פילוסופיה

מחשבות על השואה בעקבות אגמבן

הקדמה

במהלך משפטו של אדולף אייכמן בירושלים, טבע הסופר יחיאל די-נור – הידוע בכינויו ק. צטניק – את הביטוי "פלנטה אחרת". התמוטטותו של די-נור מעל דוכן העדים לנוכח דמותו של אייכמן העצימה את התחושה ששררה אז בציבוריות הישראלית, לפיה השואה היתה אירוע מסדר אחר, אירוע מטאפיסי. הטענה שאושוויץ היתה "פלנטה אחרת" לא ביקשה רק לטעון שכל דיון באושוויץ חייב לקפל בתוכו הנחה לפיו האירועים שהתרחשו שם אינם ניתנים להבנה או לתפישה מלאה על ידי מי שלא ניצל ממחנות ההשמדה, אלא גם – ובעיקר – תבעה את הכרת השפה בדלותה. מושגים לשוניים אינם יכולים לחול באופן מדויק על אירועים מטאפיסיים, והתייחסות לאירוע מטאפיסי לא רק שמחייבת הכרה בסינגולאריות ובמעמדו העליון ביחס לאירועים פיסיים אלא גם תובנה יסודית לפיה שימוש בשפה ביחס לאירוע מטאפיסי הוא, במקרה הטוב, נכה ופגום.
 
מול תומכי טיעון "הפלנטה האחרת" של ק. צטניק, נמצאים תומכי טיעון "הפלנטה הלא-מובנת" דוגמת הפרופ' המנוח ישעיהו ליבוביץ' שביקש לראות בשואה מעשה ידי אנוש בלבד, שלא ניתן היה לחזותו, מן הנמנע כלל להבינו, ומשום כך הוא נעדר כל משמעות תיאולוגית ואמונית; השואה היא פשוט פלנטה שאין להבינה. אנחנו מסוגלים להבין אותה בדיוק כפי שאנו יכולים להבין את כוכב הלכת הנמצא רחוק מאות אלפי שנות אור מאיתנו. ליבוביץ' ראה בשואה "זוועה ללא משמעות וללא מובן" ואמר בראיון עם יונה הדרי-רמג' בסדרה הנודעת "בשתי אוקטבות" כי אי אפשר להפיק ממנה לקח. ליבוביץ' ציטט את וולטיר מספרו L’Ingénu משנת 1767, לפיו ההיסטוריה היא דברי ימי הפשעים והאסונות של האדם והוסיף כי זו אמת-חלקית משום שההיסטוריה היא גם דברי ימי המאבקים נגד אותם פשעים ואסונות. כלומר, ההיסטוריה היא היסטוריה של האדם שנלחם נגד הבלתי-מובן.
 
לכאורה, בין שתי הגישות שורר ניגוד משום שבעוד שק. צטניק מכניס לתפישת השואה מימד טרנסצנדנטי, הרי שליבוביץ' רואה אותה כאירוע מאוד "ארצי". יחד עם זאת, המשותף הן לליבוביץ' והן לק. צטניק הוא רב על המבדיל. מדובר בניסיון לטעון כי אותה "פלנטה" או אותה "זוועה" נמצאת מחוץ לתחום ההשגה האנושי; בין אם היא אירוע מטאפיסי ובין אם היא "רק" זוועה אדירה, הרי שהניסיון האנושי למצוא היגיון או מובן במרחב הדיון הנוכחי – של בני האדם – איננו מן האפשר.
 
ההשקפה ההיסטורית שהפכה לנחלת רוב היהודים הבוחנים את השואה, ורוב אלה המצדדים בישראל ללא בחינה או ראייה ביקורתית את תולדותיה, נעה בין זו של ק. צטניק לבין זו של ליבוביץ'. את השואה "אי אפשר להשוות" לשום אירוע אחר מכיוון שהיא בלתי-מובנת ובעלת מימד של טרנסנדנציה; בשואה יש מימד של קדושה מטאפיסית, השואה מצויה מעל השפה, וחשוב לא פחות: השואה היא אקסקלוסיבית ליהודים לא רק בשל היותם קורבנותיה הראשיים אלא גם מבחינת היותם בעלי-הזכות היחידים לדבר דיבור פוליטי ופילוסופי על השואה. השואה הפכה, אם כן, לא רק לאירוע מטאפיסי ועל-לשוני, אלא גם לאירוע היחיד בתולדות ההיסטוריה שהזכות הישירה לעסוק בו שמורה אך ורק לקורבנותיו ולמי שטוען להיות מייצג קורבנותיו. במובן זה, לראשונה מתרחש בתולדות האנושות אירוע מטאפיסי, על-לשוני, בעל מימד של קדושה, שהדיון בו עובר דרך קיבוץ אנושי מסוים אשר תפישתו ההיסטורית-פילוסופית את האירוע משמשת כמעין פילטר מסנן את מי שיכול לשמש בן-שיח (מי שמסכים לנראטיב המטאפיסי) ומי שאיננו יכול (המסרב להסכים).
 
