הקורבן החדש: הפוסט-ציונים נגד אניטה שפירא

כאשר זכתה פרופ' אניטה שפירא בפרס ישראל, נחמץ ליבם של רבים מקרב האקדמיה. שפירא מייצגת במידה רבה את מה שהאקדמיה היא לא. היא גם אישה וגם ציונית, גם מודרניסטית וגם סוציאליסטית, גם אשת תנועת העבודה וגם פמיניסטית, גם חוקרת בעלת סטנדרטים אקדמיים ברורים ובאותה נשימה אדם פעיל שמשמיע את קולו בציבוריות הישראלית. היא גם כתבה ספרים בעלי איכות אקדמית ממשית וגם הצליחה להגיע ללב הקורא המשכיל שאיננו חש בנוח בז'רגון האקדמי. במובן זה, שפירא מייצגת את האליטה המודחת, הישנה, שהיתה בה המחויבות ההיסטורית לאותם ערכים שאנחנו אוהבים להגדיר כ"הישנים והטובים".
 
באקדמיה הישראלית כיום, מקומם של חוקרים נוסח שפירא הולך ונעלם כמעט. שפירא כותבת וחושבת בעברית בעוד שהאופנה היא כתיבה בשפה אחת זרה: אנגלית. כשהיא חיה את תל אביב וירושלים, מרבית האקדמאים חולמים על שבתון במקום הכי רחוק שרק אפשר. בעוד ששפירא מחויבת למדעי הרוח, הטרנד הוא לפנות לכיוון מנהל העסקים והכלכלה. במקום שבו היא מבקשת לשנות ולהשפיע, דואגים להפיץ אחרים ייאוש ודכדוך. כאשר ישנם אלה שעסוקים עד מעל הראש בהכחשת החשיבות של עשרות שנות ישראליות ובזמירות "מה יפית" באוזני האנטישמים הגדולים ביותר, שפירא חושבת בעברית עם ישראלים ומבקרת – בשפתה – את הנעשה כאן ועכשיו.
 
אי אפשר להתעלם מהעובדה ששפירא משתייכת לקבוצה מסוימת מאוד שאחראית בצורה ישירה לכל מה שקרה בחברה הישראלית בשנים האחרונות. זו קבוצה שבמשך שנות-דור דאגה להפוך את מולך השלום לאלילם של רבבות של ישראלים, ומשזה הכזיב – הפך את רובם ככולם לניהיליסטים גמורים המתעסקים בטמטומם העצמי ובהשחתתם של אחרים. דור האביב גפנים, שהפכו ממדליקי הנרות בכיכר העיר למשרתיה הנרצעים של תעשיית נינט, הוא התוצר הברור של הדור שמייצגת אניטה שפירא. שפירא וחבריה היו אלה שהצליחו להטמיע בדור שלם את האשליה לפיה ויתור על טריטוריה הוא הדרך להקמת גן עדן עלי אדמות. הם אלה שהצליחו לשכנע רבים שישראל היא כבר מקום בטוח, ש"הכלכלה הגלובאלית" – נוסחת הקסם של שותפיה של שפירא דוגמת שמעון פרס ואורי סביר – היא זו שתגבר על הלאומנות והקנאות והפנאטיות. החינוך הזה, שראשיתו בהתחסלותם העצמית של ההסתדרות והקיבוצים ו"דבר" ו"על המשמר" וחברת העובדים וסופו בהשתעבדות לחזון קפיטליסטי של אחרית-הימים עם השם המפוצץ "ננו-טכנולוגיה", התפוצץ בפני כל מי שהאמין שאחרית הימים הגיעה.
 
הכיוון השתנה?
 
