הגעגועים העזים שאחרי אהבה

אחד המשוררים האהובים עליי ביותר איננו ישראלי או הומוסקסואל, לא בן המאה הזו, אולם כתיבתו היא כל כך אינטימית, רגישה, ספוגה באירוטיקה ובאהבה, גדושה בכמיהה ובשנאה, בגסות רוח ובאנינות הרגש. בשיר מספר 75 כותב המשורר הרומי קאטולוס את השורות הנהדרות הבאות (בתרגומם המופלא מרומית של הפרופסורים רחל בירנבאום ודוד וייסרט מהחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב):

לפני כחודשיים פרסמתי כאן, ב"רשימות", פוסט אישי לחלוטין. נדהמתי מכמות החיבה שהורעפה עליי: התגובות, מספר הקוראים הרב, הדברים שנכתבו לי ושנאמרו לי. כתבתי אז שלא שווה לסבול עבור אהבה, שאסור להיכנע לרצון העז שלנו להיות בזוגיות עד כדי שנוותר על ה"עצמי" שלנו, שלא נשאיר מקום תחום, מוגדר, ל"אני" הפרטי שלנו. רצה הגורל שגם מ' המדובר, או בן זוגי לשעבר, קרא את הרשימה האמורה, והתנצל, וביקש סליחה (או, יותר נכון, שלח באמצע לילה בודד במיוחד הודעת התנצלות ארוכה ב"אטרף", אתר ההכרויות ההומואי).
 
ההתנצלות, כך חשבתי, חתמה מעגל. התחלתי מחדש את חיי, ועבורי לא היה הדבר בבחינת מה בכך: מצאתי דירה שקטה מול היכל התרבות בתל אביב, התחלתי עבודה חדשה, המשכתי במרץ בלימודים, זנחתי את כל הקשיים ואפילו נפטרתי מההשלכות הפיסיות של הלחץ הנפשי האיום והנורא שהייתי נתון בו בחודשים האחרונים (והפעם, לשם שינוי, בלי שום רצון לפנות לעזרת משככי כאב נפשיים כלשהם).
 
וכשחשבתי שהכל בסדר, והכל באמת נהדר, והנה אפשר לחזור בחדווה לעולם הדייטינג הקר והמנוכר, גיליתי שלמרות המחזרים הרבים (הפתעה בפני עצמה עבור בחור עם ביטחון עצמי לא גבוה במיוחד), הסקס המזדמן וההיכרויות המפתיעות, משהו בי לא הולך לפי הכללים שקבעתי לעצמי. לילה אחר לילה, בוקר אחר בוקר, הלכתי לישון והתעוררתי מלא בבן זוגי לשעבר: תחילה אלה היו חלומות הקשורים במריבות האינסופיות שהיו לנו, ואילו אחר כך פרצו בזה אחר זה הזיכרונות הטובים, זכר הרגעים היפים, הגעגועים הגדולים לדברים הנהדרים שחווינו יחד.
 
ניר אמר לי שאני חייב להיזכר כל פעם מחדש בדברים הרעים שהיו לנו. הוא לא ממש סימפט את מ' על מה שעשה, ובעצמו נפרד מבן זוגו לאחר שנתיים וחצי של קשר מורכב, אולי מורכב מדי. אלא שהחורף ההולך ומתקרב בפסיעות ענק, המכאניות העצומה של התנהלות עולם הדייטינג אצלנו, הגייז, הקשיים האדירים שכרוכים בחיים עצמאיים לחלוטין שחסרה בהם נפש תאומה תומכת וחיבוק חם באמצע הלילה (דברים קיטשיים ונכונים כתמיד), הבקיעו את חומת הכעס האדיר שהיתה לי ביחס ל-מ' בגעגועים ענקיים, שלפעמים סופם בבכי ולעיתים סופם באיזושהי עצבות שחולפת כעבור כמה שעות.
 
