פילוסופיה

אחרי מותך: דברים אחרונים לסבא

דברים שנישאו בהלווייתו של סבי, ר' לייב (אריה) פיירמן זצ"ל, 1923-2008

ואף על פי כן

…און מיר, וואס שטייען ביים סוף א תקופה, וואס האט פארשווענדט
                                                         אונדזערע מעגלכקייטן,
און אויפן שוועל פון א תקופה, וואס שפילט האפערדיק מיט אונדזערע
                                                                            אוממעגלעכקייטן –
צי מעגן מיר דערגיין א סך-הכל?
די אנהייבן, וואס פארשעמען די מאנסטערס פון טפלות
בעת עס שפילן ארום הויז ניגונים פון לצים,
און עס זשומען בינען און ציען פון בלומען
גאלדענעס זאפט, גלייך ס'וואלט נישט צאפלען אין הארצן די מורא,
גלייך ס'וואלטן נישט טומלען זיך שטערן מסוכן ארום דער לבנה –
פון עבודה-זרה די שטערן, מעשי ידיהם איבערן עמק הבכא
וואס קען זיך נישט ווערן.
 
און אונדזער דור האט אלע טרערן אויסגעוויינט…
 
ואף על פי כן, לייכט א שטערן, אן עכטער,
און עס הערט געלעכטער פון קינדר.
ואף על פי כן.
 
(מלכה לאקר, לידער, הוצאת אוב זעפ, תל אביב, עמ' 191)
 
תרגום:
 
…ואנחנו, העומדים בסופה של תקופה, שבזבזנו את יכולותינו,
ועל סיפה של תקופה, המתגאה לשחק בקוצר ידינו –
הנוכל להגיע לסיכום?
ההתחלות, המביישות את מפלצת הטיפלות,
שעה שמתנגנים מסביב ניגוני הלצים,
ודבורים מזמזמות ומוצצות מן הפרחים
את צוף הזהב, ממש כאילו לא פירפר הפחד בליבן,
ממש כאילו לא סאנו עד סכנה סביב ללבנה –
כוכבים של עבודה זרה, מעשה ידיהם מעל לעמק הבכא

לא יכלו להיות.

ודורנו כבר בכה עד כלות…

ואף על פי כן מאיר כוכב, באמת,
ונשמע צחוקם של ילדים.
ואף על פי כן.
 
* * *
 
סבא שלנו יקירנו, "זיידה" כפי שכולנו קוראים לך; אהוב-נפשנו,
 
ושוב אנו חוזרים אל אותה הדרך הקשה, הארוכה, בה הילכנו לפני למעלה מחמש שנים, כאשר ליווינו למנוחה אחרונה את סבתא, את "בבא" שלנו. כמו אז, גם עתה, יבש פינו ממילים, קצרה לשוננו מדיבורים, כאבה עינינו מלבכות ודואבת, דואבת הנשמה, עד כלות.

באומץ, בעוז אישי שמעטים הם הניחנים בו, צעדת במשך חמש שנים, באזכרות בחום הכבד, אל אותה הנחלה בה היא נקברה. התעלמת במופגן, אולי חשבת בינך לבין עצמך, שעוד אי-אלו שנים אתה תנוח בצידה, במקום בו היא אך נטמנה. כמו בחייה, כך גם במותה, חלקת כבוד לזכרה והמשכת – למרות הקשיים, חרף עומס הגיל, על אף המחסור בכסף – לחיות את חייך שלך. חיים שהיו בהם רגעים מלאים ויפים, מלאי-חיוּת ואהבת-הבריות.
 
נהוג לומר קלישאות נכונות תמיד בהספדים מעין אלה, וגם שגוּר להגיד שנהוג לומר קלישאות. אלא שדורך, הדור שקם מאפרה של שואת יהדות אירופה, חי את חייו, הקים משפחה ענפה –  ילדים, נכדים ונינים – באופן שקלישאות לא יכולות לו; חייך היו מאז ומעולם ניסיון מתמשך להתגבר על הכאב שבזוכרך את האחים וההורים והסבים והסבתות שנרצחו על לא עוול בכפם במחנות הריכוז וההשמדה, בגטאות ובדרכים הקשות אל מותם. כמו סבתא, קיימת חיים למרות האובדן הכבד שהיה שזור כחוט השני בחייך.
 
יחד עם סבתא, חינכתם אותנו לאהבת-הבריות, לצניעות, לאמונה יוקדת בהשגחה אלוהית; מיום שעמדנו על דעתנו, טבלתם אותנו ביינהּ המשכר של האופטימיות. תמיד פעלתם לפי הפסוק הנודע מתהילים, "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים ט"ז, ח'). לא הנחתם לעצמכם להישבר, וגם כאשר נפלה סבתא למשכב ארוך, אכזרי, לא-אנושי – דמותך, דמות בעל אוהב המטפל ברעייתו עד הרגע האחרון, דמות זו היתה לנו למופת. למדנו דאגה מהי, ערבות הדדית מהי; למדנו מה המשמעות העמוקה והיסודית ביותר של המילה "אנושיות".
 