לפני כעשרים שנה, ב-1989, האמינו בני דורה של שפירא כי כיוון ההיסטוריה השתנה לחלוטין: תנועת "סולידאריות" בפולין היתה לחוקית, לך ואלנסה כבר דיבר על נשיאות, הסובייטים עזבו את אפגניסטן, אש"ף השמיע דיבורי שלום בפראג, העולם נרעש נוכח הטבח בכיכר טיינמאן, האיאתולה חומייני הלך לעולמו, משטר האפרטהייד בדרום אפריקה החל להתערער, מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה מביאה את הקומוניסטים לוותר על השלטון, גורבצ'וב מצהיר כי המלחמה הקרה קרבה לסיום ובעקבות הקרבות בכיכר טימישוארה, מוצא להורג רודן רומניה, ניקולאי צ'אושסקו. ואם לא די בכך, למרקע הטלוויזיה מגיעה המשפחה הכי צהובה בכל אמריקה: הזוג מארג' והומר לבית סימפסון ובני ביתם.
 
אפשר להבין את סערת הנפש הגדולה של אנשים שהיו אז בשנות הארבעים לחייהם וחוו את מה שעבורם סימל את הדחתם ממרכז העשייה הפוליטית הישראלית: המהפך של 77', משבר הקיבוצים שהגיע לשיאו באמצע שנות השמונים, הצטמצמות מפ"ם לשלושה חברי כנסת בלבד, שוויון הכוחות בין הליכוד לבין המערך, פריצת האינתיפאדה וההקצנה בקרב צמרת מפלגת העבודה ועוד. למאורעות 89' היתה השפעה מאגית על השמאל הישראלי. מסיבת הפרידה מדן בן-אמוץ בחמאם של יפו באותה שנה היתה פרידה סמלית של השמאל הישראלי משנים של אגואיזם וצעידה לעבר שנים של אלטרואיזם. סוף כל סוף אפשר היה לעסוק בחלומות חדשים על חברה חפת גבולות לאומיים, מתחים אתניים, בעיות שבטיות, שנאות לאומניות ודיכוי זכויות אדם. כישלון מפלגת העבודה בבחירות 1988 נתפסה כפאשלה, כטעות של הציבור בהבנת המצב. לאור המאורעות הגדולים, האמינו הכול כי בבחירות הבא ימאסו הישראלים בליכוד – ויחבקו את המחנה החדש שהחלו לרקום יאיר צבן, אמנון רובינשטיין ושולה אלוני: "מחנה השלום", הקונטרה ל"מחנה הלאומי" הישן והמאוס.
 
אולם גם אם הכוונות היו טובות, ואפילו אם הרעיונות היו מצוינים, הרי שהם קודם כל ולפני הכול נבעו מרצון "לזרוק את ההיסטוריה מאחור", "ללכת קדימה", "להיות מודרניים". כמו בני החסידים שהתפקרו והיו למעריציו הגדולים של סטאלין, ביקשו אנשי דורה של שפירא לשים את ההיסטוריה "בצד" ולדמיין איך יהיו החיים בעידן שלאחר המלחמות והלאומנות והשפיכות הדמים. כשאנשי "שלום עכשיו" הפגינו נגד הקמת ההתנחלויות, הם האמינו באמת ובתמים שהשלום יתרחש עכשיו, או לפחות בתקופה הקרובה. אם רק נושיט יד, הם חשבו, נקבל יד מושטת חזרה.
 
הדברים האלה נכתבים על אודות שפירא ובני דורה דווקא מתוך קריאת רשימה שכתב הנרי וסרמן במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". במאמר שנכתב תחת הכותרת "שרהל'ה שרון של ההיסטוריונים הישנים", כותב וסרמן כי "זה כשנה ויותר נשאתי אתי את קובץ המאמרים "יהודים, ציונים ומה שביניהם" מאת פרופ' אניטה שפירא (עם עובד, 2007) ממקום למקום. פטרתי את עצמי מקריאת שני המאמרים על ברנר, ואחרים קראתי י
ותר מפעם, אך לא מצאתי את הנקודה הארכימדית שתאפשר לי להתחיל בכתיבה… בכל פעם שפתחתי בקריאה נתקלתי בהערה יחידה, שרשמתי בעיפרון אחרי קריאת המאמר הקצר ביותר 'גולדה – נשיות ופמיניזם': 'שרה'לה שרון של החברה ההיסטורית הישראלית'… יום העצמאות חלף עבר לו, ושרה'לה שרון המשיכה לככב על המרקע הקטן, ליצור אחדות לבבות בקרב חסידיה, במקביל למה שבת דמותה, פרופ' שפירא, היטיבה לעשות באחת מנקודות השיא של יום העצמאות, בדברי תודה מנוסחים היטב, שקולים, נבונים ומביעים בצורה משכנעת את עמדתה של אותה חברה היסטורית ישראלית, נציגתה בה"א הידיעה, כשקיבלה את פרס ישראל. הכול היה מושלם: נימוקי ועדת השופטים, העיתוי הסמלי ורב המשמעות, הבחירה הנבונה, דברי התודה הענווים. ובה בעת הלכו ונתעבו בעיני רוחי קווי הדמיון בין פרופ' שפירא לבין שרה'לה שרון
".
 