■ ■ ■
 
הזיכרונות הרעים התאיידו כעבור חודשיים, אולי משום שקשה לי לנטור טינה כלפי מי שהיה לא רק בן הזוג במלוא מובן המילה אלא גם החבר הכי טוב והאדם הכי הקרוב. למרות הרצון האדיר לפתח שנאה ל-מ', לשכוח ממנו לחלוטין, להדחיק את כל מה שעברנו בתא קטן ואפור במוח או במקום רחוק בקצה הנפש, מצאתי את עצמי מתגעגע געגועים עזים למי שהעביר אותי ימים כלילות תחת שוט בעיותיו וקשייו ובו-זמנית דאג לכל צרכיי ואהב אותי אהבה שנדמה כי היא חד-פעמית בחייו של אדם.
 
למזלי, השאלות הקשות בנוסח "האם היית חוזר אליו?", או "מה היית עושה אילו הוא היה מטלפן?", נחסכו ממני. מ' מצא מהר מאוד בן זוג חדש; תכול עיניים, תמיר, זהוב שיער. הוא תמיד אמר לי "ייקח לי שבועיים להתגבר עליך אם ניפרד", ואני לא האמנתי לו. הייתי בטוח שיהיה לו קשה כפי שלי קשה עתה, אך הנה – הוא המשיך בחייו. העובדה ש-מ' מצא לעצמו חבר חדש מילאה אותי בקנאה ובכעס ובהקלה. העובדה שאני לא זקוק להתמודד עם אפשרות שאולי ונרצה לחזור מטעמי בדידות וקושי לחיות לבד, הקלה עליי בהתמודדות.
 
אלא שהאוסף העצום של הזכרונות, הגעגועים לכלב שגידלנו יחד, הערגה לגעת שוב בקירות הבית שאיכלס אותנו כמעט שנה תמימה – כל אלה שבים כל לילה ומכים. בעיניי, נראה ש-מ' ואני היינו יחד לפני המון זמן: נראה כאילו עברה שנה, ולא חודשיים, מאז שנפרדנו זה מזה בטריקת דלת אחת גדולה. אלא שזה לא הופך את הזיכרונות לכהים, זה לא מרפא את הייסורים, ואולי יותר מכל, זה לא משכך את הגעגועים האיומים.
 
■ ■ ■
 
יחלוף הרבה זמן, ואולי לא תגיע העת בכלל, עד ש-מ' ואני ניפגש ונסכם את החודשים הארוכים, הקשים, הטובים, המייסרים והנפלאים שהיו לנו יחד. אולי ניפול זה לזרועות רעהו ואולי לא נחליף לעולם ולו מילה אחת.
 
לעיתים אני תוהה האם הוא חושב עליי, האם אני עולה לו לעיתים בזיכרון, האם קורה שאני מופיע לפעמים בחלומותיו. כמה הייתי רוצה לאחוז בידו לרגע, לשאול האם אהב אותי באמת, לוודא שלא היה עמי מתוך נוחות בלבד, להשקיט את הרגשות והחששות ולדעת כי הוא – כמוני – לא ביזבז לשווא שנה תמימה מחייו.
 
הזיכרונות ממה שהיה ל-מ' ולי יחד מסודרים, עטופים וחבויים בקופסא קטנה אחת שאומרת געגועים. אולי הדרך לא לוותר על עצמנו היא גם הדרך לדעת לומר שאנו חסרים מאוד את נוכחות זה שליווה את חיינו דרך כה קצרה וכה ארוכה. נוכחות ההיעדר של מ' היא כה גדולה, שנדמה כי נכונה לגביו אימרתו האלמותית של ויטגנשטיין בפסקה האחרונה ב"טרקטטוס": Wovon man nicht sprechen kann, darüber muss man schweigen. או, בתרגום חופשי, "על הדבר שאין אנו יכולים לדבר אודותיו, עלינו לשתוק".

■ ■ ■

קאטולוס, שיר 87, בתרגום וייסרט ובירנבאום

 

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “הגעגועים העזים שאחרי אהבה

  1. הפלאת לבטא את אשר אני חשה מזה חודשים רבים,(8), עת אהובי נטש אותי.
    אין הבדל בין המינים. אהבה היא אהבה, כאב הוא כאב, זכרונות הם זכרונות.
    וכדי לנחם אותך: הכאב מתפוגג, הזמן עושה את שלו, הזכרונות / כאבים שבים אחת ל-, ולא בתדירות גבוהה כפי שנהגו לשוב.
    לא אשקר, כשתוקפים, זה כואב, דוקר, אבל התדירות פוחתת.
    הלילה "עשית לי את זה", אבל זה בסדר. אינני כועסת. :-),
    אני בטוחה שכשנאהב שנית, יהיה זה ה"אקמול" הטוב ביותר. כש.נ.א.ה.ב, על אמת..,ולא בסטוצים עסקינן.
    בהצלחה לשנינו ולכל השותפים לתחושתנו.
    ליל מנוחה וחורף חם..

