לחם, שושנים ופמיניזם פלסטיני ברוטשילד

14:00
 
בסביבות השעה שתיים בצהריים אתמול, לקראת סוף שדרות רוטשילד, עמד בחור כחוש בדוכן של כתב העת "אתגר" שמוצא לאור על ידי מפלגת דע"ם, ארגון הפעולה הדמוקרטי. הדוכן ביקש להפנות את העוברים בשדרה לגלריה לאמנות שמפעילים אנשי כתב העת, בה התקיימה התערוכה "לחם ושושנים", שנותנת פה ובמה לאמנים שונים – ביניהם פלסטיניים כמו איבתיהאג' זיד אלכילאני, ח'דר ושאח, מוחמד כלש, תמאם מסארווה ואחרים – וגם אפשרות לרכוש את יצירותיהם. לאותו בחור נטפלו שני בריונים של מג"ב; לא מצא חן בעיניהם הדוכן הקטן שעומד בשדרה. בצר לו, נאלץ לקפל את דבריו ולהיכנס למתחם הגלריה.
 
בעקבות אותו דין ודברים, נכנסתי אף אני לגלריה. הגלריה, שממוקמת במרתפו של בניין, סיפקה הזדמנות נאותה להציץ בעבודות אמנות אבל גם – אולי בעיקר – לחרוג לכמה רגעים מההיררכיה הממסדית האמנותית ולטעום ממה שעושים פלסטינים וישראלים, כל אחד בתחומו שלו, במקום שבו לא-ישראלים – מהגרי עבודה, פלסטינים, אתיופים – הם הזר שניתן להכילו אל הנוף הציבורי של שדרות רוטשילד רק אם ברצונו לשרת את אדוני הארץ במסעדות המצועצעות והמבריקות שנמצאות על השדרה. אמנות פלסטינית בשדרות רוטשילד, ההתנחלות המובהקת של הישראליות המשעבדת את כל מי שלא עוצב בדמותה, היא חריגה היסטורית קטנה.
 
נכנסתי אל תוך חלל נוסף בגלריה, ורכשתי מגברת אדומת-שיער וחמורת סבר – תמורת עשרה שקלים – את הגיליון האחרון של כתב העת "אתגר". איחלתי איחולי "חג שמח" לרגל השמונה במרץ לבחורה חייכנית שהודתה לי שקניתי את העיתון וגם קיבלתי הזמנה לתהלוכה המתוכננת בשדרות רוטשילד, תהלוכה המאורגנת על ידי אנשי עמותת "מען" ומפלגת דע"ם, שעיקרה מחאה של נשים פלסטיניות מהגליל שתובעות עבודה – ובשכר הוגן. "מען" משחררת את הפועלות הפלסטיניות מעול קבלני העבודה המנצלים ומכובד היד של הפטריארכאליות בקרב החברה הפלסטינית, ובאמצעות פעילות בשטח – של נשים פלסטיניות עם נשים פלסטיניות אחרות – הן יוצרות שינוי ממשי (רותי סיני פרסמה על כך כתבה מצוינת ב"הארץ").

8 במרץ 2008

15:30

הקדמתי בחצי שעה ונקודת ההתחלה של התהלוכה היתה שוממת במיוחד. כמה ניידות משטרה כבר נכחו באיזור, ג'יפ של משמר הגבול עמד נכון לכל התפתחות במקרה של מהפכה סוציאליסטית ספונטאנית וקבוצת שוטרים הסתודדה בפינת רוטשילד-שינקין לקראת האירוע, שמא יפרו הילידים הפורעים את הסדר הציבורי וקול זעקה קורע לבבות יישמע ממעמקי "מקס ברנר", "מוזס" ו"ארקפה". לקראת השעה ארבע אחר הצהריים החלו שני פעילים של "מען" להביא כרזות בעברית ובערבית יחד עם דגלי העמותה והמפלגה.
 
במקום נכח רק צוות צילום של הערוץ הראשון, ממתין בחום התל אביבי הנעים להתפתחויות מסעירות. כמה מטיילים מסוקרנים עברו במקום, מתעניינים מה בדיוק הולך לקרות פה ושתי בנות מתעניינות במיוחד שאלו את צוות הצילום מה זה השמונה במרץ. בשוטרים ניכרה עצבנות רבה; אולי חשבו על תהלוכה בשדרות רוטשילד עם דגלי פלסטין, אולי על סמלי הפטיש והמגל מול בנק "דיסקונט". בכל זאת, הפוטנציאל המהפכני של פועלות פלסטיניות המבקשות לקבל שכר הוגן ותנאי עבודה סבירים יחד עם החום הרוטשילדי הנעים והאירועים בעזה ובירושלים יכולים להעלות למישהו את הסעיף, ואנה אנו באים? 

