קולטורה

המאה הקצרה של ישעיה ברלין

בשנת 1784 פרסם הפילוסוף עמנואל קאנט את חיבורו "רעיון למען היסטוריה אוניברסאלית מנקודת ראות קוסמופוליטית". חיבור זה של קאנט, יחד עם חיבורו "השלום הנצחי", ביטא השקפה היסטוריציסטית (historicist) ואבולוציונית ביחס לאנושות. קאנט, אולי, היה חסר את האופטימיזם של הגל בדבר מימוש הרוח בהיסטוריה והתפתחות ההיסטוריה, אבל הוא היה אחד הפילוסופים הבודדים שהציעו פרספקטיבה היסטורית מתוך בחינת ההיסטוריה המתהווה והרחוקה.
 
בשונה מהוגי דעות רבים, לקאנט לא היה כמעט מחנה. היו פילוסופים ניאו-קאנטיאניים רבים ושונים, רובם ככולם לא מוכרים לחובבי הפילוסופיה וגם לאלה הלומדים אותה באופן סדיר באוניברסיטאות. אולם בשונה מהגל, שאת תורתו ביקש להעמיד מארקס "על שתי רגליה" והפכה לעניין פוליטי הן בקרב הגליאנים כמו פוירבאך והן בקרב מבקרי ותומכי הגל – למן מארקס ואנגלס ועד המרקסיסטים האחרונים של "אסכולת פרנקפורט" – לקאנט לא היה שום מחנה פוליטי. כשכתב בחיבורו בדבר "רעיון למען היסטוריה אוניברסאלית" את המימרה הידועה לפיה האדם הוא בול עץ עיקש שלא יכול להיעשות ממנו דבר ישר לחלוטין, הוא ביטא את ההשקפה של אחרוני הליברלים, לרבות אלה שתקפו אותו. האופטימיזם המסויג של קאנט, ההתרכזות במפעל הביקורתי מבלי להינשא על גלי משיחיות פילוסופית, לא העמידה לו תומכים. גם היום, סטודנטים לפילוסופיה רואים בקאנט חולייה חשובה שיש ללמוד אותה "בגלל הקטגוריות", אבל – בדומה לאפלטון – לדלג עליה מהר.  

* * *

בנובמבר 1997 הלך לעולמו הפילוסוף ישעיה ברלין. ברלין לא היה פילוסוף שיטתי כמו קאנט. הוא מעולם לא כתב חיבור ביקורתי מקיף, ומרבית כתביו הם אוסף מאמרים שהוצאו לאור בעיקר בזכות פועלו של עורך כתביו, הנרי הארדי, שאלמלא מסירותו הבלתי-נלאית, רובם היו מצהיבים בביתו של ברלין ונשכחים לתמיד. ברלין עסק בהיסטוריה של הרעיונות, תחום שלא היה מקובל בקרב הפילוסופים האנליטיים, נחשב לשולי עבור הקלאסיקנים, לא הובן על ידי ההיסטוריונים ונראה כטפיל על גבם של אחרים.
 
ברלין לא הותיר אחריו מחנה כלשהו של אוהדים. כשביקר ברלין בביתה של אנה אחמטובה, היא ראתה בה "אורח מהעתיד", כפי שהגדירה אותו בשירה "שיר ללא גיבור". בנובמבר 1945, כששהה בבית אחמטובה לאחר שהזמינה אותו לבקרה היות ונכח בשגרירות בריטניה במוסקבה כמזכיר ראשון, העלו השניים זיכרונות מהילדות וביטאו עולם שנעלם – עולמה של האינטליגנציה הרוסית. אחמטובה שילמה מחיר יקר על קשריה עם ברלין, ושנה לאחר מכן גורשה מאיגוד הסופרים. ברלין, כמו אחמטובה, כמו ידידו בוריס פסטרנק, סירב לראות את העולם דרך הפריזמה הטוטאלית. בדומה לקארל פופר, הוא צפה בחרדה במהלכי ההיסטוריה ממקום מושבו הנינוח באוקספורד. ברלין דחה את ההשקפה הדטרמיניסטית של המארקסיזם על ההיסטוריה ושלל את הטענה בדבר רצון שאיננו חופשי (יצחק קליין, מגדולי חוקרי הגל ותלמידו של ז'אן היפוליט, היה זה שאולי קלע ביותר לטעמו של ברלין כשטען שמשפט כמו "רצון הוא חופשי" אינו אלא אנליטי ולא סינתטי, משום שהרצון בהגדרתו הוא חופשי וכל רצון הוא מטיבו חופשי).
 
