אורי ושולה כבר לא רוצים להיות יהודים

לפני עשרה ימים לערך נדרש בית המשפט המחוזי בירושלים להשיב לאחת העתירות המעניינות שהוגשו בשנה האחרונה. על העתירה חתומה רשימת אנשי שמאל מהמפורסמים בארץ, בהם העיתונאי ואיש "העולם הזה" לשעבר אורי אבנרי, שרת החינוך בדימוס שולמית אלוני, המחזאי יהושע סובול, הפרופסור לפילוסופיה יוסף אגסי ורעייתו יהודית בובר-אגסי, אלון אולארצ'יק, פרופסור רוברט לו-יון מהטכניון בחיפה, המזרחן יהושע פורת, עאדל קעדאן שזכור בעיקר מפסיקת בג"ץ בנוגע ליישוב קציר ואיש התנועה הכנענית, הבלשן הפרופסור עוזי אורנן, אחיו של המשורר המנוח יונתן רטוש.
 
העותרים ביקשו מבית המשפט להכיר בקיומו של לאום "ישראלי" ולרשום אותם כישראלים – ולא כיהודים. העותרים ביקשו "פסק דין הצהרתי, על-פיו הלאום של המבקשים הוא ישראלי, וזאת על מנת שפסק הדין ישמש את המבקשים כתעודה ציבורית לצורך הבקשה לשינוי פריט הלאום במרשם האוכלוסין ובכל תעודה רשמית שבה מופיע פריט זה".
 
שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נעם סולברג, החליט לדחות את בקשתם. סולברג טען כי "הלכה למעשה, מבקשים המבקשים לברוא בריאה שכזו, יש מאיִן. הדבר הוא מעבר לכוחותיו של בית המשפט. גם לגישת המרחיבים בנושא השפיטות, הרי שכאן המקום להצר בה". "אין בנמצא – מבחינת החוק והמשפט – לאום ישראלי, ואל לו לבית המשפט לברוא בריאה שכזו יש מאיִן, לחוקק במקום לשפוט".

אבנרי. לא רוצה להיות יהודי

סולברג הטעים כי אין בפסק דינו "כדי לומר שאין בנמצא לאום ישראלי, בנפשו של אדם, במצעה של קבוצת אנשים, אצל מגזר כזה או אחר במדינה. פרופסור עוזי אורנן, והמבקשים האחרים, מאמינים כי הם בני הלאום הישראלי. אמונה זו אומנם ראויה לכיבוד ולהערכה , אך היא אינה זקוקה לגושפנקא משפטית".

* * *

אפשר להעלות תמיהות רבות על עיתוי הגשת העתירה הזאת (היא הוגשה לפני שנה לערך). ביחס לכל מדינה מערבית אחרת, חופש הדת בישראל הוא מהגדולים ביותר, ויעיד על כך מי שמכיר את יחסי הדת והמדינה בארצות הברית, למשל. אמנם ישראלים רבים מצרים על היעדר הזכות הגדולה לנסוע באוטובוס בשבת (לבד מחיפה, בה ישנה תחבורה בשבת מכוח הסטטוס-קוו, ובתל אביב, בה נוסעות בסופי שבוע מוניות שירות), אולם מלבד זאת ישנם עסקים הפתוחים בשבת באין מפריע (שהרי נפשו הסוציאליסטית של השמאל המעודן אינה מכירה בזכות מנוחת העובד בשבת ותובעת שופינג פרוע בוויקנד), ניתן לרכוש חזירים ושרצים במרכזי הערים, בתל אביב יש חיים מפותחים מאוד של הקהילה ההומו-לסבית, הזנות פורחת, הסחר בנשים חוגג, הנוער מכור לכל טמטום פורנוגראפי ומעולם לא התפרנסו רבים כל כך הרבה כל כך ממיטב הזבל המערבי שגויר כהלכה על ידי ערוץ 2 והפך לשגרה בכל אמצעי תקשורת מרכזי.
 
אז מה באמת מניע את זקני השבט הללו, שחלקם כבר עברו מזמן את גיל הגבורות (אלוני, אבנרי, אורנן, אגסי), לשלוף מהבוידעם את שרידי הכנעניות מהימים הטובים של "הפעולה השמית" ולפנות לבית המשפט בבקשה שיאפשר להם להירשם בערוב ימיהם כישראלים – ולא כיהודים?
 
שהרי ניתן להבין כיצד בשנות המדינה הראשונות (רטוש החל לכתוב את כתביו המשמעותיים רק בשנת 1939; אבנרי הקים את "הפעולה השמית" בשנת 1956), היה רצון להשפיע – בתנאי הזמן והמקום – על ההוויה הייחודית שמתהווה בארץ ישראל. אולם מה קרה עכשיו? מדוע קמו להם ראשי השועלים האלה והחליטו לעשות מעשה ולפנות לבית המשפט (שהרי תמיד כשלו במאבק על תמיכת הציבור הישראלי ונחשבו למיעוט זניח) כדי שיכיר בהם כישראלים גרידא? האם היו מוכנים להיפגש, למשל, עם קבוצת אינטלקטואלים ערבים שהיתה מבקשת לטעון שאין עם פלסטיני אלא ישנו לאום פלישתי שמאחד את כל יושבי הארץ?