16:00

מפינת הרחוב הגיחו, כאילו משום מקום, קבוצת נשים פלסטיניות עוטות צעיפים מסורתיים וגם עשרות בני נוער פלסטיניים נלהבים עם דגלים אדומים ועליהם שם המפלגה בעברית. השוטרים החלו להתקדם לכיוון המפגינים, מזיעים במיוחד, מחשבים כל צעד; מעוניינים שהסדר יישמר. הם שוחחו עם המארגנים מהצד היהודי, והללו הרגיעו אותם ונשאו ונתנו עמם. הסדר יישמר, הכול יהיה כשורה. מעטפת השוטרים ביקשה להבטיח שאף אחד לא יירד אל הכביש.
 
אחד המארגנים זיהה אותי, אחרי שנים שלא ראינו זה את זה. נטלתי לידיי שלט מידיו, וגם פגשתי חבר מלימודי הפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. מדבקה לשים על החזה לא היתה בנמצא, ומצאתי את עצמי עומד יחד עם דניאל וידידה שלו באמצע הקהל, מחפשים פנים מוכרות מהשמאל העייף, אלה שעוד לא עברו לגדה הימנית. החברות הפלסטיניות החלו קוראות קריאות קצובות בערבית ובעברית. התהלוכה יצאה אל הדרך. העוברים והשבים המסוקרנים הביטו במפגינים, חצי-מסוקרנים, חצי-מבועתים. לא כל יום יוצא לראות נשים פלסטיניות בשדרות רוטשילד. ההפרדה חייבת להישמר וקריאות בערבית בשדרה הן, במקרה הטוב, הכרזת מלחמה של ממש.
 
צעדנו, דניאל, ידידתו ואנוכי, בגוש הפמיניסטי-להפליא הזה, עם נערים שמדברים פמיניזם ונשים שלא פוחדות לדבר בערבית ולצעוק בערבית במרכז התל אביביות היהודית, הישראלית. בדרך, פגשתי גם את ארנה מ"אישה לאישה" בחיפה ואת דליה, והרהרנו בינינו לבין עצמנו עד מתי נפגין וכמה נצעק ולמה זה כל כך מייאש ואיך זה שכבר אזל לנו הכוח ואנחנו מעטים כל כך. הבחורה הבלונדינית מקדימה (לאט לאט גילינו עוד כל מיני ישראלים בסביבה), לצידה בחור ארוך-שיער ופנים סקסיות להפליא, הפנתה את ראשה ואמרה שזה בטוח ייגמר. בקרוב, עוד קצת סבלנות. אבל למי כבר יש סבלנות? 

17:00

המשכנו ללכת, כמעט עד סוף השדרה. כמה מפגינים לא צפויים, כמוני, הצטרפו לתהלוכה. הגענו למקום ההתכנסות. ברקע עמד השלט של עמותת "מען". הצעירים והנשים קראו קריאות. הרהרתי ביני לבין עצמי כיצד אפשר להיות קונקרטי כל כך, כלכלי כל כך, קצת א-פוליטי, ולא לדבר בגנות הכיבוש או המלחמה. לא הבנתי מדוע אין פה איזושהי אמירה ברורה נגד מה שקורה בעזה, ניסיון לדבר פוליטיקה "אמיתית" ולא רק סוציאליזם וזכויות-עובדות ודיבורים על שוויון וחופש לנשים.
 
אבל הניסיון הזה להכתיב את אופי ומהות המחאה, חשבתי לעצמי בשעה שאישה כסופת שיער ורזת-גוף פתחה את העצרת בדברים כלליים ונכונים כתמיד, הוא בדיוק המקום בו המתנחל הלבן, המנשל היהודי הישראלי, מבקש להנציח את יתרונו ולקבע את השיח. זכותן של הנשים הפלסטיניות להחליט על מה חשוב להן להיאבק. חובתו של מי שמעוניין לחרוג מהמצב הקולוניאלי להקשיב לקולן ולהצטרף אליהן. בדיון שבין המתנחל למתנוחל, בין המנשל למנושל, חייב להיות יתרון בדיון לזה שמלכתחילה הושתק קולו.
 
הנואמות עלו זו אחר זו והיה קסם ממשי בכך שנשים פלסטיניות וישראליות, מהמרכז ומהצפון,  מנהלות הפגנה ואירוע-מחאה מבלי מעורבות ממשית מצד הגברים. מנחת העצרת הצהירה שיש מועמדת פלסטינית לראשות עיריית תל אביב-יפו, אסאמה אגברייה, שגם עמדה בראש רשימת דע"ם בבחירות לכנסת.
 
