קהילה גאה

המאבק על הזיכרון של עמוס גוטמן

אמש נערך בסינמטק תל אביב אירוע לזכרו של הבמאי והקולנוען, עמוס גוטמן. כשנשאל גוטמן, לאחר שסיים את הפקת הסרט "חסד מופלא" שהיה שירת הברבור הקולנועית של חייו, מה יש לו לומר לקהל, ענה במשפט קצר: Be kind, damn you.
 
אתמול, לאחר ששבתי נסער מהאירוע, חשבתי לתת למאמר זה את הכותרת "עמוס גוטמן מת פעמיים". כפי שאספר עוד מעט, כל מי שהרגיש קרוב – נפשית או רעיונית – לעמוס גוטמן או ליצירתו חש אתמול מבוכה רבה ואיומה. יותר מששיקף האירוע הוקרת-כבוד או סתם היזכרות ראויה בעמוס גוטמן, האדם והקולנוען, הוא ביטא – מעבר לתרבות החלטורה הישראלית הפושטת במקומותינו – גם את האלימות הקשה שהחברה הישראלית מפעילה ביחס למושג הזיכרון, למרחב שבמסגרתו מתקיים הזיכרון ולגוף האנושי והציבורי הזוכר והנזכר.
 
לאירוע שנערך אמש הגיעו מאות בני אדם, ובין המשתתפים ניתן היה לחזות באיקונות תרבותיות ישראליות, החל מהשחקנית גילה אלמגור ובן-זוגה יעקב אגמון, המשך בשחקנית ובמגישה רבקה מיכאלי, בשחקנים יהונתן סגל, שרון אלכסנדר, סמדר קילצ'ינסקי, גל הויברגר, אלון אבוטבול ואחרים, המשך בעיתונאים רבים, וכלה בדמויות ידועות ופחות ידועות מהקהילה ההומו-לסבית.
 
הדבר המפתיע באירוע לא היה "רק" המספר הרב של המשתתפים אלא גם הגיל של חלק ניכר מהם. בין הראשים המלבינים והמקריחים, השיערות המעלות שיבה והראשים שהשיבה כבר ניכרת בהם, היו צעירים רבים שהסתקרנו לדעת מי היה עמוס גוטמן. עבור אלה שגילם צעיר מ-25, השם עמוס גוטמן לא אומר דבר. עבור אלה שגילם מעל 25, השם עמוס גוטמן מכוון לבדידות, לצער, לאיידס, לחיים בשוליים, לכאב. אלה ואלה לא מעוניינים, כל אחד מסיבותיו שלו, להתמודד עם הקולנוע הגוטמני. לכן, ההשתתפות המאסיווית של אותם צעירים היתה הפתעה גדולה מאוד.
 
הערב החל בשיר My Funny Valentine ששרה מלכת-הדראג, ציונה פטריוט. ברקע עמדה תמונתו בשחור-לבן של עמוס גוטמן שהשקיף-בהה-תמה נוכח הקהל הרב שנכח באירוע לזכרו, ממנו קרוב לוודאי היה נפקד. לאחר ששרה פטריוט את השיר שנשזר כחוט השני בסרטיו של עמוס, החל להידרדר האירוע לתהומות של מבוכה קשה, צחוק מלווה בעצבנות, כעס מצד לא מעטים ותדהמה רבה של מי שכבר היו באירוע אחד או שניים לזכר מי שהלך ועולמו ויש מי שמבקש להזכירו.
 
רבקה מיכאלי הוּדרה מייד מהנחיית האירוע לטובת ציונה פטריוט. מנהל הסינמטק, אלון גרבוז, נעדר מהענקת הפרס לשחקן יהונתן סגל ודממה ארוכה ומביכה השתררה בקהל. הזמרת שנתבקשה להגיע לשיר, התמהמה דקות ארוכות, ומשעלתה לבמה לא הבין ולו אדם אחד מי זאת ומהי היא שרה על רקע צילומי קלמנטינה שנקלפת ברקע. אלונה קמחי הוזמנה לקבל פרס – ולא הופיעה, ומנחת הערב, שכלל לא היתה אמורה להנחותו, ביקשה שמישהו יבוא להחליפה על מנת שתוכל להחליף את בגדיה, אך לשווא. היא עטתה מול כל הצופים שמלה לבנה זורחת מפייטים, ואלמלא ההומור המושחז שלה – ספק אם אנשים לא היו פשוט קמים ויוצאים מהאולם.
 
