לפני שש שנים לערך, בשיא האינתיפאדה והימים החמים של יוני, הוזמנתי על ידי בחור שיצאתי איתו כמה ימים להשתתף במפגש חשאי בתל אביב. "זה סודי", הוא אמר. אני, בשעתו, הייתי פעיל במרחבי השמאל הרדיקלי, קורא ספרות מרקסיסטית, טרוצקיסטית ואנרכיסטית לרוב. בערב תשתתף, כך נאמר לי, כוכבת של ממש: פרופסור טניה ריינהרט. טניה, חשבתי ביני לבין עצמי, היא מהפכנית ואנרכיסטית. הלא היא למדה אצל נועם חומסקי. נוכחות של דמות כזו בישיבה מעין זו היתה אמורה, לכל הפחות, להפוך את המפגש החשאי הזה לערב התארגנות מהפכנית. או להקמת ארגון מהפכני. או מה שזה לא יהיה, בעצם.
הימים היו ימי האינתיפאדה והשמאל היה נמרץ להיאבק במדיניות הכוחנית של אריק שרון בשטחים. חשנו מאוד מיוחדים במאבק הזה; "שלום עכשיו", מרצ ואפילו ותיקי המפלגה הקומוניסטית היו עייפים ורבים הסתלקו מכל פעילות פוליטית. שרידי השמאל הישראלי, נאמני אורי אבנרי, זקני רק"ח, הצעירים האנרכיסטים של "סלון מזל" וכל מי שהתרגל להאמין במשך שנים ארוכות ש"הכיבוש הוא שורש כל רע", הצליחו לארגן פעילויות של כמה וכמה עשרות אנשים מדי פעם.
נסענו למפגש החשאי ביפו והגענו לבניין מפואר למדי. עלינו במעלית והדלת נפתחה. הרוחות היו דיי עליזות לנוכח המטרות החשובות של המפגש, וחשבתי שאולי זה "סתם", שעוד לא התחלנו להכין "באמת" את המהפכה. הסלבריטי של האנרכיסטים ישבה באמצע. כשהתחיל הדיון, הוחלט לכבות את הטלפונים שמא השב"כ יאזין. ולא "סתם" לכבות, אלא גם להוציא את הסוללה. אגב, האובססיה של השמאל הרדיקלי לשב"כ מפתיעה אותי פעם אחר פעם; באחרונה, העלה באוזניי מכר שלי, קומוניסט, אפשרות שהשב"כ מכניס שמות משתמש פיקטיביים לאחד מהפורומים השמאליים באינטרנט…
לאחר שהוצאו הסוללות התחיל הדיון האמיתי. כששמעתי את נושא הפגישה, פקחתי עיניים גדולות. ריינהרט נאמה ארוכות על האפשרות ששרון יגרש מהארץ את כל הפלסטינים, כולל בגבולות הקו הירוק. אנחנו, המשיכה ואמרה ריינהרט, ניאלץ לחשוב מה אנו עושים ולשקול איך פוגעים בהכנות לטרנספר וכיצד נשכב מתחת למשאיות שיובילו את הערבים אל מחוץ למדינה.
טניה ריינהרט. טרנספר
הערב הזה היה מרכיב חשוב בפרידתי מהשמאל הרדיקלי. לשרון לא היו שום כוונות לגרש מישראל אפילו ערבי אחד. אפשר היה להתווכח עם המדיניות שהנהיג, אבל הטענה ששרון ביקש לערוך טרנספר לפלסטינים היתה מופרכת בעיניי. הדמוניזציה לשרון לא ביקשה רק לחשל את הפעילים במאבק נגד גדר ההפרדה, המחסומים, הפקעת האדמות והחיסולים, אלא גם לקרקע אותם לעולם בדיוני משלהם. דיון אמיתי במצב הפוליטי היה צריך להוריד אנשים רבים אל קרקע המציאות ולהכריח אותם להביט נכוחה בשורשי המאבק בין שני העמים. להבין אינטרסים, מניעים, פוליטיקאים, התנגשות בין ערכים ועוד דברים אחרים שהופכים סכסוכים בין עמים להרבה יותר מורכבים מניתוחים פשטניים ואוטומטיים של אנשי שמאל.
לאורך השנים שחלפו מאז לא חדלתי מלתמוך, בצורות שונות, במאמרים מסוגים שונים ומשונים, במטרות ההיסטוריות של השמאל עליהן חונכתי. ככל שהשתנתה המציאות, המשכתי לאחוז בעמדותיי ואף חשבתי לרגע שאולי הם צדקו, החברים, ואם נשנן היטב את הסיסמאות המוכרות על הכיבוש והאפליה והקולוניאליזם וההתנגדות לציונות וההתנחלויות והחומה ומה לא, אולי זה ירגיע את כל הספקות המכרסמים בנו. אולי זה ישקיט את ההיסוסים. אולי אם נאשים את עצמנו במצב הקיים נבין שאנחנו לא באמת טועים: שהפלסטינים צדקו תמיד ולעד יהיו צודקים. אנו נהיה תמיד אשמים.