ברלין נהה אחר הביקורתיות של טורגנייב; הוא העריץ את הביקורתיות של הפילוסוף הסוציאליסטי והסופר הרוסי אלכסנדר הרצן שהתנגד להקרבת חיי אדם על מזבח ההפשטות התיאורטיות, שביטא ביקורת קשה כלפי הכפפת חייהם של האנשים בהווה – על שמחותיהם ואומללותם – לפנטזיות על עתיד שכולו טוב. כמו הרצן, ראיית ההווה דרך הדורות הבאים שיקפה עבורו מגמה מסוכנת.
 
כמו גיבוריו, ברלין הואשם על ידי מתנגדיו מימין שהוא רדיקאלי מדי. מתנגדיו משמאל טענו שהוא ליברלי מדי. כשחיבר את מסתו "הקיפוד והשועל" בשנת 1953, לא היו אנשים במילייה הפוליטי שהיה מוכן לקבל את הרעיונות הספקניים של ברלין. כמו דיויד יום, שראה במסכת על טבע האדם שחיבר כישלון עצום, נטה ברלין לשאול עצמו מה עתידה להיות תרומתו.

כמו דיויד יום. ברלין

שנות החמישים והשישים עמדו בסימן רדיקליזציה עצומה, שבחלקה נבעה הן מההתפכחות מהסטאליניזם והן מהתשובות המוחלטות שמצאו אנשי שמאל רבים – למשל, ז'אן פול סארטר או מישל פוקו – בחיק הטרוצקיסטים, המאואיסטים וזרמים מרקסיסטיים ביקורתיים. ברלין מצא עצמו מותקף לא אחת נוכח חלחול ההשקפות המהפכניות הבוערות והלוהטות לאוקספורד השקטה. הוא בחן בסלידה את אירועי מאי-יוני 1968; מה שהיה עבור רוב השמאל "מהפכה", היה עבורו חזרה להשקפות מהפכניות ורומנטיות. את מה שראו אחרים כמרד בכל הסדר הבורגני הרקוב שקיים, החשיב הוא כרוח ההרסנית של אוקטובר 1917.
 
תמיכתו הפוליטיות בלייבור מזה ובשמרנים מזה מעולם לא היתה עקבית. כשהתנודד בין המחנות, אלה סנטו בו על שהתחנף לתאצ'ר – ואלה כעסו עליו שערק לסוציאליסטים. חיבוריו שהוצאו לאור במרוצת השנים עסקו בעיקר בפילוסופיה של ההיסטוריה, לצד תרומתו לפיתוח מושגי החירות השלילית והחיובית ב"ארבע מסות על החירות", וסיפקו הגנה עקבית לזכויות האדם ולחירויותיו מול מה שהגדיר וולטיר כ"אסונות וטירופים של המין האנושי". אפילו בשאלה הפלסטינית, בה עמד לצד המתנגדים העקביים לכיבוש הישראלי, התמהמה ופרסם קול-קורא לסיומו ולחלוקת הארץ רק זמן קצר לפני שמת בבית החולים בעקבות ניתוח מורכב שעבר.
 