הקטעים מהסרטים של גוטמן לא עלו בזמן, והקהל נאלץ להמתין דקות ארוכות עד שהמקרין מצא כל פעם מחדש את הדרך להקרין קטע מהסרט. הערב הגיע לשיאו כאשר קטע מהסרט "חסד מופלא" שודר ללא סאונד – וציונה פטריוט החליטה לדבב את הסרט הטראגי הזה במשפטים מתובלי הומור מביך, בין השאר על סקס.
 
את האירוע ניסה להציל הזמר עברי לידר, ששר שני שירים מרגשים בליווי פסנתר, אך זה לא ממש הצליח לו לאחר שהזמרת לאה שבת שרה שני שירים בזיוף איום ונורא וביקשה מהקהל להצטרף אליה, כאילו היינו בערב שירה בציבור ולא בערב זיכרון. חברי להקת ארגון הנוער הגאה ביצעו שני שירים כשברקע נוגן פלייבק מרעיש במיוחד, כאשר הכוריאוגרפיה דמתה להופעה בלתי-מוצלחת של להקת מחול עירונית בכנס שנתי במתנ"ס השכונתי בהשתתפות ראש העירייה ומנהל מחלקת התרבות המקומית.

לא היה שם זין. גוטמן

הגרוטסקה התעצמה כאשר, לאחר הדיבוב לסרט "חסד מופלא" במהלכו עמדה רבקה מיכאלי על הבמה חיוורת מרוב בושה והשחקנים האחרים לא ידעו היכן לקבור את עצמם מרוב בושה, קפצו חברי להקת ארגון הנוער הגאה על הבמה במזמור חלטוריסטי להחריד של השיר "אהבה היא שיר לשניים" בעודם יורדים לקהל ומסבים לנוכחים תחושה קשה ועמוקה של בושה. על הבמה הונח דלי כתום מזעזע ובו פרחים שחולקו לילדים, כשמלכת-הדראג המנחה מעירה לילדה על נשיותה (מתוך הערכה שהיא לסבית והרי לסביות הן לעולם גבריות…).
 
אילו עמוס גוטמן היה שם זין, הוא היה מתהפך בקברו.
 
עמוס גוטמן והזיכרון הקהילתי
 
כל מי שהכיר, שמע, ידע או קרא את ועל עמוס גוטמן, יודע שגוטמן מעולם לא היה חולם על ערב שכזה לציון עשייתו. הוא תיעב בכל נפשו את הדביקות המתקתקה של השירים האופטימיים-להחריד. את אהב מאוד את המיוזיקלס, אך שנא שנאת-מוות את הניסיון להשתלט על השיח באמצעות סיפורי-על על האהבה הגדולה, האושר המובטח בסוף, האופטימיות חובקת-כל. הוא ודאי היה נחרד מהביצוע לשיר שחתומים עליו שני הביטויים המובהקים ביותר לייצוג כוזב של אהבה, ל"אהבה" פלסטית, מתוקשרת, שעיקרה בפומביותה: נינט טייב ורן דנקר. הוא היה נחרד מהביצוע הכושל של החלטורה הזאת, ולו משום שהחלטורה הכושלת שיקפה ניסיון אמיתי הטוען להצלחה להראות לציבור עמוס גוטמן אחר.
 
עמוס גוטמן ביקש לחטט בנפשו עמוק פנימה. הוא לא היה מעוניין אף פעם בפוליטיזציה של אנשי האגודה לסוגיהם ולדורותיהם. הם ביקשו לבסס ייצוג מקובל, "נורמאלי", לא שנוי במחלוקת, של הומו בתקשורת. עבורם, מה שקרה מחוץ למיינסטרים הקהילתי היה בעיה שיש לכבסה פנימה, לא חלילה עניין שיש לעסוק בו בכל הפומביות הראויה. גוטמן לא היה זקוק כלל למופע הראוותני הזה. הוא מעולם לא חיפש את הכיבודים אלא את ההכרה בעבודתו. הוא לא רצה דבר זולת ביקורות ענייניות, תקציבים ראויים והכרה תקשורתית בשל עשייתו. לא בשל היותו הומו, לא משום ה"קאמפיות" של סרטיו. הוא חש בודד בקרב הקהילה בה חי מאז ומעולם. היא בודדה אותו במכוון, סירבה לראות בו יוצר חשוב, הקפידה לשים אותה בפינה הקטנה שם יעשה את הרעש הפרטי שלו.
 