מאמץ לחשוב חשיבה חילונית ואנ-פיזית (מיוונית, en – בְּ, physica – הפיזי) ראוי שישאל האם במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה השואה או שואה: האם השואה – Holocaust – כלומר האירוע ההיסטורי שמתבסס על הנראטיב היהודי-הציוני המושל היום בכיפה – התרחשה; או שמא התרחשה שואה – holocaust, אירוע היסטורי-ארצי של רצח מתועש, מכוון ומתוכנן.
 
שאלה זו איננה מנסה כלל לחלוק על התיאור ההיסטורי, העובדתי, של האירועים שהתרחשו על אדמת אירופה; תאי הגזים, המשרפות, הרצח התעשייתי וההמונים, הטבח בנשים, ילדים וזקנים, ההתעללות במיליוני בני אדם חפים מפשע, נטולי זכויות אזרחיות ופוליטיות – כל אלה ועוד הם מאפיינים חשובים המכוננים יחד את רצף האירועים הטראגי, הזוועתי, הנורא והרצחני שמכונן את שואת יהדות אירופה. שאלה זו מנסה לברר את התשובה איזה אירוע היסטורי התרחש באירופה – שואה או השואה באופן שאיננו מערער, כפי שטוען אגמבן, על העובדות ומקבל אותן ככאלה שהתבהרו דיי הצורך.
 
מאמר זה מתבסס במידה רבה על ספרו של ג'ורג'יו אגמבן, מה שנותר מאושוויץ: הארכיון והעד (הומו סאקר III) (רסלינג 2007, תרגום: מאיה קציר), וכן על הספר Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life מאת אגמבן (הוצאת אוניברסיטת סטנפורד 1998, תרגום לאנגלית). זהו ניסיון לתת תשובות לשתי השאלות ששאלתי באמצעות קריאה ביקורתית מסוג מסוים באמצעות פילוסוף ביקורתי. אין משמעות הדבר כי אלו התשובות שאגמבן היה נותן ואף לא ניסיון לבאר את ההתייחסות של אגמבן לשואה. הקריאה האגמבנית שלי היא סובייקטיבית לחלוטין. אין זה מאמר אקדמי, לא כל שכן עבודה אקדמית סדוּרה, אלא הרהורים ביקורתיים אישיים שלי.

ג'ורג'יו אגמבן

הטוטאליות האנושית של אושוויץ: המוזלמן

השיח המוסדר על השואה מתמקד בעיקר בדמותו של הניצול. בספרה האומה והמוות, כותבת ההיסטוריונית עדית זרטל כי הניצול הוא "חי-מעבר; מי שחי מעבר לסף, לגבול של החיים, מי שממשיך לחיות אחרי 'זמנו', אחרי מאורע שהיה אמור לשים קץ לחייו… הוא שריד שלא מן העולם  הזה… הוא מקיים יחס אינטנסיבי – שמצב-קץ ומבחן קיצוני מגדירים אותו – עם המתים… הניצול ממשיך לחיות, בעוד שלפי כל מדד סבירות היה צריך להיות מת" (זרטל: 81-82). זרטל מצטטת את דויד רוסה, ניצול שואה שכתב ספר בשם "ימי מותנו", שמגדיר את הניצולים – ובתוכם את עצמו – כ"רוחות רפאים" (שם: 83).
 
הניצול מבטא את המימד האנושי של הקטסטרופה. הוא לא מסוגל לבטא את כוליותה בהינתן שהיחידים שיכולים להתייחס למרחב הווייתה הכללית של השואה הם המתים. עדי אופיר טוען בספרו לשון לרע כי "ההתנסות במקומות הקטסטרופה, גם של הקורבנות וגם של הרוצחים, במקומות שאפשר להבחין בין אלה לאלה, היא תמיד התנסות בגבולות האנושי" (ההדגשה במקור. אופיר: 349). "לא על-אדם ולא תת-אדם, לא אל, לא חיה ולא מפלצת, אלא תמיד רק עוד סוגי אדם… מקומות הקטסטרופה מייצרים סוגי אדם חדשים, סוגים חדשים או מתחדשים של ישנוּת אנושית. וזו התנסות שנראית על גבול האנושי מנקודת מבטנו, אנחנו, כל אלה שכבר לא, עדיין שם" (שם).
 