הניסיון של וסרמן להגחיך את דמותה של שפירא עורר בי תמיהה. ראשית, משום שניתן לטעון טיעון פוסט-ציוני מנומק ורציני נגד אניטה שפירא מבלי לנסות ללעוג לה. אם כבר לתקוף את שפירא, מדוע לא לבחור באדם שיש לו דעות מנומקות ובהירות? ושנית, מכיוון ששפירא נשאה נאום שכלל הרבה דברי ביקורת ותוכחה, ולא רק דברי תודה. אפשר כבר היה לבחור את האדון ציפר כמבקר ספרות. הוא כבר היה מפליא בסיפורים על מעלליו בין בני ערב הנאים ומספק, כדרכו, שעשוע לבריות.
 
הנקמה האולטימטיבית
 
הביקורת בכללותה איננה ביקורת כי אם ניסיון לא מוצלח להכניס שרשרת של טענות פוסט-ציוניות קלאסיות לדיון מעניין שנדמה שגם לאלה המתהדרים בהיותם "חדשים" ו"ביקורתיים" יש מה להוסיף לו. וכפי שכבר טענתי, אפשר לבקר רבות את דרכיה של שפירא. אלה שהאדון וסרמן ישר נתלה באילנות הגבוהים דוגמת "איפה המזרחים?" הוא אפילו לא מצליח להבין מה מבקשת לומר שפירא על דמותה של גולדה מאיר, לא כל שכן את הביקורת על דמותה של חנה ארנדט.
 
אז מדוע בכלל לפרסם רשימה שכזאת? למה לחטוא בכזה חוסר יסודיות ובגישה כל כך בלתי-מדעית ולא להתייחס לטקסט בצורה רצינית הרבה יותר, ועוד לחתום באיזה ציטוט בלתי-קשור של היינריך פון קלייסט? וסרמן או רשימתו אינם מעניינים כלל. שהרי ביקורות כאלה יש למכביר, ואם היה מעוניין וסרמן לבטא עצמו בצורה מעט יותר אינטליגנטית – היה נמנע מלפרסם את כתב-הפלסתר הזה. כבר קראתי מאמר מעניין של וסרמן בכתב-העת "קתרסיס", ותמהני כיצד הגיע לאן שהגיע.
 
אלא שתופעת ההשתלחות בדור ההוא, הדור שהאמין לפני עשרים שנה לערך בכך שתם פרק אדיר בדברי-ימי האנושות וכעת התפננו לחוג את חגיגת "הכפר הגלובאלי", איננה אלא יציר-כפיה ובנה החוקי של התנועה אשר ביקשה להתפנות לחגוג בתרועות ובמחולות את "מות הקומוניזם", "סוף הלאומיות", "עידן הגלובליזציה". מתנועה זו, שהיום נשארו ממני שרידים מעטים כמו הנשיא הנוכחי המזלזל בלימוד ההיסטוריה, לא נותרו רבים אך בשעתו – ולמעשה, עד פרוץ האינתיפאדה השנייה – היא היתה הדומיננטית בשיח הישראלי. היא זו שילדה את שני בניה החוקיים: הניהיליזם הישראלי מזה – והפוסט-ציונות מזה. אלה פנו אל עבר ה"שואו ביז" והחלו לנהל מדינת שלמה באמצעות רשת צפופה של תוכניות ריאליטי, הבריחה המושלמת אל סימולציה של מציאות. האחרים פנו אל עבר תרבות של שנאת-עצמית והתכחשות תרבותית, אימוץ עמוק של ה"אחר", ביטול עצמי למען פרויקט החרבת כל מה שנעשה פה בעשורים האחרונים, בעבור הקמת אקס-טריטוריה אוטופית שאין לה שפה ואין לה עם ואין לה היסטוריה ואין לה זמן ואין לה תרבות משלה.
 
