15 שנה למותו של עמוס גוטמן

1. עמוס גוטמן לא יכול היה לשאת את הפסדו בטקס פרסי האוסקר הישראלי בשנת 1992, לאחר שסרטו "חסד מופלא" הפסיד לזה של אסי דיין, "החיים על פי אגפא". זמן לא רב לאחר שהפסיד, נפטר גוטמן ממחלת האיידס בה חלה. סרטו האחרון של גוטמן היה רקוויאם לחייו וליצירתו. הוא הלך לעולמו מבלי שזכה בתהילה, ללא שקיבל הכרה אפילו מהקהילה שפעל בתוכה, הקהילה ההומו-לסבית.
 
2. היו שטענו כי גוטמן יכול היה להיות פאסבינדר הישראלי, או אלמודובר הישראלי. אולם יצירתו של גוטמן עומדת דווקא בסימן היעדר היכולת להשוותו לבימאים גדולים שיש הסבורים כי עשוי היה  להיות, אולי, המקביל להם. גוטמן היה חסר את היומרות הפוליטיות והאידיאולוגיות של פאסבינדר; הוא לא ראה בסרטיו דבר מלבד תיעוד חוויותיו הפרטיות והקהילה בה התקיים מתוך העמדת הקיום האנושי, האינדיבידואלי, בחברה מפורקת, הרוסה, בה קיום הסובייקט אפשרי רק באמצעות תיווך של החברה הכללית, ההטרוסקסואלית, הגברית, המיליטריסטית, הציונית והאשכנזית. כשסארטר טען כי "הגהינום, הוא הזולת" (או "האחר", בצרפתית: l'enfer, c'est les autres), עמוס גוטמן ביטא זאת במדויק. האקזיסטנציאליזם הגוטמני ראה את חווית הקיום האנושי כמתגלמת בסבל המתווך על ידי פעילות האחר.
 
3. דיין וגוטמן פתחו, כל אחד בדרכו וכל אחד באמירתו הייחודיות, את הדיון האישי בקולנוע הישראלי, את היכולת להנגיד את הסובייקט הדחוי, מהשוליים, למרכז הממשטר את השיח הישראלי. אם תרצו, דיין וגוטמן – גם אם לא במודע – ביקשו להציב סיפור אחר. לומר דבר ששונה מהותית מסיפור-העל הישראלי. אצל דיין, הטירוף של ה"ברבי" מרסק את הנראטיב הציוני-הישראלי; אצל גוטמן, ההומו נשא האיידס מגלם את הדחוי, המורחק, בחברה הישראלית. אלא ששניהם לא עשו את שעשו מתוך התכוונות פוליטית או תיאורטית ברורה. שניהם ביטאו את המציאות הפוסט-מודרנית של חייהם, ועצם העמדתם של שולי החברה במרכז עשייתם ביקשה להעמיד עמדה ביקורתית ביחס למציאות זו, לאפשר צורה של רפלקסיה ביקורתית במקום בו עצם הרפלקסיה נחשב לכפירה בעיקר. הצורניות, יותר מהתוכן, היתה חשובה במקרה של "החיים על פי אגפא" ו"חסד מופלא".
 
4. בסרטו הארוך הראשון, "נגוע", אומר גיבור הסרט (אותו מגלם יהונתן סגל): "אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית או בעלת מודעות פוליטית… שיהיה חייל. שיהיה תושב עיירת פיתוח. שישרת על משחתת. שיהיה אלמנת מלחמה. שיחזור בתשובה. אבל אם אתה מוכרח שיהיה הומו, שיסבול. שלפחות לא ייהנה מזה… המדינה בוערת אין זמן לחיטוט עצמי, יש מלחמה עכשיו. הקהל כאן לא יקבל את זה. יש קרובי משפחה מתים. למה שיזדהו איתי?
 