מתוך נקודת המבט הרואה את אושוויץ כמקום אנושי להחריד, מביא אגמבן בתחילת ספרו את הדוגמא הממחישה את "האזור האפור" שהתקיים באושוויץ, דוגמא שהביא פרימו לוי מדבריו של אדם שנכח במשחק כדורגל – בשעת "הפסקת עבודה" – בין כדורגלני האס. אס. לבין כדורגלני הזונדרקומנדו. "משחק זה, רגע קצר זה של נורמאליות", טוען אגמבן, "הוא-הוא הזוועה האמיתית של המחנה" (אגמבן: 44). אגמבן מבקש להבין את השואה. הוא מסרב לקבל את ההאשמה שהאשים אותו פלוני בעקבות מאמר שפרסם בעיתון, לפיה אגמבן ביקש באמצעות ניתוחיו "להרוס את אופיו הייחודי, שאינו ניתן לביטוי מילולי, של אושוויץ" (שם: 50).
 
בטיפול שלו בסוגיית העדות, המהווה נדבך מרכזי ומהותי להבחנה שאני מבקש לערוך בין השואה לבין שואה, מטפל אגמבן באמצעות מושג הדיפרנד של ליוטאר בפרדוקס הלוגי של העדות על תאי הגזים וטוען כי כל עדות של "מה שנשאר", ככותרתו של הספר, מכילה בתוכה לאקונה – חסך, היעדר – משום שמי שהיה עד לתאי הגזים ולא הומת לא יוכל לעולם להוכיח למכחיש השואה, לכופר, שהתא המית, היות שאילו היה מתנסה בטענה שתא הגזים ממית – לא יכול היה להעיד. מותו היה בבחינת סיכול אפריורי של עדותו. העדות מספקת לא רק את המימד האנושי אלא גם את חלקיותו.
 
הפגם היסודי שנמצא בעדות, הלאקונה המצויה בה, מובילה את אגמבן להתחקות אחר מושג המוזלמן. העדות מכוננת פרספקטיבה חשובה וחלקית אלא לא טוטאלית. היא מצליחה להאניש את הדיון על אושוויץ, ולכן מצוינת כאבן דרך בדיון על קדושת השואה וכבלתי-יכול למצותה. המוזלמן מצליח לבטא את השואה במימדיה האנושיים הטוטאליים בשל דמותו: המוזלמן היה מי שלא נראה, הנמצא על הגבול שבין אנושיות ולא-אנושיות, המת שחי והחי שנחשב כבר למת, מי שכולם יודעים מיהו אך קיומו האנושי מוכחש, מי שאיבד כל התייחסות לחיים – בראש ובראשונה התייחסות אמוציונאלית. מבחינת המוזלמן, ערכים כמו כבוד, הוגנות, הערכה, אנושיות, כבוד-עצמי וכיוצא באלה, איבדו מערכם. המוזלמן היה על קו התפר שבין האנושי – הוא נותר בחיים – לבין המת – חייו היו פעילות ביולוגית טהורה שחסרה את מימד האנושיות (נמצא גם בדיון של אגמבן על עצם חייו של ההומו סאקר. Agamben: 136-139). המוזלמן נמצא באופן קבוע על קו התפר הדק שבין החיים לבין המוות. אפילו לא ברור אם מותו הוא אכן מוות (דיון מעניין וקצר בשאלת מות המוזלמן נמצא אצל אגמבן: 88). באושוויץ המוות נשחק, החיים התישו אותו, הניגוד האונטולוגי בינו לבין החיים התפורר, ולעיתים זירוזו, החשתו, מימושו בטרם עת באמצעות התאבדות, ביטא את הניסיון האפשרי האחרון להנגיד מחדש חיים למוות, להגדיר חיים באמצעות סיומם.
 
המוזלמן, באורח כמעט פרדוקסאלי, אולי אפילו מקומם, יצא מחוץ למעגל ההכרעה, נפלט כלל מחוויית המוות השחוּק. היותו לא-חי/לא-מת הופכת אותו במידה רבה גם לעד ה"שלם", זה שבעדותו לא פעורה לאקונה. המוזלמן, שהתקיים מחוץ לרגעים ה"נורמאליים" של המחנה ומחוץ לרגעים ה"בלתי-נורמאליים" שלו, שמותו וחייו לא נחשבו בעיני הניצול ובעיני התליין, שמותו היה חסר ערך בעיני הקורבן וחייו לא היו חיים בעיני המקרבן, הוא הפרדיגמה האתית של אושוויץ.
 
