עוד

ארבעים שנה אחרי: שיר שחלמנו על פראג

בלילה שבין רביעי לחמישי רעדה מרכז העיר פראג. 10 קילומטרים ממרכזה, פשטו על מתחם שדה התעופה המנומנם רוזינה כמאתיים אלף חיילים וכאלפיים טנקים וכבשו את מה שנחשב לאחד מסמלי ריבונותה של צ'כוסלובקיה. החיילים, אנשי צבאות "ברית ורשה", הונגרים, פולנים, בולגרים ומזרח גרמנים, הצליחו למנוע באבחה אחת של השתלטות מזוינת את האפשרות למתקפת-נגד של עמיתיהם הצ'כוסלובקיים. "רק" 72 הרוגים גבתה הפלישה. בבוקרו של ה-21 לאוגוסט 1968 צ'כוסלובקיה כבר היתה כבושה.
 
לכיבוש צ'כוסלובקיה קדמה התערערותו של המשטר הקומוניסטי במדינה. ביוני 1967 התארגנה קבוצת סופרים, בהם ואצלב האבל בן ה-32 ומילן קונדרה בן ה-39, על מנת להביע תמיכה בשינוי פניה של המדינה והסתייגות מהמצב הקיים. אחת עשרה שנים לאחר שעלה חרושצ'וב מעל במת הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית וגינה את פשעי סטאלין, נשבו רוחות חדשות בפראג.
 
ימים של חופש
 
הקרמלין בראשות ליאוניד ברז'נייב ראה בדאגה את התערערות המשטר בראשות איש-אמונם של הסובייטים, נובוטני. בראשית ינואר 1968 נתן ברז'נייב אור ירוק למהלך החלפתו של נובוטני, ובמקומו מונה לתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה החבר אלכסנדר דובצ'ק. בחירתם של ראשי הקרמלין בדובצ'ק התגלתה עד מהרה כטעות קשה: בשנת היובל לציון הפיכתה של צ'כוסלובקיה לקומוניסטית, הכריז דובצ'ק כי הגיעה העת לרפורמות. בקרמלין, כיווצו יועצי ברז'נייב את עיניהם. הם כבר ויתרו ויתור גדול משסילקו מהנהגת המדינה את נאמנם. מה יעשה עתה דובצ'ק?
 
החשדות של ברז'נייב וחבריו להנהגה רק העמיקו כאשר קראו המנהיגים במוסקבה בבוקרו של ה-5 באפריל 1968 כי דובצ'ק מתכנן יחד עם שותפיו "ליברליזציה" ברפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית. מושגים כמו "חופש הביטוי", "חופש התנועה", "האינטרס הצרכני", "בחירות דמוקרטיות" ומעל הכול – הכרה בישראל – עוררו בראשי הקרמלין דאגות עמוקות. פחות משנה לפני התוכנית, ניתקו הסובייטים את יחסיהם עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. דובצ'ק קרא לעמיתיו הסובייטים לקצץ בסיוע למצרים ולניגריה. ברז'נייב רתח מזעם. הוא היה בתפקידו ארבע שנים בלבד וידע כי צווארו שלו, או זה של דובצ'ק, יונח בסופו של יום על המוקד.

דובצ'ק. סירב לקרמלין

בסוף יוני בוטלה הצנזורה על העיתונות. עד מהרה הופיעו פולמוסים בדבר דרכה של צ'כוסלובקיה, גינויים קשים לברית המועצות וקריאות לליברליזציה יתירה. הסוציאל-דמוקרטים התארגנו מחדש כמפלגה פוליטית ובפראג צצו מועדונים פוליטיים חדשים. בכירי המפלגה הקומוניסטית בצ'כיה, שחששו מתגובת הקרמלין, תבעו מדובצ'ק: דכא את "האלמנטים הקונטר-רבולוציוניים". הוא סירב.
 