בוויימאר הקמנו את מדינת היהודים
לא הייתי נזכר בכל הסיפור הזה אלמלא קראתי באחד מאתרי השמאל על אחד, רונן אידלמן, שמו. לאידלמן יש פרויקט שעליו הוא רוכב: הקמתה של מדינת ויימאר. או, לחילופין, "התנועה למען מדינה יהודית בתורינגיה". לפי הכתוב באתרו של אידלמן, המכנה עצמו באופן מגלומני למדי כמזכיר התנועה להקמת מדינה יהודית בגרמניה שבירתה ויימאר, התיאוריה החדשה מבוססת על "קריאה ביקורתית" בהצעותיו של נשיא איראן, מחמוד אחמדיניג'אד, לקהילייה האירופית, להקים בית לאומי ליהודים באירופה.
קטע וידאו באתר של שני בחורים דוברי אנגלית ויידיש, כשבתחילה שרים גבר עב-בשר ובעל שיער מאורך ובחור צנום ולראשו כובע את האינטרנציונל ביידיש, מוכתר כ"ברכות" להקמת התנועה. האירוע להקמתה, שנערך ב-22 ליוני, זכה – כך לפחות נראה – לנוכחות זעומה במיוחד של תומכים ואוהדים, יהודים וגרמנים. מעטים לקחו את הפרובוקציה המושקעת הזאת ברצינות, וגם אלה שהגיעו – ידעו כי את בין המטרה ש"תנועתם" שמה לנגד עיניה לבין המציאות אין קשר בכלל.
כשקראתי על הקמת התנועה הזאת, משהו צילצל לי מוכר. אותו רונן אידלמן השתתף בפגישה ההיא שנערכה לפני שש שנים. הוא היה אחד המשתתפים היותר פעילים בדיון (שנגמר, אגב, ללא מסקנות אופרטיביות במיוחד ובאווירה טובה מאוד) והרוח החיה בהפצת הכזב על הטרנספר הקרב ומגיע לפלסטינים. למעשה, אם זכרוני אינו מטעני, הוא היה מאלה שארגנוה.
אפשר לומר הרבה על היוזמה להקים מדינה יהודית בגרמניה. על ההתעלמות המופגנת מכך שלפני שישים שנה – זמן פעוט במונחים היסטוריים – נשלחו יהודים אל המשרפות ומחנות הריכוז וההשמדה, נפלו לקברי אחים גדולים, עונו בניסויים רפואיים אכזריים מנשוא, נחנקו בגז בהמוניהם ועלו בעשן גדול השמיימה. אפשר גם לתהות כיצד אתרע מזלו של אברום בורג להיות מצוטט באתר של התנועה הזאת, ואיך התומך המפורסם ביותר של התנועה הזו הוא לא אחר מאשר מיודענו, בני ציפר. ואפשר גם לחשוב כיצד מתייחסים מקימי התנועה בצורה כמעט מנוולת ליחסי היהודים והגרמנים, לסיבות הממשיות והאמיתיות לדחיית היהודים מהחברה הגרמנית אליה רצו כל כך להתקבל. אולם מכיוון שמדובר במיזם שהוא תרבותי יותר, בעל שורשים עמוקים בפוסט-מודרניזם (יש התייחסות רחבה להשקפות של סלבוי ז'יז'ק על התרבות, למשל, ולרעיונות של ג'ורג'יו אגמבן), יש להביט בתנועה הזו במבט רחב יותר, לבחון אותה בחינה פוליטית.
סלבוי ז'יז'ק. השראה
משום שאני מכיר היטב את הנפשות הפועלות מאחורי המיזמים הללו, אני יודע היטב מה רב המרחק בינם לבין כל השקפה גזענית או אנטישמית. אנטי-ציונות איננה גוררת אחריה (בהכרח) אנטישמיות. ישנם אומנם אנטישמים רבים שמשתמשים בהתנגדות לציונות כבקרדום לחפור בו, אולם אין זה המקרה של השמאל האנטי-ציוני הישראלי. אולם מה שמייחד בצורה דרמטית את האנשים האלה הוא ניתוקם המוחלט מהמציאות הפוליטית והתרבותית הקיימת בישראל, במזרח התיכון ובעולם כולו.
אותם אנשים המדברים גבוהה-גבוהה על אחוות עמים אינם יודעים ולו מילה אחת בערבית. כפי שכתב לפני זמן-מה נסים קלדרון ב"ארץ אחרת", לעומת המפלגה הקומוניסטית שהיתה יהודית-ערבית בדרכיה ובהרכבה (עד הפילוג הגדול של 65'), בארגוניהם של האנשים הללו אין ולו ערבי אחד. הם ממילא אינם חותרים לשותפות אמיתית בין יהודים לערבים.