המוזלמן הוא הפרדיגמה האתית של אושוויץ מכיוון שהוא יצירה מעשי ידי אדם שחורגת מההתייחסות האנושית להנחת-היסוד לכל אתיקה – החיים, ולפרולגומנה לכל היעדר אתיקה – המוות. המוזלמן הוא העדות השלמה, המוחלטת, למה שקרה באושוויץ משום שהוא חמק מגבולות השפה, מאחר שהוא ביטל את ההבחנה בין הוויה לבין אין, מפני שהוא טישטש אפילו את ההנגדה היסודית בין מוות לבין החיים. המוזלמן מאפשר להבין מה היה באמת באושוויץ מכיוון ששפת העדות זרה לו; בתפר שבין מוות לבין חיים, המוזלמן התקיים באמצע. הקיום הזה כשהוא לעצמו מצליח להמחיש כי השקיעה חזקה מההישרדות ביכולתה לשקף את הזוועה. חוסר אנושיותם של השוקעים הוא הביטוי לאנושיותם של התליינים, של הקורבנות, של המתעלמים, של נותני-הפקודות, של הנשרפים, של הניצולים, של הנחנקים בגז, של הפקידים, וכן הלאה. המוזלמן מצביע על אנושיותה המוחלטת של שואה שהצליחה מתוך התרחשותה לטשטש את הגב
לות בין חיים לבין מוות ולקיים קיום-שעל-התפר בין חיים למוות. המוזלמן הוא מעשה ידי אדם. כמו ההומו סאקר, שנידון למוות אך לא הוצא להורג, שנמצא מחוץ לחוק האנושי והאלוהי (Agamben: 73), המוזלמן מראה מומנט באירוע או בתקופה ההיסטורית שבאמצעותו ניתן להבין דבר-מה ביחס לאותה תקופה.
 
עדי אופיר מטעים כי "…בעניין אושוויץ, ואחרי אושוויץ, אסור בשום אופן להיכנע לפיתויים של קדושה. אושוויץ היתה מן העולם הזה. אושוויץ היתה מקום ממערב לקרקוב, מדרום לקטוביצה… היא היתה אתר-מתקן שהופעלו בו טכנולוגיות מוכרות של ניהול מרחב, של מיון וניהול בני אדם… היא היתה שילוב, בלתי אפשרי לכאורה, אבל רק לכאורה, בין בית מטבחיים לבית זיקוק, בין מחנה שבויים למפעל תעשייתי… מוכרחים לחשוב את אושוויץ על כל הרצפים האלה גם יחד, גם אם בכל רצף יתברר שאושוויץ ממוקמת בנקודת קיצון, שהיא מבטאת שיא במה שהרצף מודד…" (אופיר: 352).

המחנה כ-nomos של המודרני: תפקיד המוזלמן
 
המוזלמן, בהמשך לקו המחשבה של אופיר, מחלן את אושוויץ משום שהוא מציג עדות אנושית טוטאלית. כשעדי אופיר טוען כי "לחלל את השם אושוויץ פירושו לנסות להבין את אושוויץ כמו כל מקום-קטסטרופה אחר" (אופיר: 355), הרי שהמוזלמן הוא החילול המושלם.
 
דמותו של המוזלמן הופכת את ה-שואה (holocaust) לעניין קונקרטי. אולם מה בנוגע למציאות האנושית ששררה שם בכללותה? כיצד ניתן לתאר את המציאות הכאוטית מזה והסדורה מזה של המחנות? אגמבן מבקש להבהיר כי מה שהתרחש במחנות חורג מהמושג היורידי, המשפטי, של הפשע; במחנה התרחשה הבלתי-אנושיות המוחלטת ביותר שהתגשמה עלי אדמות. "זה מה שנחשב בניתוח אחרון, עבור הקורבנות כמו גם שהגיעו אחריהם", כותב אגמבן (Agamben: 166).
 
אולם את הבלתי-אנושיות אפשר לנתח רק מתוך נקודת מבטה של האנושיות. אגמבן מבקש לנתח את המצב הפרדוקסאלי של מחנה הריכוז כ"מרחב של חירום" (space of exception). המחנה נמצא מחוץ לסדר היורידי הנורמאלי אולם בו ממומש גם – ושימו לב למשחק המילים הנוצר – מצב חירום (state of exception) כאשר הריבון כבר איננו מגביל את עצמו יותר; הריבון קובע את הסיטואציה ועושה זאת כתוצאה מהכרזתו על מצב חירום. במחנה, כפי שכבר טענה חנה ארנדט, "הכל אפשרי" (Agamben: 169-170). במחנה החוק לא רק מושעה אלא שחוק ועובדה (law and fact) מתבלבלים. במחנה מתבלבלים הגבולות שבין פנים וחוץ, כלל וחריגה, זכויות והגנה משפטית אינם תקפים עוד.
 