את "רצח האב" שעושים פוסט-ציונים וניהיליסטים לאנשים ששרו בכיכרות את We Shall Overcome והאמינו שאו-טו-טו ההיסטוריה נגמרת ותוגשם הפנטזיה השמאלנית על "ניגוב חומוס בדמשק ובבירות", הם עושים אולי כנקמה האולטימטיבית במי שהבטיח בספטמבר 93' שהכול כבר באמת נגמר – ומעולם לא קיים.

מודעות פרסומת

16 מחשבות על “הקורבן החדש: הפוסט-ציונים נגד אניטה שפירא

  1. אתה צודק, אבל אתה כועס כי אינך קורא אותו נכון: כמו ציפר, חלוץ הז'אנר, וכמו המוסף שהמאמר מופיע בו (ולאחרונה גם העתון שבו מופיע המוסף) המאמר של וסרמן הוא פרודיה מעולה על עצמו. גש אליו כך ותהנה מסאטירה מצוינת. הוסף לכך את העובדה שכל הבדיחה העצומה הזו ממומנת ע"י אנשים רציניים ועשירים (פחות ופחות, שכן הז'אנר לא נמכר כל כך) ואתה רואה מול עיניך את אומני ה"הפוכה" האמיתיים – הציפרים שילדו את דור הצ'יקים.

  2. אני לא מבינה מדוע אתה קושר דוקא את אניטה שפירא, מאחרוני הסוציאליסטים בנוסח "דבר", להתפרקות ערכי הסוציאליזם. דוקא היא אחת המוהיקניות האחרונות התומכות במדינת הרוחה.

    ואת הנרי וסרמן לא קראתי. בכלל לא מוכרחים לקרוא את הגירסה המדורדרת של מה שהיה פעם תרבות וספרות.

  3. איך הגעת למסקנה הזאת:
    אי אפשר להתעלם מהעובדה ששפירא משתייכת לקבוצה מסוימת מאוד שאחראית בצורה ישירה לכל מה שקרה בחברה הישראלית בשנים האחרונות. זו קבוצה שבמשך שנות-דור דאגה להפוך את מולך השלום לאלילם של רבבות של ישראלים, ומשזה הכזיב – הפך את רובם ככולם לניהיליסטים גמורים המתעסקים בטמטומם העצמי ובהשחתתם של אחרים. דור האביב גפנים, שהפכו ממדליקי הנרות בכיכר העיר למשרתיה הנרצעים של תעשיית נינט, הוא התוצר הברור של הדור שמייצגת אניטה שפירא. שפירא וחבריה היו אלה שהצליחו להטמיע בדור שלם את האשליה לפיה ויתור על טריטוריה הוא הדרך להקמת גן עדן עלי אדמות. הם אלה שהצליחו לשכנע רבים שישראל היא כבר מקום בטוח, ש"הכלכלה הגלובאלית" – נוסחת הקסם של שותפיה של שפירא דוגמת שמעון פרס ואורי סביר – היא זו שתגבר על הלאומנות והקנאות והפנאטיות. החינוך הזה, שראשיתו בהתחסלותם העצמית של ההסתדרות והקיבוצים ו"דבר" ו"על המשמר" וחברת העובדים וסופו בהשתעבדות לחזון קפיטליסטי של אחרית-הימים עם השם המפוצץ "ננו-טכנולוגיה", התפוצץ בפני כל מי שהאמין שאחרית הימים הגיעה.
    ?
    שחוזרת שוב ושוב במאמרך המעניין ביותר, (חייבת לציין) בגדר עובדה
    זו דרך שלך לראות את הדברים זו ממש לא עובדת טבע כמו שמשדר הבטחון בו אתה מציג את האחריות הישירה של הדור ש… וכו'