אולם דווקא משום שגוטמן ייצג את הרעש, ודאי שלא את המרכז או את הפסבדו-תיאורטיקנים של הקהילה הגאה, הניסיון להכניסו במיטת הסדום של הניוון הזעיר-בורגני של הליברלים המצועצעים שכופים עלינו נרטיבים אולטרא-אופטימיים – ניסיון זה הוא מתועב בעיניי.
 
הקהילה ההומוסקסואלית בישראל, שהיתה מאז ומתמיד קהילה בפני עצמה המנותקת מכל קהילה אחרת – אפילו מהקהילה הלסבית, ביקשה תמיד לשוחח בינה לבין עצמה, או להגדיר את גבולות השיח בתוכה, באמצעות ניסיון לכפייה או להטמעה של ה"אחר" ההטרוסקסואלי. כך, בראשית הפריחה הקצרה של הקהילה בישראל בסוף שנות השמונים עד סוף שנות התשעים, ביקשו דובריה להדגיש דווקא את המימדים ה"מקובלים", ה"מוסכמים", שיהפכו את ההומואים ל"גברים שאוהבים גברים" ולמעשה ל"סטרייטים אוהבי גברים". מי לא זוכר את הדיבורים הגבוהים בשבח הנישואים, הנאומים הרמים על אימוץ ילדים, חטיפת כל פירור שנזרק מהממסד והתחייבות לקבלת המיליטריזם הישראלי, אימוץ הגבריוּת כסימן ראוי ורצוי להבניית הזהות ההומוסקסואלית והדה-לגיטימציה של הנשיות והטרנסקסואליות כאפשרויות קיימות וקונקרטיות לקיום שאיננו עונה על התביעות לגבריות, להשתתפות פעילה בצבא, לקיום תא משפחתי הדומה לזה ההטרוסקסואלי.
 
במידה רבה מאוד, עמוס גוטמן ייצג את האלטרנטיבה הבלתי-ממומשת. "נגוע", "בר 51", "חימו מלך ירושלים" ו"חסד מופלא" הציעו אפשרות של שיח אקזיסטנציאלי, או קיומי, שבמרכזו היחיד ביחס לחברה. לא היחיד שקיים כחלק מהחברה אלא האינדיבידואל שמתחבט ומתלבט ופועל ומדבר ומזדיין מחוץ למשטר-השיח החולש בחברה, בפרט בחברה דכאנית כמו זו הישראלית.
 
הקהילה ההומוסקסואלית ניסתה מאז ומתמיד "לטהר" את השיח שלה עם שאר החברה הישראלית, ובינה לבין עצמה, מיסודות אותם ראתה כזרים לה. עמוס גוטמן היה זר לה. בחייו הוא מעולם לא היה מקובל בה. לרגע אחד, במותו, הוא זכה לתהילה של הלוויה מתוקשרת, ולאחריה – חמש עשרה שנות שתיקה והשתקה. השיח הקיים ניסה למצב את עמוס גוטמן באמצעות מומנט לגיטימי ב"עבר" של הקהילה אשר השתיקה יפה לו. היוזמות השונות להנציחו, נניח מארז סרטיו שהוציאה "האוזן השלישית", לא הגיע מהמרכז של הקהילה. אפילו הסרט שהופק במלאת חמש שנים למותו לא היה אלא יוזמה פרטית. חמש עשרה שנה שודרו סרטיו כמעט רק בשעות הלילה המאוחרות ובערוצים ספציפיים של הלווין והכבלים.
 