  2. ממש לא ברור למה אתה לא כותב בעצמך את הרהוריך ומעדיף על פני זאת, לצטט אחרים.
    תופעת הציטוט מכותבים מימי הביניים לגבי רחשי לב עכשוויים, לא תורמת לכלום.
    לפני כמה פוסטים כתבת על אהבתך שנגמרה, וזה היה נוגע יותר מכל הציטוטים האלה.

  3. אני דווקא בעד הציטוטים. חשבתי שקאטולוס היה ציניקן, אבל קראתי מעט ומזמן.
    טענתו של ויטגנשטיין נכונה, אולי, במקרה של מ', אבל לא במקרה של הפוסט שלך.

  4. מכיוון שהוזכרתי בפוסט, ומכיוון שאתה חושף את עצמך כאן בבלוג ברמה כזו או אחרת, אני מרגיש צורך להגיב למס' דברים שאמרת, ולחדד את גישתי לאופן שבו אני חושב שאתה צריך להתמודד עם הפרידה מ – מ' (על אף שכמובן איש לא יכול להגיד לאדם אחר "איך" הוא צריך להתמודד). כמובן שמה שאגיד ישאר עדיין אבסטרקטי במידה מספקת, על מנת שלא יחשף יותר מידי ממה שנאות לבמה ציבורית.

    כשאתה כותב שאמרתי לך שאתה צריך להזכר בדברים הרעים, לא התכוונתי שעליך לשכוח את הדברים הטובים או להתעלם מהם. להפך – התמודדות נכונה בעיני עם כל משבר, ועם כל פרידה או געגוע, היא אף פעם לא להדחיק את הכאב ותחושת האובדן (הדחקה סופה להתפרץ או לתסכל לתקופה ארוכה, היא מחלחלת ומשפיעה על כל תחום אחר בחיים).
    מה שמפריע לי במיוחד זה חוסר ההבחנה שלך בין תחושות לבין גישה רציונלית לקשר. כל געגוע הוא לגיטימי, כל תחושת כאב היא לגיטימית, כל בכי הוא לגיטימי – כי אין באפשרותנו לשלוט על רגשותינו. בעייתי היא שאתה עושה רציונליזציה לרגשות, וחוזר ומאדיר את בן זוגך לשעבר, על אף שאתה יודע איזה אדם הוא. אתה נע מקיצוניות אחת לשנייה – ומאדיר אותו או מקלל לסירוגין. לאט לאט ההאדרה תופסת מקום מרכזי יותר. והרי בשכלך דוד, לא ברגשותיך, אתה יודע שאין מקום להאדיר. לא על הנרקיסיזם שלו ועל האופן שבו פגע בך לאורך כל הקשר, וברור לשנינו שזה רק בלשון המעטה.
    למילים יש כוח. כשאתה מאדיר אותו ושוכח מהרע, או מתכחש לו, אתה נותן לו מקום חזק בחייך, מקום של שליטה, בדיוק כמו שהיה בקשר הלא שוויוני שלכם. היינו, גם לאחר הפרידה, אתה נותן לו כוח לשלוט בך (כן, תרתי משמע), ואולי אפילו יותר! געגוע הוא דבר אחד, אם הוא מלווה בהבנה רציונלית שאדם זה לא בריא לך, שאדם זה עשה לך רע. אך כשאתה טוען שבעצם לא היה רע, כשאתה ממסמס את ההבנה הברורה הזו, שהיה רע, ושהיית אומלל, אתה נשאר רק עם אל, אל שאתה מתגעגע אליו. ו – מ' אינו אל, רחוק מכך.