לפי אגמבן, הטשטוש שקיים במחנה מסמן את המרחב הפוליטי של המודרניות (Agamben: 174-175) כאשר מדינת הלאום נכנסת למשבר מתמשך כחלק מהעירוב שבין הפוליטי לבין הביולוגי. אני לא ארחיב עוד בנושא, משום שבהמשך לרציונל המחשבתי שמפעיל אגמבן ושמניע אותו להתפתח הלאה בכיוון של ניתוח המשבר של המודרניות והשימוש בעולם המונחים ובתיאוריה על הריבוני של קארל שמיט, ברצוני לטעון את הטענה הבאה.
 
האפשרות להבין את המחנה כפרדיגמה של המודרניות ניתנת לכדי מימוש לא רק באמצעות הבלבול ששורר במחנה, הנורמאליות הבלתי-נורמאלית של מצב החירום, נורמאליות בלתי-נורמאלית שמגיעה לשיאה במשחק הכדורגל שמתאר אגמבן ב"מה שנותר מאושוויץ", אלא גם באמצעות דמות המוזלמן. היכולת ליצור מוזלמן היא אפשרות שלא היתה קיימת באופן היסטורי במסגרת מערכת המונית לייצור והפצת רעות. אגמבן טוען כי:
 
If we apply this statement to the Muselmann quite literary… then we can say that he moves in an absolute indistinction of fact and law, of life and juridical law, and of nature and politics (Agamben: 185)
 
המוזלמן איננה "רק" סימפטום של אותו סדר ואיננו רק הולך לפי קווי המתאר של סדר זה. הוא הביטוי המוחשי והקיצוני לכך שסדר זה מחייב חשיבה מחודשת על אתיקה, שהוא מייסד אפשרות לטשטוש מסוכן בין חיים למוות, שהוא מסמן של מצב אנושי חדש, פרי מעשה ידי אדם. המוזלמן הוא אות האזהרה של הסדר החדש שהגיע עם התמוטטות המודרנה, של תקופה היסטורית חדשה לחלוטין של אחרי-המודרני שנגוע כולו בכתמיו של המודרני. המוזלמן משחק תפקיד אונטולוגי חשוב בהבהרת אופי התקופה, סכנותיה ובעיותיה. המוזלמן, שקיים בדארפור וקיים באושוויץ, שנראה בטלוויזיה בקבוצות אך למעשה כלל איננו נראה, שכבר איננו מגיב לגירויים חושניים, שהניצוץ בעיניו אבד. המוזלמן המודרני, מוזלמני מחנות הריכוז, ההשמדה, הפליטים והעבודה, הוא לא רק אות אזהרה חמור ביחס לתקופה אלא עדות אנושית ללא הבעה ונטולת מילים המלמדת על אנושיותה המוחלטת של התקופה. בקיומו צועק המוזלמן: אני מעשה ידי אדם.
 
המוזלמן מגלם את מצב החירום בכך שהכל כבר נעשה לו; הוא אדיש כלפי המצב הקיומי משום שמצב החירום העביר אותו אל עבר קו התפר של לא-חיים ולא-מוות. הכנסת החיים הביולוגי לפוליטי ועירובם, הוא המקום שבו אפשרות יצירת המוזלמן היא מיידית ובמסגרת מקום מתועש והמוני. המוזלמן ממחיש שהמודרניות מגיעה לשיאה ולמיצויה בעצם יצירתו ומפנה אצבע אל אלה שבראוהו.
 
עדי אופיר מבהיר כי "מנגנון ההשמדה מייצר צורות חדשות של סבל: הסבל בדרך לחיסול. זה סבל שאי-אפשר למצותו באימת המוות, בתחושת האובדן הגמור, של החיים הפרטיים, של חיי הקרובים והיקרים ושל עולם-החיים כולו" (אופיר: 363). אולם מנגנון ההשמדה המודרני שמתמצה במחנה מצליח ליצור את מה שמעבר לצורות החדשות של הסבל. המוזלמן הוא מעבר לאימה, לתחושה, לדאגה. הוא מלמד על סדר אנושי חדש.
 