האביב זרח על פראג ודובצ'ק ביקש להתקדם הלאה – ומהר. הוא בישר על כוונותיו לכונן כלכלה מעורבת ואף לעודד את הסקטור הפרטי. הסמיזדאט של אינטלקטואל צ'כי בן 42 בשם לודביק ואקוליק, "אלפיים מילים", פורסם בעיתוני פראג, ועליו היו חתומים אינטלקטואלים צ'כיים מובילים. "אלפיים מילים לפועלים, לאיכרים, למדענים, לאמנים ולכולם" ביקש לומר ואקוליק. ברז'נייב רתח מזעם. במסדרונות הקרמלין עלתה המילה "קונטר-רבולוציה". הכול ידעו כי הדרך לפעולה צבאית היא רק עניין של זמן. בפראג זכרו היטב את גורלם המר של "האלמנטים הקונטר-רבולוציוניים" שטופלו על ידי שר המוות של סטאלין, לברנטי ברייה, והחלו לדאוג.
 
בתנועה הקומוניסטית ברחבי העולם הגיבו ברגשות מעורבים ובמחשבות סותרות לרוחות החדשות שהחלו מנשבות מפראג. בישראל, אנשי רק"ח אירגנו עצומה שפורסמה ביומון הקומוניסטי הסובייטי "פראבדה" שקרא לישראל לצאת מהשטחים מייד. מנהיגי רק"ח, ובראשם מאיר וילנר, היו בטוחים בצדקת מוסקבה. אנשי "מצפן", שפרשו מהמפלגה שש שנים קודם לכן, היו כבר ביקורתיים מספיק כדי שלא לצדד בברז'נייב. מנהיגי מק"י המתפוררת, משה סנה ושמואל מיקוניס, שנודו על ידי הסובייטים לאחר שתמכה המפלגה במלחמת ששת הימים, הביעו אהדה גדולה לדובצ'ק.
 
ניקולאי צ'אושסקו, מנהיגה של רומניה, סירב גם הוא להצטרף להתלהמות הגדולה כנגד השלטונות בפראג, אך העדיף להמתין להתפתחויות. הוא ידע כי רוחות דומות ברומניה עלולות לקרב את קיצו. 21 שנים לאחר מכן, לאחר שנתפס על ידי המורדים בשלטונו בעקבות בריחתו מבוקרשט עם רעייתו אלנה, אולי הירהר צ'אושסקו – בשעות הספורות שנותרו לו עד שהוצא להורג ביריות – בגורלו של דובצ'ק.
 
"איננו יכולים להמתין עוד"
 
ב-13 לאוגוסט, בשעה 5:35 בערב, הרעים הטלפון במשרדו של דובצ'ק. על הקו היה ליאוניד ברז'נייב. ברז'נייב הביע את דאגתו נוכח התנהלותו של מנהיג צ'כוסלובקיה. הקלטת השיחה נשמרה על ידי הקג"ב ונחשפה עם התמוטטות הגוש הסובייטי, באפריל 1994.
 
ברז'נייב נזף בדובצ'ק על "התעמולה האנטי-סובייטית" שהופיעה בעיתונות הצ'כית, וזה הבטיח לו כי העניין יטופל וביקש זמן. "סשה", פנה אליו ברז'נייב. "הזהרנו אותך". המנהיג הסובייטי תבע ממנו כי ישיב את הסדר על כנו והפטיר כי "עברו כבר שלושה ימים" מאז שהבטיח לו שיעשה כן. "ליאוניד איליץ'", קרא לו דובצ'ק בשמו הפרטי, אך חמתו של ברז'נייב בערה בו. כאשר שאל אותו מדוע כינו את מנהיגי ברית-המועצות בשם "סטליניסטים", שתק דובצ'ק שתיקה ארוכה.
 
ברז'נייב איבד את סבלנותו והזהיר את "סשה" כי הוא גורר את רגליו. דובצ'ק התעשת וענה ל"חבר ברז'נייב" כי הוא פועל בכיוון שהבטיח לו: השבת הסדר לעיתונות. "אלכסנדר סטפנוביץ'", גדע אותו ברז'נייב בחדות, "אני מוכרח לומר לך כי אין אנו יכולים להמתין עוד". ברז'נייב הזהיר את עמיתו כי הוא מדבר בשם כל חברי הפוליטבירו הסובייטי וכי עליו להשיב לשאלותיו. דובצ'ק ניסה להתחמק, ולשווא. בשלב מסוים חש הנשיא הסובייטי כי עצביו של עמיתו הצ'כוסלובקי רופפים, וניסה לדבר אליו במילים רכות. "סשה", פנה אליו ברז'נייב, "אני מבין שאתה עצבני, אני מבין כי המצב הזה הוא מאוד מורכב עבורך. אולם האם אין אתה רואה שאני מדבר אליך כידיד, וכי איני מאחל לך אלא טוב?"