הזיכרון הישראלי, או – תרבות הזיכרון הישראלית, איננו ניכר אלא באלימותו הרבה. האלימות ניכרת בעיקר באופן שבו מנסים אלה המבנים את הזיכרון לעצב מחדש את דמותם ועשייתם של אלה שיש לעיתים לזכור אותם. לכן, כשפרנסי ארגון הנוער הגאה הסכימו להופיע באירוע – בין אם ביוזמתם ובין אם ביוזמת מי שארגן את האירוע – הם ביקשו להבנות זיכרון אחר, שונה. זהו זיכרון שבו רעיונות או מסרים רעיוניים מסוימים מיוחסים באמצעות שיר כזה או אחר, או נאום מסוים, או ביטוי אמנותי כלשהו, למושא הזיכרון – למי שיש להזכירו, לזכור אותו או להנציחו. הניסיון להקיף את עמוס גוטמן במרחב מסוים של רעיונות (האושר של הקיום הגאה, הסוף הנהדר, האהבה המתממשת, ה"נורמאליות" של הקיום) לא היה "רק" ניסיון לומר משהו אחר. אנטי-גוטמני, לא רק א-גוטמני. זה היה מאמץ אלים בי
ותר לעצב-מחדש את דמותו של עמוס גוטמן, לחשל את הזיכרון באמצעות הטענה ש"כך יש לזכור את עמוס גוטמן" או "זה מה שבעצם עמוס גוטמן חשב". לא ביחס למה שעמוס גוטמן באמת חשב או ביחס למה שעמוס גוטמן עשה, כי אם ביחס של סתירה מוחלטת של המגמה המנוגדת למאמץ או לניסיון האלים הזה; המגמה שביסודה עמדה הידיעה, או ההבנה, של חלק עצום מהקהל או מהמארגנים, לפיה עמוס גוטמן לא היה אידיאולוג קהילתי, ובטח שלא קולנוען בעל סט של רעיונות המבקש לחנך לרעיונות מסוימים, ודאי שלא לאלה שניסו לכפות עליו.
 
– הפסקה קטנה –
 
הזיכרון, הנזכר/זוכר/מזכיר – כלומר הצד הראשון (אני אכנה אותו "הצד הראשון") שפעילותו ביחס לזיכרון היא אקטיווית – והמוזכר/זה-שנזכר/זה-שיש-להזכירו – כלומר הצד השני (אני אכנה אותו "הצד השני") שפעילותו ביחס לזיכרון איננה קיימת אלא באופן עקיף באמצעות עקבותיו/שרידיו, מקיימים בינם לבין עצמם יחסים דיאלקטיים שעיקרם המתח שהבניית הזיכרון.
 
במאבק שבין הצדדים יש יתרון ברור לצד הראשון בהיותו זה שפועל במסגרת משטר השיח שקיים בנוגע לדרכי הבניית הזיכרון ועיצובו (טקסים, מאמרים, יצירות אמנות). יש לו אפשרויות שונות ומנוגדות לפעול במרחב משטר השיח של הזיכרון. יתרונו הולך ופוחת, או מרחב אפשרויותיו הולך ומצטמצם, אם הצד השני הותיר עקבות או שרידים שמן הנמנע להתעלם מהם כשמישהו אחר מודע להם. לכן, הצד הראשון – שניכר בהיותו אקטיבי ביחס לצד השני, שניכר בפסיביות שלו מתוך היותו בתחום האין – יכול להתמודד עם הצד השני על דמות הזיכרון ברמות כאלה או אחרות של אלימות.
 
אלימות כלפי הצד השני היא הכרחית עבור קיום הזיכרון משום שלעולם הצד השני לא ייזכר או יוזכר כפי שהיה "באמת". פרדיקט ה"אמת" איננו יכול לחול באופן מוחלט על מה שאיננו, בין אם הוא דבר-מה / דבר-מי שנעלם ובין אם הוא דבר-מה / דבר-מי שהתאיין.
 
אולם זה שמעוניין במידת הקירבה המוחשית ביותר למה שהוא רואה כמה שהיה "באמת" הצד השני, וכאן ניתן להפריך או לאמת היגדים מסוימים על הצד השני רק באמצעות עקבותיו, יבקש לצמצם במידה ניכרת את האלימות המופעלת ביחס לצד השני, אם הוא רואה את הצד השני כמי שהזכרתו או זכירתו או ההיזכרות בו חייבת להתקרב ל"אמת", כלומר למה שהוא רואה כדמות המדויקת ביותר שניתן להתוות ביחס לצד השני, כלומר ביחס לעקבותיו. מה שמכנה פרופסור עדי אופיר בשם "הסובייקט המעוניינת" (Interested Subject) פועל תמיד במסגרת מרחב מוגבל מאוד של אפשרויות אם היא רוצה לקרב את אופן, דרכי ומהויות פעולות וריטואלי ההזכרה וההיזכרות כך שישקפו במידה ה"אמיתית" ביותר את מה שהיה מי-שנזכרים בו, מי-שזוכרים אותו.
 