  4. לטעמי יש בהשוואה בין שפירא לשרהלה שרון התנשאות סקסיסטית מובהקת

  5. העמדה הציונית הפרגמטית לגבי צורך בהפרדה בין שני העמים, משיקולים דמוגרפיים, בה אוחזים שרידיה האחרונים של תנועת העבודה הישראלית- ובהם פרופ' שפירא- אינה הורה חוקי של הלך הרוח הפוסט ציוני.

    יותר מכל, מהווה הפוסט ציונות תולדה של הימין הכלכלי, זה שתומכיו כונו כאן בעבר "ציונים כלליים", בתקופה בה הגדרת העיתון שהוציאו- "הארץ", כ"מעוז השמאל" הייתה מעוררת גיחוך במקרה הטוב. המוטציה שעבר אותו ימין בעידן הגלובליזציה, עת הסתמן אפיק פוסט-לאומי לשליטה חסרת מיצרים של ההון, אכן הובילה לחיקוי נלעג ומשולל אחיזה במציאות הישראלית בפרט ובהוויית כל חברה אנושית באשר היא, בכלל, גם במחוזותינו.

    דווקא משום שהניתוחים שלך חדים ולעתים קרובות לא פחות ממבריקים, הייתי מצפה ממך להבחין באבסורד שבהנגדת הימין הלאומי לאותה שמרנות אגוצנטרית ששלטת בחלקים נרחבים באקדמיה כיום, ואשר דרכי חשיבתה אינדיבידואליסטיים באורח קיצוני ודפוסיה במידה רבה אמריקאיים במובהק (מרעיון העיוואים של "רב תרבותיות" ועד ביטול כל מערכת ערכים קולקטיבית בשם "חירויות הפרט").

    אניטה שפירא, בקצרה, אינה הורה חוקי של הפוסט ציונים, המהווים שיקוף תודעתי עליו עמדת של הפרטת החברה הישראלית- במישור הכלכלי, הערכי והתרבותי. היא מאחרוני שרידיה של הציונות הסוציאליסטית, שרובם המכריע התברגן ואימץ את עקרונות הליברליזם בקצב מוא החל משלהי שנות השישים. אשליית השלום אכן הפכה למעין אסקפיזם עבור השמאל הישראלי, באופן שניתק אותו מהמתחולל בחברה הישראלית עצמה ומפנה עד היום את ביקורתו ומשאביו לאפיקים חיצוניים- כאשר מפני הסכסוך מתבטל, כביכול, כל תהליך ההתפרקות הפנימי.

    אך זו אינה תולדה לא של תנועת העבודה, ולא של ההשקפה הפרגמטית (גם אם זו הסתברה כמוטעית) לפיה שלום בלבד יבטיח את קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית. יותר משיש קווי דמיון בין השניים, מהווה הפוסט-ציונות את האנטיתזה האולטימטיבית של התנועה שאתה מגדיר כהורתה החוקית, אך בניגוד אליה לב לבה היה קונסטרוקטיביות מהסוג שבזכותו נבנתה כאן מדינה. אני לא יכול לחשוב על ניגוד גדול יותר בין מפא"י לבין אותה עלית אינטלקטואלית מדומה, שהבועתיות הדקונסטרוקטיבית היא ה"תרומה" העיקרית שלה ל"שיח המדומיין" שלנו.