השואה שלא התקיימה
 
הניסיון לשוות מימד מטאפיסי-סינגולארי לשואה (holocaust) והמאמץ לייחדה אך ורק לתחום דיון השמור לעם מסוים, היהודים, בצד השימוש במונחים תיאולוגיים דוגמת "קדוּשה", הוא הכחשת שואה. השואה (Holocaust) כנרטיב מטאפיסי היא אירוע שאיננו מכחיש את הלאקונה שנמצאת בעדות, לא כל שכן את פגמיה. השואה מנצלת את העדויות; העדויות יכולות לספר סיפור אך לא את כל הסיפור. עדויות של אנשים על המוות אינם יכולות לתאר את המוות או להסביר מה חשו המתים במותם. הן יכולות לתאר את ההתרחשות שהובילה למוות. הן מספרות את סיפורו של מי שיכול לספר. אולם העדים שקולים למי שטוענים שראו חללית מהחלל החיצון נוחתת בחצר ביתם. הם היו עדים למשהו גדול מהם. עדויותיהם חלקיות כי אין להם יכולת לתפוש שקרה משהו "גדול מהם". עדויותיהם מבטאות סינגולאריות מטאפיסית של אירוע; הם בסך הכול סימפטומים.
 
לעומת זאת, בהסתמכו על העדויות ובשימוש בדמות המוזלמן, נרטיב של שואה מבקש לספר סיפור אנושי ומטריאלי, הו
סיפור אנפיזי: התרחש אירוע אנושי שנגרם על ידי בני אדם לבני אדם אחרים. שואה היא אירוע שמתאפשר באמצעות הבלבול בין החוק לבין העובדה במחנה, באמצעות מצב החירום שנקבע על ידי הריבון והופך אותו לכל יכול. שואה היא אירוע אפשרי בעידן שבו היות-ריבון הוא היות בעל יכולת להכריז על מצב חירום, כפי שאמר קארל שמיט במימרתו המפורסמת בספרו "תיאולוגיה פוליטית". מכיוון ששואה נעשית על ידי אדם לאדם היא רעה שיש להיאבק בה, להביא לסיומה, לסכלה מבעוד מועד.
 
נרטיב השואה (Holocaust) מוציא את ה-שואה מתחום הדיון ההיסטורי, הסוציולוגי והפילוסופי אל עבר זה התיאולוגי. אירוע שאין להשוותו לאירועים אחרים, אירוע על-היסטורי שמקבל ייחודיות מטאפיסית, הוא אירוע שגדול מעדיו ומקורבנותיו. זה אירוע שבו המוזלמן הוא לא-אדם – לא לא-חי ולא-מת – משום שקיומו נתפש כטריוויאלי. מכיוון שהוא מתעלם מהמוזלמן, הוא מסתפק בעדויות. ההסתפקות בעדויות, על הלאקונות שלהן, מעידה כי האמת גם כך לא נמצאת באנשים. היא גדולה מהם. היא מטאפיסית. הסינגולאריות של האירוע טוענת שמן הנמנע להשוות, שחלקיוּת הדיבור על המאפיינים והתופעות של האירוע היא מובנת והכרחית נוכח גדלותו. המוזלמן מפריע להשואה משום שהוא מוריד אותה אל התהום בו האדם מדדה על קו התפר שבין חיים למוות, או שבין ה-לא-חיים לבין ה-לא-מוות, ולכן הוא מסולק מתחום הדיון. כעד המושלם, עדותו מערטלת את השואה ממלבושיה המטאפיסיים-סינגולאריים ומשיב אותה לחיק ההיסטוריה, הזמן, הפוליטיקה.
 
המוזלמן מוכיח שהשואה לא התקיימה. המוזלמן מכחיש את ה-השואה. הוא מכחיש אותה משום שהוא לא-קיים ולא-לא קיים, לא-לא נוכח ולא-לא נעדר. קיומו הוא אפירמציה ל-ה-שואה. הוא מאשר את קיומה של שואה כל פעם מחדש; הוא מצליח להצביע על אמת, על קיום בגבולות החלל והזמן, הוא מנכיח בתודעה את ההיסטוריות של האירוע.
 
המשמעות המיידית של חיוב קיומה של שואה באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה היא מחויבות להיות התליינים והקורבנות בני אנוש, אך בה במידה גם לקיבוצים אחרים שסובלים וסבלו ממעשים שעשויים לדמות בחומרתם לשואה (to holocaust). הכחשת השואה וחיוב קיומה של שואה הוא מאמץ הומאני ראשון במעלה לא רק למאבק המתמשך במכחישי שואה אלא גם לניסיון להבנת התקופה ומאפייניה ולמאמץ לכונן פוליטיקה הומניסטית.
 