מול הנטיות המוניסטיות של תקופתו, היה ברלין פלורליסט אמיתי. הוא האמין באידיאלים של הנאורות – והסתייג מהמשיחיות הנאורה. הוא תמיד טען בזכות החירות – אך הכירה בצד ההרסני שלה. הוא סימפט את קאנט – אך ביטא השקפות ספקניות שהרחיקו לכת מאלה של הפרוסי הזקן. הוא רחש חיבה עצומה לישראל – ונותר באוקספורד. הוא ראה את דמותו משתקפת בתרבות הרוסית של אחמטובה וחבריו – אך ראה את אנגליה כמעט כמולדתו היחידה. הדיסוננס של ברלין, תוצאה ישירה של הפלורליזם שלו, היה שנוא על מתקיפיו מכל הכיוונים. אילו היה היום בין החיים, ספק אם היה מרגיש בבית בפקולטות להיסטוריה או לפילוסופיה. 

* * *

עיתון אחד בלבד, "הארץ", הקדיש מדפיו להזכרתו של ברלין המנוח. וגם זאת בקצרה. יום השנה למותו צוין, כמדי שנה, באוקספורד, אולם נדמה שברלין, דמותו ופועלו, נשתכחו מזיכרונם של הפילוסופים, ההיסטוריונים, המדינאים והאמנים. הוא כתב בשפה פשוטה מדי מכדי להתאים לז'רגון ה"ביקורתי" של זמננו; הוא היה לעיתים אבסטרקטי ואידיאולוגי מדי מכדי להיתחב לדיסציפלינות ההיסטוריות. בפוליטיקה כמעט שלא התערב ואהבתו לאמנות הסתכמה בהערצתו את הקלאסיקה במוסיקה.
 
אולם ברלין דיבר מאז ומתמיד בשם המיעוט הקטן, החבורה הזעירה, של הליברלים והספקנים, הסוציאל-דמוקרטים והמבקרים האנינים, אנשי הערות השוליים והציטטות לצד אנשי היומיום. הוא נהנה ואהב להתחכך בבורגנות ובאצולה, לפטפט פטפוטים מאושרים באוזני נשות הפוליטיקאים ולהימנע ממחלוקות מיותרות. עבור אנשים רבים, סימל ברלין את השפיות הנעלמת של המאה ה-20. עבור אלה עמם המתיק את סודו, הוא היה המגדלור המזהיר מפני ההקצנה, הכמיהה לעולם המחר, הקרבת כל המסורות בשם העתיד הזוהר, הרס העולם הישן שעדי היסוד נחריבו וראיית הכול במחר.
 
אפשר היה שלא להסכים עם ברלין; לעיתים, אפילו, לחלוק על נטייתו למסורת ולשמרנות, להימנע מלהסכים לזהירות המופלגת שנקט בכל הצעה לשינוי, בכל יוזמה לביטול הקיים והחלפתו. אולם ברלין הותיר אחריו את הגישה ההיסטורית לרעיונות, את בדיקת תולדות האידיאות לצד ויכוחים סכולסטיים על תוכנן. הוא הציע לבדוק פעם, ועוד פעם, את האידיאולוגיות הגדולות דרך מיקרוסקופ המציאות, ולנסות להפיק את הלקחים החשובים ביותר מהמאה העמוסה בתולדות ההיסטוריה האנושית.
 
האם הצליח במאמציו? נראה שלא. אולי עוד זמן הרבה יהיה מי שישוב לעיין בדברי התוכחה והאזהרה של ברלין. השנאה העזה לליברלים הדמוקרטים ולעמיתיהם הסוציאליסטים מזה, והנהייה אחר לאומנות ופנאטיות ופונדמנטליזם וקנאויות מכל מין וזן, מחייבת אותנו להתחיל לקרוא לכל הפחות את ההיסטוריה שאנו עושים בכל יום ויום – ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו – מחדש. אולי לנו לא תינתן ההזדמנות שניתנה לדור של ברלין להיאבק מחדש על הדמוקרטיה, החירות וזכויות האדם בנפול המשטרים הדכאניים ביותר של המאה העשרים. שמא לא נציב חלופה למציאות המתפרקת סביבנו, וניקבר אנו חיים תחת הריסותיה.

