פילוסופיה

וולט וויטמן חייב לחכות

ישבנו הצהריים זה מול זה בבית החולים. שנים רבות, רבות מדי שלא התראינו. הנתק המיותר, המריבות המטופשות, זיכרונות העבר שנראים עתה כאילו אין להם ערך בכלל.
 
אתה שוכב על מיטתך, אני לידך, על הכסא. מביטים זה בזה. מעולם לא ראיתיך רזה כל כך, חסר חיים כל כך, כה מותש. נעזר במקל, והשקית המכילה את מימיך אדומה, אדומה כמו שמעולם לא היה נוכח הגוון האדום הזה ביחסים שבינינו.
 
אחזנו זה ביד זה, מרחק של חמישים ושש שנים בינינו. יושבים ומביטים זה בזה, ולך כבר אין כמעט כוח לומר דבר. הניתוחים החוזרים ונישנים הפילו עליך את הזיקנה המרה, ואתה שכוב כמעט חסר אונים, זקוק לתמיכת אחרים. נראה כאילו כל חלומותיך הרעים ביותר התגשמו, ואתה – שמעולם לא רצית להזדקן – הולך עתה וגבך שפוף, שפוף מאוד. שיערך הלבין והקליש עד מאוד, והנה הפכת לתלוי באחרים. שיגרבו את גרביך, שיתקינו את ארוחותיך, שיסייעו לך בהליכתך.
 
ואנו זה בעיניו של זה. בני אותו המזל, מרחק ימים ספורים זה מיום הולדתו של זה. אפילו את יום הולדתנו האחרון החמצנו ולא איחלנו האחד לאחר ברכות שבשגרה שמחליפים בימי ההולדת.
 
"אני יודע שאני הולך", אתה פולט לעברי, כמעט בהשלמה, תאב למצוא סוף כל סוף מנוחה. עייף מהניתוחים, מבתי החולים, מהתרופות, מהרופאים. ואני מנסה למצוא מילים לנחמך, להאיץ בך לקוות, להצית ניצוץ שכבר כבה מזמן. "היית המיוחד ביותר עבורנו", אתה אומר, ושנים רבות של נתק והיעדר התעניינות מתמצות לכדי תחושה קשה אחת של החמצה הדדית. כובד השנים מוסיף למשפט הזה את ייחודיות הזמן ומעמסתו, ואני מתקשה לומר משפט אחד מנחם. אולי אפילו אינך רוצה בנחמה כי אם במנוחה.
 
ולפתע אתה אוחז בכף ידי ומנשקה, ודמעות נקוות בעיניך האדומות, ועיני הסובבים זולגות להם בבורחם מן החדר הקטן והקר, מונעים ממך את רגשותיהם, מנסים לא לומר את שאתה יודע בעצמך.
 
ומתי בכלל נשקת לידי ומתי היה איזשהו זמן ששרר בינינו חום וששהתה בקרבנו תקווה. ואני מתאמץ כולי לאחוז בתוכי, ללכוד בעצמי, לסדר ולתפוש את עשתונותיי. ואני מדבר איתך על הביקור הבא, ועל התוכניות לעתיד, ונראה כאילו הדבר איננו נוגע לך כלל.
 
לפני חמש שנים וחצי ישבתי בית האבות ההוא ואחזתי בידה של אישה שכמעט ולא הכרת, שכמעט ומעולם לא החלפתם מילה. אחזתי בידה וידענו שהסוף קרוב מאוד, והיא – ברגע אחד של צלילות – בכתה בעצמה, והיה קר. כמו עכשיו. וגשם אסף את חיפה בדמעותינו, ולא ידענו עד כמה קרוב הסוף.
 
ועתה אני אומר לעצמי שזו החזרה הכללית; שאולי בקרוב מאוד ניפגש בנסיבות אחרות ורחוקות וקרות מאוד. איני מוכן לאבד אותך, אך אתה מבקש לצאת לחופש. להשתחרר לשחרור הנצחי. אתה מצהיר על כך בגלוי ואלמלא היית טורח לסדר את שפמך עוד הייתי מאמין לך. שהרי איני רוצה להאמין לך.
 
שנות-בחרותי חייבות להמשיך ולעמוד בסימן נוכחותך, שהרי איני יכול לחשוב שתיעדר מהן. אולם אתה מעוניין במנוחה, וכיצד ניתן להניח למי שאיננו רוצים שיונח לו?
 
לו הייתי מנסה לשכנעך בציטטות פילוסופיות נבחרות, היית פוטר אותי בהרף יד. תמיד סירבת לראות יש בהיעדר.
 
והימים והחודשים שנותרו, לוואי ויתארכו לשנים רבות. שהרי מדוע נלחמת כה רבות בחיל הים ובמקומות אחרים אם אינך יודע להילחם כעת?
 
המשך במסע, רב חובל. וולט וויטמן חייב לחכות.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “וולט וויטמן חייב לחכות

  1. הספקתי לשמוע ממך מה קרה עוד לפני שכתבת על כך, והכאב שלך עבר את המסך והזכיר לי ימים מרים, שבהם גם סבא שלי שכב חסר אונים בבית החולים.

    אל תצפה מסבא שלך שיילחם; נראה לי שהוא נלחם כבר מספיק. ובכל זאת – כמו שאמרתי לך – שמור אחוז אחד של תקווה.

    אי אפשר לדעת מה צופן העתיד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s