הקומוניסט האחרון: לזכרו של מאיר וילנר

בנובמבר 1999 ראיתי אותו פנים מול פנים, בפעם הראשונה. הייתי אז חבר בברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, ומקורב לבנו מיכה, ששימש חבר מזכירות בנק"י עד לוועידת התנועה שבה התרחש הפילוג הסופי בתוך המפלגה הקומוניסטית הישראלית (בין הקבוצה שבראשות תמר גוז'נסקי, דוד (סשה) חנין, עוזי בורשטיין, עסאם מח'ול, מוחמד נפאע ואחרים, לבין הקבוצה בראשות וילנר ומקורביו בסניף תל אביב של המפלגה, שכונו בלגלוג על ידי צעירי הגדה השמאלית בכינוי "הסטליניסטים של הס", ע"ש מועדון המפלגה שברחוב הס מספר 5). היתה לי חיבה עצומה מאז ומתמיד לאליטות מודחות, לאצולות שירדו מגדולתן, לאנשים שדרך כוכבם ודבר לא נותר מהם עתה, לדפוקים ולנדפקים.
 
עלינו אל ביתו שקרוב לרחוב הס, שהיה על רחוב אלנבי אשר בתל אביב, וטיפסנו במדרגות. הסלון היה מלא בבובות אשר נאספו על ידי רעייתו המנוח, איטה וילנר, ואופסנו – למיטב זכרוני – בתוך המזנון הגדול. הוא יצא מהחדר, לבוש חליפה מהודרת, מזכיר מעט במראהו – עניבה אדומה וחליפה תכולה-אפורה – את מנהיגה לשעבר של ה-D.D.R., הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית), אריך הוניקר. בדומה לו, הוניקר מת בגלות, מר, בודד ועזוב, בצ'ילה הרחוקה, לאחר שנמלט מברלין למוסקבה וגורש חזרה לברלין וממנה לדרום אמריקה. כמו הקומוניסטים הישראלים, לא ידעו הקומוניסטים הגרמנים לשעבר מה לעשות בארי הזקן, ושלחו אותו למות הרחק בגלות.
 
אני זוכר אז, כמו היום, את ההתרגשות הרבה לנוכח דמותו של מאיר וילנר. ביתו שברחוב אלנבי היה צנוע מאוד, על גבול הסגפנות, וממנו הוא נהג לצאת כמעט מדי יום להליכה על חוף ימה של תל אביב. גם תאונה קשה של מכונית שפגעה בו לא הכריעה אותו והוא השתקם, כיאה לאחרון הקומוניסטים. הלכנו ברגל אל המועדון שברחוב הס מספר 5 בתל אביב. זה לא היה ביקורי הראשון שם, אולם זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי בלוויית מי שהחשבתי לגדול המנהיגים הקומוניסטים. חוץ מלנין, כמובן.

מאיר וילנר

במועדון הכנתי מבעוד מועד את הכרזה, בכתב-יד, אשר בישרה על מלאות שמונים שנה למהפכת אוקטובר. הצלחתי להשתמש בטלוויזיה הישנה על מנת שתייצב את הדגל האדום ואת דגל ישראל, ובמעט שהיה ניסינו לקשט את מה שנשאר מהמפלגה הקומוניסטית המתפוררת והמוכה, פחות מתשע שנים לאחר קריסתה המהדהדת של ברית המועצות.
 
באולם כבר ישבו ותיקי המפלגה, עמוסי קרבות אישיים ופוליטיים, רובם בשנות השבעים לחייהם. היה שם גם גוסטב גולובנר, שעבד בשעתו בשירות החשאי הפולני וניהל מערכת יחסים טעונה עם איסר הראל, בעבר ראש ה-ש.ב., שכתב נגד גולובנר בספרו. כשהערתי משהו על איסר הראל, נחר גולובנר בבוז.
 
היה משהו כמעט חד-פעמי בחבורת הקומוניסטים הזאת, באנשים שהתעקשו להיאחז בשאריות אמונתם לאחר שהתמוטט כל המפעל לו הקדישו את מירב ימיהם. רובם היו ניצולי שואה, חלקם חברי הגרסה המנדטורית של המפלגה הקומוניסטית (ה-פ.ק.פ., הפאלעסטינישע קומוניסטישע פארטיי). בימים שלאחר הפילוג הגדול במק"י, הם ישבו יחד עם וילנר בקפה "עטרה" בתל אביב, מוציאים בקביעות את השבועון המיתולוגי "זו הדרך", את הירחון "ערכים", את הירחון האידי "דער וועג" ועוד עיתונים מפלגתיים בבולגרית, ברומנית, בהונגרית, בפולנית ועוד. הם מכרו את שעוניהם, את כל רכושם, נתנו את כל חייהם למפלגה. כמו מזכירת מק"י בחיפה, מלכה לרך המנוחה, שהיתה מסתובבת בעיר התחתית בשנות השבעים המאוחרות לחייה, פוקדת אוהדים, תומכים, חברים וסתם אנשים, מוכרת את "זו הדרך" בשאריות כוחה.
 