"אגודת ההומואים אפילו לא רוצה לשמוע על הסרטים שעשיתי. לא סרטים חיוביים, לא סרטים שמציג באור הרצוי בשביל האגו… להוכיח שאתה קיים, מדבר, שווה משהו. איפה אני בתוך כל זה? מה יגרום לכם לשלם… מה יגרום לכם לבכות? אני חי את זה [את ההומוסקסואליות]. הסרט הוא על מה שנשאר. נשאר רק הצורך לעשות את הסרט".
 
הטקסט הזה הוא מעין-פרגמנטאלי; מעבר לכך שלא מדובר באיזשהו מניפסט מוסדר, הרי שאותם רסיסי הגיגים מראים את הציר עליו נע גוטמן: הדיאלוג בין ה"אני" לבין ה"אחרים". גוטמן הבין היטב את התובנה החשובה אליה הגיע אחד הפילוסופים הביקורתיים החשובים בימינו, ז'אן-לוק ננסי, לפיה ה"אני" איננו קודם ל"אנחנו"; שהמשמעות תמיד נגזרת, מגורדת, מה"אנחנו". עבור גוטמן, התובנה הזו היתה גהינום של ממש: הוא לא מצא את עצמו בקולקטיב, ביקש לדבר דיבורו אינדיבידואלי, לקרוע את עצמו כאישיות סינגולארית ייחודית מה"אנחנו", ההומואי, הישראלי, הציוני, הגברי, היהודי. בימים ההם לא היה לו סיכוי. כל חייו חי בתוך נידוי עמוק, בשולי העשייה הקולנועית.
 
5. כשרבקה מיכאלי הסכימה לשחק ב"חסד מופלא", היה בכך יותר מאשר אמירה כללית לגבי הסכמת שחקנית מוכשרת, שמופיעה בפריים-טיים לאומי של טלוויזיה בת ערוץ אחד, להופיע בסרט שוליים בו היא אם להומוסקסואל נשא איידס המנהל רומן שנידון מראש לכישלון. ההרכב הייחודי של "חסד מופלא", שרבקה מיכאלי כובשת את הבמה הקולנועית בו לצד שרון אלכסנדר, אקי אבני, גל הויברגר, דבורה ברטונוב והמנוחות חינה רוזובסקה ועדה ואלרי-טל, בישר התחלה של דיון ביקורתי. זה לא היה אפשרי בלי עמוס גוטמן שהכניס לסרטו את אחת הטרנסג'נדריות הראשונות בישראל, עדה ואלרי-טל, ששיחקה גם בסרטו "בר 51" ובסרט "חימו מלך ירושלים".

7. דן לחמן, ידיד אישי של גוטמן שעמד מאחורי שניים מסרטיו הקצרים המוקדמים, כתב ב-GoGay: "גוטמן היה ז'נה שלנו – הוא התחיל ליצור ישר באגף הקלאסיקה ההומואית. את ה'קללה' השוררת על ההומואים באשר הם הוא החל להציג כבר בסרטיו הקצרים. הוא היה רחוק מלהיות 'פוליטיקלי קורקט', אם המלה כבר היתה קיימת בימיו. הוא היה נכון רק לעצמו. סוג של נאמנות עצמית שהיום קשה לתפוס ולהבין. הוא לא זייף את עצמו לרגע, נצמד באדיקות דתית כמעט למהות הפנימית שלו. לחייו". ההומואים הישראלים מעולם לא הבינו את גוטמן. הם הביטו במראה שהציב להם וסיפרו לעצמם סיפור אחר. הם ביקשו להראות לחברה הישראלית שהם בני-דמותה, שגוטמן הוא ה"אחר" ואילו הם מתקיימים בה כבנים שווים וזהים לכל דבר ועניין. קולו הייחודי של גוטמן הושתק, ומושתק עד היום, בקהילה הגייז הישראלית.
 
8. יום לאחר שנודע כי הסרט "חסד מופלא" לא זכה באף פרס מפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, גוטמן אושפז. בראיון האחרון שנתן, אמר בכאב: "אין דבר נורא יותר מלהבין שאנשים מתרחקים ממך. הצד החברתי הוא הקשה במיוחד. רובנו לא מספרים וחיים בבדידות נוראה, בלי שום חשק להיכרויות חדשות, ידידויות ואהבה". גוטמן מת מוקף באהבת המשפחה וכמה מידידיו, אך בודד בקהילתו. שנים רבות הוקצה עד שזכתה יצירתו להכרה. הקהילה ההומו-לסבית מתעלמת ממנו עד היום, ולא לשווא זכה לנחמה דווקא בשולי הקהילה, הטרנסג'נדרים.

