הפנטזיה נשארה, רק השמאל ההוא גווע

בצוהרי יום שישי הורגשה תכונה מיוחדת בקיבוץ משמר העמק. אל חדר האוכל שבקיבוץ הגיעו לאט-לאט החברים. הם חדלו ממלאכתם; עמק יזרעאל כולו היה אפוף באבל כבד. הבשורות הרעות הגיעו היישר אל היהלום שבכתר השומר הצעיר.
 
"שם, ליד ספלי תה ופרוסות עבות של לחם בריבה, דיברו בלחש על התוצאות החמורות הכרוכות באבדנו של המנהיג הדגול… כביד נעלמה סולקו הפרסומות לחג הפורים… ובמקומם הופיע דף לבן עם מסגרת שחורה", מספר רן גולן (מצוטט אצל צחור: 213).
 
בשישה במארס 1953 נראה היה כי כיוון ההיסטוריה השתנה. אל החברים הגיעה בשורת איוב: יוסיף ויסאריונוביץ' סטאלין איננו. עמודו הראשון של "קול העם", עיתונהּ היומי של המפלגה הקומוניסטית, הוקף במסגרת שחורה. במרכז העמוד היה רישום של סטאלין ומתחתיו – שורה פרי עטו של המשורר ולדימיר מיאקובסקי: "האימה הלמה/ והברזל נאק,/ בבולשביקים/ אחז הבכי!"
 
בסמינר הרעיוני ברמת אפעל ספד יצחק טבנקין לסטאלין. "בן סנדלר שנהיה למצביא", התפייט לו יצחק טבנקין. "העולם המתקדם אבל על מותו של י. וו. סטאלין", התאבלה מערכת עיתון "על המשמר". היתה זו הפעם הראשונה בה יצא לאור עיתון ישראלי ביום שבת.
 
משה שמיר ואהרון מגד, חברי מערכת המוסף הספרותי "משא", הפליגו בפיוטיהם: "שמו של סטאלין היה קשור לעד בתמורה הגדולה ביותר בתולדות אנוש. כחלוץ התקופה אשר בה 'נכנסת האנושות מן הפריהיסטוריה שלה אל ההיסטוריה שלה' כגיבור האפופיאה החדשה של האדם המודרני, החוזר ומדביר את הטבע ללא מעצור בדרכו, המשנה סדרי עולם בכוח רצונו המאוחד, הכרתו החופשית, תבונתו ומדעיו, שלטונו הבלתי-מוגבל ביצירתו" (מצוטט אצל גיא: 116).
 
"סטאלין איננו. אבל כבד ירד על הקיבוץ", נרשם במודעה שפורסמה במשמר העמק. "פורים בוטל, הערב בשיחת חברים ייאמרו דברים לזכרו". ממשיך ומספר רן גולן, שהיה בשעתו נער, כי "באווירה של אבד כבד חזרו החברים והתכנסו… לפני הקיר הצפוני הוצב פודיום קטן ועליו שולחן מכוסה מפה אדומה וכסא. מן הקיר משקיף עלינו יוסיף ויסאריונוביץ'… וחיוכו הרחום לא מש מפיו… חזן עלה על הפודיום ועשה סימן לחברים לקום ולכבד את זכרו של המת בדקת דומייה. ראינו את ראשו הכבד שח מעט, שפתיו החושניות חשוקות… עצם חזן את עיניו בחוזקה ואמר בקול עמוק וטהור וחודר: אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה. היתה דומייה כבדה" (מצוטט אצל צחור: 213).
 
אוגוסט 69'
 
בימים החמים של אוגוסט 1969 פירסם סטודנט למזרח תיכון ולסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב מאמר בעיתון "שמאל ישראלי חדש". יוסי אמיתי, חבר קיבוץ גבולות של השומר הצעיר ועורכו לשעבר של "חותם", המוסף השבועי של היומון "על המשמר", ערך חשבון-נפש ביחס להשתלשלות הדברים שהובילה קבוצת צעירים – רובם חברי קיבוצים וסטודנטים מאוניברסיטת תל אביב – לפרוש ממפ"ם. "אני זוכר היטב אותם ימים. איני יכול שלא לזוכרם", כתב אמיתי. "אני זוכר כיצד חשנו, כל אחד לחוד וכולנו ביחד, כי אין אנו יכולים עוד להישאר במפ"ם ההולכת אל המערך… חשנו מחנק-אימים ולא יכולנו עוד", כתב אמיתי על העמודים המודפסים במכונת כתיבה.
 