אותם בני אדם שמפנטזים על מזרח תיכון ללא מלחמות הם האנשים שנופי חיפה ויפו, ירושלים והגליל, מדבר יהודה ויהודה ושומרון, זרים להם. הם מפגינים בכל כוחם נגד הכיבוש אך מפליגים בדמיונם אל מקומות שכוחי-אל בגרמניה. הם מפליגים בדיבורים על "תיקון חברה" ואודות "שינוי עולם", אך מתעלמים מהעובדה היסודית שבאירופה אליה הם נושאים את עיניהם, "תוקנה" החברה בצורה הפרוורטית ביותר ושונה העולם לבלי הכר. עבור אותם מהפכנים שממהרים כל העת לפצוע ולהיפצע בהפגנות בכפרים הערביים, אין ולו אינטלקטואל ערבי אחד שיכול לשמש להם מקור השראה במניפסטים שנכתבים על ידם. ומובן שלעולם ייכתבו מנשרים אלה באנגלית ולא, חלילה, בערבית ובעברית.
הניתוק המוחלט הזה מההוויה הישראלית והמזרח התיכונית, על כל הכרוך בה, הוא ההמשך המשמעותי ביותר לקוסמופוליטיות שביקשו להתהדר בה היהודים בגרמניה, שאפילו צידדו במלחמת העולם הראשונה (למעט קומץ המהפכנים סביב רוזה לוקסמבורג וקארל ליבקנכט) כדי להוכיח שהם גרמנים יותר מהגרמנים עצמם. וזהו המשך נפסד ונלעג במיוחד לאור הלקח שההיסטוריה לימדה את הקוסמופוליטיים למיניהם. מארקס כתב פעם כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה: פעם אחת כטרגדיה – ופעם שנייה כפארסה. והפארסה הזו היא המגוחכת מכולן.
אפילוג קצר
ההיסטוריה של היהודים בתנועה המהפכנית בעולם רצופה בסיפורים טראגיים. במהלך כתיבת המאמר נזכרתי בגורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב"גדוד העבודה". אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", השתתף במשלחת חברי הגדוד למוסקבה בשנת 1926. המטרה היתה להכין את ירידת חברי הגדוד לברית המועצות תוך הוקעת הציונות. הגדוד התפלג בסוף 1926, ואלקינד חזר ארצה המטרה לשכנע את חבריו לרדת מהארץ ולבנות קומונה בברית המועצות. תחת לחץ ה-GPU, המשטרה החשאית הסובייטית, פרסם אלקינד באוקטובר 1927 הכרזה רשמית נגד המפעל הציוני – ובעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ.
הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.
הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקברום חיים.
מעודי לא הפסקתי להאמין, ואני מאמין בכך היום יותר מאי-פעם בעבר, כי הדרך היחידה להבטחת חייהם של שני העמים בארץ הזו כרוכה בפשרה כואבת ומכאיבה במיוחד – הן מהצד הישראלי והן מהצד הפלסטיני. עם זאת, בחודשים האחרונים משהו נסדק בי. האמונה המוחלטת שאחזתי בה מאז שעמדתי על דעתי באשמתה הבלבדית של ישראל בסכסוך עם הפלסטינים הולכת ונסדקת. מצאתי עצמי חוזר על עמדות מהעבר בוויכוחי ההווה, ותוהה ביני לבין עצמי האם אני באמת מאמין במה שאני אומר.
במשך רוב חיי הבוגרים, האמנתי כי שינוי בצד הישראלי יאפשר התפתחות פוליטית שונה, אלטרנטיבית, שתאפשר שלום ממשי בארץ הזאת. לא אחת הרחקתי לכת ושללתי את הציונות מכל וכל, מאמין שביחסי ישראל והערבים יש רק "אשם" אחד. באחרונה, אני מוצא עצמי מהרהר יותר ויותר בשאלה האם הדרך הזו עודנה נכונה.
אולם דבר אחד אני יודע: מעולם לא פסקתי לראות עצמי בן-הארץ, ישראלי, אדם שבאמת ובתמים מחובר להווייתה ולנופיה של הארץ הזאת. כשאני מפנה את מבטי לכאן או לכאן, אני מוצא עצמי מנותק כמעט לחלוטין מהשמאל בו גדלתי ומהאנשים שהחשבתי לאורך שנים לבני ברית למאבק, לשותפים. תמיד האמנתי שישראל היא הזירה הראויה בה חייבים לפעול ישראלים שרוצים לשנות את דרכה ואת טיבה של המדינה. ומחשבה ישראלית היא מחשבה שנכתבת ונחשבת ונאמרת בעברית, לא בגרמנית. והשינוי היחיד שיכול להתרחש הוא בין דוברי העברית לדוברי הערבית. השמאל הישראלי, או מה שנשאר ממנו, פסק מלחשוב כך. עבורו, ישראליות וציונות וערביות ולאומיות פלסטינית וארץ ישראל ופלסטין, הן בסך הכל מקרי מבחן קונקרטיים לקוסמופוליטיות בלתי-מובחנת, שאין לה עם ואין לה מעמד, שאין לה שפה ואין לה תרבות, שאין לה עבר ולמען האמת, גם אין לה שום עתיד.