התרומה המיידית של נרטיב השואה היא הכחשת שואה וככזה הוא מהווה פרויקט אנטי-הומניסטי. בהיותו נרטיב שנע בין המיתי לתיאולוגי, הוא מספר בדותה היסטורית; הוא קיים כספרות ענפה של תיאולוגיה פוליטית המתבססת על מושגי קדושה, סינגולאריות ומטא-פיסיות (כאופציה היסטורית, ה-meta כאפשרית ביחס ל-physica פוסלת מלכתחילה דיון היסטורי קונקרטי כשמדובר באירועים היסטוריים פרטיקולריים). הוא מנסה להפוך את עצמו לנרטיב היחיד האפשרי באמצעות טרנספורטים אוויריים של בני נוער יהודים אל אושוויץ, 53 שנה לאחר סיומה של שואת בני עמם. בנסותו לעשות כן, הוא משיג את מטרתה ולכן גם מצליח, מבלי משים, לזכות את התליינים המקוריים. הם השתתפו באירוע גדול מהם ועל בניהם ובני בניהם מוטלת החובה לדקלם נרטיב מסוים ולשלם כספים.
 
שלילת השואה היא הכרחית לא רק להבנת האירועים שהתרחשו אלא גם להבנת האירועים ההווים ולאירועים שעשויים-להיות. הבנת האנטי-הומניזם שבנרטיב השואה מחייבת בני אדם המבקשים לפעול למניעת ייצור והפצת רעות לחשיבה חילונית והומניסטית בעידן של ריבונות בה מנגנוני השמדה המוניים ורציחות מתועשות מתרחשות מתחת לאפם של בני אדם המתקשים לשים אליהם לב בהיעדר משמעויות מטאפיסיות ותיאולוגיות שמושכות את תשומת לבם.
 
ביבליוגרפיה
 
אגמבן, ג'ורגיו (2007). מה שנותר מאושוויץ: הארכיון והעד (הומו סאקר: III), רסלינג, תל אביב
 
אופיר, עדי (2000). לשון לרע: פרקים באונטולוגיה של המוסר, עם עובד ומכון ון ליר, ירושלים ותל אביב
 
זרטל, עדית (2002). האומה והמוות: היסטוריה, זיכרון, פוליטיקה. דביר, אור יהודה
 
Agamben, Giorgio (1998). Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life, Daniel Heller-Roazen (tr.), Stanford University Press, California

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “מחשבות על השואה בעקבות אגמבן

  1. בסרט תיעודי בכרטץ 8, עמד ניצול גטו ורשה ליד מצבה לזכר המרד בגטו, ודיבר עם גרמנים שעברו שם בסיור. לבסוף הוא שאל אותם: אז מה אתם אומרים על השואה?

    זה מה שאני שונא! אותו אדון, מכובד ככל שיהיה, עומד שם, ובטונים של מורה בכיתה א', מצפה שהתלמידים ירקו את התשובה הנכונה (ויש רק אחת כזו – הוי, זה היה אירוע נורא!).

    סטאלין שחט בין 8 ל-10 מיליון איש בשנתיים, ואנחנו לא שומעים ציוץ. ברואנדה נטבחו מיליון איש בחצי שנה – ואין לכבודם שום טקס. רק אנחנו חושבים שה-שואה היא רק של ה-יהודים, ושאין שואות אחרות בעולם.

    את הסיפורים של סבתא שלי, איך היא שרדה את מצעד המוות של אושוויץ עם גזר אחד ביד – אני לא אשכח. אבל לצערי הרב, לעשרות ולמאות הסיפורים הללו יש גם מחיר. כשדוחפים משהו לגרון עוד ועוד, סופנו שנקיא (http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1066523).

  2. ודאי שיש טקס לזכר הנרצחים ברואנדה. ברואנדה. לעומת זאת אין עורכים שם טקס לזכר השואה היהודית.

    יש טקס לזכר השואה הארמנית – בארמניה. לעומת זאת, אין בארמניה טקס לזכר חללי רצח העם ברואנדה, או לזכר שואת היהודים.

    המגמה ברורה?

    ההבחנה בין האסונות של עמך לאסונות של עם אינה שוללת את קיומם של אסונותיהם של האחרים, ואינה מבטלת את קווי הדמיון בין האסונות כולם.