"היינו בודדים. היינו מוכים ופצועים. היינו 'בתפזורת'. ורק שורה של פגישות מקריות וספונטאניות של ידידים-מנוער ושותפים-למבוכה, בדירות פרטיות ועל מדשאות האוניברסיטה בתל אביב, הצמיחה לאט-לאט את הנכונות הקלושה, לנסות – כדברי הסופר עמוס עוז במכתבו אליי – להיות 'בודדים ביחד', לנסות לצרף אות לאות – שמא תצא מכך מילה; לצרף מילה למילה – שמא יתקבלו משפטים ספורים".
 
"כך נולדו אותן פגישות שבועיות בדירה ברחוב איינשטיין ברמת-אביב, שבהן צמחה והתרקמה חבורת שי"ח", סיפר אמיתי. "סוציאליסטים מבולבלים", הגדירו את עצמם חברי התנועה שנוסדה על מדשאות האוניברסיטה, ומנהיגי מפ"ם הוותיקים לא ידעו כיצד לאכול את הבלבול של חבריהם מהתנועה. הם הורגלו במחלוקות ובהשקפות שונות, בסנאיסטים ובמק"יסטים, בחסידי טבנקין ובאנשי אחדות העבודה, אך במבולבלים?
 
"עיקרו של השמאל החדש מתמצה בעיניי בשלילת החברה הבורגנית מיסודה", כתב באותו עיתון דני פתר, מורה ואיש המפלגה הקומוניסטית של סנה. הוא, לצד הסטודנט גדעון עשת שכתב באותו גיליון, היו "הדור החדש". במפ"ם הבינו היטב את הכיוון אליו מושכים המרקסיסטים החדשים. הימים היו ימי ההשראה הגדולה שספג השמאל החדש ברחבי העולם ממאורעות מאי ויוני 68' בפאריס ומההתנגדות הגדולה לפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. כמו בימים הטובים ההם, זיהו חזן ויערי את הניצוצות המהפכניים ההם בבני השומר הצעיר. את לנין החליף הרברט מרקוזה ואת רוזה לוקסמבורג החליף דני האדום, אבל הניצוץ בעיניים היה אותו ניצוץ. פתר דיבר על "התלות ההדדית בין התיאוריה לפרקסיס", והחברים במרחביה ובמשמר העמק כבר הבינו שהניגון כבר איננו אותו ניגון.

התאכזבו מהמערך. בתמונה: רבין, חזן וחייקה גרוסמן

גבריאל מוקד, "מבקר ספרותי [ומרצה] לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב", איש כתב העת "עכשיו", תרם אף הוא לגיליון המיתולוגי הזה. "איננו יכולים יותר להישבע אמונים לברית המועצות", כתב מוקד. "לעולם לא נוכל לחזור יותר לתפישה הדוגמאטית והישנה", הוא הזהיר, והבהיר: פנינו לשמש העולה מפראג.
 
בשונה מאנשי "מצפן", סירבו אנשי שי"ח ללכת עד הסוף. הם בחרו להישאר במחנה הציוני. נאמנים לבשורת המהפכה מפראג ומפאריס, הם בזו לעולם הישן של הגווארדיה הסובייטית הוותיקה של מפ"ם והשומר הצעיר שהתאגדה סביב קובה ריפתין, שייסד את "ברית השמאל הציוני הסוציאליסטי העצמאי". הם גם לא מצאו את מקומם מעל דפי "קול העם" שלאחר שיבתו לחיק הציונות. ריפתין, לצד דמויות אחרות בשמאל דוגמת אסתר וילנסקה, שיקפו לדעת אנשי שי"ח את "הניוון הביורוקראטי", "הפרזיטיות של הקרמלין".
 