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “המאה הקצרה של ישעיה ברלין

  1. מדבר.

    http://freedocumentaries.org/film.php?id=152

    THE TRAP: WHAT HAPPENED TO OUR DREAM OF FREEDOM? EPISODE 1

    http://freedocumentaries.org/film.php?id=153

    THE TRAP: WHAT HAPPENED TO OUR DREAM OF FREEDOM? EPISODE 2

    http://freedocumentaries.org/film.php?id=154

    THE TRAP: WHAT HAPPENED TO OUR DREAM OF FREEDOM? EPISODE 3

    בסדרה זו של הBBC ,מראים איך השקפתו של ברלין השפיעה על קובעי המדיניות ,אשר הביאו למצב שבו העולם נמצא בו כעת.

  2. לדוד שלום,

    קראתי בעניין את רשימתך .

    כמה הערות קטנות. ראשית, אין זה מדויק לטעון שברלין נשכח,אלא אם כן אתה רומז על ביצתנו הקטנטונת בישראל, שבה מעולם הוא לא הוכר יתר על המידה מלכתחילה ע"י הציבור הרחב, אלא רק על-ידי קבוצה מצומצמת של חברים, עמיתים ומעריצים. ובעצם גם כאן מסתובבים לא מעט אנשים – דוגמת יולי תמיר – המדגישים השכם וערב שהם היו "ידידיו של ישעיה". בבריטניה וכך גם בחוגים נרחבים בארה"ב הוא עדיין שם דבר. העובדה שסר ישעיה הקים את וולפסון קולג' באוקספורד, היה נשיא האקדמיה הבריטית וכד' הקנתה לו מקום בפנתיאון הבריטי ללא ספק. באופן פרדוכסלי, ההתנגחויות של אינטלקטואלים מן השמאל החדש בברלין – דוגמת פרי אנדרסון וגם כריסטופר היטצ'נס – רק הדגישו מחדש את הרלוונטיות שלו. ומעל לכל- העובדה שמסתו מ-1958 המציגה את ההבחנה המפורסמת שלו בין חירות חיובית לשלילית עדין נלמדת בכל שיעור מבוא על תיאוריה פוליטית/מחשבה מדינית באוניברסיטאות בארץ בבריטניה ובארה"ב (ולא אתפלא לגלות שגם בצרפת קוראים אותו לפני שקופצים ישר לדרידה….) גם הופכת את שיר הקינה שאתה מציג למעט אנכרוניסטי. למעשה השוק האקדמי "מוצף" (כמעט יתר על המידה) בכתיבה על ברלין, ורבים הם התיאורטיקנים הפוליטיים המרגישים צורך להתלות באילן גבוה זה. ואפילו הטרילוגיה התיאטרלית של תום סטופארד, the coast of Utopia, תרמה ל'החייאה' של ברלין שכן המחזה המצליח הזה – שהועלה בלונדון, ניו-יורק ועתה הוא עומד לנדוד בהפקות בכל העולם – למעשה מתאר את האינטליגנציה הרוסית של המאה ה-19 כשהוא מבוסס במוצהר ישירות על כתבי ברלין בנושא, כפי שסטופארד עצמו הדגיש בתכניה, בראיונות וכד'. קיצורו של דבר, אינך מעלה כאן באוב הוגה שנשכח אי שם מאחור…