עמוס קינן
"כדי להבין את השמאל צריך לעזוב את השמאל, ומי שלא היה בשמאל לא יכול לעזוב אותו", כתב העיתונאי אמנון לורד בספרו "איבדנו כל אשר יקר היה". וההתנוונות הגדולה של השמאל – אימוץ הניהיליזם במשמעותו העמוקה, ההתמכרות לז'רגון הבלתי-נלאה של "האחר", תחושת ה"אני ואפסי עוד", המרדף הבלתי-נלאה אחר חיים נוחים ושקטים, נקיים מערבים, מדוסים, ממזרחים, מקונפליקטים – מחייבים מחשבה מחדש, על אחת כמה וכמה מצד אלה ששללו ברבים את הציונות ועשו נפשות לשלילה זו.
הניהיליזם והניוון של העשב השוטה שצומח בערוגת השמאל הם הבן-החוקי האמיתי של השמאל ההיסטורי. שהרי הניצנים של הניוון הזה אינם חדשים. הם החלו עוד בשנת 1984, כשעמוס קינן פרסם את "הדרך לעין חרוד". אלא שבקיבוץ עין חרוד של שנות השמונים, עוד זהר כוכבו של יצחק טבנקין. היום גם מזה דבר לא נותר.
גם עמוס קינן, כמו אידלמן זה, פינטז על חונטה שמשתלטת על ישראל ומגרשת את כל הערבים. קינן, לפחות, עוד שגה בהזיות כנעניות ודיבר על ארץ ישראל שלעולם לא תהיה. בניו החוקיים אפילו על זה כבר לא מפנטזים.
תגובות
.ויש אפילו דבר מה מרגש בהצהרת השייכות, והשייכות לעברית, בסוף
הפוסט-מודרניזם בצורתו הטהורה (אין באמת דבר כזה) טוען לריאליזם ומחשבה מלמטה למעלה, ואילו אלה שרוצים לסלק מכאן את היהודים הם אידיאליסטים ומהווים מקרה קיצון של מודרניזם קיצוני.
ההיסטוריה קרתה כפי שקרתה, נעשו עוולות רבות ומנוולות, ובסוף יש כאן יהודים וערבים, וזו ההתחלה ולא הסוף.
איינשטיין אמר פעם שאנו לא יכולים לפתור את הבעיה באמצעות אותם הכלים שיצרנו אותה. נדמה לי שזה מה שהחבורה הזו שמכונה "שמאל" עושה – מנסה לכפר על פשע לא מוסרי באמצעות פשע "מוסרי", דבר שהינו פרדוקס.
דבר נוסף, יש בהקפתם חוסר מוחלט ברציונליות ותמיכה מוחלטת באי-רציונליות ואמוציונליות. גם כן מדובר בחוסר הבנה של הפוסט-מודרניזם. הוא מעולם לא שלל את המודרניזם ואת הרציונליות, אלא פשוט טען שהם לא מספיקים.
מומלץ לפני שמנסרים את הענף שיושבים עליו (ולפעמים צריך לעשות זאת) להבין משהו בעצים וענפים.
שעמדתי על מהות הסכסוך,עברתי מהצד הימני ,לצד השמאלי של המפה.
בעיני מה שמתקרא "הבועה" הוא קבוצת אנשים שכל כך מתאמצים להיות קוסמופוליטים ומחוברים לשיח השמאל העולמי שהם בורים לחלוטין לדברים שמתרחשים דקות מספר ממקום מגוריהם. למקומות שאפשר לסוע אליהם בחצי שעה, לארועים שקרו רק לפני מספר שנים, לאנשים – מתנחלים או פלשתינאים – שעוברים מולם ברחוב.
זה פרדוקס מופלא: הכאילו-שמאל של סלון מזל וצי'קי מזיע כל כך בנסיון להדביק את מושאי החקוי שלהם בסקוטלנד או באורגון שהם מקבלים כלשונן את הססמאות הרלונטיות שמקשקש כל ילד שמאל-אופנתי בעולם שלא יודע חצי דבר על הסכסוך, בלי שום נסיון לעמת אותן עם המציאות שמתרחשת לא רק 20 קלומטר מתל אביב אלא לא פעם ברחובות שהם גרים בהם.
זה שזה קורה גם ב"הארץ" בעיקר עצוב. מה עוד אפשר לומר על עתון שבני ציפר הוא מכותביו הבולטים?
עם מה שכתבת. גם אני עברתי תהליך דומה.אמנם לא הייתי אף פעם בשמאל הקיצוני, אבל גם אני לקיתי בעיוורון חד הצדדיות וראיתי רק את העוולות שאנחנו גורמים לצד השני, ולא ראיתי את העוולות שנגרמים לנו.