שי"ח הפכה ל"שם החם" בשמאל הישראלי. הצטרפו אל שורות הקבוצה בנימין כהן, מחשובי ההיסטוריונים הישראליים של רומא; העיתונאית ניבה לניר מקיבוץ עין החורש, שנישאה לחוקר הפרטי מאיר פלבסקי; רן כהן, איש קיבוץ גן שמואל שלימים יתגלגל כחבר כנסת בכל גלגולי השמאל השונים, ואחרים. מאות סטודנטים, בני קיבוצים, אנשי ספרות, בוגרי הנוער הקומוניסטי, נאמניו של הד"ר סנה ושאר מתלהבים חברו לתנועה שמנתה בשיאה כמה מאות אישה ואיש.
 
בסוף יולי 1973 נתכנס בתל אביב כנס הייסוד של "מוקד", האיחוד בין תנועת "תכלת אדום" בראשות מאירק'ה פעיל ורן כהן, לבין שרידי המפלגה הקומוניסטית הישראלית. "מוקד", שנשאה עמה את הרטוריקה הסוציאליסטית המוכרת, משכה אליה את הפילוסוף עדי צמח, הסופר מתי מגד, ד"ר יהודה מלצר, איש הספרות פרופ' שמעון זנדבנק, מתרגם כתבי סארטר לעברית ד"ר מנחם ברינקר, ד"ר אבישי מרגלית מהאוניברסיטה העברית, הקלאסיקן פרופ' ארנסט סימון, ח"כ לימים יאיר צבן, דורון גלעזר ואמיל גרינצוויג. אורי אבנרי, נעלב מכך שלא הוצב במקום הראשון לרשימת "מוקד" לכנסת, הודיע כי יקים תנועה משלו: המחנה הרדיקלי הישראלי (מר"י), יורשו של העולם הזה-כוח חדש. גיליון חד-פעמי של "מוקד" מנובמבר 73' בישר: פתאום כולם הפכו ליונים צחורות. יונה צחורה אמיתית יש רק אחת.
 
"דיבוק שאינו מרפה"
 
ב-24 באוקטובר 1973 הסכימו מצרים וישראל להפסקת אש. ישראל איבדה במלחמה 2,297 אישה ואיש. כשלושה שבועות לאחר שוך הקרבות, יצאו אנשי שי"ח לקרב פוליטי נגד ממשלת גולדה, דיין וגלילי. "מלחמת יום הכיפורים היתה מלחמה מיותרת לחלוטין", קבעו אנשי שי"ח. "לו שמעה ממשלת ישראל בקולנו, נמנעים היו אלפי קורבנות בשני הצדדים וכישלונות מדיניים חמורים היו נמנעים מאיתנו".
 
למרות הרכיבה על גל האכזבה ותחושת ההלם שלאחר מלחמת יום הכיפורים, הדרך להתפוררות של שי"ח היתה מהירה. בעוד שהחברים מירושלים סירבו להיכנס למימיה העכורים של הפוליטיקה הישראלית, העדיפו החברים מתל-אביב להתמודד על מקום בכנסת. בטוחים בהשפעתם, חשבו כי מאירק'ה פעיל, שפרש מצה"ל שנתיים לפני כן בדרגת אלוף משנה, יביא להם את המנדטים המיוחלים. האכזבה היתה מרה.
 
שמואל מיקוניס, מנהיגה המיתולוגי של המפלגה הקומוניסטית, לא ראה בעין יפה את החבירה למוקד והצטרף לתנועה שהקימה אסתר וילנסקה, האופוזיציה הקומוניסטית הישראלית, שהתפזרה אף היא לכל עבר כאשר מרבית חבריה מצאו את דרכם, בצורה זו או אחרת, אל שורות רק"ח בהנהגת תופיק טובי, אמיל חביבי ומאיר וילנר. אחרים הקימו את שס"י, שמאל סוציאליסטי ישראלי, שנתנה גט כריתות מוחלט לציונות ונטמעה בשורות התנועה הפרלמנטארית החדשה שהקימו אנשי רק"ח – חד"ש.
 