התקשורת ניצלה את האירוע המיוחד הזה לאחר שהמרקסיסט הגדול, אהוד ברק, נתמנה לתפקיד נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי. "ידיעות אחרונות" דיווח על האירוע שעתיד להתקיים ולמקום נשלח צוות טלוויזיה של הערוץ הראשון. סקרנים התייצבו במקום גם העיתונאים ירון לונדון ותום שגב, מבקשים לתהות על הפלא שנקרא מפלגה קומוניסטית ישראלית בתל אביב, פחות מחודשיים לפני תום המילניום.

תום שגב

רק בדיעבד הסתבר לי כי אותו ערב לא היה אלא חלק במאבק הארוך על שרידי השליטה באחת מאחרונות המפלגות הקומוניסטיות בעולם. וילנר ואנשיו לא יכלו לסלוח ליריביהם במפלגה על שהשתלטו עליה, וראו בהם "רפורמיסטים" ו"רוויזיוניסטים", כינויים שבימי סטאלין היו מספיקים על מנת להתיז את ראשו של המכונה בהם. מאבקי כוח שכללו מלחמות בזעיר-אנפין על ג'ובים של אלפיים שקלים ותפקיד כזה או אחר של "פונקציונר" התנקזו לערב הזה.
 
וילנר החל לנאום ולראשונה שודר נאומו בשידור חי בטלוויזיה הישראלית. הוא דיבר על עתיד הסוציאליזם וברית-המועצות, תלה את תקוותו בגנאדי זיוגאנוב, המנהיג האפור של המפלגה הקומוניסטית הרוסית שניסה במשך שנים להיבחר לתפקיד הנשיא וניגף נוכח דמותם של ילצין ופוטין. הודעה מדובר חד"ש לפיה הערב איננו מייצג את מק"י, העלתה את חמתי והיא בערה בי כשדיברתי בטלוויזיה נגד "החברה תמר גוז'נסקי" ("תמר" במילעיל, כמובן), כנציג נאמן – בסך הכל בן 19 – של פורשי המפלגה הקומוניסטית. תום שגב הזכיר את האירוע ורמז במדורו ב"הארץ" שאני סוכן של השב"כ, ולמחרת האירוע ליגלג על המתרחש ירון לונדון בכתבת-אמצע שפורסמה ב"ידיעות אחרונות". גם במק"י, ממנה התנתקתי זמן לא רב לאחר מכן, לא שכחו להיפרע ממני וזכיתי לאיזכור בשבועון "זו הדרך" תוך ציון היותי חייל, אולי בשאיפה שיהיה מי שינקום בי בצבא.

* * *

בגלגוליי השונים בשמאל הרדיקלי התנתקתי לחלוטין מווילנר וקומץ אוהדיו. ידעתי שחלה וכי הוא מאושפז בבית החולים. הפעם האחרונה שיצא לי להגיע לביתו היתה לאחר שנפטר, ב-6 ביוני 2003, בהסעה הדחוסה מביתו אל בית העלמין. לפני שנפטר, עוד הספיק וילנר לשמוע את אריק שרון מדבר על הצורך להיפטר מהכיבוש, וחייך לאח בבית החולים שניסה להוציא ממנו תגובה על ההתפתחות הדרמטית בחייו האידיאולוגיים של מי שהיה יריבו הרעיוני המובהק של וילנר לאורך שנות-דור.
 
בהגיעי להלווייתו של וילנר, ראיתי שוב את חבורת הקומוניסטים העקשנים ההיא, וגם את יריביו שהגיעו להיפרד ממנו במותו, מבקשים לוודא שאכן תם עידן, שלא יקום לפתע מקיברו ויטיף להם על חשיבות המרקסיזם-לניניזם, ידבר עמם ארוכות על ה"טעויות" וה"שגיאות" שעשה סטאלין, ילמד זכות על "הסוציאליזם הריאלי" וישכנעם בפעם המי-יודע-כמה שלנין בכל זאת צדק. גם הם עייפו מהמאבק; רובם ככולם התרחקו מאוד.
 
היו שם אנשים ממק"י וממפ"ם, אנשי "מצפן" ואנרכיסטים, פעילי שמאל צעירים וכאלה שתמיד הסתובבו "ליד" השמאל הרדיקלי. כולם ניחנו בעקשנות הגדולה לשלם את המחיר הכבד על אמונותיהם. כמו וילנר.
 
לפני מותו, אמר וילנר לעקיבא אור, ממייסדי "מצפן", כי משה סנה, יריבו הגדול, היה סוכן השירות החשאי הבריטי. לשאלה מה גרם לו לשבת שנים ארוכות בהנהגת אותה מפלגה עם סוכן השירות החשאי, לא ענה וילנר. מעולם לא סלח וילנר לסנה על הפילוג הכואב ההוא במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ב-1965, פילוג שעדיין צרוב בבשרם של ותיקי המפלגה.
 
