עוד

המצפון הקולוניאלי הישראלי קם לתחייה

במשך עשרות שנים מוחזקים במרחק של שעות נסיעה ספורות מתל אביב מאות אלפי פליטים. חלקם חיים במחנות זנוחים, מתפוררים, נעדרי תשתיות, חלקם האחר מתגוררים בתנאים סבירים יותר. לאורך עשרות שנים, המצפון הישראלי התעלם באופן מוחלט מהפליטים הפלסטינים. השיא נשבר באחרונה, כאשר מילושביץ הישראלי – שר הביטחון, אהוד ברק – החליט לערוך ניסוי בפלסטינים תושבי גטו עזה: הוא החליט לבדוק איך יכולים בני אדם במאה ה-21 לחיות ללא אספקת מים, חשמל, מוצרי צריכה בסיסיים ושירותים סניטאריים. המצפון הישראלי לא התעורר לחיים גם כאן. שהרי לאחר עשרות שנות קולוניזציה, חומת אפרטהייד אחת, כיבוש של 41 שנה, אינספור קרקעות מופקעות ורבבות רבות של קורבנות חפים מפשע, גם מצפון מפותח כמו זה הישראלי הופך לקהה.
 
לכן מה רבה היתה התמיהה ומה רבה היתה הפליאה כאשר עשרות יהודים רחמנים ניגשו לטפל בפליטים שנהרו אלינו מדארפור. המצפון היהודי הרגיש התעורר לפתע לנוכח אותם פליטים. אפילו האנרכיסטים הגיעו לסייע נגד כוחות המשטרה. יעל דיין ועיריית תל אביב הגישו סיוע, עובדת סוציאלית אחת התמוטטה מול מצלמות הטלוויזיה ומיררה שהיא "נשברת", ישראלים רחמנים נצפו מתארגנים כדי להגיש לפליטים אוכל ותרופות. מה קרה למצפון הישראלי? איך זה שלפתע נמצאו הרחמים האבודים בעם קשה העורף הזה? אפילו בעל יומן-רשת אחד, "בלוגר", נזדעק כדי לארגן "מחאת בלוגרים" בלתי-מתחייבת. ומובן שכאשר אין הדבר מחייב, בעלי מצפון רגישים במיוחד יכולים לזעוק עד לב השמיים. איך אומרת אמא שלי? "זה לא עולה כסף".

יעל דיין. מגישה סיוע

אך אין להתבלבל ולו לרגע אחד. שהרי לא המצפון הישראלי קם פה לתחייה אלא התודעה הקולוניאלית. הקולוניאליזם הישראלי אוהב את פליטי דארפור משום שהם – בניגוד מוחלט לקורבנותיו, הפלסטינים מזה והמזרחים מזה – אינם תובעים מהישראלים דבר. הם לא דורשים זכויות לאומיות, הם לא מבקשים הטבות כספיות, הם לא מוחים על גורלם, הם לא מעוניינים במדינה, הם לא חושקים בהגדרה עצמית, פולמוסים על תרבות, זיכרון ונראטיבים לא מעניינים אותם. הם בסך הכל רוצים לשרוד. הם מעוניינים במעט מזון, קצת תרופות, קורת גג וכמה מזרנים באיזשהו מקלט שאינו מוצף במים.
 
ואת זה הקולוניאליזם הישראלי אוהב. לזה, המצפון הקולוניאלי הישראלי מוכן להסכים. כמה היו הישראלים מעוניינים לראות את הפלסטינים מתבוססים במחנות הפליטים ומעוניינים אך ורק במזון, בתרופות, במזרן ישן ובשמיכה מחממת. כמה היו הישראלים רוצים לחזות במזרחים שולפים יד אל עבר המצפון הלבן, האשכנזי, הציוני, יפה הבלורית והתואר, ומתחננים לכמה תוספות תקציביות, להמשך פרויקט ההזנה בבתי הספר, לקצת תעסוקה בשכר מינימום. את זה הישראלי הלבן מוכן לתת, ובחדווה. אל תדברו איתו על הגדרה עצמית, רב-תרבותיות, היסטוריה ביקורתית, נסיגה מהשטחים הכבושים, פירוק ההתנחלויות, השקעה אמיתית ותוכניות ארוכות טווח. התחננו בפניו, היו כפליטי דארפור, בקשו ממנו קצת לחם ואקמול, ייללו ובכו כדי שיספק לכם מקלט על מדשאות גן עירוני מוזנח ורחב-ידיים בצפון העיר. זאת, הוא ייתן לכם. ובשמחה רבה.
 