התבוסה הכבדה שנחלה "מוקד" בבחירות 1973 והתרסקות שאריות השמאל הישראלי לרסיסים-רסיסים, גררו את אנשי שי"ח לפעול להקמת קואליציה רחבה יותר בדמות מחנה של"י, אליו הצטרפו תומכיהם של אורי אבנרי, לובה אליאב, גדי יציב, סעדיה מרציאנו ואחרים. גם איחוד זה לא האריך ימים הרבה ובבחירות 77' זכתה של"י בשני מנדטים בלבד.
 
"נדמה לי כי בשמאל הישראלי חברו יחדיו שתי התכונות הנאצלות של משיחיות ובטלנות, צירוף מופלא מעין כמותו, משהו כמו דיבוק שאיננו מרפה, שלטת בו הציפייה לגאולתו ע"י התפתחויות שמחוצה לו וכוחות בלתי-תלויים בו שייפחו רוח חיים בעצמותיו הרכות והיבשות", כתב דורון גלעזר בגיליון "תכלת אדום" ממרץ 1974. "געגועים לתנועה שאינה בנמצא", קרא גלעזר למאמרו. "כיום ברור לי", הסביר גלעזר, "שכולנו לא הבנו שמוטיבציה של עייפות, שובע ממלחמה ושפיכות דמים איננה בונה שמאל".
 
פוקו וליבוביץ', מונה ואורי זוהר
 
התפרקותו של שי"ח והשתלשלות האירועים שהובילה להקמת מסגרות שונות ומשונות עד להתחסלות שאריות השמאל הישראלי אל תוך ר"צ של שולמית אלוני ומפ"ם של יאיר צבן, ומשם הלאה אל מרצ ושרידיה המאובנים של רק"ח, לא היתה מקרה כלל ועיקר. שי"ח ביקשה להקים בישראל של שנות השבעים את השמאל החדש האמריקאי של הסיקסטיז המאוחרים. עיני הדור ההוא היו נשואות אל הוודסטוק, מונה זילברשטיין נסעה ללמוד אצל המורה של מרלון ברנדו וג'יימס דין, יענקל'ה רוטבליט כתב את "שיר לשלום", ההומואים פזלו אל עבר סטונוול והקימו אגודה בעיר העברית הראשונה, ד"ר משה קרוי רואיין על ידי ירון לונדון בטלוויזיה והיה לסטאר אקדמי-תקשורתי, דן בן-אמוץ השכיב את בנות תל אביב החסודות ביותר ויונה וולך התפייטה בכל מקום אפשרי על דרכיה ב-LSD.

דן בן אמוץ

השמאל הישראלי החדש מאס באליל הישן והוותיק של הדור הישן ההוא. ברית המועצות נראתה מאובנת יותר מתמיד, השם "סטאלין" היה הביטוי הממשי ביותר לכל דיבור על ניוון רעיוני, באוניברסיטה העברית דרך כוכבו של ישעיהו ליבוביץ' חובש הכיפה, שמו של מישל פוקו התגלגל כמו מעדן מלכים בפי רבים לאחר שנפוצו השמועות על ביקוריו במועדוני הסאדו האמריקניים והאורגיות ההמוניות בהן השתתף, אייבי נתן הקים אחוזה פוליטית רדיקלית בלב ים ובמועדוני השמאל בתל אביב התחילו לדבר על שיחות עם יאסר ערפאת.  
 
שי"ח, שמנה בסך הכול כמה מאות בני אדם בימיו הטובים, לא הפך לכוח בעל השפעה אלקטוראלית ממשית. כל איחודי השמאל למיניהם לא הצליחו להביא ליותר מאשר מנדט אחד או שניים במערכות הבחירות השונות, ובמספרים של אז מדובר באמת בגורם פוליטי שולי וזניח. אולם בשי"ח התגלמה בראשונה הכמיהה החדשה של צעירי הסיקסטיז והסבנטיז להגיע לסוף ההיסטוריה, לחיות במזרח התיכון ולפנטז על ניו יורק ולונדון, לעשות בטן-גב עם ג'וינט ביד ביולי-אוגוסט הקופחים ולחשוב שהכל כבר באמת מאחורינו. יותר משהכמיהה לשלום עם הערבים היתה באמת ובתמים בעלת משמעות פוליטית ורעיונית, היא היתה פנטזיה אגואיסטית של אנשים שביקשו בסך הכול לחיות פה הכי טוב שרק אפשר. הם רצו להפוך את ישראל לאקס-טריטוריה וחלמו כי אם הפנטזיה תהיה גדולה וחזקה ואינטנסיבית מספיק, תישכחנה עשרות שנים של מריבות לאומניות, שנאות אתניות, השקפות שבטיות ושאיפות לאומיות.
 
