אסי דיין נאנס בשידור חי

זמן לא רב לפני שנפטר בחוסר-כל, הזמין פרופסור גבריאל מוקד – איש כתב העת המיתולוגי "עכשיו" – את צוות הטלוויזיה של הערוץ הראשון לביתו של המשורר דוד אבידן. אבידן, שהלך לעולמו במאי 1995 כשהוא עני ומכור לתרופות, זכה לחשיפה הטלוויזיונית בעקבות רצונו של מוקד, כך טען האחרון, שיעזרו לו. אולם חשיפת תנאי חייו המבישים של אבידן, התמכרותו לתרופות, העוני הרב שחי בו והרפש שאפיין את דירתו, לא גרמו למשלם המסים לפתוח את ידו הקמוצה ולתת כמה מעות לאבידן. אבידן מת בחוסר-כל. בפעם הראשונה בטלוויזיה קיבל הצופה הישראלי גירוי של תאוותו האקסביציוניסטית, ובשידור חי.
 
אתמול שידר חיים אתגר בערוץ 10 כתבת-טלוויזיה אקסביציוניסטית במיוחד על אסי דיין. דיין היה שכוב ללא חולצה על המיטה בחדרו המבולגן, מעשן, חיוור ורועד, מגמגם ולא ברור מתמיד, כשהמצלמה התעקשה להתמקד בנחיר-אפו אשר ניכרים בו סימני אבקה-לבנה.
 
אני לא יודע מה בדיוק רצה חיים אתגר לעשות. האם רצה להציל את מי שנחשב לאחד מגדולי הבמאים והשחקנים של ישראל של שנות התשעים ושנות האלפיים? או שבסך הכול רצה אייטם שיכסה על זה של "ידיעות אחרונות", שהציג אף הוא את דיין השעיר, המיוזע והשמן – ובעירום? האם, כמו גבריאל מוקד, ביקש אתגר לעשות חסד עם מי שנחשב לאחד מגדולי אמניה של ישראל, או לקבל איזו טפיחת-שכם חברית מהבוסים בערוץ 10 על האייטם שהביא והביא עוד כמה צופים למהדורת החדשות?

אסי דיין

אולם מה שמעניין באמת איננו חיים אתגר אלא העובדה שערוץ 10 בכללותו ניצל ניצול ציני ומחפיר את מצוקתו של דיין כדי להרוויח אחוזי רייטינג. התמונות ששודרו, צילומי-תקריב של גופו של דיין – לרבות הצלקת שעל גבו – ביקשו לספק את היצר המציצני והפורנוגראפי של הבורגנות המשועממת והמתנוונת, של בורגנים זעירים אשר חווים קתרזיס עצום כשהם מביטים ב"לבן של העיניים" של אדם ההולך ונמוג מול עיניהם, כשהם נכנסים לו עמוק-עמוק אל תוך הקרביים, כשהם בוחנים את הצלקות והפצעונים והאלרגיות והקמטים ונחירי האף והכתמים. ערוץ 10 זיהה היטב את ייצר המציצנות של הבורגנות הישראלית המנוונת והדקדנטית, את הרצון האולטימטיבי למופע פורנוגראפי בשידור חי עם חסות מהוגנת, וקפץ בחדווה על המציאה.
 
האם למישהו באמת אכפת ממי שיצר את "החיים על-פי אגפא", אחד מהסרטים החשובים (והיחידים) שנעשו פה, שהצליח להביס אפילו את "חסד מופלא", שירת-הברבור של הבמאי עמוס גוטמן, בטרם נפטר מאיידס? האם למישהו באמת אכפת ממי שביים את "מר באום", שזכה בשני פרסי אוסקר ישראלי? אסי דיין השתין לחברה הישראלית ישר לכיוון הפנים עוד לפני שהפך לדמות הפסיכולוג המוכר מ"בטיפול", הרבה לפני שמישהו חלם שנהפוך לחברה חולה כל כך שבשיא מחלתה יירצח פה ראש הממשלה. אלמלא היה חולה כל כך, אלמלא היה כמה לחשיפה תקשורתית רבה כל כך, היה אסי דיין נמק בביתו בחוסר-כל ולאיש לא היה כלל אכפת.
 
האלימות הקשה שקיימת ב"החיים על-פי אגפא", ששיאה בחיסול ה"ברבי" ובטבח חסר ההבחנה שבסוף, היא זו שמזינה עד היום אנשים בעלי חליפות יפות ויוקרתיות, פנים מגולחות וריח-גוף מבושם, שמתגוררים בבתים נאים, לחדור באופן חולני אל פרטיותם של אנשים חולים – שעשו הרבה יותר מהם וייזכרו גם בעוד שנים ארוכות – ולנצל את מצוקתם על מנת לזכות בליטרת-הבשר נוטפת השומן של הרייטינג.
 
כשערוץ 10 מראה את אסי דיין זועק לעזרה, כולו עירום, הוא מציב לנו תמונה חדה וברורה של ההתבהמות והטמטום שלנו. כי רק במדינה של בהמות ומטומטמים יראה ערוץ הטלוויזיה השני בגודלו תמונות עירום של אדם הזועק לעזרה, ולא ידאגו שיטופל מייד על ידי רשויות הרווחה.
 
הסאדיזם הישראלי, שהגיע לשיאו הטלוויזיוני במעשה-האונס הברוטאלי של ערוץ 10 ביחס לאסי דיין החולה, הוא חלק מתופעה פסיכוטית שלמה של חברה שמענה, לוחצת, רוצחת ומטמטמת עם שלם תחת נטל המחסומים, מחנות הפליטים, הדחק והחום של יוני הלוהט והרעב האדיר של ימי עליית מחירי המזון. לכן, הכתבה על אסי דיין לא היתה אלא כיבוש חדש של פסגה בעינוגה הסאדיסטי של חברה חולה את עצמה. אם תרצו, ערוץ 10 ביקש  לענג את צופיו בשידור חי ועוד הצליח לגרום להם להגיע לגמירה טובה במיוחד.