לא רק בטעויות ובתהיות, החל מההשקפות האפיקוראיות והסטואיות והניאו-פלטוניות וכלה באלו הפיזיקליסטיות והמטריאליסטיות בנות-ימינו, אלא שלעיתים לא מעטות לבש הניסיון הזה גלימה ספרותית נאה. והעובדה שטעויות גדולות ביותר נעשו במעטה ספרותי מזה ובאצטלא מדעית מזה אינה מלמדת דבר על נחיתות הפילוסופיה או גדלות הספרות, לא כל שכן על נכונות המדע ונחיתות הפילוסופיה. כל שהיא מלמדת הוא על יפי הניסיון להבין את המציאות בשירה ובפרוזה פילוסופיות, דבר שניתן למצוא אצל הוגים רבים למן אמפדוקלס, אפלטון, לוקרטיוס וקיקרו.
 
גיבוביו של הולנדר בהמשך הביקורת מעידים, אולי, שזמנו היה קצר ושדחוק היה להגיש את ביקורתו. ספק רב אם קרא את הספר, ספק רב יותר אם קרא איזשהו ספר מדעי על דקארט. כך, הולנדר הוא כנראה גאון של ממש אם הצליח להבין את השורות הבאות מתוך הקדמת המתרגם (קיראו היטב):
 
"הידע המלנכולי המושג מתוך אינטואיציה נעלה מרמז על אמת עמוקה ומופשטת שאינה מופיעה לעולם לעין האנושית בעולם החיצוני. עמדה שכזאת, המשהה את השיפוט ובוחנת את העולם על דרך הפרדוקס והשעשוע הרציני, אפשרה להוגה המלנכולי שלוות נפש אירונית ביחס לעולם הגשמי והחולף, מבלי ליפול שבי בידי תנודות הנפש המטלטלות".
 
 מה זה ידע מלנכולי? מה הכוונה בביטוי "אינטואיציה נעלה"? באיזה פרדוקס מדובר? מהי "שלוות נפש אירונית"? אולם ללהגנים נוסח הולנדר זוהי אפשרות מצוינת לסגור עוד כתבה עבור מוסף "תרבות וציפרות".
 
* * *
 
הבעיה איננה בהולנדר; למרות שחצנותו הכללית, מסתבר שמדובר באדם שעושה רושם של כותב אינטליגנטי ורהוט, פחות או יותר. הבעיה היא בהתייחסות המזלזלת להתמקצעות, לצורך באדם בעל השכלה פילוסופית מקיפה שיכתוב ביקורת ראויה לאחד מהספרים המכוננים של הפילוסופיה המערבית המודרנית. אותה קליקה של כותבים המופיעים פעם אחר פעם מעל דפי "תרבות וציפרות" בזה לאינטליגנציה של קוראיה ובזה למומחיות. כל אחד יכול לכתוב על כל דבר, בין אם השקיע בנושא 10 דקות ובין אם השקיע במחקרו עשר שנים.
 
הלגלוג על הפולמוס בדבר הבעיה הפסיכו-פיסית איננו מעיד על המתדיינים בה (לייבניץ, דקארט וליבוביץ' הם רק מעט מאלה שעסקו בה לאורך השנים) וגם לא על כותב המאמר. הוא מעיד, בעיקר, על נמיכות-קומתה, רפיסות האינטלקטואלית וטמטומה הרעיוני של הבמה שאיפשרה את פרסום הקשקוש הזה מעל דפי עיתון המתיימר לקיים מוסף ספרותי רציני.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “גורלו המר של דקארט והמלנכוליה הפילוסופית

  1. מה אתה רוצה בעצם?
    מה רע במה שנכתב פה?????

    "הידע המלנכולי המושג מתוך אינטואיציה נעלה מרמז על אמת עמוקה ומופשטת שאינה מופיעה לעולם לעין האנושית בעולם החיצוני. עמדה שכזאת, המשהה את השיפוט ובוחנת את העולם על דרך הפרדוקס והשעשוע הרציני, אפשרה להוגה המלנכולי שלוות נפש אירונית ביחס לעולם הגשמי והחולף, מבלי ליפול שבי בידי תנודות הנפש המטלטלות".

    יופי של אמירה, של ביטוי , של חידוש לשוני
    תחבירי, של אמירה פילוסופית מעניינת
    שאפשר להתווכח עליה, להתעניין בה,
    נקרא מקורי לגמרי, מרתק אפילו.

    מה הסיפור שלך
    ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s