לשי"ח לא היתה שום תוכנית פוליטית ממשית, אף השקפה סדורה אחת, שום רעיון מגובש. הקומוניסטים לשעבר שנאו את ילדי הפרחים, הסוציאליסטים החדשים לא הבינו איך לבלוע את המזרחים, המתפלפלים ברעיונות ניאו-מרקסיסטיים מהאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארה"ב התקשו להתמודד עם פוסט-ביטחוניסטים שבסך הכול רצו שלום – ועכשיו. ומתוך המישמש הפוסט-מודרני הזה, היה מי שקיווה – ובאמת – לחולל איזשהו שינוי בחברה הישראלית. כשמנחם בגין הגיע עם האופנועים השחורים שלו לסיורים ברחובות חיפה ובת ים, ברמת אביב פינטזו על סוציאליזם "אחר".
 
שקיעת קרנו של הגרוזיני המשופם שסירב לאמץ אל חיקו את הז'ידים המעריצים ועשה בהם שמות, חייבה את הדור שמרד בחזן וביערי לאמץ אוטופיה חדשה לגמרי, חפה מכל סתירות ועוולות, נקייה מכל טעויות ועיוותים, נעדרת זמן ומקום והיסטוריה, מרחפת בין ענני החשיש והגראס לבין ההלוצינציות של ה-LSD ושאר מרעין בישין. רובם ככולם התהדרו בכך ש"הזהירו מפני מלחמת ששת הימים", התנאו בתוכחות על מלחמת יום הכיפורים. רן כהן מיהר להיפגש עם נציג אש"ף, עיסאם סירטאווי, ואורי אבנרי התחרה בקומוניסטים על לבו של יאסר ערפאת.

ערפאת ואבנרי בביירות

שי"ח התמוטט מבלי שהשאיר ולו שריד אחד לקיומו, אולם השפעתו על השמאל הישראלי היתה ארוכה בשנים: אנשיו היו פעילים ב"שלום עכשיו" ובמשך שנים דאגו שכל ילד בישראל יידע לשנן כי ההבדל בין השמאל לבין הימין הישראליים מתמצה בנוסחאות "שטחים תמורת שלום" לעומת "שלום תמורת שלום". הם הצליחו לעמעם את ההבחנות היסודיות שבין ליברלים לסוציאליסטים, צהלו נוכח קריסת חברת העובדים וההסתדרות, פינטזו שהמחסומים הלאומיים והדתיים יתמוטטו לאחר נפילת החומה בברלין והורדת הדגל האדום מעל הקרמלין ושרו בקול ניחר את "שיר השלום" כחלופה האמיתית ל"אינטרנציונל" הארכאי.
 
המנגינה השתנתה, הציפייה נשארה
 
כאשר חצקל איש כסית נפטר ב-79', חסמו אנשי "כסית" את רחוב דיזנגוף. שם, מדיזנגוף 117, יצאה לה במשך שנים הרבה הכמיהה הגדולה לעולם אחר. לא העולם של קובה ריפתין ומאיר יערי, אלא זה של אלה שידעו לדקלם את "מציצים" מתוך שינה, להגיע בעיניים עצומות לחמאם ביפו ולשיר "מה יפית" באוזני כל טרנד תיאורטי-פילוסופי-אמנותי שהגיע מחוץ לישראל.
 
"כסית" הלך וגווע, ויחד עמו גם הרצון הגדול לגאול את האנושות עם זיכרון הסמים, הזיונים וכוסות המשקה המתחלפות זו-אחר-זו, מורשת הסיקסטיז והסבנטיז העליזים. הדבר היחיד שנותר הוא הציפייה הגדולה, הפולחן האדיר של סוף ימי השמאל, לשלום המיוחל, למולך הגדול מכולם. כמו אז, ביוני 1953 במשמר העמק, כולם יודעים שמשהו כבר היה ונגמר, ורק קומץ המאמינים המסור ביותר עוד מבקש ללכת בתלם החרושה ההיא.   
 