כי הישראלים, אנחנו, אוהבים לתת למי שמתחנן על נפשו. אצלנו, הישראלים, אין זכויות. רק חובות. חובות כלפינו, כמובן. כי אנחנו היינו ונהיה לעד הקורבן. ונענה כל זר שיבוא לפתח ביתנו, בין אם זו הקנצלרית הגרמנייה שתישלח שוב לפנתיאון הקורבּנוּת הישראלי כדי שלא תעיז למתוח ביקורת על פשעינו בשטחי הכיבוש שברשותנו, ובין אם זה הפליט השחור מדארפור, שניתן לו מחסדינו רק לאחר שיתדפק על דלת ביתנו בתחינה ואנו נזרוק לעברו כמה מעות ונשקיט את מצפוננו הדואב, או נארגן "מחאת בלוגרים". לא פחות.
 
כי הקולוניאליסט הרגיש, הישראלי הטוב, אוהב את הקורבן שנושק למגפיו ומתחנן על נפשו. אל תדברו איתו על זכויות אדם ואזרח, על תרבות וערכים, על אפליה וקיפוח, על התנחלות ונישול. בקשו ממנו מזרן ושמיכה, לחם יבש, מעט גבינה, מים קרים וקצת אקמול, והוא יראה לכם מנדיבות-לבו.
 
בשולי הדברים
 
הבוקר נשמעה בכל הארץ צפירה בת דקה ומחצה. הסתקרנתי מאוד לצפות באנשים ברחוב. מה יעשו כאשר תישמע הצפירה? האם ינוסו לכל עבר? האם יימלטו למקלטים ציבוריים? האם תאחז בהם בהלה? שהרי לא נשמעה מזה שנים רבות צפירה ברחובות תל אביב. והנה, הפתעה. חיי היומיום נמשכו. הזקנה עם הסלים חזרה מהסופר המקומי, הספר מלמטה המשיך בתספורותיו, חנות האופניים הקטנה ניהלה את עסקיה כרגיל וב"ארומה" המשיכו המכורים לקפה להתגודד על ספלי הקפוצ'ינו.
 
בספרו "סימולקרות וסימולציה", כותב הפילוסוף ומבקר-התרבות הצרפתי המנוח, ז'אן בודריאר, על הסימולציה כניגוד לייצוג. לפי בודריאר, "הסימולציה עוטפת את מבנה הייצוג כולו כסימולקרה. להלן השלבים העוקבים של הדימוי: הוא השתקפות של ממשות עמוקה; הוא מסווה ממשות עמוקה ופוגע בטבעה; הוא מסווה את היעדרה של ממשות עמוקה; אין קשר בינו לבין ממשות מכל סוג שהוא: הוא סימולקרה טהורה שלו עצמו" (בודריאר: 12).

בהמשך מביא בודריאר את דיסנילד כ"דגם המושלם לכל סדרי הסימולקרות שהסתבכו זו בזו". היא "משחק של אשליות ופנטזמות" (בודריאר: 17).

ז'אן בודריאר

בשביל מה, תהיתי, היה בכלל צריך את הצפירה מחרישת-האוזניים בעשר בבוקר? מי בדיוק זקוק לסימולציה של מלחמה? מדוע הסימולציה המטורפת הזאת, שאף אחד חוץ ממדינות ערב השכנות אינו לוקח אותה ברצינות רבה, היתה צריכה בכלל להתרחש? את מי הסימולציה הזאת משרתת? ומדוע, לעזאזל, במדינה שאינה עומדת בפני שום סכנת מלחמה ריאלית, צריך להכניס כשבעה מיליון אישה ואיש לסדר-יום מלחמתי, ולו לכמה דקות?
 
החברה הקולוניאלית הישראלית זקוקה לסימולציית המלחמה בדיוק משום שהיא סימולקרה. אין שום קשר – הכרחי או מקרי – בין הסימולציה המלחמתית לבין המציאות, הממשות. הישראלים זקוקים לסימולציות מלחמתיות כדי להתאחד סביב הדבר היחיד שכונן אותם כאומה וששימש כדבק המחזיק אותם האחד קרוב לאחר לבל תתפרק זהותם. ישראל היא מדינה שבה המלחמה היא חלק מהותי מהזהות.
 
בודריאר רואה את הניסויים הגרעיניים כשיא הסימולציה: "לא האיום הישיר בהרס אטומי הוא שמשתק את חיינו, ההרתעה היא שמחוללת בהם את סרטן הדם" (בודריאר: 39). בפרפראזה על דבריו, לא האיום המלחמתי הוא שהורס ומכלה את חיינו הנורמליים כאן; תרבות-המלחמה היא שאוכלת בנו כסרטן קטלני.
 