9. מרטין היידגר כתב: 

"But because Dasein is lost in the 'they', it must first find itself. In order to find itself at all, it must be ‘shown’ to-itself in its possible authenticity" 1.

10. עמוס גוטמן ביטא קריאה כמעט חד-פעמית לאותנטיות. רצון בלתי-ממומש להראות את האפשרות לאותנטיות. במובן מסוים הוא נכשל כישלון חרוץ. עשייתו עומדת כיצירה בלתי-גמורה הזועקת זעקה מתמשכת בדבר הממד הטראגי של החיפוש אחר האותנטיות. 
 
ערב לזכרו של עמוס גוטמן, בהנחיית רבקה מיכאלי ובהשתתפות שחקני סרטיו השונים, יתקיים ב-17 בפברואר בסינמטק תל אביב.

הערות:

1 Martin Heidegger, Being and Time, trans. John Macquarrie and Edward Robinson (New York: Harper and Row, 1962), p. 313.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “15 שנה למותו של עמוס גוטמן

  1. – עמוס ו"חסד מופלא"
    אני ליהקתי 🙂

    חודשים ארוכים ומרתקים עם עמוס ואני לא משוכנעת שכל מה ששמים על כתפיו ועל כוונותיו אכן היה בכוונת המשורר…

  2. מי שבאו לפניו היו ג'אד נאמן, יקי יושע, אברהם הפנר, מיכל בת אדם וכמובן אורי זוהר המוקדם. גוטמן לא המציא את הזרם הזה, אבל כן פיתח אותו ויישם אותו בקונטקסט ההומואי.

  3. או יקי יושע (?!) או מיכל בת אדם – או אורי זוהר, come on 0 – המציאו את הזרם האינדיבידואליסטי בקולנוע הישראלי זה עלבון לאינטליגנציה

  4. את "חסד מופלא" ראיתי במתנ"ס הקהילתי שהייתי תלמיד תיכון. שרון אלכסנדר בכבודו ובעצמו בא להרצות לנו על הסרט. לא זכור לי שום איזכור של טקס פרסי האוסקר הישראלי, אלכסנדר הזכיר דווקא את הסמיכות בין מותו של גוטמן לירידת סרטו מהאקרנים- כיומיים לפני מותו.

    אני זוכר שיחה מאוד מעניינת עם אלכסנדר ובעיקר את הערצה שלו לעמוס גוטמן- כאמור, הסרט יצא שהאווירה ההומופובית של שנות ה80 השמרניות: קולנוע שוביניסטי של סרטי מלחמה והרבה בורקס (אני זוכר בעיקר סצינה הומופובית מאוד, באחת מסרטי המתיחות של יהודה ברקן, כאשר מושיק טימור נשלח לחגיגות המימונה כדי לשאול קשישות מרוקאיות מה הן חושבות על ביטול איסור משכב זכר שיזמה שולמית אלוני).

    לא מזמן ראיתי את חסד מופלא שוב. הקסם הגוטמני אומנם לא אבד, אך יתכן שמי שלא ידע את עידן החושך שלפני יציאת הקהילה מהארון בשנות התשעים,עלול לראותו כלא רלוונטי. מה שלא לא נכון כמובן: "החסד המופלא" הוא מסר חוצה דורות-חולה האיידס המסרב בסופו של דבר לאקט מלא עם הגיבור הראשי הוא עצם החסד, משום שבאמת אהב אותו.

    נ.ב.- שכחת להזכיר את אניטה פללי, עוד אושיית שוליים, ופג-האג קלאסית, היא מופיע שם באחת מסצינות המועדון. דב נבון באחד מתפקידיו הראשונים. וגם- בר רפאלי(!!!) כילדה בגן הילדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s