השמאל ההזוי הזה חי בסרט שבו חבריו מגלמים, לדעתם, לוחמי חירות דגולים, ולא מבינים שהאנשים שלמענם הם נלחמים מעוניינים שהם לא יחיו כאן.
ואולי הקמת מדינה יהודית כזאת בגרמניה היא, בעצם, מסקנה הגיונית שנובעת מההזדהות המוחלטת שלהם עם אותם פלסטינים, שלא מעוניינים בפשרה אלא ב"פלסטין השלמה".
בעצם מה רע ברעיון הזה ? לא שהוא מעניין אותי אישית, אבל הוא לא מזיק גם כן. שתהיה עוד מדינה יהודית ביהופיץ למה לא.
בעיני הקושי שאתה מדלג עליו הוא ההשתרשות של יהודי אשכנז, או חלקם, במרחב הזה. אתה מציין את זה בהאשמה, אבל בעצם זו טרגדיה מאחר שהרוב לא ידעו לאן הם מגיעים, חלקם היו פליטים. גם לי יש קושי להשתלב במרחב, אני לא רואה את זה כ"פצע" או חסרון, אלא עובדה טבעית הנובעת מהתרבות והגנים שלי.
בעיני יש מקום אחד שהוא פחות נסבל מישראל וזה גרמניה, אין לי אפשרות להבין רגשית את מי שיכול לחיות שם. אבל אנשים עושים מה שהם רוצים וזה בסדר, כל עוד לא מפריע לאחרים. אני לא רואה איך זה פוגע בך, או בי. אז שיבושם.
מה שבטוח הוא שבישראל מעטים הם אלה שבאמת מחוייבים לקהילה שלהם, הרוב נושאים עיניהם כיסם וחזונם מעבר לים, בין אם זה מימין ובין משמאל. הקהילה סובלת פה מהזנהה ומניצול כרוני של העומדים להנהיגה, ולא חשוב באיזה עניין, וכולל השמאל הרדיקלי. הכשלון הוא האחיזה ברעיונות ללא כל מחוייבות לקהילה. כמו ססטיינביליטי, או קהילתיות…אבל של מי ?
.
פוסט מעניין ותודה עליו. יש אבל כמה טעויות מהותיות שעשית כאן וכדאי לתקן:
ראשית מדובר בפרוייקט אומנותי, שרונן אידלמן עשה במסגרת לימודיו באוניברסיטה בויימר. וככזה מטרתו לעשות פרובוקציה ולאתגר את החשיבה. העובדה שכתבת על זה פוסט, כמו גם בני ציפר והיו על זה עוד לפחות שני פרסומים בעיתונות הגרמנית (הדי-וולט והטאצ) מראה שיש לזה מקום וזה מעורר ענין. כלומר, הצליח לו.
הטעות השניה הקריטית שלך, היא שאתה חושב שהוא מתעלם מהעובדה שהגרמנים אחראים להשמדת יהדות אירופה. אין כאן התעלמות מופגנת אלא בחירה מודעת (שעליה אפשר להתווכח אם היא נכונה או לא וזו גם מטרת הפרוייקט כנראה) להכריז על הקמת מדינה כזו בויימר, ליד בוכנוואלד.
עוד טעות היא שמדובר במדינה בלי דוסים, מזרחים, ערבים ושאר "לא רצויים". מי אמר את זה? איפה זה כתוב? להיפך, במצע שלהם מוזמן כל אחד להשתתף במדינה הזו. אין שם חוק שבות ושום סלקציה של אנשים.
אז לפני שמתחילים לדון על זה, כדאי לדעת על מה דנים…(כולל על מה שאתה קורא לו "שמאל" שהוא לגמרי לא ברור. איזה שמאל יש בדיוק בישראל? מאה אנרכיסטים ושלושה אקדמאים זה עדיין לא תנועה משמעותית ששווה כל כך הרבה מילים)
ברכות.
אני שמח לקרוא התייחסות רצינית לפרויקט מדינת וימר, רק חבל שהוא מלא כל כך הרבה טעויות.
מדינת וימר הוא פרויקט אמנות וכמו בכל פרויקט אמנות צריך לקרוא אותו בקונטקסט בו הוא מתבצע.
והקונטקסט הוא קודם כל מזרח גרמניה. מדינת ויימר מעוררת דיון חשוב ונחוץ בחברה הגרמנית ומאמתת את הגרמנים אם האנטישמיות, פילושמיות, שאת הזרים והלאומיות המעוותת הקיים בחלק גדול מהחברה שלהם.
הפרויקט עושה את זה על ידי אירוניה ושימוש בשיטות פעולה פוליטית דרך האוטונומיה של האמנות.
"מדינת ויימר אינה תנועה מעשית, אלא ניסיון לעורר מחדש, בבהירות ובאומץ, שאלות פרובוקטיביות שיעשו לחידוד הסתירות הידועות בין הטיעונים האנטישמיים, הניאו-ליברליים, הלאומניים והציוניים. בכך תבקש מדינת ויימר לפרק את הטיעונים הללו, לחשוף את מנגנוני ההיגיון הפנימי שלהם ולהוציא אל אור העולם גם את האבסורדיות הגלומה בהם." – עיקרון מס' 13 של התנועה.
