קומוניזם בככר רבין: על מועמדות דב חנין

אחד השימושים המועילים ביותר של "פייסבוק" הוא היכולת לזהות לאן נושבת הרוח בקרב חבריך. למשל, אם חשקה נפשך לצאת למסיבת שישי פרועה או במידה שנקלעת לשעמום מוחלט באמצע השבוע, עיין ביומן האירועים של חבריך. מובן שהדרך לדעת איזה קו הוא הכי פוליטיקלי קורקט, עוברת אף היא דרך ה"פייסבוק". כך, קיבלתי הודעה חשובה מאתרו של האדון צוקרברג לפיה רבים מחבריי הצטרפו לקבוצה הנושאת את השם "דב חנין לראשות עיריית תל אביב". לא פחות.
 
וואלה, אמרתי לעצמי. לא ידעתי שיש לי חברים רדיקליים כל כך. ואז הבטתי ברשימה המלאה של תומכי חנין החדשים. אני מוכן להישבע בהן צדק שבכל שנות פעילותי בשמאל, מעודי לא ראיתי אף אחד מהם בהפגנה כלשהי. לא למען הפלסטינים, לא נגד הקפיטליזם, לא בעד שוויון לנשים ולא נגד אפליית ערבים. כולם מצטיינים בא-פוליטיות אלגנטית ביותר; אין ברשימה הזו שום פרולטר מדוכא. חלקם אפילו זכורים לי כמי שהתבטאו לא אחת התבטאויות ימניות, חו"ח. אז ככה, פתאום, פנו חבריי לשורות רק"ח?

דב חנין. קוריוז? צילום: גלית לובצקי. תמונה לקוחה מהלינק הבא

המועמדות של דב חנין לראשות עיריית תל אביב היא קוריוז. ככזאת, היא דומה מאוד למועמדותו של הגמלאי החביב, רפי איתן, לכנסת. והסכנה בקוריוזים היא שכולם יודעים איך הם מתחילים. אף אחד לא יודע איפה הם מסתיימים. אם תסמונת אורנה-ומשה-ד"ץ  חודרת שוב לבועה התל אביבית, דעו לכם שטרנד חדש הולך לצבור תאוצה. במקרה האחרון, שילמנו על כך מחיר דיי כבד כאשר שבעה קשישים הצליחו לסובב מדינה שלמה על האצבע.
 
אלא שיש מי שיודע לזהות מצוין את הניוון הזה שפושה בקרב אנשים שאולי לפני דור או שניים היו נחשבים ל"מלח הארץ". הטמטום הפוליטי הזה וההיטמטמות הערכית הזאת מנוצלים כהלכה על ידי האירידנטה הקומוניסטית בישראל. כאשר התפלמס משה סנה המנוח עם אמיל חביבי מעל דפי "קול עם" (היה זה לאחר הפילוג במפלגה הקומוניסטית באוגוסט 1965), הוא כתב על החרם לו זוכה המפלגה בראשותו מצד התנועה הקומוניסטית בעולם: "אם היוזמים והמארגנים של פגישת בודפשט היו אמנם נוטלים לעצמם את הרשות לקבוע כי רק"ח היא המפלגה הקומוניסטית של העם העובד בישראל, כי-אז היו מטילים צל כבד על כושר הבחנתם ובכלל על כושרם להרבות הבנה הדדית וקירוב לבבות בין המפלגות הקומוניסטיות בעולם. שהרי לכל בר-בי-רב ברור, כי מעמד הפועלים הישראלי לעולם לא יקבל את הדרכתה ואף לא את השפעתה של רק"ח, והוא לעולם לא יסלח לרק"ח את התנכרותה לעם ישראל בעת צרה ומצוקה" (משה סנה [2002], כתבים: 1972-1966, כרך ה', הוצאת עם עובד, עמ' 94(.
 
הקומוניסטים בישראל יודעים לנצל היטב את המבוכה הערכית הקשה והבלבול התרבותי הגדול השוררים היום בקרב רבים וטובים אשר איבדו כל מצפן רעיוני וכל מצפון פוליטי. שהרי ברור להם, כפי שנהיר לתומכיהם החדשים, שהעם בישראל – ותל אביב עדיין נכללת במניין ערי ישראל – לעולם לא יקבל שום סמכות פוליטית מצד הקומוניסטים בישראל. שהרי מלכתחילה ערכו הקומוניסטים בחירה מודעת בצד שעמו הם מזדהים.
 