מידת האלימות המופעלת ביחס לתהליכי, דרכי ואופני היזכרות והזכרה מתקיימים באמצעות מה שאנחנו תופשים כמה-שאמיתי ביחס למי ולמה שיש להיזכר או להזכיר או לזכור אותו ובו. למשל, ניתן להגדיר את קורבנות השואה כ"צאן שהובל לטבח" או כ"קורבנות האכזריות הנאצית", לדוגמא, ולבטא עמדה אלימה במידה כזו או אחרת ביחס לאופן, לדרך ולמהות הזכרתם, זכירתם וההיזכרות בהם. כל עמדה תטען להיותה "אמיתית" בכך שתראה את הפאסיוויות הניכרת בהם כדבר שיש להזכירו, לזוכרו או להיזכר בו, או את היותם קורבנות תמימים למשטר רצחני איום ונורא, כשהיחסים בין הרצח, הנרצח והרוצח, והסיבות לרצח, המוטיבציה של הרוצח והאפשרויות של הנרצח בטרם נרצח, יהפכו למוקד השיח. אנחנו נוכל לבקש לצמצם את האלימות ביחס ל"צד השני" אם נפריך או נאמת היגדים בנוגע אליו ביחס ישיר של הוכחה מול העקבות.
 
עמוס וגוטמן והמאבק על הזיכרון
 
מי שמעוניין לזכור, להזכיר או להיזכר בעמוס גוטמן, ומבקש לקיים יחס בלתי-אמצעי ל"אמת" באמצעות זכירת, היזכרות והזכרת העקבות של גוטמן – קרי, סרטיו, חייב להיאבק על הניסיון של הקהילה ההומוסקסואלית – בין אם כניסיון של יחידים בעלי-השפעה בה, בין אם כניסיון של כמה מחבריו של עמוס גוטמן שעמדו מאחורי האירוע ובין אם כניסיון של קהילה שלמה – להפעיל את מידת האלימות הגבוהה שהופעלה ביחס לזיכרון את עמוס גוטמן.
 
השאלה היסודית איננה האם אנחנו מסכימים או חולקים על עמוס גוטמן, אלא האם אנו מעוניינים להתייחס לעמוס גוטמן באמצעות דימויים כוזבים של דמותו או על ידי התייחסות קונקרטית לעקבותיו, קרי לסרטיו. המונופול האלים שיש להפעיל ביחס לשיח הזה איננו אלא המונופול האלים המופעל בכל שיח המתעסק בזיכרון. אולם בשיח המבקש להתייחס לזיכרון מתוך התייחסות ברורה ובהירה לעקבות של מי שזוכרים אותו, מי שנזכרים בו, מי שמזכירים אותו, מידת האלימות מצומצמת למינימום ההכרחי. הפרשנות של העקבות קיימת, אולם העקבות נתונים לפרשנות מבלי שעצם קיומם יסולק משדה השיח הקיים.
 
ברור שהיה למישהו עניין – בין אם מודע, בין אם נסתר – "לשווק" לאלה המעוניינים להשתתף בריטואל זיכרון/היזכרות/הזכרה מסוים דמות שונה של עמוס גוטמן מבלי להתייחס לעקבותיו, או מתוך הפיכת עקבותיו לשוליים ביחס לכל השיח על הזיכרון הספציפי הזה. זה ניסיון שאיננו רק אישי, שביסודו עומדות אולי מוטיבציות פרטיות (למשל, להפוך את הדמות לרכה וכך להכניסה לקונסנזוס או לשיח הזיכרון הקולקטיבי), אלא גם – ובעיקר – מוטיבציות "אידיאולוגיות" המבקשות לתת סיפור-על מסוים שבו דמותו של עמוס גוטמן ממלאת תפקיד פוזיטיבי ביחס לנכונות, או לאמיתות, או לאמיתות האקסקלוסיבית של סיפור –העל הזה ביחס לסיפור-על אחרים.