דבקה מאדם עם רקע קומוניסטי הייתי מספר שתבין את האירוניה של הפרויקט והשפה בו הוא משתמש והדרך בו הוא מחייב התמודדות עם שאלות חשובות שרבים נמנעים מדון בהם.
רבים כל כך הטעיות והאי דיוקים בטקסט שלך שאני יכול למנות את כולם אבל אני יצביע על חלקם:
– נכון הייתי באותה פגישה עם פרופ' ריינהרט, אבל גם אני חשבתי שהדיבורים על טרנספר במשאיות הם הגזמה וגם אמרתי את דעתי בפורום הזה ובפורומים שלי. לעומת זו הטרנספר האיטי (והשקט) התבצע ועדיין מתבצע בשטחים דרך הפרויקט גדרות וחומות ההפרדה (ראה קלקיליה לדוגמה), ואני גאה מאוד בהשתתפותי בפעולות נגד הגדר.
– בוידיאו לא שרים את האינטרנציונל, אלא שיר ישן ומקסים של ה"בונד".
– אין שום התעלומות מהשואה. ויימר נמצאת עשר דקות מבוכנוולד, יש התייחסות לאורך כל הפרויקט לעבר הגרמני והטענה שלך שיש התעלמות הוא פשוט מראה שלא קראת את הטקסטים, או שבחרת לא לדייק. בכל מקרא קשה לדון איתך ברצינות על הפרויקט.
– אין פרויקט אמנותי-תרבותי רציני שאין לא שורשים בפוסט מודרניזם, אבל דווקא מדינת וימר הוא הרבה יותר מודרניסטית וסוג של נוסטלגיה אוטופיסטי – וקרובה מאוד לשורשים המודרניסטים של תחילת הציונות. עם תנתח את הפרויקט לפי רעיון ‘Over-identification’ with the ‘hidden reverse’ of ideology של ז'יז'ק (http://medinatweimar.org/2008/06/17/over-identification-with-the-hidden-reverse-of-ideology/) תבין גם שהמחמאות של בני ציפר על הגרמנים (שלדעתי הם ציניות) הם ביקרות קשה על החברה הגרמנית. אין לי רצון להתקבל לחברה הגרמנית אלא רק להציב מולם מראה גדולה.
– לטעון שאני מנותק מהתרבות הישראלית, לא מכיר את הארץ ולא יוצא מתל אביב ולא מכיר את המזרח התיכון זה פשוט קלישאה מופרכת ולא רצינית. איך אפשר בכלל להגוננן מול נאשמה כל כך טיפשית? כנראה שאתה פשוט לא מכיר אותי אז את פשוט זורק האשמות לא מבוססות.
שבוע הבא אני חוזר לארץ אחרי לימודים של שנתיים בגרמניה. שגרתי בארץ פעלתי פוליטית ותרבותי בארץ. שגרתי בויימר המשכתי לפעול שם אבל בקונטקסט של המקום. שבוע הבא אחזור לעבוד ופעול בארץ ואשמח עם יחד נאבק לעתיד טוב יותר לכל יושבי הארץ.
מלים כדורבנות. אצלי התהליך החל בעקבות מלחמת לבנון השנייה. אף שלא תמכתי בה היא אפשרה לי לחזות בזמן אמת בפעולתם של הקוסמופוליטיים, או שמא יש לומר הקוסמונאוטים, שנמנים עם השמאל הרדיקאלי בישראל ובעולם.
רונן שלום,
כפי שבוודאי שמת לב, כתבתי במאמרי מלכתחילה שמדובר במיזם אמנותי ולא פוליטי במובן הצר של המילה. בשונה ממך, אני חושב שהכמיהה אל גרמניה, והבחירה דווקא בתרבות ובשפה הגרמנית (והאנגלית), כדרך לבטא ביקורת מסוימת, מעידה על היגיון שאפיין הרבה מאוד קבוצות "רדיקליות" ו"מהפכניות" לאורך ההיסטוריה. הדבר היחיד שהפרויקט הזה מבקש לפרק הוא בדיוק את האפשרות – שאני חושב שנזנחה לחלוטין על ידי הפלסטינים – לקיים פה חיים משותפים על בסיס זכות הדדית להגדרה עצמית, שוויון זכויות מלא, חוקה חילונית ודמוקרטיה מלאה.
דווקא בתור מי שבא מרקע סוציאליסטי-מרקסיסטי, אני מביט באכזבה כמעט מוחלטת באלה שנטשו לחלוטין את מה שהגדירו כ"אינטרנציונליזם הפרולטרי" ועברו להתעסקות בייצוגים, ב"אוטונומיה של האמנות" כדרך לשנות מציאות, בשפה כאתגר למציאות חברתית ופוליטית. יתירה מכך: הרי ברור לכל אדם בר-דעת שהפרויקט שאתה מוביל אותו לא באמת מיועד לאתגר את הגרמנים. זה אולי קישוט יפה שאתה מנסה להתהדר בו; זה בעיקר מיועד "לאתגר" את הצד הישראלי-היהודי-הציוני.
