המצפון הקולוניאלי הישראלי קם לתחייה

במשך עשרות שנים מוחזקים במרחק של שעות נסיעה ספורות מתל אביב מאות אלפי פליטים. חלקם חיים במחנות זנוחים, מתפוררים, נעדרי תשתיות, חלקם האחר מתגוררים בתנאים סבירים יותר. לאורך עשרות שנים, המצפון הישראלי התעלם באופן מוחלט מהפליטים הפלסטינים. השיא נשבר באחרונה, כאשר מילושביץ הישראלי – שר הביטחון, אהוד ברק – החליט לערוך ניסוי בפלסטינים תושבי גטו עזה: הוא החליט לבדוק איך יכולים בני אדם במאה ה-21 לחיות ללא אספקת מים, חשמל, מוצרי צריכה בסיסיים ושירותים סניטאריים. המצפון הישראלי לא התעורר לחיים גם כאן. שהרי לאחר עשרות שנות קולוניזציה, חומת אפרטהייד אחת, כיבוש של 41 שנה, אינספור קרקעות מופקעות ורבבות רבות של קורבנות חפים מפשע, גם מצפון מפותח כמו זה הישראלי הופך לקהה.
 
לכן מה רבה היתה התמיהה ומה רבה היתה הפליאה כאשר עשרות יהודים רחמנים ניגשו לטפל בפליטים שנהרו אלינו מדארפור. המצפון היהודי הרגיש התעורר לפתע לנוכח אותם פליטים. אפילו האנרכיסטים הגיעו לסייע נגד כוחות המשטרה. יעל דיין ועיריית תל אביב הגישו סיוע, עובדת סוציאלית אחת התמוטטה מול מצלמות הטלוויזיה ומיררה שהיא "נשברת", ישראלים רחמנים נצפו מתארגנים כדי להגיש לפליטים אוכל ותרופות. מה קרה למצפון הישראלי? איך זה שלפתע נמצאו הרחמים האבודים בעם קשה העורף הזה? אפילו בעל יומן-רשת אחד, "בלוגר", נזדעק כדי לארגן "מחאת בלוגרים" בלתי-מתחייבת. ומובן שכאשר אין הדבר מחייב, בעלי מצפון רגישים במיוחד יכולים לזעוק עד לב השמיים. איך אומרת אמא שלי? "זה לא עולה כסף".

יעל דיין. מגישה סיוע

אך אין להתבלבל ולו לרגע אחד. שהרי לא המצפון הישראלי קם פה לתחייה אלא התודעה הקולוניאלית. הקולוניאליזם הישראלי אוהב את פליטי דארפור משום שהם – בניגוד מוחלט לקורבנותיו, הפלסטינים מזה והמזרחים מזה – אינם תובעים מהישראלים דבר. הם לא דורשים זכויות לאומיות, הם לא מבקשים הטבות כספיות, הם לא מוחים על גורלם, הם לא מעוניינים במדינה, הם לא חושקים בהגדרה עצמית, פולמוסים על תרבות, זיכרון ונראטיבים לא מעניינים אותם. הם בסך הכל רוצים לשרוד. הם מעוניינים במעט מזון, קצת תרופות, קורת גג וכמה מזרנים באיזשהו מקלט שאינו מוצף במים.
 
ואת זה הקולוניאליזם הישראלי אוהב. לזה, המצפון הקולוניאלי הישראלי מוכן להסכים. כמה היו הישראלים מעוניינים לראות את הפלסטינים מתבוססים במחנות הפליטים ומעוניינים אך ורק במזון, בתרופות, במזרן ישן ובשמיכה מחממת. כמה היו הישראלים רוצים לחזות במזרחים שולפים יד אל עבר המצפון הלבן, האשכנזי, הציוני, יפה הבלורית והתואר, ומתחננים לכמה תוספות תקציביות, להמשך פרויקט ההזנה בבתי הספר, לקצת תעסוקה בשכר מינימום. את זה הישראלי הלבן מוכן לתת, ובחדווה. אל תדברו איתו על הגדרה עצמית, רב-תרבותיות, היסטוריה ביקורתית, נסיגה מהשטחים הכבושים, פירוק ההתנחלויות, השקעה אמיתית ותוכניות ארוכות טווח. התחננו בפניו, היו כפליטי דארפור, בקשו ממנו קצת לחם ואקמול, ייללו ובכו כדי שיספק לכם מקלט על מדשאות גן עירוני מוזנח ורחב-ידיים בצפון העיר. זאת, הוא ייתן לכם. ובשמחה רבה.
 
כי הישראלים, אנחנו, אוהבים לתת למי שמתחנן על נפשו. אצלנו, הישראלים, אין זכויות. רק חובות. חובות כלפינו, כמובן. כי אנחנו היינו ונהיה לעד הקורבן. ונענה כל זר שיבוא לפתח ביתנו, בין אם זו הקנצלרית הגרמנייה שתישלח שוב לפנתיאון הקורבּנוּת הישראלי כדי שלא תעיז למתוח ביקורת על פשעינו בשטחי הכיבוש שברשותנו, ובין אם זה הפליט השחור מדארפור, שניתן לו מחסדינו רק לאחר שיתדפק על דלת ביתנו בתחינה ואנו נזרוק לעברו כמה מעות ונשקיט את מצפוננו הדואב, או נארגן "מחאת בלוגרים". לא פחות.
 