  6. איני סבור שהאמונה שקיים פתרון פשרה הוגן בין העמים החיים בארץ הזאת הנה בהכרח פוסט ציונית.האמונה והתקוה נכזבו כפי, שהדבר קורה לא אחת,ואף על פי כן בה כשלעצמה אין וויתור כלשהו על יסודות הציונות.
    לדעתי הפוסט ציונות הנה פרי של היתנתקות מההיסטוריה היהודית,מהמורשת היהודית ומהרצון להמשיך ולהיאבק על קיומה של מדינה יהודית. אלו קיימים גם בקרב שכבות שמעולם לא היו שותפים לפנטזיות השלום. מאידך ישנם רבים-כמו אניטה שפירא שלמרות אכזבה זו מחויבותם לציונות מלאה ושלמה.
    מכל מקום רשימתך מעולה ורגיל ברור שעיתון הארץ הוא שייתן במה ציבורית לפוסט ציונים

  7. "יותר מכל, מהווה הפוסט ציונות תולדה של הימין הכלכלי, זה שתומכיו כונו כאן בעבר "ציונים כלליים", בתקופה בה הגדרת העיתון שהוציאו- "הארץ", כ"מעוז השמאל" הייתה מעוררת גיחוך במקרה הטוב. המוטציה שעבר אותו ימין בעידן הגלובליזציה, עת הסתמן אפיק פוסט-לאומי לשליטה חסרת מיצרים של ההון, אכן הובילה לחיקוי נלעג ומשולל אחיזה במציאות הישראלית בפרט ובהוויית כל חברה אנושית באשר היא, בכלל, גם במחוזותינו."

    כל כך נכון.

  8. יש אנשים, רבים מהם אגב עיתונאים ב"הארץ", שנוהגים להאשים את הליברליזם הקלאסי בכל צרות העולם וישראל בפרט, ממש כמו שהערבים מאשימים אותנו בשלהן. לאחרונה החלו אינטלקטואלים כגון גדי טאוב לתלות את הבלי הפוסט-מודרניזם והפוסט-ציונות באותה רוח ליברליסטית רעה. הוכחה לקשר זה הם מוצאים בעיתון "הארץ", שלטענתם מקדם את שתי האג'נדות. מעניין שבמסגרת אותו דיון לא מוזכר שמה של מפלגה או תנועה פוליטית אחת הקוראת הן לביטול הסוציאליזם הן לביטול המדינה הציונית. בפעם האחרונה שבדקתי מפלגת הליכוד, שהיא היחידה כיום שדוגלת במעין ליברליזם קלאסי, מגדירה עצמה כציונית ואף ניצית בציונותה; מפלגת שינוי ז"ל, גם היא מעוז של ליברליות, לא נודעה ביחסה האוהד לנרטיב הפלסטינאי. לעומת זאת, אם נבדוק מי מהמפלגות מתנגדות לציונות, הרי שכולן נמצאות גם בשמאל הקיצוני מבחינה כלכלית. הוא הדין לגבי אותם עיתונאים ואינטלקטואלים המנוגדים לציונות: גם הם נמצאים בשמאל הכלכלי, ועצם העובדה שאותו עיתון מפרסם את מוסף "דה-מרקר" ואת יצחק לאור אינו מוכיח שלאור רואה עין בעין עם אותו מוסף.

    האגוצנטריות הניהילסטית שהוגים מן הפוסט דוגלים (או לוקים) בה עשויה לדמות לאינדיבידואליזם הליברלי, ואכן אין להכחיש שהיא נוטה לפרוח בתקופות של שגשוג כלכלי (במדינות קומוניסטיות תכונה זו מאפיינת לרוב את האליטה השלטונית המצומצמת). אולם הדמיון המדובר שטחי בלבד. לפי הליברליזם הקלאסי הואיל והיחיד אחראי לגורלו הוא נדרש להתנהג באופן מוסרי, רציונלי ושקול, כי אין לו "אח גדול" שיציל אותו מעצמו; חלק מאותה אחריות יכול להיות שאיפה לחוסן לאומי, ואכן זהו ערך שהימין הליברלי בישראל דוגל בו. השמאל ה"חדש", לעומת זאת, שואף להסיר מהיחיד את האחריות להתנהגותו (ע"ע סקס, סמים ורוקנרול) ולייסד חברה שבה אין חובות אלא רק זכויות. זאת הוא עושה על ידי פיצול החברה לקבוצות המוגדרות כקורבנות שיש לפצותם, למשל ערבים, מזרחיים, נשים, עניים, להט"ב, סטודנטים, חרדים, נכים וכולי וכולי. כך נסללת הדרך להדוניזם, לשינוי חברתי שמסתכם בתביעות הולכות וגדלות ממשרד הרווחה.