המנגינה השתנתה, שיערם של הפעילים מהימים ההם הלבין ואפילו ראשיהם של בניהם האפירו, אולם היום כאז, הציפייה לגאולה הגדולה ולשקט המופלא עוד מניעה את הקופירייטרים הגדולים ביותר של הכזב האדיר ביותר בדורנו. היום כאז, הם עוד מפנטזים על ימים בהם יוכלו לזיין בלי הפרעה, חופשיים ממלחמות ומעכבות.
 
ביבליוגרפיה קצרה
 
■ זאב צחור, חזן – תנועת חיים: השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, מפ"ם. יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשנ"ז 1997
■ כרמית גיא, מסע ליד-חנה. עם עובד, תשס"ב, 1992
■ ארכיון השמאל הישראלי (מקוון), http://www.israeli-left-archive.org/

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “הפנטזיה נשארה, רק השמאל ההוא גווע

  1. ושאר האנשים שהזכרת.
    הדגל האדום,ה1 במאי,התנאים הסוציאלים שניתנו לעמלים בצורה של 8 שעות עבודה,וכד',לא באו מהקומוניסטים ומברית המועצות לשעבר.

    הם באו מצפון אמריקה.מקנדה,ומארה"ב.

    מפועלם המבורך של אנשים כיוג'ין דבס,אלברט פארסונס,אוגוסט ספייס,אדולף פישר,ג´ורג´ אנג´ל,לואיס
    לינג,מייקל שוואב,סמואל פילדן,אוסקר ניביי,ורבים אחרים.

    חבל שבחרת להתייחס לקבוצה קטנה של אנשים שהיו בשמאל,אשר חלק מהם הזויים,ומהם השלכת על כל המחנה,ועל ציפיותיו.

  2. ונשענים על השלכות גורפות ולא רציניות, וחבל. שוב ושוב אתה מנסה להפריך את טיעוני השמאל באמצעות הטענה שהם התבססו על פנטזיות משיחיות אויליות, בין אם סטאליניזם ובין אם שחרור נפשי באמצעות שימוש בל.ס.ד., למרות שהטיעון ההיסטורי הזה לא רק שאינו מדויק, אלא גם אינו מהווה הפרכה. ראשית, באשר לדיוק: הגם שהתמיכה בסטאלין ראויה לכל גנאי, היא היתה נחלתה של קבוצת מיעוט שולית, והיו אלה מפא"י ובן גוריון הסוציאליסטים שעם פרוץ מלחמת קוריאה החליטו להתעמת עם האנטישמיות והאנטי-דמוקרטיות הסובייטית וצירפו את ישראל לצד המערבי והדמוקרטי של המלחמה הקרה. באותה מידה, העובדה שבת"א היו רבים שצרכו סמים ופנטזיות טפשיות (ויש מקום לדיון אם האופן בו אתה מציג אותם הוגן) לא גורעת כהוא זה מן הפעילות הפוליטית הבלתי-משיחית בעליל של רן כהן ואחרים, שניסו שוב ושוב להתריע שכיבוש ושליטה בעם אחר לא יוכלו להניב תוצאות חיוביות. פעילים מסוג זה מעולם לא התכחשו לשנאות אתניות או ביקשו לעשות "בטן גב", כדבריך, אלא להפך, טענו שהכיבוש אך יעצים שנאות כאלה ושההתכחשות אליו היא היא הסכנה.