    שנית, דומני שאתה נופל לסיסמאות וקלישאות במקום לומר דברים לאשורם. ההרגשה היא שכל זה נעשה כדי לעקוף באלגנטיות את לב הויכוחים שברור מתוך מאמרך הקצר שנחשפת אליהם. אתה מהלל את ברלין כמי ש"דיבר מאז ומתמיד בשם המיעוט הקטן", אבל לא ברור לי לאיזה מסע צלב להגנתו להגנת מיעוט קטן אתה מתכוון בדיוק, ובה בעת, אתה מודה בעצמך כי הייתה לו נטייה להיות זה ש"יושב על הגדר", כפי שמבקריו טענו נגדו. ואכן, בגלל שהוא לא היה מוכן להתחייב לצד זה או אחר הוא הותקף פעמים כה רבות. הנחתו הבסיסית הייתה שאם אני מותקף גם מימין וגם משמאל הרי שכנראה שאני צודק, אבל ספק אם אני ואתה צריכים לקבל את ההגדרה-על-דרך-השלילה הזו לליברליזם ומתינות, כי למעשה זה דרך אחרת לא לומר שום דבר מחייב, הגורר עמו אחריות. והרי בעצם אתה מיד אומר את כל זה בעצמך – ("נהנה ואהב להתחכך בבורגנות ובאצולה, … להימנע ממחלוקות מיותרות" וגו') – אם כך, לפי צורת הצגתך אותו יש צדק בפי אלה שטענו נגדו שאינו אלא מי שחינך את הליברל להפוך לאפטי, לאסקפיסטי, למי שאינו מוכן לרתום עצמו למען מטרה נעלה ולהלחם עבורה.

    ולבסוף, אני חושב שאתה נופל בפח הזה כי כמו רבים אתה לא קורא אותו על רקע זמנו. ברלין עצמו לא האמין שיש שפיות כלשהי במאה ה-20, אלא אם כן הוא התכוון לחיי החברה התוססים של האליטה האנגלית. הוא סבר שזו אחת המאות הארורות ביותר בהיסטוריה האנושית. וכך גם צריך להבין אותו , כלומר, בהקשר זמנו – כמי שכותב נגד הטוטליטריזם הנאצי ויותר מכך – הסובייטי. זוהי הסיבה שהוא מפחד מאוטופיות ויוצא נגד "הכמיהה לעולם המחר". אך להציג הוגה כמי שמפחד מעולם המחר באשר הוא, בכל מקרה ובכל מצב, מייצר תמונה מעוותת. זה למעשה מה שאתה עושה אך אתה תוקע לעצמך גול עצמי שכן עמדה זו בעצם היא המובילה אותך להציג אותו למעשה כמי שהגיע למסקנות השמרניות של אדמונד ברק – שלא מוכן לקבל את "הקרבת … המסורות בשם העתיד הזוהר". כלומר, אתה הופך אותו בעצמך לשמרן בן שמרן, במיטב הסטריאוטיפיזציה על אוקספורד.

    כך שלצערי אני מרגיש שלא הכרעת בשאלה המרכזית – האם הוא ליברל שמרן שלא מוכן לקבל שום שינוי באשר הוא או הומניסט דגול שבעצם מבין שליברליזם קיצוני אינו מספק לאינדיווידואל את מלוא צרכיו… לדעתי שני הדברים קשורים זה בזה אך אינם זהים, וברלין קרוב יותר לאופציה ב' מאשר לאופציה א'. חבל שנשארת ברמת הרטוריקה החלולה, כזו שאומרת הרבה אבל בעצם לא אומרת שום דבר מעשי, קונקרטי או – כפי שטענו נגד ברלין – מחייב.

    AD

  3. ל-AD שלום,

    חוששני שקפצת מהר מדי אל הבריכה, ועוד בטרם וידאת – או ניסית לוודא – שהיא אכן מלאה במים. העובדה שיש בישראל פה ושם אנשים, לדוגמא הגברת תמיר, שמתהדרים בקירבה כזו או אחרת אל ישעיה ברלין, לא אומרת דבר. באנגליה, ולמעשה בעיקר באוקספורד, ברלין זכור יותר כ"דמות מהעבר", איזשהו אינטלקטואל חשוב שבילה פה כמה עשרות שנים טובות, אדם ש"עשה כמה דברים טובים" ועוד.

    כמו הוגים רבים לפניו ולאחריו, ברלין מוזכר לרוב כבדרך-אגב. הוא אפילו מוזכר בקורסי המבוא שמעבירים באוניברסיטאות ישראליות בתחום פילוסופיה של המוסר, עם ההבחנה ההיסטורית בין חירות חיובית לחירות שלילית, כאילו לא אמר דבר. ברלין, שהדגיש את הצורך בקריאת ההיסטוריה מתוך המומנט המסוים ובהסקת מסקנות ביחס לעתיד, בדיוק כמו הקריאה של קאנט את המהפכה הצרפתית וזיהוי מומנט החירות שמניע את ההמונים הנלהבים, סיפר לנו סיפור "נוסף", אולי אחר, מעבר להבחנה שלו ב"ארבע מסות על החירות".