משה סנה. התנגד לפלישה

דובצ'ק החל לחזור על דברים שאמר והתחמק מתשובות ישירות. ברז'נייב דחק בו. "מתי תפתור את הבעיות?", הקשה המנהיג הסובייטי. "אתה לא שואל אותי, אתה גוער בי", ניסה דובצ'ק להתגונן. השיחה, שארכה זמן רב – שעה ועשרים דקות – נסתיימה בהבטחתו של דובצ'ק לעשות כמירב יכולתו למימוש הבטחותיו. ברז'נייב ענה כי הוא וחבריו יעקבו אחר המתרחש. 

במשפט אחד מעד דובצ'ק בלשונו. "אם אתם מאמינים שאנחנו מרמים אתכם", אמר לברז'נייב, "עליכם לנקוט בצעדים שאתם חושבים לראויים". אמר, ולא הבין את שאמר.
 
ב-3 באוגוסט נועדו נציגי ברית המועצות, מזרח גרמניה, פולין, בולגריה, הונגריה וצ'כוסלובקיה למפגש פסגה בברטיסלבה. בהתאם להנחיות ממוסקבה, נשבעו הנציגים על "נאמנות בלתי-מעורערת" של מדינותיהם ל"מרקסיזם-לניניזם ולאינטרנציונליזם הפרולטארי". הנציגים גם התחייבו למאבק נוקשה ב"אידיאולוגיה הבורגנית" ובכל הכוחות ה"אנטי-סוציאליסטיים".
 
אך לברז'נייב ההתחייבויות המעורפלות לא הספיקו. הוא הניח על השולחן פצצה. אם תוחזר "השיטה הבורגנית", איים ברז'נייב, מוסקבה תיאלץ להתערב. דובצ'ק ידע כי הקרמלין מכוון למשטרו שלו. ליאוניד תהה האם יבין סשה את המסר, והסיג כוחות סובייטים ששהו בצ'כוסלובקיה אל מחוץ לטריטוריה של המדינה. סשה, מצידו, לא עשה דבר שעשוי היה להשביע את רעבונו של חברו.
 
שיר שחלמנו על פראג
 
דובצ'ק נעצר בהוראת הקרמלין ב-20 באוגוסט והוטס למוסקבה. שם, הסכים לתביעת הקרמלין להאטת הרפורמות. ברחבי העולם התארגנו הפגנות נגד הפלישה.

בכיכר האדומה התקהלו מפגינים ומחו על הפלישה. הם נעצרו מייד על ידי הקג"ב. במזרח גרמניה, דאג השטאזי להשתיק כל קול חלוש של מחאה.
 
בתל אביב הפגינו אנשי שמאל נגד הפלישה, בהם מנהיגה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, משה סנה. סנה, שנטש את האידיאולוגיה האורתודוכסית מבית-היוצר של הקרמלין, עמד על הפודיום בהפגנה בתל אביב ונאם נגד הפלישה. לצדו הפגינו חברי ברית הנוער הקומוניסטי. יריביו, ובראשם וילנר, נתנו גיבוי מלא למוסקבה. שרידי הנאמנות לקומוניזם ולברית המועצות החלו להתפורר ונציג הדור הצעיר, אריק איינשטיין בן ה-30, הקליט באמצע 1969 את השיר "פראג" אך הגיע למקום השביעי בלבד בפסטיבל הזמר של אותה השנה.

אינשטיין. שר על פראג

הפלישה לצ'כוסלובקיה פילגה את התנועה הקומוניסטית ברחבי העולם. צ'אושסקו נשא נאום בבוקרשט ותמך תמיכה פומבית בדובצ'ק. המפלגות הקומוניסטית של צרפת ואיטליה פירסמו גינויים פומביים לפלישה. מפלגות טרוצקיסטיות ומאואיסטיות קטנות החלו להתחזק. וילנר, לצד מנהיג המפלגה הקומוניסטית בפרטוגזיה וקומוניסטים אורתודוכסים ביוון ובלוקסמבורג, היה מהבודדים שתמכו במוסקבה. מוסקבה, מצידה, ידעה לגמול לקומוניסטים הישראליים בתמיכה שאיפשרה להם להמשיך ולקיים מערך שלם של "פונקציונרים", מהפכנים מקצועיים בשכר, ועיתונות מפלגתית בשפות שונות.
 