    מרשימות קודמות שלך נראה כי יש לך חשבון אישי עם השמאל הסהרורי ומלא שביעות הרצון, אבל אתה לא רק מערב תופעות שונות ומנוגדות באופן גורף מדי, אלא גם חובט בגופה מתה, כך שמבחינה פוליטית ואינטלקטואלית הדבר אינו תורם הרבה. יהיה מעניין יותר לקרוא את טיעוניך נגד השמאל המתון, שנושא את עיניו למודלים סוציאל-דמוקרטים מערביים, שמקורותיו האידיאולוגיים אינם סטאלין אלא ג'ון מיינרד קיינס, אנשי התנועה הפרוגרסיבית האמריקנית, פעילי הניו דיל, ליאון בלום, קלמנט אטלי ודומיהם. למרות ששוב ושוב מנסים להדביק את הדימוי הסטאליניסטי לכל השמאל הישראלי הישן, הרי שבפועל המערכות שפיתח אחרי מלחמת העולם השניה ושהפכו לישראל, למרות המלל המשיחי לעתים, היו מבוססות על המודלים המערביים ובראשם הניו דיל ומדינת הרווחה של הלייבור באנגליה. כך גם מרבית הטענות נגד הכיבוש לא נבעו ממקורות משיחיים והערצה לשמש העמים, אלא מרעיונות ההגדרה העצמית וסוף העידן האימפריאלי של וילסון, רוזוולט ויורשיהם בפוליטיקה הבינלאומית. הרעיונות הללו, בשלל וריאציות, עיוותים, שחיתויות, השמטות ופשרות פוליטיות, הם שהגדירו את מרבית השמאל הישראלי ההיסטורי, ושעדיין מגדירים את רוב מי שתומך בסיום הכיבוש וחיזוק מדינת הרווחה. יהיה מעניין יותר לשמוע אותך מדבר עליהם – ואליהם.

  3. כרגיל שנון ומרתק. תודה.

    אוסיף כי היה מקום גם להוסיף שההתפשטות הרעיונית, הבוהמית שאתה מדבר עליה במובן מסויים החלה לפרוח דווקא בשילטון הימין. המחנה אומנם גווע בנתיים אך הנהנתנות של אנשי כסית השתכללה לימים והפכה לתרבות הסליבריטאים.
    וחשוב יותר: היו אלו ממשלות בגין ביבי ושרון שהחזירו שטחים תמורת.

  4. בזמנו חלק מן הרעיונות היו קול קורא במדבר אך בינתיים הם הפכו לרעיונות של מרכז המפה מבגין דרך פרס ורבין ועד שרון ואולמרט. הבוחר הישראלי סבר שניתן לעשות ויתורים רק מעמדת כוח של נץ. כשלונו של השמאל היה שלא הצליח לחבר בין הקו המדיני- בטחוני לקו החברתי-כלכלי ולנושא זכויות האדם ולא הצליח להסיר מעליו את הסטיגמה כאילו הוא אנטי-דתי בעוד שהוא רק אנטי המימסד הדתי.

  5. אני לא טענתי במאמר שהשמאל התבסס על "פנטזיות משיחיות אוויליות", כדבריך. טענתי שהוא החליף מולך אחד – סטאלין – במולך אחר – "השלום", האוטופיה הנצחית, המקום שבו נגמרת ההיסטוריה ומתחילים החיים הטובים, השלווים, הנעימים והחופשיים.

    התמיכה בסטאלין היתה נחלת חלקים רחבים מאוד בציבוריות הישראלית, לפחות עד הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ב-56'. רק למפ"ם היו 19 מנדטים בכנסת הראשונה. בשיאה, למק"י היו שישה מנדטים. פשוט מצחיק להגיד שזה "שולי". אבל לא בכך מתרכז המאמר. אנשי שי"ח היו אנטי-סטאליניסטיים במובהק. הם פשוט החליפו את סטאלין בדמות אחרת. היו מעט מאוד פעילים בשמאל הזה בעלי מחויבות רעיונית גדולה וממשית – נניח, הגרעין הקשה של שי"ח, מוקד, של"י, "תכלת אדום", מק"י של סנה ועוד. אבל במרוצת השנים, וזה התבטא בעיקר בצמיחת "שלום עכשיו" ובמקום אותו תפסו התומכים בחזון הזה, נעלמה המחויבות הזו לטובת אגואיזם פוליטי צר שמבקש לכונן פה חברה נוחה, אידיאלית, חופשית ומשוחררת. הלא מי שתמך בחיסול ההסתדרות היתה מרצ החדשה של ר"צ ומפ"ם; מי שדיבר ב-99' גבוהה-גבוהה נגד ההפגנות נגד הגלובליזציה היה… שר התעשייה והמסחר, רן כהן. ומי שבמשך שנים לא מציג שום חלופה כלכלית קונקרטית מלבד סיסמאות מופשטות זה השמאל הישראלי, שהתמכר לגמרי לפנטזיות שלום נוסח ז'נווה.