מרבים לדרוש היום במילה "מורשת". ומהי המורשת שהנחלנו לנו? מה הותרת אחריך? מה יעלה במחשבתנו ומה תעלה זכר-דמותך בנו, בילדינו ובילדיהם? המורשת האדירה שהשארת לנו היא מורשתו של דור שלם, אודים מוצלים מאש, שחינכו את בנותיהם, בניהם ומשפחותיהם על ברכי המאבק ההרואי, הקשה, למען עולם אחר; שראו במשפחתיות ערך ובאהבת-האדם תכונה חשובה מאין כמותה. דמותך הייחודית, דמותו של סבא המנחה את ערב ליל-הסדר, סבא המתפלל עמנו בתפילת יום הכיפורים, סבא שתמיד מתקן את בגדינו, שמביא דברי-מתיקה לביתנו, שעוזר לנו ככל יכולתו, שלעולם מנסה לפשר, היא דמות המאבק. המאבק לחיים.
 
לא חדלת מאחיזתך בחיים עד יומך האחרון, ואפילו בבית-החולים דמותך היתה אופטימית. על אף שעייפת בשבוע האחרון וחרף הקשיים הבריאותיים שניכרו בך, לא חדלת מאמונתך. על דמותם של מעטים מסוגך כתב המשורר שאול טשרניחובסקי, "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח-עז". תמיד נסכת בנו שלווה ואופטימיות. תמיד היית עבורנו עמוד-האש שהמחיש לנו כי לא ניפול אל מחוזות הייאוש, כי לא נחטא בחטא הגאווה. כאדם מאמין, שווית תמיד את דמות אלוהים לנגד עיניך, וראית בנו מחויבים לחיים. החיים עבורך היו מתנה גדולה; עזבת אותם בחוסר רצון. חינכת אותנו להכיר בערכם.
 
* * *
 
ביום שישי האחרון, הפעם האחרונה שראיתיך, הגשתי לך עיתון שתעיין בו. קראת בו בייאוש רב. משום שמעודך לא בחלת במילים קשות כשהתווכחנו ויכוחים פוליטיים עזים, אני סבור שמן הדין ומן הראוי לומר בקול צלול ורם את דעתך. דעתך כי לא זו המדינה לה פילל הדור שלך, ואת חיינו החברתיים והפוליטיים כאן בחנת אתה, בן דור הניצולים, בכאב רב. לא אכחד במילים ואומר כי אתה הוא בן לדור שנזנח על ידי מדינת ישראל, שהתקיים בקושי מתרומות-מזון ומכספים שהגיעו מהגרמנים. המדינה הזו זנחה את דורך. אולי בעוד שנים הרבה יכה מי שיכה על חטא ואולי יהיה מי שילמד. במה זכינו, דור רע שכמותנו, באנשים כמוך?
 
שהרי תמיד היית אופטימי ומלא חיוניות וחיים לרוב. רק באחרונה אמרת לאמי כי אתה מסתפק בהכנסה הצנועה, הצנועה מאוד, לה זכית. לא, הכנסה זו לא סיפקה אותך ואת צרכיך. אהבתך הגדולה את החיים עשתה זאת. ואנו, מה נותר לנו? במה נתנחם? במה ננוחם? מי יחזקנו ברגעינו הקשים ומי ייתן מזור לנפשנו? איה תימצא גדולת הנפש ורוממות הרוח להתגבר, כמוך, להמשיך הלאה? ביום נורא זה אנו מתאבלים עליך אך נוטלים את הזכות להתאבל מעט על עצמנו. על מי שלא נהיה עוד בלעדיך.
 
אנו ממאנים להינחם ולו משום שאין נחמה למותך. אין נחמה לאחר לכתך. לא זכינו שתעמוד בראש שולחן הסדר ולא עמד לנו האור מן ההפקר שנחוג את יום הולדתך החל בשבוע הבא. היכן נמצא את הנחמה האדירה? סבא, דמותך היתה לנו למופת בחיינו. חייך הם נחמתנו  היחידה, מותך הוא אסוננו ועל מוסרך אחנך את בניי.
 
בחייך, בצאתך מעיר ההריגה עליה כתב ביאליק, בעמידתך העיקשת לצד החיים, במסירות-הנפש בה טיפלת בסבתא, באהבתך העצומה לבנותיך, לנכדיך, לניניך ולכל בני השפחה, בהם אנסה להתנחם. חייך עבורי הם היסוד האמיתי היחיד לחיים שראויים לראותם.
 