יכולתי לרשום כאן דברים שונים; "מדינה חולה", "טירוף", "טמטום הדעת" ועוד. אולם אלה היו, מן הסתם, דברים רגילים, שגרתיים. מי לא יודע את זה ומי לא טורח להכחיש את זה מחמת סופר-פטריוטיזם? אולם לא ההגדרות הקליניות למצב הישראלי הן מה שחשוב אלא העובדה היסודית שאולי פעם אחת תפרוץ פה מלחמה ויקום מנהיג ערבי שיחליט לבחון את הזקפה הישראלית, ומשום סרבנות-השלום שלנו והסימולציות המטומטמות והמטמטמות שלנו, נשלם מחיר-דמים יקר.
 
אם יש דבר שיכול אולי לעורר את הישראלים הוא הרטוריקה האגואיסטית שמנסה לשכנע אותם כי מציאות שפויה יותר עשויה להגן במידה רבה גם על התחת שלהם. אלא שנראה כי הישראלים, שעברו לקח חשוב בקיץ 2006 ולמדו על בשרם כי לא לעולם חוסן, לא ילמדו מהראש אלא תמיד דרך בעיטה כואבת בתחת.

מראה-מקום ביבליוגרפי:

בודריאר, ז'אן 2007. סימולקרות וסימולציה. הוצאת הקיבוץ המאוחד

מודעות פרסומת

13 מחשבות על “המצפון הקולוניאלי הישראלי קם לתחייה

  1. ההתעוררות למען פליטי דרפור היא חדשה כי התופעה חדשה. התעוררות למען הפלסטינאים, וגם למען המזרחים מהסכנים המדוכאים כל כך (ממש השוואה מתבקשת) היתה ועוד קיימת, ולא חסרות לה דוגמאות גם בקרב הבלוגרים של רשימות. ומה אתה עשית כדי לקדם מטרה כלשהי, מלבד ללעוג למי שמנסה לקדם מטרה אחרת?

  2. את יכולה לתת לי בבקשה דוגמא למאמר שכתבת בנושא הפלסטיני או המזרחי? אני אשמח לקרוא.

  3. לא רק שהתיאוריה שלך לא משכנעת, אלא שהיא גם פשוט שגויה עובדתית לאורך כל הדרך.

    ראשית, ההיענות הנרחבת של הקולוניאליסטים הציוניים היא באמת פרי דמיונך. לא רק שיש רבים שלא נענו, אלא שהרבה פאשיסטים יצאו מחוריהם כדי לכתוב תגובות ומכתבי שטנה.

    לגבי העדפת הפליטים על הפלסטינים – מי שמנהל את הקמפיין הרחב למען העובדים הזרים היא עמותת רופאים לזכויות אדם, שפועלת מזה 20 שנה ועיקר פעילותה היא למען פלסטינים.

    בקמפיין הספציפי של מחאת הבלוגרים מעורבים גם מזרחיים וגם ערבים (לא ספרתי כמה מכל מוצא, כי זה לא עניין אותי בשום שלב). יש ביניהם רבים שפעילים כל הזמן למען פלסטינים ואחרים שזו הפעילות החברתית הראשונה שלהם.

    גם אני עצמי קולוניאליסט קטן מאד, מה גם שאבותיי הגיעו לכאן לפני הרבה דורות – לא רק לפני הציונים אלא גם לפני רוב הפלסטינים. מבחינתי גם היהודים וגם הערבים הם כובשים.

    בשביל להלביש על סיפור הפליטים את הפוסט-מודרניזם הצרפתי צריך באמת אקרובטיקה מחשבתית לא קטנה, אבל חוששתני שהיא מיותרת, כי אין קשר בין מה שאתה אומר לבין המציאות.

  4. שוקי פשוט בא להסביר לך שהוא והחברים שלו (והנה, יש לו 2 חברים ערבים ועוד חבר אחד מזרחי שהוא אוכל איתם חומוס), התלבשו על איזשהו קמפיין שיזמה עמותה קטנה כדי למרק את המצפון שלהם.

    אז באו הוא, ואלי אשד, ועוד איזה כמה צפונים כמו חלי חולדנברג, וכמו שראית בטלוויזיה גם הצטרפו כל מיני רמת אביבניקים וכאלה מצהלה. בקיצור, הם מצאו אחלה הזדמנות למרק את המצפון.

    ומה גם ששוקי הוא דור 200 בארץ אז בבקשה אל תטיף לו כי הוא יטבח במי שבא לו, וכולם כובשים. העיקר תן לו חומוס.