    השואה היא ללא ספק עניין אנושי וארצי, שעשו בני אדם לבני אדם על כדור הארץ. הביטוי "פלנטה אחרת" מתייחס להבדל הבלתי-נתפס בין החיים במחנות ובין החיים בכל מקום אחר.

    השואה היא מאורע ייחודי, כפי שמאורעות היסטוריים גדולים (למשל – מלחמת העולם השנייה עצמה) הם ייחודיים. שדבר מה הוא ייחודי – אין פירוש הדבר, שהוא לא ניתן להשוואה לדברים אחרים. היא מצויה בקצה הסקאלה של מאורעות מסוגה, אך לא מעבר.

  3. חוסר אנושיות. אין שום סיפור בעולם שחוזר באמת ובתמים על עצמו. רק אם המשמיע הוא דור שלילי אדם -מכונה חסר אנושיות והשומע הנו דור שלילי דור מכונה חסר אנושיות זה חוזר על עצמו עבור בני אדם שום סיפור ששמעת בגיל 10 אינו דומה לאותו סיפור בגיל 15 דור שלילי לא יבין זאת.כנ"ל שום תפילה ושום חוייה אנושית אפילו לא נשיקה או לטיפה או חריקת דלת. וודאי שלא הגדות השואה. אכן דור שלילי הנו חסר אנושיות לדוגמה: מליוני נוצרים בכל מיסה שומעים אותו דבר ועוברים אותה חוויה, כביכול – ראה לעיל, ומעטים מדברים על בחילה או הקאה. מיליוני בודיסטים בגרסה הטיבטנית חוזרים וחוזרים על אותה מנטרה ואיש לא מקיא או מעטים מאוד מקיעים. בכוונה איני מזכיר יהודים ותפילותיהם. בעיית דור שלישי הוא שהוא איבד כל רגישות אנושית ורק רוצה שישעשעו אותו, יגוונו את חייו ובכלל הוא בכלל רוצה הכל חדש מבריק ולא משומש. הוא ינו אנושי.

  4. מתוך דברים שכתבתי בעבר:

    אין שום רע בלזכור אבל לעשות מזה סימפוזיון תמידי רב-שנתי? לחפש איזה עוד בנק הולנדי שאולי הגיע אליו כסף של יהודים ולעשות עוול לאלפי אירופאים שכלל לא קשורים לעניין? אני שונא את הרדיפה התמידית הזו אחרי אשמים. אין לזה קץ, ולא יוצא מזה שום דבר טוב. רדפנו אחרי נאצים משך 50 שנה וחלקם קיבלו את המגיע להם; עד מתי? הרי מרבית הנאצים כבר לא חיים…

    עד מתי נמשיך לאיים על אירופה בתביעות פיצויים? סקרים מראים שהגרמנים של היום סובלים מרגשות אשם על מה שעשו קודמיהם ליהודים – האם זה מה שאנו רוצים? שיפחדו מאיתנו? שישנאו אותנו? שיראו בנו עלוקות שרק מחפשות עוד וריד למציצת דם? אנחנו כל כך להוטים למצוא עוד אשמים עד כי התחלנו לחטט בבשר החי של עצמנו ושל אלו שאנו מחשיבים לידידינו.

    כנראה שתסביך הקורבן היהודי לא פס מן העולם ובשמו אנחנו מוכנים לעשות חוכא ואיטלולה מכל מי שרק יעז לפצות את פיו… ככלל אין לי שום טענה כנגד אי-רציונליות, אבל כשהיא הופכת לכלי ניגוח שבאמצעותו אנו מטילים את זעמנו על אחרים, יש בכך טעם לפגם.

  5. מה הקשר בין זיכרון השואה לתביעות פיצויים?
    מדוע תביעת פיצויים זה עלבון? האם תביעת הערבים הפלשתינים לפיצויים היא עלבון.האם תסביך הקורבן היהודי הוא תסביך או רגישות היסטורית. האם כל הגרמנים סובלים רגשות אשמה כל הזמן?
    מדוע מי שהוא חושב שכל יום השואה הנו תופעה לא רציונלית
    ובשביל לשים גם את עצמי בפרופורציה. האם העובדה שהירשנזון, שואן מקצועי מוכח, הנו שר אוצר גנב ותחשבו על זה שר אוצר גנב, באמת. ובכן האם העובדה שהוא גנב ושואן מקצועי מבטלת או מקטינה את השואה?? ?

  6. ראוי לציין כי במועד מאוחר יותר הוא שינה את עמדתו בנוגע ל"פלנטה האחרת" וטען כי אושוויץ התקיימה דווקא בעולמנו שלנו, על ידי בני אדם, ומכאן סכנת הישנותה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s