הלא מועמדותה של אגברייה היא חסרת סיכוי. אולם בנוף התל אביבי, כשההתארגנות הרדיקאלית ביותר מבית-היוצר של הרוקיסטים ממועדון "הגדה השמאלית" של חד"ש היא רשימת "עיר לכולנו" שמתרכזת בעיקר במאבק להורדת שכר הדירה ויש בה ייצוג לא קטן להומואים הבכיינים של תל אביב, יש למועמדות כזאת ערך מוסף. חשוב לתמוך באגברייה, צריך להצביע דע"ם. לפלסטינים של יפו ישנה זכות אמיתית להיאבק על ענייניהם ונגד קיפוחם. וחשוב דווקא לתמוך במועמדת פלסטינית לראשות העיר. הרי הרדיקאליזם היהודי-ישראלי היה מאז ומתמיד חזק במילים, אולם כמו ב-1984, כשמוחמד מיעארי ומתי פלד הקימו את "הרשימה המתקדמת לשלום" והחליטו שמיעארי יהיה במקום הראשון, וקמו הקומוניסטים בראשות וילנר וצעקו חמס, גם היום הרדיקאלים לא יתמכו באגברייה. היא אישה והיא פלסטינית. והיא בעיקר לא משלנו. 

17:30

כשהתחלתי לזוז הביתה, בדרך לתפוס את קו 5, החלה להתפשט בי תחושת-דחף כלשהי. אותן נשים, שכילו את יום המנוחה שלהן בנסיעה מפרכת לתל אביב, לנוף שלא מקבל אותן ורק מחכה שתיסענה חזרה אל בתיהן ומשפחותיהם, הצליחו אולי לומר משהו – איזושהי מילת-מחאה – בין "מקס ברנר" לבין ה"ארקפה". אבל מחר הן תחזורנה לעבודתן, למלאכת-יומן, לחיים שאנחנו היינו רואים כמעט כבלתי-נסבלים.
 
חיכיתי כמעט חצי שעה למונית. רוב המוניות היו תפוסות לחלוטין במהגרי עבודה מדרום תל אביב. בדרך הביתה, בנסיעה במונית הדחוסה במהגרי עבודה, חשבתי על המרחב הציבורי הישראלי. כמה אנשים אנחנו מדירים ממנו. איך הפכנו לחברה משעבדת ורומסת זכויות-אדם. וכיצד, בסופו של יום, אותם משועבדים ומנושלים לא מצליחים לפרק את תעשיית השקט המטמטמת שאנחנו חיים בה – שיש בה רעש רב של "הישרדות" ו"כוכב נולד" וטמטום מבורבר או בירבור מטומטם נוסח אברי גלעד שליהג הבוקר איזשהו פטפוט ימני של "שמאלן" מפוכח. הם לא מצליחים לתקוע סיכה בסימולציה שמתקיימת כאן, של חברה שהיא כאילו-דמוקרטית, כאילו-סבלנית, ובעיקר כאילו-נורא-הומאנית, שמספר משועבדיה ועבדיה ומנושליה הוא, אולי, מהגבוהים בעולם המערבי.

18:00

אני חושב שאסמה אגברייה תזכה בקול שלי. אנחנו ראויים לאישה פוליטית כמו אסמה.

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “לחם, שושנים ופמיניזם פלסטיני ברוטשילד

  1. כשזה לא דופק לך בדלת. כשזה כאילו לא שייך לך. הם- הפלשתינאים, סְלֶשׁ דרוזיות, סְלֶשׁ ערבים ואיך שלא תקרא לזה. תמיד זה יסתכם בהם- הלא בסדר, אנחנו-יותר טובים. ואני תוהה מי זה האנחנו בדיוק.
    לא מזמן הקמנו ישיבת חירום בגלל שאין יותר כוח עבודה לעבודות ניקיון. כן די, נגמרה העלייה הם אומרים לנו. עכשיו יש את הסודנים – קחי אותם הוא אומר לי, הם גם ככה לא יכולים לעשות שום דבר אחר חוץ מהעבודות השחורות שפעם הערבים עשו- אחר כך הרוסים עשו –אחר כך באו התאילנדים ועכשיו יש את הסודנים. ואני שואלת, איפה היהודים. מה זה חשוב הוא עונה לי, גם ככה הם לא מוכנים לעבוד.

    ואני אומרת שאם רק ניתנה הייתה הזדמנות לכל הנכשלים הללו שבאים מהפריפריה ומהשכבות הכי חלשות. הם לא היו צריכים להפגין. אבל כשמראש מייעדים אותך לתפקידים זוטרים וגורמים לך להחטיף לחיים מכות בשביל לחיות. החיים ממשיכים לדפוק לך גולים בשער והיא אותה אחת שרוצה שיווין ממשיכה להפסיד משחק אחרי משחק, עד שמתייאשים לחלוטין ושום צעקה כבר לא עוזרת.
    אז את מי זה מעניין קומץ של אנשים שזועק לשיווין.
    עצוב.