המשוררת דליה רביקוביץ' כתבה: "אין אהבה במקום הזה / זולת אהבה בשניים. / ומי שקרע אותי מעליך, לא היתה יראת אלוהים בלבו / ולא תהיה".
 
אהבתנו הגדולה אליך נוגעת בנצח. אני מקווה שידעת בחייך ולקראת לכתך עד כמה אהבנו אותך. אני משוכנע כי בהשקיפך אלינו ממעל אתה מביט בנו במבט-בוחן ושבע הנחת מאחדותנו הגדולה אל נוכח אובדנך, אתה יודע היטב כי מאז ומעולם חיינו ופעלנו לאורך הרב. אתה יודע ידוע היטב כי חותמך ייוותר בנו לעד.
 
אני מתקומם התקוממות גדולה על שעליי לסיים ולהניח לך ללכת מעמנו. אתה פוסע עתה בדרכך האחרונה ואנו נפרדים ממך, הלומים, מסרבים להאמין, רואים בעיני רוחנו את דמותך רבת-החיים וממאנים לסיים.
 
הפילוסוף ויטגנשטיין אמר כי על מה שאי אפשר לדבר, עליו יש
לשתוק. דיברתי רבות אודותיך אך לא אמרתי מספיק. האם ניתן באמת לדבר אודותיך מבלי להחסיר כל כך הרבה דברים שניכרו בנשמתך היתירה?
 
אסיים בשורות משירו של ר' שמואל הנגיד: סבי, יקירי, "שְׁלוֹמִים לָךְ בְּאַחְרִיתְךָ, וְרוּחַ אֵל תְּהִי נָחָה / עֲלֵי רוּחָךְ וְנִשְמָתְךָ!"
 
ברוח מאמר סוקרטס בדיאלוג "פיידון" לאפלטון: "אך אלה שיימצא בהם כי חיו חייהם בחסידות יתירה, הם אותם אלה אשר לא יגיעו כלל אל המקומות הללו שבתוך האדמה ולא ייכלאו שם כבבתי סוהר, אלא יבואו אל המעון הטהור וישכנו למעלה על פני הארץ".
 
סבא, זכרך יהא טמון בחדרי ליבנו לעד.
 
"סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם" (קהלת, יב-יג)
 
שלום לעפרך.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “אחרי מותך: דברים אחרונים לסבא

  1. מוות הוא חלק מהחיים, כך אומרים לנו, אבל אף פעם אי אפשר להיות מוכנים מספיק טוב לחלק הזה.

    אחרי המוות רק הזיכרון נשאר, והזמן הוא זה שיקהה את הכאב טיפין-טיפין (אם כי הוא לא ייעלם לגמרי).

    קבל חיבוק גדול ותן לעצמך להתרפק על זיכרונות נעימים מסבא שלך.

  2. איני יכול לכתוב הרבה כרגע בגלל העייפות הגדולה, אולם ארחיב בהמשך. רק אציין כי סבי, ר' לייב אריה פיירמן זצ"ל, ניצול שואה שנמלט מגטו ורשה, עלה ארצה עם סבתי, רוזה חיה זצ"ל, וגרו יחד בחיפה החל משנת 1960. שניהם היו אנשים צנועים ומאמינים שהתגוררו בבית צנוע במעלה דרך נווה שאנן. הם נמלטו מבריה"מ דרך פולין והגיעו ארצה עם שתי בנותיהם, אמי ואחותה תיבדלנה לחיים טובים וארוכים, והקימו משפחה למופת שמנתה נכדים ונינים לרוב.

    סבתי ע"ה נפטרה לפני חמש שנים וחצי לאחר מאבק ממושך במחלת האלצהיימר. סבי אושפז בבית החולים לפני שבועיים לאחר שחלה בדלקת ריאות. לפני כן ניהל חיים מלאים, טובים ועשירים, והיה צלול עד שעת מותו.

    תהיי נשמתו צרורה, לצד נשמת סבי, בצרור החיים.

  3. סבי וסבתי היו כל חייהם חייטים והתפרנסו ממכונת התפירה הקטנה שנשארה מיותמת בדירת סבי.

  4. כתיבתך הקודמת והנוכחית אודות סבך רגשוני. עומק היריעה של הרגשות שלך אודותיו מלמד על קשר טוב. הרחב את היריעה.
    תנחומי, דוד היקר.

  5. הרשה לי לעדכן אותך. סבך וסבתך ז"ל הגיעו
    בשנת 1960 לטבריה ולאחר כמה שנים עברו לחיפה
    כתיבתך מאד מרגשת ומענינת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s