    ברלין נשכח משום שכל מה שכתב כמעט ולא זוכה לדיון מעבר לאזכורים פה ושם על משל הקיפוד והשועל של ארכילוכוס בו אהב להשתמש, או על תפישת החירות שלו. מהצצה חטופה שלי בקורסים באוניברסיטאות בחו"ל, לא ראיתי – ותקן אותי אם אני טועה – קורס המוקדש להגותו של ברלין. עבור רבים, ברלין אולי העיר איזושהי הערה חשובה, אבל בטח לא כל כך חשובה שתזכה אותו, ירחם השם, בסמינר שלם או בקורס בחירה.

    אני מניח שבמאה העשרים הקצרה, כפי שהגדירה אריק הובסבאום לאחר שהתפכח מאוחר מדי מאשליות הסטאליניזם ולבסוף פנה לגרסה מרוככת של אירוקומוניזם, המיעוט הקטן של האנשים סביב ברלין או של תומכיו הותקף בין השאר משום שסירב לתת פרדיגמה מוחלטת, השקפה טוטאלית, דרך שלמה לגאולה. אני בהחלט מזהה את זה בכתיבתך, את הדרישה לומר "משהו" כל כך חד-משמעי – כל כך על-היסטורי אפילו – שיוכיח לך ולאחרים ש"אנחנו" (?) לא אסקפיסטים, לא אפטיים. להראות לכל העולם שבכל מצב, ותמיד, "ניקח את הצד הנכון", נשתעבד לאידיאולוגיה אחת גדולה ונהדרת, נחשוב על קץ ההיסטוריה ונעבוד את עבודת עולם-המחר. הסכולסטיקה הליברלית הטהורה של זכויות האדם מזה והפרזיאולוגיה המרקסיסטית הדוגמאטית מזה, שתיהן תובעות ותבעו מאנשים בעלי חוש ביקורת מפותח וזהיר להשתעבד בכל הווייתם ומרצה לאיזושהי דוגמה מוחלטת. "להירתם למען מטרה נעלה", כדבריך.

    ברלין אמנם לא טען שיש שפיות במאה העשרים אבל היה משהו באותה מאה, או באלה שסווגו לא אחת כאויביה – באינטליגנציה אליה נמשך, באנשים אותם העריך, במילייה האינטלקטואלי שבחר להתרועע בו, שהיה אנטי-תזה למאה הזאת. הפחד של ברלין, ושלי הקטן, מהאוטופיה הגדולה – מהאמת המוחלטת, מהדרך הנכונה האחת והיחידה – הופכת אותי, או את ברלין אם לטפס לאילנות גבוהים ממני פי כמה, לשמרנים בעיניך. שהרי בין עולם המחר מזה לבין השמרנות של האייק או ברק מזה אין שום דרך אמצע, אין ראייה ביקורתית מפוכחת. הזהירים בדרכם נחשבים לאופורטוניסטים הגרועים ביותר, הביקורתיים המסרבים להתחייב להשקפה אחת ויחידה מקוטלגים מייד כ"פוסט-מודרניסטים", וכל אויב הוא בן-בליעל – כל בר-פלוגתא הוא הגרוע שבשמרנים.

    אני חושב שמעבר לכך שלא הבנת מה שכתבתי, ביקשת למצוא בדבריי את מה שאולי את מבקש למצוא במקומות אחרים, וללא הועיל. הקטגוריות הקלאסיות של "ליברל שמרן" או של "הומניסט דגול", "אופציות" שונות כהגדרתך, הן ריקות מתוכן במאה ה-21. אני חושב שאתה אפילו יודע זאת, ואולי משום כך אין ולו תוכן אחד ממשי במילים הריקות – ריקות מדי, לטעמי – שכתבת לי. שאילו היה בהן תוכן ממשי, ספק אם היית שואל אותי זאת, ועוד בדרך ששאלת.