השבוע, ירד חנין לרמאללה יחד עם חבריו להנהגה המפלגה (מקומה של החברה גוז'נסקי לא נפקד, כמובן) כדי להשתתף בהלוויתו של מחמוד דרוויש, זה שהציע להגלות מישראל אפילו את קבריהם של היהודים. ייאמר לזכותו של חנין כי הוא אדם ישר מאוד, נחרץ, ברור וכן. אין בו דופי. הוא מעולם לא הסתיר את נטיותיו הפוליטיות. אלא שאת האירוע הזה, מפלגתו פרסמה "בקטנה", בשבועון "זו הדרך" שהיא מוציאה לאור כפלט של דפי מדפסת מחוברים עם קצת צבע אדום בכותרת. חנין מעדיף לדבר גבוהה-גבוהה על אדום וירוק, איכות סביבה וצדק חברתי, שוויון הזדמנויות ו"פוליטיקה של מיעוטים". הוא מעדיף את הדימוי האורגני והנקי שמציגים לנו חנויות הטבע התל-אביביות. אולם הפוליטיקה של מפלגתו היא כזו של תמיכה מוחלטת וגורפת בפלסטינים, לרבות בהקמת ממשלת אחדות פלסטינית יחד עם החמאס. גם אם הוא לא מסכים לחלק ממנה, הוא מצביע בעדה.

עוצם את עיניו. חנין

לא במקרה שותקים אנשי רק"ח, כולל חנין, על הפלישה הרוסית המכוערת, המגונה והעקובה-מדם לגיאורגיה. כמו אז, ב-1968, הם יודעים שרוסיה מהווה המעצמה הראשונה במעלה התומכת בעניין הערבי. לכן, אז כמו היום, הם מוותרים על הפוליטיקה ה"אינטרנציונליסטית" לטובת פוליטיקה קרה ומחושבת של שיקולים "אנטי-אימפריאליסטיים". כפי שאז המתינו הקומוניסטים הערבים לנאצר שינקום בישראל לאחר מלחמת ששת הימים, היום הם מחכים לאנטישמי מטהרן. חנין יודע היטב שעיני חברי מפלגתו נשואות לאיראן. הוא פשוט מעדיף לעצום את עיניו שלו.
 
מסטאלין ועד גראמשי
 
דב חנין הוא אדם רהוט, אינטליגנטי, משכיל. בשנות התשעים, הוביל חנין את הקו המיליטנטי במפלגה הקומוניסטית שראה צורך לחבור לכוחות סוציאליסטיים וציוניים על מנת להקים מפלגת שמאל בישראל בנוסח המפלגה הקומוניסטית האיטלקית לשעבר. מושפע מתיאורטיקנים המזוהים עם המפלגות הקומוניסטיות של איטליה וצרפת, נטל חנין חלק פעיל בפולמוסים שהתפרסמו בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים מעל דפי שבועון רק"ח בעברית, "זו הדרך". הוא נמנה על חבורת צעירי המפלגה שהקימו את המועדון שלה באחד העם 7 בתל אביב, "הגדה השמאלית". ההשקפה ההיסטורית שנקט בה חנין, שזוהתה יותר מכל בשם "אירו-קומוניזם", הושפעה מאוד מכתבי התיאורטיקן המרקסיסטי אנטוניו גראמשי, סנטיאגו קרילו, שנטל מוף וארנסט לקלאו ועוד, והשפיעה רבות על מפלגות קומוניסטיות בספרד, באיטליה ובצרפת.
 
היחס לאירו-קומוניסטים מצד השמאל המסורתי היה, ברובו, עוין. "Euro-Communist/Gucci Socialist", לעגו להם המרקסיסטים האורתודוכסים. האירו-קומוניסטים שילבו בתורתם המרקסיסטים את הפרשנות הייחודית שלהם למה שקראו "הכתבים ההומניסטיים" של מרקס. תיאולוגיית השחרור הליברלית של השמאל, שראה צורך בגיבוש תיאוריה רב-תרבותית העוסקת בקואליציית מיעוטים אנטי-קפיטליסטית, התבססה רבות על ההצהרה של המפלגות הקומוניסטיות של ספרד ואיטליה משנת 1975 על "הדרך לסוציאליזם בחופש ובשלום".
 
יחד עם חברים אחרים ברק"ח, הוביל חנין את המפלגה מהשקפות מסורתיות הנצמדות לספרות המרקסיסטית-לניניסטית מבית היוצר של מוסקבה, להשקפות שזכו לכינוי "רפורמיסטיות", כשבשיאן פורסמו בביטאון "זו הדרך" מאמרים בזכות הקמת מפלגת שמאל רחבה – מושג שגונה על ידי לנין כ"מנשביקי". ההיפרדות מלנין היתה חלק מהותי מהתיאוריה החדשה שניסו להנחיל צעירי רק"ח למפלגתם.
 