    נשאלת השאלה אם אפשר בכלל לחזור לשמאל ה"ישן", לסוציאליזם הטוב. זאת משום שהסוציאליזם מבוסס על הנחות כלכליות שהתגלו פעם אחר פעם כשגויות: הוא אינו מסוגל לייצר את העושר שבכוונתו להרעיף ביד רחבה אלא מקטין את ראשיהם של אזרחי המדינה, שמלבד כמה אלטרואיסטים מושבעים אין להם מוטיבציה לקחת סיכונים, להתאמץ ולהצליח; כך נוצר פחות ופחות ויש פחות ופחות מה לחלק. למעשה השמאל ה"חדש" קם במידה רבה כתגובת נגד לכישלון השמאל ה"ישן", ואין סיבה להניח שאם נחזיר את הגלגל אחורנית ההיסטוריה לא תחזור על עצמה.

    ציוני ליברלי בימינו יכול להכיר בנחיצות ההיסטורית של ממשלה ריכוזית-סוציאליסטית בשנים הראשונות של המדינה, שבה נדרשה יש מכוונת לעיצוב החברה. אבל כפי שילד אינו יכול להישאר לעד בחממה של בית הספר כך מדינה בת שישים אינה יכולה להרשות לעצמה להחליש את כלכלתה בתקופה שיותר מתמיד עליה להילחם על שרידתה.

  9. הטיעונים שהעלית יותר מראויים לתגובה, ואענה באריכות ביום יומיים הקרובים כשיהיה לי קצת יותר זמן. בינתיים אני מזמין אותך להאזין לחברת הכנסת יחימוביץ שביטאה את הדברים היטב לא במישור התיאורטי אמנם, אך בפרקטי:

    http://www.shelly.org.il/wp/?p=2619&cat=46

    או לקרוא את המאמר הבא שכתבתי לפני מספר גיליונות בעיתון "תזה":

    עידן הקרח של הציונות

    ייחודו של היסוד הריאקציונרי * בתהליכי הגלובליזציה וההפרטה שפקדו את העולם המערבי בעשורים האחרונים, טמון ביכולתו ללבוש ולפשוט צורות שונות, להסוות עצמו כזיקית ולהוות את לב לבן של תופעות אשר במבט ראשון נראות כלא קשורות זו לזו, או כדבר והיפוכו. אם בעבר עוגנה הקריאה לשימור יחסי הכוחות הקיימים בחברה, בהשקפות עולם מוגדרות יחסית (המלוכנות כריאקציה לבורגנות, לדוגמא, ומאוחר יותר הבורגנות כריאקציה לסוציאל-דמוקרטיה); הרי שכיום, ה"מוטציה" הפוסט-מודרנית שעבר "הנגיף השמרני" מאפשרת לו לקנן באין מפריע כמעט בכל אידיאולוגיה קיימת, למוטט את "מערכת החיסון" הערכית שלה מבפנים ולשנות את "הצופן הגנטי" שלה כך שתחתור תחת תכניה שלה עצמה.