כי הקולוניאליסט הרגיש, הישראלי הטוב, אוהב את הקורבן שנושק למגפיו ומתחנן על נפשו. אל תדברו איתו על זכויות אדם ואזרח, על תרבות וערכים, על אפליה וקיפוח, על התנחלות ונישול. בקשו ממנו מזרן ושמיכה, לחם יבש, מעט גבינה, מים קרים וקצת אקמול, והוא יראה לכם מנדיבות-לבו.
 
בשולי הדברים
 
הבוקר נשמעה בכל הארץ צפירה בת דקה ומחצה. הסתקרנתי מאוד לצפות באנשים ברחוב. מה יעשו כאשר תישמע הצפירה? האם ינוסו לכל עבר? האם יימלטו למקלטים ציבוריים? האם תאחז בהם בהלה? שהרי לא נשמעה מזה שנים רבות צפירה ברחובות תל אביב. והנה, הפתעה. חיי היומיום נמשכו. הזקנה עם הסלים חזרה מהסופר המקומי, הספר מלמטה המשיך בתספורותיו, חנות האופניים הקטנה ניהלה את עסקיה כרגיל וב"ארומה" המשיכו המכורים לקפה להתגודד על ספלי הקפוצ'ינו.
 
בספרו "סימולקרות וסימולציה", כותב הפילוסוף ומבקר-התרבות הצרפתי המנוח, ז'אן בודריאר, על הסימולציה כניגוד לייצוג. לפי בודריאר, "הסימולציה עוטפת את מבנה הייצוג כולו כסימולקרה. להלן השלבים העוקבים של הדימוי: הוא השתקפות של ממשות עמוקה; הוא מסווה ממשות עמוקה ופוגע בטבעה; הוא מסווה את היעדרה של ממשות עמוקה; אין קשר בינו לבין ממשות מכל סוג שהוא: הוא סימולקרה טהורה שלו עצמו" (בודריאר: 12).

בהמשך מביא בודריאר את דיסנילד כ"דגם המושלם לכל סדרי הסימולקרות שהסתבכו זו בזו". היא "משחק של אשליות ופנטזמות" (בודריאר: 17).

ז'אן בודריאר

בשביל מה, תהיתי, היה בכלל צריך את הצפירה מחרישת-האוזניים בעשר בבוקר? מי בדיוק זקוק לסימולציה של מלחמה? מדוע הסימולציה המטורפת הזאת, שאף אחד חוץ ממדינות ערב השכנות אינו לוקח אותה ברצינות רבה, היתה צריכה בכלל להתרחש? את מי הסימולציה הזאת משרתת? ומדוע, לעזאזל, במדינה שאינה עומדת בפני שום סכנת מלחמה ריאלית, צריך להכניס כשבעה מיליון אישה ואיש לסדר-יום מלחמתי, ולו לכמה דקות?
 
החברה הקולוניאלית הישראלית זקוקה לסימולציית המלחמה בדיוק משום שהיא סימולקרה. אין שום קשר – הכרחי או מקרי – בין הסימולציה המלחמתית לבין המציאות, הממשות. הישראלים זקוקים לסימולציות מלחמתיות כדי להתאחד סביב הדבר היחיד שכונן אותם כאומה וששימש כדבק המחזיק אותם האחד קרוב לאחר לבל תתפרק זהותם. ישראל היא מדינה שבה המלחמה היא חלק מהותי מהזהות.
 
בודריאר רואה את הניסויים הגרעיניים כשיא הסימולציה: "לא האיום הישיר בהרס אטומי הוא שמשתק את חיינו, ההרתעה היא שמחוללת בהם את סרטן הדם" (בודריאר: 39). בפרפראזה על דבריו, לא האיום המלחמתי הוא שהורס ומכלה את חיינו הנורמליים כאן; תרבות-המלחמה היא שאוכלת בנו כסרטן קטלני.
 
יכולתי לרשום כאן דברים שונים; "מדינה חולה", "טירוף", "טמטום הדעת" ועוד. אולם אלה היו, מן הסתם, דברים רגילים, שגרתיים. מי לא יודע את זה ומי לא טורח להכחיש את זה מחמת סופר-פטריוטיזם? אולם לא ההגדרות הקליניות למצב הישראלי הן מה שחשוב אלא העובדה היסודית שאולי פעם אחת תפרוץ פה מלחמה ויקום מנהיג ערבי שיחליט לבחון את הזקפה הישראלית, ומשום סרבנות-השלום שלנו והסימולציות המטומטמות והמטמטמות שלנו, נשלם מחיר-דמים יקר.
 
אם יש דבר שיכול אולי לעורר את הישראלים הוא הרטוריקה האגואיסטית שמנסה לשכנע אותם כי מציאות שפויה יותר עשויה להגן במידה רבה גם על התחת שלהם. אלא שנראה כי הישראלים, שעברו לקח חשוב בקיץ 2006 ולמדו על בשרם כי לא לעולם חוסן, לא ילמדו מהראש אלא תמיד דרך בעיטה כואבת בתחת.

מראה-מקום ביבליוגרפי:

בודריאר, ז'אן 2007. סימולקרות וסימולציה. הוצאת הקיבוץ המאוחד