 
המאבק על הזיכרון את ושל עמוס גוטמן איננו ייחודי. למעשה, הוא כה נפוץ עד שמן הנמנע בכלל להתפלא מדוע הוא מתנהל גם כאן. אולם חיוני לנהל את המאבק הזה מבחינת אלה שמעוניינים לשמר את הזיכרון את ושל עמוס גוטמן ביחס למי שעמוס היה, ביחס למה שעמוס גוטמן ביטא.
 
הערב לזכרו ייזכר, מעבר לפיאסקו אחד גדול, כניסיון ברוטאלי ואלים להשתלט על שיח זיכרון מסוים באמצעות מוטיבים "רכים" של הומור או שירה, המשקפים מאבק קונקרטי וממשי מאוד על הזיכרון מתוך הקונבנציות הידועות של הריטואלים הנלווים לכל דרך ואופן היזכרות, הזכרה וזכירה.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “המאבק על הזיכרון של עמוס גוטמן

  1. אני מסכימה איתך בכך שזה לא היה אירוע יאה כדי לזכור את עמוס גוטמן אך עברי לידר שר נורא מרגש וגם רז יעקב שרה ברמה גבוהה מאוד

  2. היי דויד,
    נראה לי שלקחת קשה את האירוע.למרות כל התקלות המביכות, חשוב כי רק ערב זיכרון של עמוס גוטמן יכול להצטייר כפארסה מתמשכת. מצחיק שדווקא אתה עם כל האנטי-ממסדיות שבך והכתיבה הגבוהה -גבוהה על "האחר" ועל כמה הומוסקסואליות היא בעצם אקט פוליטי (ע"ע ז'נה) – מתרעם לייצוג הזיכרון שנפגם. עוד מעט תגיד לי שאתה גם עומד בצפיה ביום השואה?!
    כך או כך, נראה לי שימי זיכרון צריכים להשלל מיסודם,ואם כבר עושים אחד עבור עמוס, אז לפחות הוא נראה כמו בדיחה. רצת לא מוצלחת.
    קח את החיים בקלות, בייב. להתעצבן לא טוב לעור הפנים. באחריות.

  3. לצערי פספסתי את הארוע, אבל בכל זאת אני מסכים עם הניתוח שלך.
    קודם כל צריך להאחז ביצירתו של עמוס גוטמן, וגם במעט "העובדות" הידועות לנו על – מסמכים כתובים למשל. ואלה מצביעים – לפי המעט הידוע לי – שגוטמן היה מסוכסך עם הקהילה ההומוסקסואלית, אולי בין השאר משום שהיה מסוכסך עם עצמו. וראשי הקהילה נלחמו בו והחרימו אותו, בין השאר בגלל שחשבו ש"נגוע" מקשר בין הומוסקסואליות לאיידס. חשוב לראות איך ארגון חברתי שמקושר ל"נאורות", ל"מחשבה מתקדמת" ואף חתרנית – נקט אלימות כזאת כלפי יציאה אמנותית.
    והיום קשר ההשתקה הפך לחיבוק ממסדי ממית בו משתתפים אותם פרנסים שהצליחו בינתיים לחדור ללב הקונצנזוס – והצלחתם זו היא בדיוק הכשלון שלהם, בעיני. שכן נצחון כזה הוא אבדון. מי שמנצח הוא ערוץ שתיים, שמחליף אמנות נוסח זו שעשה עמוס גוטמן בחרושת בידורית נוסח כוכב נולד (אוחובסקי) ונולד לרקוד (תדמור). ולשם, לערוץ שתיים המייצר בידור שהוא פרסומת למוצר, הם רוצים להביא את עמוס גוטמן.
    .-.
    כל זה מזכיר מה שקרה למאיר אריאל, שבחייו (היום קשה לזכור זאת) היה תמיד בשוליים, ואחרי מותו החגיגה השנתית מארחת אפילו את נינט מכוכב נולד.

  4. אני מצטרף לדבריו של דוד מרחב. היה מביך. קיוויתי למות. אם אראה אחד מהילדים האלה ברחוב אתלוש לו איזה איבר…
    מי האחראי לדבר המזעזע הזה? חבל שזה מה שמגיע ליוצר כמו עמוס גוטמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s