    תמורות טכנולוגיות וכלכליות מואצות הביאו להיווצרותו של מרחב חדש, זה המכונה בפי חסידיו "הכפר הגלובלי", אשר בניגוד למדינות הלאום המרכיבות אותו מעוקר כמעט מכל יסוד דמוקרטי ונשלט על ידי הון בינלאומי. על מנת לבסס את עריצותם הכלכלית נזקקו כוחות השוק להסגת גלגלי המודרנה לאחור בכל הנוגע לדמוקרטיה, לאומיות וסוציאליזם, כאשר הללו קשורים זה בזה בקשר בלתי ניתן להתרה בהתבססם על תביעתו של האדם לשליטה בגורלו, באמצעות התארגנות בקבוצה המתאפיינת בזיקה רגשית ובערבות הדדית בין חבריה. מודעות לאינטרס המעמדי של העלית הכלכלית תסייע להבחין ביתר חדות בדפוס בו פועלת "מגיפת הניאו-ליברליזם" על האידיאולוגיות השונות. במסגרת ה"מתקפה המשולבת" שלה היא מטמיעה בהן הנחות יסוד מוסוות; מאתרת בהן מרכיבים המתאימים לשיטתה ומשסה אותם באלו המנוגדים לה; ולבסוף, מביאה להמרת השקפת העולם המקורית בגרסא מנוונת שלה, בה מוסט הדגש מהמישור הקולקטיבי אל הפרטי או מהמרכז אל השוליים, וכל גורם חברתי מאחד מנוטרל או מתועל לאפיקים א-פוליטיים ופוליטיים חיצוניים.

    כך, לדוגמא, מתענג ה"שמאל" הרדיקלי על פיטום אשליית הטוהר המוסרי שלו בפטפוטים אוטופיסטים בלתי אחראיים (כלכלית ומדינית כאחד) ומבכר התפלשות בזעם קדוש מזויף על פני דאגה אמיתית לטובת העם היהודי או הפלשתינאי; הימין הדתי בוחר בהזיות משיחיות פגאניות למחצה על פני ריבונות העם היהודי בארצו ועל פני ערכי הדמוקרטיה; והזרם המרכזי בציבור נטש אף הוא את הציונות כאידיאולוגיה מאחדת לטובת פרשנות חלולה שלה, המותירה את הקליפה הביטחונית על כנה אולם מניחה לתוך החברה הישראלית להתפורר ולהתרוקן מזהות משותפת, מתכנים תרבותיים מאחדים וממחויבות ערכית בין הפרטים בה, קרי, מכל מה שגילויו החומרי הוא מדינת הרווחה ומוסדותיה. מעולם לא היה הצורך בזריחתה המחודשת של הציונות הסוציאליסטית, על ערכיה והשקפת עולמה, נואש יותר.

  10. כמו שברוסיה יש עדיין בולשביקים זקנים שמאמינים שסטלין עדיין חי ככה בארץ יש מפא"יניקים זקנים שמאמינים שמפא"י עדיין בשילטון. שפירא היא מנהיגתם האידיאולוגית של הגוורדיה הזקנה הזאת.

  11. פעם ראשונה שאני קורא מאמר חכם שלך (וקראתי לא מעט בעיקר בשנים 2010-2011). שתי הערות בכול זאת:
    1. הציטוט הזה: "דור האביב גפנים, שהפכו ממדליקי הנרות בכיכר העיר למשרתיה הנרצעים של תעשיית נינט"- הוא הכללה גסה. כמות החברים החילוניים שלי שעוסקים בעשייה חברתית ו/או לאומית היא גדולה מאוד וכולם רואים לנגד עניהם חברת מופת. לצידם קיימים גם חברים שבעיקר מתעניינים בטלוויזיה ובילויים, אבל הם לא הרוב.
    2. בחלוקה שלך בין מי שחשב שאוטוטו מגיעה האוטופיה, ומי שהבין שלא, אתה שוכח אנשים שידעו שחלוקת הארץ לא תוביל לישועה אבל היו בעדה כי היא היתה הפתרון המתקבל ביותר על הדעת, והעדיף על שלמות הארץ עם ההשלכות המוסריות שלה.

  12. צר לשמוע מאינטה שפירא שיוצאי פולין שבאו 5-10 לפני העליה הגדולה בזה שהעבירו את העולים המזרחיים לדרום ולצפון ואילו את יוצאי פולין למרכז זה בגלל שהם נאלצו לעזוב ואני דואל את״ הפרופסור״ המלומדת שיוצאי פולין באו מתוך ציונות ממש לא אולי תקראי ספרי הסטוריבה פשוטים שילמדו אותך שיוצאי מיזרח הביאו אותם בכח יותאי פולין בכדי לחזק את עצמם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s