* * *

הניסיון לפענח את הקוד של השמאל הישראלי תובע מאמץ רב, פסיכולוגי, פילוסופי, סוציולוגי והיסטורי. שהרי אחד הדברים הראשונים שנדרש להתחייב להם אדם אשר מבקש להתקבל למילייה הרדיקלי הישראלי הוא שלילת קיומו של העם היהודי. משה סנה עשה זאת כשחיבר את ספרו "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם", אותו פירסם ב-1954 עת הצטרף למפלגה הקומוניסטית, ומאז נהוג בשמאל הריטואל הקבוע של ההתכחשות ליהדות במובן העמוק של המונח. המנהג המגונה הזה התפשט כבר מזמן מהשוליים הסהרוריים של השמאל אל עבר מרכזו. ביטוי הנפסד והנלעג היה בנהנתנות ובאגואיזם של "שינוי", אולם לפיד וחבריו ייצגו בסך הכל את האליטה הדקה של בעלי ההון שבסך הכל חולמת לבלוס נתחי בייקון בשקט ולפנטז, בלגימות יין צרפתי מעודן, מה היה קורה אילו הערבים, החרדים, המזרחים והעניים היו נעלמים לפתע מהנוף. הביטוי היותר רציני שלו הוא בקהילת הסלבריטאים של השמאל המבקשת לעשות נפשות לרעיון העוועים של הכחשת קיומו של עם יהודי, שעובד בבתי המדרש של המהפכה הרוסית והתגלגל למחלקות להיסטוריה ולפילוסופיה של ימינו.

טומי לפיד. לאכול בייקון בשקט

עם זאת, מבלי להתיימר להבין את נפשו המורכבת של השמאל הישראלי, אפשר רק לומר דבר אחד פשוט וברור. פרויקט ההכחשה מבית המדרש של אבנרי, אלוני וחבריהם מיועד להכשיר את הפרוגראמה הפוליטית של מדינת כל אזרחיה המתנתקת מכל קשר – ולו הזעיר ביותר – למצע היסודי שעל בסיסו הוקמה מדינת ישראל. הפרויקט הזה מבקש לאשר לא רק את ההתנתקות מהלאומיות היהודית אלא גם את המסמך הקרוי "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", המבקש לכונן פעילות ציבורית, רעיונית, פוליטית ותרבותית של ערביי ישראל במנותק – ואולי על חורבות – מדינת ישראל. בחזון זה נכתב, אגב, שאחד המאפיינים של האתנוקרטיה הישראלית הוא "ניתוק זיקת הזהות בין הערבים פלסטינים בישראל לשאר חלקי העם הפלסטיני והאומה הערבית וזו האסלאמית וניסיון להבניית קבוצה חדשה 'ערבית ישראלית' או 'ערבי ישראלי'". הדיבורים הנאים על אומה ישראלית חדשה נעצרים, מסתבר, כשזה מגיע לערביי ישראל הדורשים – ובדין – התייחסות קונקרטית אליהם כמיעוט לאומי שאין לו שום קשר לנעשה פה מלבד עוינות פוליטית יסודית לישראל.
 
הניסיון להכשיר את הפרוגראמה הזאת הוא גם ביטוי לקרע העמוק שנפער בין השמאל הישראלי, המתהדר בחילוניות א-לאומית, קוסמופוליטית, אקס-טריטוריאלית הבוראת יש מאין (והרי אף אחד מהם לא נתן ולו הסבר קוהרנטי אחד למאפייני הלאום הישראלי), לבין רוב תושבי הארץ הזאת שרואים עצמם כמשתייכים לשתי התנועות הלאומיות הגדולות שמנהלות ביניהן מלחמה בת למעלה ממאה שנה. שהרי הטרגדיה היא בדיוק בכך שאת הארץ מאכלסים שני לאומים – יהודי וערבי – שבמשך עשרות שנים מנהלים שיח של חירשים האחד עם האחר, המצטיין בפער עצום מבחינת ערכים, נורמות, תרבות שלטונית והיסטוריה פוליטית.
 
המאמץ התיאורטי – הבלתי-מתוחכם, יש לציין – לדבר על "לאום ישראלי" הוא ביטוי למהלך כולל שמבקש להקים פה חברה דיסטופית באמצעות פלפולים ליברליים המתעלמים לחלוטין מהשינוי המהותי שהתרחש בשנים האחרונות בזירה המקומית והבינלאומית, שעיקרו התפתחות מלחמת תרבויות אכזרית – ששיאה בפיצוץ מגדלי התאומים – מזה, ועליית משטר חדש המדבר במפורש על הכחשת שואה והשמדת עם, מזה.
 
בין לבין, התמוטטה לחלוטין ההסכמה שהחלה להתפתח מאז שנות השמונים על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות. יותר מאי פעם, הארץ איננה בת חלוקה והמאבק איננו עוסק עוד בנסיגות משטחים ובפינוי התנחלויות. היטיב לבטא זאת סמיר קונטאר שאמר כי "העימות עם ישראל יסתיים רק בהיעלמותה". רק אדם המנותק לחלוטין מהשינויים שהתרחשו פה בשנים האחרונות יכול להתעלם מהעובדה היסודית לפיה הסכסוך בין התנועה הלאומית היהודית לזו הפלסטינית, כפי שהכרנו אותו במשך כל עשרות השנים האחרונות, תם. הסכסוך החדש הוא שונה במהותו ותובע התייחסות שונה.
 
ההתעסקות בהכחשת קיומו של עם יהודי, שרובו מצוי בישראל ומפתח פה חיים יהודיים מלאי סתירות, מורכבים, בעייתיים ומרתקים, שדובר עברית וחושב יהודית, מבטא את אותה כמיהה כוזבת של יהודי גרמניה בסוף המאה ה-19, שהיו בטוחים כי אם רק ינטשו את היהדות, יתקבלו לחברה הגרמנית בזרועות פתוחות. אולם אם חנה ארנדט, שנמלטה פעמיים במהלך חייה מרדיפות וממוות – מברלין ומפאריס – לא הבינה זאת, כיצד יבינו את זה אבנרי ואלוני המבקשים לזכות בחיבוקה החם של הלאומיות הפלסטינית ולקבל רהביליטציה על חטאם המרכזי – היותם יהודים?