לאחר שנטמן ובנוכחות שניים מסדרני הכנסת, שרה החבורה הגדולה סביב הקבר את "האינטרנציונל". הרב שנכח בלוויה היה המום נוכח שירת ההמנון הסוציאליסטי בחום הכבד של תחילת יוני, ולא צלחו ניסיונותיו לשכנע בדבר הצורך באמירת "קדיש".
 
* * *
 
בספרה "מסע ליד חנה" ראיינה העיתונאית כרמית גיא את ותיקי הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם והביאה את סיפורו. "צריך לזכור מניין באנו", אמר ישראל, חבר הקיבוץ, לגיא. "אני יודע, שאילולא השואה, לעולם לא הייתי מגיע למה שהגעתי. את מה שקיבלתי ביד-חנה ובזכות המפלגה הקומוניסטית, לא יכולתי לקבל בשום מקום אחר. בנינו משהו, שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו. מה יהיה? איני יודע" (כרמית גיא, מסע ליד חנה, עמק הוצאת עם עובד, 1992, עמ' 279). 
 
וילנר הלך לעולמו מבלי שידע מה יהיה. ניתן לבקר רבות את דרכיו, את נאמנותו העיוורת לברית המועצות, את הדרך בה בחר לנהל את מפלגתו עד שסולק הוא מהנהגתה, את הפוליטיקה שניהל בהשראת סטאלין, לאחר שהחליף בין-יום את התנגדותו לחלוקת הארץ לשתי מדינות לתמיכה בה, את סירובו להכיר בעברה של מפלגתו ובאחריותו האישית לכך שלא חשף את העובדה כי הנהגת המפלגה שקדמה לו – כמו דניאל "וולף" אוורבוך – חוסלה כולה על ידי סטאלין.
 
אולם אי אפשר שלא לראות את וילנר כמצוי בהקשר עולמי של תנועה שלמה שביקשה להושיע את העולם מחוליו, מקשייו וממלחמותיו, וחלומותיה קרסו באחת אל מציאות קשה ואיומה של מלחמות לאומיות, אנוכיות אישית ושנאה אתנית.
 
כיצד היה מגיב עתה ללאומנות הפוקדת את האגף הערבי במפלגתו הקומוניסטית? האם היה נעמד לצד הרוב הערבי, כבימי חברותו ארוכת-השנים עם אמיל חביבי ותופיק טובי? מה היה אומר אל מול עליית החמאס ודמותו של יאסר ערפאת, ששלח מברק-תנחומים עם מותו?
 
העובדה שלא הותיר אחריו אוטוביוגרפיה, שלא ביקש להוציא ספר על סמך מאות מאמריו והרצאותיו, מעידה אולי כי ידע והבין בערוב ימיו את טעויותיו. ואולי לא היה בו הכוח הנחוץ כדי להודות בכך בינו לבין עצמו, ובחר ללכת אל עולם שכולו טוב, בטוח יותר מתמיד בחזון עולם המחר של לנין, משוכנע מתמיד בחפותו מאחריות על שנים רבות של שיתוף פעולה הדוק בינו לבין הקרמלין, חופשי מרגשי חרטה ועכבות פנימיות. 

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “הקומוניסט האחרון: לזכרו של מאיר וילנר

  1. "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי,

    שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו, בזויים הם ושנואים,

    וכל שעושה אוייב עמם, כל שוד ורצח ואונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות … וכאן ידבקו בו חידקים של שנאה לעצמו…

    עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח.

    כל עוד ילד יהודי….יכול לבוא לא"י ולהידבק כאן בחיידק השנאה העצמית…. אל דומי למצפונינו".

  2. אני זוכרת עד היום את ההגנה של רק"ח על הפלישה הסובייטית לפראג, וולף ארליך מחיפה במבטא ייקי ברדיו: "הם באו לעזור".

    יש דברים שקשה לסלוח אפילו אחרי ארבעים שנה.

  3. ב-53 עוד אפשר היה להבין שאנשים תחת רישומה של המלחמה, סטלינגראד ולנינגראד ושיחרור אושויץ.

    אבל בסוף שנות הששים כבר אין שום תירוץ להליכה העיוורת הזאת, ועוד כשהמפלגות הקומוניסטיות הגדולות באיטליה וצרפת מתחו ביקורת נוקבת ואלה פה התנהגו כמו סמרטוטים.

  4. דוד תודה על הרשימה המעניינת. זה תמיד מרתק לראות במרחק השנים איך פילוגים פוליטיים נעשים על חודו של קוץ, בעוד המשמעות מתמוססת יחד עם הגסיסה האידיאולוגית. כך היה אצל הקומוניסטים, בקיבוצים, בציונות הדתית וכו'
    מתחת לכל הסיפורים הללו, קיימים מנהיגים ועסקנים פוליטיים אשר תאוות אנושיות בסיסיות מניעות אותם, ובשעת המבחן יעדיפו "הכל או לא כלום" במקום לשמור על מה שיש. עצוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s