ובאשר ל"הטעיות" שהטעיתי:
ראשית, כלל לא זכור לי שאתה התנגדת התנגדות כלשהי לשיח שריינהרט ניסתה להשליט בפגישה ההיא, אבל אולי זכרוני מטעני. עכ"פ, אתה לא רק שנכחת בפגישה ההיא אלא שלמיטב זכרוני אירחת אותה בביתך וידעת היטב במה הדברים אמורים.
שנית, אני קראתי לא מעט, הן את הטקסטים והן את מגוון המניפסטים שפרסמתם. ההתייחסות לשואה היא "כבדרך אגב", היא כמעט שלא מתקיימת באופן ישיר. מה שבהחלט קיים זה קטע וידאו גדול של נשיא איראן, אחמדינג'אד, ולא במקרה. כדוגמא לאיזכור השואה, אתה כותב בסעיף הנקרא Other Jewish States Projects על הדמיון בין תוכניות הנאצים לרכז את היהודים במקום אחד לבין… תוכניות הציונות. לטעון שאתם מתייחסים ברצינות לשואה זה לזלזל בתבונתו של הקורא. כך, כשאתה כותב בצורה אישית למדי על היחס של לשאלה "איך אתה יכול לחיות בגרמניה?", אתה מקפיד לכתוב "סביב" הדיון ולא על עצם הדיון. אתה מקפיד להימנע מההתייחסות הקונקרטית לעובדה היסודית שהיהודים חיו בגרמניה, שהיהודים ניסו להתקבל לחברה הגרמנית ושהיהודים גורשו מהחברה הגרמנית – או ברחו ממנה – למחנות העבודה, הריכוז וההשמדה. היום, המדינה הבולטת ביותר בסחר עם איראן היא, הפלא ופלא, גרמניה. אז מדוע ליצור מסך-עשן? מדוע לנסות לפברק דברים? מדוע להתעלם מהעובדה שהפרויקט הזה מכוון כולו לכינונה מחדש של הגלותיות כמסגרת דיון ופעולה "ביקורתית"?
שלישית, אני אפילו לא מתכוון להתייחס לטיעון המגוחך לפיו "אין שום פרויקט אמנותי-תרבותי רציני שאין לו שורשים בפוסט-מודרניזם". המשבר החריף שפוקד היום את הפוסט-מודרניזם, שאגב ז'יז'ק הוא מאלה שמחוללים את המשבר הזה יחד עם הוגים כמו אלן באדיו וג'ורג'יו אגמבן מחד, והמפנה התיאולוגי החריף בפילוסופיה הפריסאית – מאידך, מראה שהפוסט-מודרניזם שברירי מאוד-מאוד, אפילו כשזה נוגע לביקורת התרבות ולאמנות. לדעתי, אין שום פרויקט רציני שלא צריך להתמודד עם הפוסט-מודרניזם.
ולבסוף, אני לא מכיר אותך באופן אישי ואין לי דבר נגדך; אתה נשמע בחור נחמד למדי ואינטליגנטי עם המון כוונות טובות. אבל העובדה שאדם שרואה עצמו פוליטי בוחר להקדיש לא מעט זמן מחייו לפרויקט שמרבית היהודים ומרבית הערבים לא יכולים להיות חשופים אליו בכלל, פרויקט שאיננו מופיע לא בעברית ולא בערבית, פרויקט שמיועד ליודעי ח"ן בלבד ולמילייה מאוד מסוים, מעיד על ניתוק מוחלט מההוויה של הארץ הזאת. אני חושב שיש הרבה קסם בהתנתקות לזמן-מה מהארץ ולהתחברות למה שקורה במדינה אחרת, גם אם זו גרמניה, אבל יש הרבה אירוניה וצביעות בניסיון לתכנן את חיי היהודים והערבים מגרמניה הרחוקה. אם זה לא היה מקאברי כל כך, עוד אפשר היה לפטור את זה בבדיחות-הדעת.
יוסי אולמרט הזהיר אותנו לפני 5 שנים על הסכנה הטמונה באהוד אולמרט ומשפחתו האנרכיסטית.
הזהירו ולא התיחסנו.
אז הנה תזכורת ,קישור למאמר של יוסי אולמרט על האיום האסטרטגי שמהווים האנרכיסטים:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2853797,00.html
קיים קשר גורדי בין אולמרט לבין האנרכיסטים .