    חוצמזה, הבנאדם לא אוהב צרפתים וגם אין לו מושג בפילוסופיה צרפתית, אז מה אתה משגע לו את השכל? יאללה, חומוס לפליטים!!!

  5. הבעת ספקנות כלפי אקט מסוים של הרוב (אפילו אם הרוב הוא – כמו במקרה הזה – כמה כותבים מהשכונה הוירטואלית) היא נוהג בריא ואף אמיץ. אלא שרצוי שיהיה בה, איך לומר, קצת בשר אינטלקטואלי ומוסרי. וזה לדאבוני לא ממש המקרה כאן.

    אגב דוד, אשמח אם תגיב לי בשמך.

  6. אני לא מבין בפילוסופים צרפתים, בעיקר לא בבודריאר, ליוטר, דרידה ופוקו ולמעשה גם על דקארט ורוסו לא שמעתי.

  7. למרות הרמיזה העבה שבתגובתך, אני לא נוהג להגיב לרשימות שאני כותב. אני גם לא נוהג להגיב לתגובות שאינן מתייחסות לטקסט.

    אם את רוצה התייחסות לעניין מסוים, אשמח אם תכתבי תגובה עניינית. אני מתקשה להתייחס לתגובות לא ענייניות.

    כל טוב.

  8. כי אני די גרוע בפילוסופיה. למשל לא הבנתי מה זה "סימולקרה", והאמת שקודם כול לא הבנתי איך לקרוא את זה, אתה יכול לנקד?

    עם שאר הדברים לא הסכמתי, למשל עם כל עניין סימולציית המלחמה (אולי אני לא מצליח לבקר את הסימולציה כי אני משתתף בה במילואים ביומיים הקרובים).

    אבל זה לא החשוב בעיניי. מה שחשוב לי זה שפתחת לי את הראש בשני כיוונים שלא חשבתי עליהם וגרמת לי לחשוב. על כך תודה.

  9. אתה חבר היסתדרות? יש במקום עבודתך ועד עובדים? כמה עובדי קבלן יש במקום עבודתך? האם אתה משאיר טיפ או דורש שעישלמו משכורת? האם אתה נוסע באוטובוס? האם כשאתה עובד שעות נוספות אתה דורש תוספת? מה מצב ועדי העובדים בצרפת יחסית לישראל? כל העיסוק הזה בבבלט העולמי הנו כמו הזרקה של הרואין לוריד. היכן אדון לאור ודומיו מדפיסים את העיתונים המלומדים הרדיקלים שלהם? בבתי דפוס עם ועד עובדים? האם גדעון לוי עמירה הס ושאר הליצנים שבתו פעם בחייהם? מתי הגאון שבתאי המזמר על ה…. של זיוה שעכשיו עבר לנקרופיליה דרש שב"הארץ" יהיה ארגון עובדים. יש לכם בכלל מראות בבית?

  10. מצד אחד יושבים להם הפלסטינים, נתונים למרותנו הפוליטית, הכלכלית והצבאית, ומצד שני חלקם הקיצוני טובח בנו כמו שועל בלול תרנגולות. אז מי צודק? לי כבר נגמרו התשובות.

    ביום שבו אריאל שרון עלה להר הבית וערפאת פצח באינתיפאדה נוספת; ביום שבו שלטונות ישראל גילו שערפאת מממן את הטרור מכספי הרשות – הפסקתי להאמין שיש עם מי לדבר.

    אומנם נכון הוא שמרבית הפלסטינים, שאינם לוקחים חלק בטרור, יושבים וסובלים בגלל זה; אבל הם גם לא בדיוק כבשים תמימות. אולי צריך לחכות עד שיפול פה מתקן גרעיני, ותשקוט הארץ 40 שנה.

    שנית – באשר לבודריאר ולסימולקרת המלחמה:
    כל מילה חקוקה באבן. כל עם צריך את האתוס שסביבו הוא מתאגד, ועם ישראל זקוק לסיפורי המלחמה, הדם והדמעות. לנצח תאכל חרב, נאמר במקורות, וכנראה שזה לא משנה אם זה יקרה במציאות או בסימולקרה.

  11. ולא צבוע פשוט לשבת בבית ולא לעשות כלום בכלל. לא נגד הכיבוש, לא בשביל הפלסטינים, וכמובן גם לא בשביל הפליטים.

  12. שלקרוא לאהוד ברק "מילושביץ'" הישראלי זה לא ממש מספיק. אולי תשקול לשנות את התואר ל"אייכמן" או אולי "היידריך"?

  13. פינגבאק: המבוקש מס' 2

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s