ברחבי העולם התעוררו סופרים, אמנים, זמרים ופילוסופים והביעו מחאה על הפלישה. מילן קונדרה פירסם את ספרו, "הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום". ז'אן פול סארטר, סימון דה-בובואר, איב מונטאן וארתור מילר תקפו את ברית המועצות. מהפכה הקטיפה, הם קראו לה, ובפראג קיוו שהמצב ישתנה.
 
המחאה העולמית לא הוציאה את הכוחות הסובייטים מפראג. דובצ'ק הוחלף בגוסטב הוסק, קומוניסט נאמן שישב בבית כלא בסלובקיה במשך שש שנים בעקבות נטיות קונטר-רבולוציוניות, ושוחרר לחופשי. הוסק, כמו עמיתו הישראלי, חבר מפ"ם מרדכי אורן, המשיך להאמין כי מדובר היה ב"טעות" בלבד. הוסק סייע למוסקבה לכונן את "תקופת הנורמאליות": חיסול כל הרפורמות של דובצ'ק.
 
גורלו של דובצ'ק שפר עליו. הוא לא הוצא להורג. משגורש מהמפלגה, החל לעבוד בשירות היערות הסלובקי. עשרים שנה לאחר שהודח מכל תפקידיו, נבחר דובצ'ק מחדש לחברות בפרלמנט, והפעם לאחר התפרקותו המוחלטת של הקומוניזם.
 
בשנת 1992 היה למנהיג הסוציאל-דמוקרטים בארצו. זמן קצר לאחר מכן, נהרג בתאונת דרכים קשה. דובצ'ק נקבר בבית קברות מרכזי בברטיסלבה, או "בית הקברות של העניים", כהגדרתם של תושבי העיר.
 
באפריל 1987 צוטט מיכאיל גורבצ'וב ב"ניו יורק טיימס" כאומר כי הפרויקט שהחל בו, הגלסנוסט והפרסטרויקה, חב רבות לזה של דובצ'ק. בישראל, הזהירו חברי המפלגה הקומוניסטית את וילנר מפני גורבצ'וב. "אני חייב לדבר איתך, אתם טועים, הם לא הולכים לבנות יותר סוציאליזם", הזהיר יהושע (שייקה) אירגה, קומוניסט ותיק שעמד בראש סיעת רק"ח בהסתדרות, את וילנר, לאחר שהתפרץ למשרדו הקטן ברחוב הס פינת רחוב אלנבי. וילנר הביט בהרי דפי התעמולה שנחו על שולחנו – וסירב לשמוע.
 
שייקה צדק. דרכו של דובצ'ק ניצחה. וילנר סירב לשמוע עד יומו האחרון.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “ארבעים שנה אחרי: שיר שחלמנו על פראג

  1. מלמד.
    אגב, שלום חנוך אחראי על המילים והלחן של "פראג". שלום חנוך בן ה – 22, כדאי אולי לציין.

  2. גורבצ'וב לא היה מחויב לרעיון הקפיטליזם הניאו-ליברלי כמו ילצין. גורבצ'וב עוד קיווה להעביר את הכלכלה למודל סוציאל-דמוקרטי אירופאי כזה או אחר (הוא התרשם בעיקר מהמודל הסקנדינבי של מדינת הרווחה). ילצין הוה זה שקרע לגזרים כל תכנית של שינוי דמוקרטי ומתון ומסר את המפתחות לחבורת האוליגרכים, שחלקם זולגים לארצנו בתקופה האחרונה.

  3. גם כאן, כמו בטקסט החדש, טעות: ואצוליק, לא ואקוליק. מדובר באחד הסופרים החשובים בצ'כיה של העשורים האחרונים. חבל לא לתקן. אחד מספריו – "חזירי הים" – אפילו תורגם לעברית (אם כי לא מצ'כית, דומני). כמו כן, למען הדורות הבאים: ענת פרי שלעיל טועה. פאלאך מבטאים "פאלאך". צ'כית היא שפה פונטית, ו-Palach לעולם אינו Poloch (וזו גם הסיבה ש-Vaculik לא יכול בכלל להיות Vakulik).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s