משפחתו של אולמרט הינה אנרכיסטית ומעוניינת ליצור סדר יום חברתי אזרחי אנרכיסטי שיבלבל ויפורר את החברה בישראל ויוביל לחיסולה של ישראל בדרכים מתוחכמות ,אולמרט נותן לאנרכיסטים הגנה מרחבית ואפשרות לפעול. דנה אולמרט נחשבת לאנרכיסטית בכירה והיא מראשי ארגון "כביסה שחורה" {ארגון לסבי פמניסטי אנרכיסטי נגד הכיבוש}. .
מש"פ אולמרט אינה שמאל
מש"פ אולמרט אינה שמאל קיצוני
מש"פ אולמרט אנרכיסטית.
האנרכיזים רוצה בהרס מוחלט של מדינת ישראל.
הבעת תמיכה ברעיון של רונן אידלמן האנרכיסט להקמת מדינה יהודית בגרמניה במקום מדינת ישראל מגיעה מהחיזבאללה שתומך נחרצות בהצעה זו.
עדיף את אורי אבנרי ראש ממשלה ולא את אולמרט,אורי אבנרי הוא שמאל קיצוני שמעוניין לחזור לקווי 67 ,אולמרט והאנרכיסטים מעוניינים לחזור לקווי בוכנוואלד ,בגרמניה.
והנה קישור לכתבה באתר חיזבאללה המביע תמיכה ברעיון של האנרכיסט רונן אידלמן :
http://217.218.165.222/?lang=fa&state=showbody_news&row_id=29696
שלום, מר דוד מרחב
קראתי בעניין את מאמרך. אני שייכת למגזר המכונה דוסים, ימניים וכל יום שעובר אני נעשית יותר ויותר ימנית מתוך תחושה שזאת הדרך, זאת ההבנה ואין דרך אחרת להבין את הדברים.
אני שמחה על כל איש שמאל שנפקחות עיניו – זה מעיד על ראייה מפוקחת ועל יושר פנימי. עשית חלק מן הדרך, ואני מקווה שיהיה לך מספיק אומץ אינטלקטואלי לעשות את הדרך כולה (אני רק מקווה שזה לא ייגרם ע"י אירועים קשים מדי…)
אבל אפתיע אותך ואומר כי אכן ה"אשמה" למצב בו אנו נתונים היא עלינו ועלינו בלבד, וזאת מפני שלא היינו נאמנים לעצמנו, לעמנו, לערכיו ולזכויותיו-חובותיו. גמגמנו, התבלבלנו, וכך גם בלבנו את האחרים שעמדו לעומתנו – הערבים והעמים האחרים. לא הצהרנו בראש חוצות כי חזרנו לכאן כדי לחיות במדינה יהודית בארץ היחידה המיועדת לכך, ואשר ככזאת היא מקבלת לחיקה את כל הגרים הנמצאים כאן כל עוד הם מבינים כי זו ארצנו – ארצו של העם היהודי וכי רק יהודים ינהלו כאן את העניינים על פי אמות מידה יהודיות (קרי גם דאגה לגויים המעוניינים לקבל על עצמם את אמות המידה היהודיות החלות על שאינם-יהודים). רק אם היינו נחושים בדרכנו, עומדים על צדקת מעשינו וכך מחנכים את צעירינו – היינו משיגים את האיזון המרחבי הרצוי. היה עלינו לבחור בדרך העוז והענווה וכך היינו מגיעים גם לשלום המובטח ע"י נביאינו. אבל יצרנו וואקום מחשבתי ותודעתי שאיפשר חדירה של דעות מסולפות המבוססות על שקרים ומיני "נארטיבים" הזויי-דימיון.
צר לי, איני יודעת לנסח את דברי במושגים פוסט-מודרניים. שפתי היא שפת ההיגיון היהודי, שפה ארכאית שלא אבדה לאורך הדורות, אבל עקרונותיה ברורים, מובנים ויציבים.
ולסיכום, "אשמתנו" תמורק ותימחק רק כאשר נחזור להיות יהודים גאים ושפויים בארצנו, נתחיל לדאוג ולממש את זכויותינו שלנו, נהדוף את כל הרוע הנמצא בתוכנו ומסביבנו ונחדל לאמץ לתודעתנו את כל דרך החשיבה החולנית של כל מיני גופים קיקיוניים כאלה ואחרים שאין להם דבר עם נצחיות העם היהודי.
צביה, יהודיה גאה ואופטימית למרות הכל
תודה, דוד, על פוסט מעניין ומעשיר.
חן חן על הכנות ביכולתך לזהות צדדים חלשים בעמדה שהיית נתון בה ולאפשר לעצמך להודות ביכולת הביקורתית. לא מובן מאליו בעיני.
אשמח אם תרחיב את הדיון מה הביא/מביא אותך להכרה כי אנו נתונים למסע השנאה/שנאה של הציונות במובנים הבסיסיים ביותר שלה עד רמת הקלאה עצמית כואבת וכדבריך, בלתי צודקת.
הרחבת דיון זה חיונית!
כתבה מעניינת על האנרכיסטים :
http://aradi.blogli.co.il/archives/category/%d7%90%d7%a0%d7%a8%d7%9b/