    הגישה הזו מסוכנת. מכיוון שהיא לא מאפשרת ריפוי. ריפוי מתאפשר על ידי זמן, ע"י געגועים, ע"י כאב, ע"י כל התחושות שאינן מודחקות והן לגיטימיות, בתנאי שברור לצד הפגוע שהוא פגוע, שעשו לו רע. כששוכחים מזה, כשרק חושבים שהיה טוב, כשמתמכרים לתחושת הקורבניות, נתקעים בה.

    אני מקווה שאתה לא במדרון הזה. הוא מסוכן. ועל כך אני מלין לפניך, ומרגיש כל צורך מחדש, בכל שיחה, לתפוס אותך בציציות ראשך, לפני שאתה מכניס את הראש מתחת למים.

    לא על תחושותיך אני מערער. אלא על גישתך השכלתנית לקשר שהיה. ושם אני אמשיך להאבק בך, כדי שלא תצלול עמוק מדי.

    ניר

  5. שאלה עקרונית, דוד:
    החשיפה שאתה מרשה לעצמך כאן, על דפי הרשת (בכשרון רב, יש לציין) וברגישות (ממשית) פוגעת במ'. האם אתה לא סבור כי יש מקום לפרטיותו גם אם שמו לא נחשף?
    או שמא היותנו בעידן שכזה, דיגיטאלי, חשוף, ציבורי ופרהסי, מאפשר לך לבצע התערטלות שכזו.

  6. הפוסט הזה לא עוסק ב-מ'. הוא עוסק בי ובהתייחסות שלי אליו. מבחינתי, לי ול-מ' אין שום קשר: הוא נחלת העבר, אם כי ההיסטוריה שלי ושלו עודנה משליכה עליי ועל המחשבות שלי.

    לא ציינתי מיהו מ', איפה הוא עובד או גר. כל מי שקורא את הבלוג הזה ולא מכיר אותנו (כלומר, 99.9% מהאנשים) לא יודע דבר וחצי דבר על מ'.

    נדמה לי שיותר משה"התערטלות" שלי פוגעת ב-מ', היא מביכה אותו. קשה היה לו לראות את עצמו כפי שהוא באמת. אני מניח שקשה לו עוד יותר לקרוא את השורות האלה ולהבין בדיוק מה אני חושב עליו.

    אין בכוונתי לכתוב עוד פוסטים על מ'; ולו משום שהבטחתי לעצמי לסגור את הפרק הזה בעברי.

    אם מישהו יכול בכלל לדבר על איזושהי זכות להיפגע הוא לא מ'. אני מציע לך ולו לא להפוך פה את היוצרות. אין לו זכות כלשהי לדבר על פגיעה, בפרט לאור העובדה שהוא לא שינה מדרכיו ולא באמת מתחרט על התנהגותו. יותר חשוב לו להצטייר נהדר בעיני בן זוגו החדש.

  7. חשבתי כי אתה זועם בתגובתך. איני מכיר את מ' ואיני קשור אליו.
    אני קורא את הבלוג שלך בעניין רב וסבור שהבלוג שלך (ואני מקווה כי אין הדבר ייחשב כחנופה מיותרה) הוא מהטובים ברשת – כתוב באופן אינטיליגנטי, רהוט, עמוק בעולם הידע ומעמיק. אני מקוראיו הנלהבים!

    ודווקא בשל כך אני מזדהה מאד עם הכאב שכתבת אודות הקשר (עם האיש) ופירוקו. נגעו הדברים שכתבת על מה הדברים עשו לך במהלך ובמיוחד בסיומם.

    אך דומני, וזו כמובן רק תחושתי, כי ההתערטלות מיותרת, דווקא לך, דוד.

    אנא אל תפסול את הדברים על הסף.

    יתכן שבמרחק של זמן תבין (ויתכן שלא תהיה סבור כך) שאכן הכתיבה כאן אינה אינטימית דיה וכי כיכר העיר כאן אינה המקום הראוי.

    אך, כאמור, יתכן שלא תחשוב כך. ואז, זה בסדר מבחינתי כקורא.

  8. מעניין אותי אם אתה בכלל מאמין במה שמכונה "אהבת גברים"?
    או שמא כל מה שנותר הוא מגע מיני, חד פעמי או מתמשך?

סגור לתגובות.