  2. שמה של ידידתי הוא הילה, אגב.

    אני לא בדיוק מבין מאיפה נובעת הביקורת שלך על רשימת "עיר לכולנו". הארגון הוא נסיון למתוח עד כמה שניתן את גבולות התנועה, על מנת שתכלול תחת גגה מקסימום של נושאים, פעילים\ות, זרמים פוליטיים וכו'. אם הרשימה מייצגת משהו, זהו הנסיון לשבור את גדרות הסקטוריאליות וההתכנסות האופיינות כל כך לשמאל, שדווקא דע"ם מייצגת. ניתן לראות את זה גם בסקירת השמות ברשימה, שמשלבים בין שועלי שמאל וותיקים ומשופשפים ופעילים ופעילות חדשים, שהנושא באמת בוער בעצמותיהם.
    ועם כל הכבוד לאסמא אגברייה, גם בהנהגת "עיר לכולנו" יושבות לא מעט נשים.

  3. אני חשבתי על זה הרבה אחרי שיצא לנו לדסקס את זה אתמול. אני חושב שברגע שרשימות כמו "עיר לכולנו" יסכימו לתת את המושכות לאישה פלסטינית, ולא להתמקד בנושאים התל-אביביים המסורתיים שמעניין את תושבי שינקין-רוטשילד-נחלת בנימין, אפשר יהיה לחשוב עליהם כאופציה.

  4. כמה שנים מאז ורק נהיה יותר גרוע, הא?
    מסתבר שכשלהמון אין מה להפסיד מלבד כבליו הוא הולך להרוג את האחר, לא לנסות לעשות עולם טוב יותר. עצוב.

  5. במצע של "עיר לכולנו" יש הרבה נושאים שנוגעים לתושבי כל העיר, כולל נציגות ליפו ודרום העיר. כמו כן יש ברשימה לא מעט נשים ופלסטינים (גם אם אין חתך בין הקטגוריות).
    אם תציץ בכנס היסוד של התנועה תראה שם הרבה פרצופים שאינם זכרים לבנבנים:
    http://www.tv.social.org.il/community/city4all-19-1-08.htm

  6. השאלה היא האם אנחנו מציבים פלסטיני בראש הרשימה, ולא רק פלסטיני אלא גם אישה פלסטינית. אני מניח שיש עוד הרבה בחורים חדשים בעסק הזה של "עיר לכולנו", אבל בתכל'ס השאלה היא מי קהל היעד שלנו, כסוציאליסטים.

  7. והלוואי והיתה רשימה כזאת בחיפה. אני מפחד שבבחירות הקרובות כל הירוקים ילכו להצביע לשמואל גלבהרט, שובר ועדי העובדים.

    אגב, מסתבר שכותרת הצעדה של דע"ם היתה "הזכות לתעסוקה ומחאה על המצב הבטחוני". אני לא יודע מה איתך, אבל לי הצירוף "המצב הבטחוני" מריח מדה-פוליטיזציה, שלא לומר הנצחה אידיאית. "המצב" – מין קטגוריה מופשטת כזאת שלומדים לחיות איתה.

  8. ראשית, כשרון הכתיבה שלך רק משתבח עם השנים. אתה כותב יפה מאד.

    שנים, אני אומנם השארתי מאחור את תל אביב, איך תמיד יהיה לה מקום בליבי כעיר שלי. אני חושב שהמאבק השכר הדירה הגובה של תל אביב הוא לא פחות מקיומי עבור העיר במתכונתה הנוכחית. במידה ויקומו מפלצות מגורים עצומות בשדרות רוטישליד ושכר הדירה ימשיך לטפס מעלה מעלה יהיה פחות מקום לנו ויותר מקום לקרובי המשפחה של שרי אריסון, לכן אל לך לזלזל במאבק נגד שכר הדירה הגבוה.

    אני חושב שלתל אביבים באמת נמאס, נמאס מעזה ושדרות וצודקים תושבי שדרות כשהם מדברים על הבועה התל אביבית, פשוט בנוף הארץ-ישראלי הודעה על כך שנמאס לך מעזה הרבה יותר לגיטימית מהודעה בפומבי שנמאס לך משדרות.

    ואתה יודע מה, אפשר להבין אותם. כי בשורה התחתונה, כבר שנים שרק הקיצוניים קובעים את המדיניות והמתונים מאושמים בחוסר נאמנות ולעיתים בגידה.

    טוב, יש לי עוד הרבה להרחיב אבל בשלב זה הפסיק.
    נחמד לקרוא שאתה עדיין פעיל וד"ש לכולם

    אביב,
    ברלין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s