    עבורי, החוויה הטוטליטארית של ברלין במאה ה-20 היא תמרור אזהרה כלפי המאה ה-21. אני חושב שיש צורך ללמוד אותו ולהפוך בו, רק שלשמאל החדש אצה הדרך. בדיוק כמו אז, אותו שמאל רוצה להמשיך קדימה, ללחוץ חזק על דוושת הגז במכונית המהפכה מבלי לדעת בדיוק איך, מתי ולמה עוצרים. בעידן בו התמוטטו כל ההגדרות ההיסטוריות, חובת הרקונסטרוקציה מוטלת עלינו – לא ביחס לברלין, אלא ביחס לעצמנו. מי שצריך לחשוב מחדש על מרקסיזם אחרי סטאלין, על ליברליזם אחרי תאצ'ר או על שמרנות אחרי בוש הוא אנחנו.

    אני חושב שמחשבה כזאת תתבע מרדיקלים כמוך יותר מדי, ולו במובן שהיא תובעת ביקורתיות שאולי לא תוביל בהכרח למסקנה פוזיטיבית. והלא זה מה שהרדיקלים מעולם לא יכלו לסבול, ומשסרה ההיסטוריה מהדרך שהתוו לה, הם ידעו כמו הגליאנים טובים להפוך את המחשבה על המציאות וסדריה כדי שתתאים לתוכנית הברורה והסדורה מראש.

    דוד מרחב.

  4. שמרנות -אחרי- בוש? מתי בוש הפסיק להיות? השמרנות האמיתית, של רייגן ותאצ'ר, המשיכה ותמשיך לחיות הרבה אחריהם. ואיתה אנחנו צריכים באמת להתמודד. לא עם חבורה של שלושה אינטלקטואלים מרקסיסטים שיושבים באקדמיה וכותבים חיבורים. בניגוד אל החבורה הזאת, הרייגניזם\ת'אצריזם\בושיזם, מהווים עדיין סכנה ברורה וממשית.

  5. אפילו ברית המועצות הפסיקה להיות סטליניסטית עם כרושצ'וב. זה לא אומר שהיא היתה מקום טוב לחיות בו, אבל ההתנערות מסטאלין התחילה כבר אז.
    בכל מקרה, הובסבאום לא תמך בשום שלב בקריירה שלו בתכנית החומש ובגולאגים.

  6. הוא תיאוריה, פוליטיקה ופרקטיקה שלא מתה לאחר סטאלין ושיש לה ממשיכים רבים גם אחרי נפילת בריה"מ. אתה בהחלט מוזמן לקרוא טרוצקיסטים ואת טרוצקי בנושא, מר פפו.

  7. הובסבאום לא תמך בסטאלין ולא היה תומך נלהב של ברית המועצות באף אחד מהטקסטים שלו. הוא היה בברית המועצות בשנות ה-60 ולא התרשם מאוד ממה שראה שם. הוא גם כתב על זה ב"עידן הקיצונויות". מה שהוא עשה בחיים הפרטיים שלו, תמיכה במפלגה כזו או אחרת, זה לא מעניין.

  8. טרוצקי לא נרצח בכלל על ידי סטאלין? הובסבאום היה טרוצקיסט? הובסבאום כותב על טרוצקי? טרוצקי היה סטאליניסט? אתה טרוצקי? מה נסגר איתך?

  9. אתה כאילו שולח אותי ללמוד על סטליניזם מטרוצקי. אבל האם טרוצקי הוא באמת מקור מהימן לכתוב על זרם פוליטי שאליו התנגד באופן מוצהר? וממתי טקסטים של מהפכן פאמפלטר הם חומרים אקדמים ומדעיים? והבנתי שאתה בכלל לא מסמפט את הטרוצקיזם, אז למה להסתמך על ניתוחים של טרוצקי?
    אתה אדם מורכב, מר מרחב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s