    לי אין חשבון "אישי" עם אף אחד. השמאל שאני מדבר עליו – מרצ, חד"ש, הקומוניסטים, "שלום עכשיו" – הוא בהחלט לא מת. ממשלת אולמרט יכולה לסמוך על השמאל הזה אם תצא למהלך מדיני מטורף עם הסורים, או אם תיחפז לחתום על הסדר הזוי עם הפלסטינים. לשמאל הזה יש בכנסת לא מעט אצבעות, לפחות שמונה אצבעות של מרצ וחד"ש. זה פשוט מגוחך לומר שהשמאל הזה הוא "גופה מתה".

    ולגבי השמאל ה"מתון": בישראל אין שום שמאל "מתון" שתומך באמת ובתמים בכלכלה סוציאל-דמוקרטית מתוקנת נוסח מפלגות הלייבור המערביות. מפלגת העבודה איבדה כל גוון אידיאולוגי, והשיח הסוציאל-דמוקרטי בישראל הוא רדוד לחלוטין, אם בכלל קיים. יש פה ושם אנשים דוגמת ח"כ שלי יחימוביץ' או ידידי פרופ' דני גוטווין, אבל מדובר במיעוט זניח ושולי באמת – הרבה יותר מזה של מרצ ורק"ח. מחוץ לשמאל הממוסד יש הרבה פעילות "חברתית" אבל רובה ככולה מתבססת על בלבול רעיוני מוחלט והיעדר כיוון אידיאולוגי.

    אילו מישהו בישראל היה בכלל מנסה לדבר על "ניו דיל" ישראלי, אפשר היה לטעון שיש פה התחלה של שמאל מערבי מתוקן ונאור. אפילו זה לא קיים. הדבר היחיד שיש פה הוא הפולחן של "השלום", האוטופיה העל-היסטורית, החזון המטאפיסי הנשגב, החלופה לסוציאליזם של לנין ומרקס. שיח כזה מתעלם לחלוטין מהעובדה שההיסטוריה השתנתה, שאנו מצויים במלחמת תרבויות אדירה, שלראשונה מאז סוף מלחמת העולם השנייה יש מדינה שמדברת מפורשות על השמדת יהודים.

    השמאל הישראלי הוא נכה – ראייתו לקויה מאוד, שמיעתו סלקטיבית ומעומעמת, הבנתו לוקה בחסר. אין לו פרספקטיבה, כיוון, דרך ותיאוריה. אני תמיד הייתי בשמאל – בין אם כרדיקל שמאלי ובין אם כציוני שמאלי – וכשחיפשתי תשובות, זה היה תמיד בתוך הארסנל הקיים ומתוך ההנחה היסודית שיש אידיאל שלום שיש להגשים אותו. כבן למשפחת ניצולי שואה, הדבר המהותי שגרם לי להתחיל לנטוש את השמאל הוא הסוגיה האיראנית. המציאות השתנתה ומי שחושב חייב להשתנות עמה. סבי המנוח הזהיר אותי במשך שנים רבות שאני שוגה בחלומות-שווא ואני סירבתי להקשיב לו. חבל שהבנתי שהוא צדק כל כך מאוחר, כשאיני יכול אפילו לומר לו זאת.

  6. לייצג שפיות. אין צורך לציין את אחריתם של האישים שלקחו חלק במר'י השמאל שבין 67 ל-73 שכולם חלפו הלכו בחיידק נעלם אבל השאירו את גוף הציונות חולה עם חלומות שלום באספמיה. אותם חלומות שתקעו אותנו מזה 20 שנה ועדיין אנחנו מתבוססים בדם תוצאותיהם.

    באופן סימלי יש להזכיר שבין החברים של "מוקד" היה אחד ששובץ במקום לא ריאלי וכיום הוא השטן הגדול בהתגלמותו שמלמד שמד על ישראל ומפיץ דיברי שיטנה וכזב כדי להרבות מלחמה בין היהודים למוסלמים כאן ושמו של הפרזיט הוא ישראל שמיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s