האירו-קומוניסטים הותקפו מכל צידי התנועה הקומוניסטית – למן הסטליניסטים האדוקים ביותר ועד לטרוצקיסטים הקשוחים. הם ביקשו לעסוק ב"סוציאליזם עם פנים אנושיות". הם ראו לנגד עיניהם חברה אחרת, צודקת באמת. אבל הם סירבו לנטוש את הברית ההיסטורית עם כוחות "אנטי-אימפריאליסטיים" וראו בעולם השלישי קרדום חשוב לחפור בו.
 
בשנות התשעים, לאחר שנדמה היה שהפרויקט המרקסיסטי כמעט ונקבר סופית, פנו רבים מהם לסוציאל-דמוקרטיה. זריקת המרץ הגיעה רק בהפגנות הגדולות של סיאטל ב-1999. כך, ב-2001 יצאה אסופת המאמרים "בחזרה אל מארקס", בעריכתו של ההיסטוריון העתיק בנימין כהן מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. הספר היה קובץ המאמרים הראשון שניסה להחיות את האירו-קומוניזם בתחילת המילניום.
 
הוויתור של חנין
 
את המפנה הזה בתולדות המפלגות הקומוניסטיות במערב (שלא התרחש, אגב, בארה"ב ובאנגליה), ניתן להגדיר כ"מפנה ההומניסטי" המתנתק מעשרות שנות נאמנות לפרזיאולוגיה הלניניסטית. אולם המפנה הזה נגמר בתחילת שנות האלפיים, לאחר המתקפה על מגדלי התאומים מזה ופתיחת המלחמה נגד אפגניסטן מזה. הרטוריקה ההומניסטית של הקומוניסטים הפכה עד מהרה לרטוריקה לאומנית ו"אנטי-אימפריאליסטית" בוטה בשם "השלום", "זכויות האדם" וכיוצא באלה מונחים. בישראל, פריצת האינתיפאדה השנייה בודדה את הקומוניסטים והפכה אותם למזדנבים אחרי הלאומנות הערבית. התיאוריה הלניניסטית המסורתית בדבר היות הקומוניסטים "עוזריהם הנאמנים ביותר של הילידים" הפכה למקובלת בקרב המפלגות הקומוניסטיות, ורק"ח – החל משנת 1992 בשמה המקורי מק"י – לא היתה יוצאת דופן. המלחמה בעיראק והפיגועים בערי ישראל הפכו את הקומוניסטים הישראלים לנאמניהם הגדולים ביותר של הלאומנים הפלסטינים.
 
בשנתיים-שלוש האחרונות מנסים חנין ואנשיו להיפרד מחדש מהלניניזם בצורתו הלאומנית הערבית, אולם הוא וחבריו מהווים מיעוט בקרב חברי המפלגה הקומוניסטית וחד"ש. בוועידת המפלגה האחרונה, בחרו ציריה ברוב קולות בקבוצה הלאומנית בראשות מוחמד ברכה להנהיג את המפלגה הקומוניסטית, כאשר מול הציר ההיסטורי של סניפי חיפה ותל אביב ה"אינטרנציונליסטים" – שעוד חשו נאמנות כלשהי לישראל – עמדו כחומת בטון יצוקה סניפי נצרת, אום אל-פאחם והמשולש, אלה שבהפגנה הגדולה שנערכה בנצרת במאי 1958 צעקו בגרון ניחר אל עבר מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס, "תיפול מדינת הרדיפות!".

משה סנה עם מיקוניס, וילנר, טובי ווילנסקה

רק כעבור שבע שנים, ידע מיקוניס ידע להתפכח מאשליית הלאומנות הערבית. חנין אינטליגנטי יותר ממיקוניס. הוא יודע היטב שהנטייה של הלאומנים הערבים ברק"ח היא לראות ברית פאן-ערבית גדולה נגד ישראל. הוא יודע היטב על התמיכה הפוליטית של חלקים ניכרים מקרב חבריו הערבים בחזית העממית לשחרור פלסטין. הוא ראה בעצמו את תמונות נאצר תלויות במועדוני רק"ח. אני ראיתין במו-עיניי. אולם חנין מוכן לשלם את המחיר כדי להגשים פה את התזות הניאו-מרקסיסטיות שלו: הוא מוכן לוותר על כל מה שכרוך בעצמאות לאומית יהודית לטובת חברה הנבנית על יסודות ניאו-מרקסיסטיים.
 
היהודים ברק"ח מוותרים על זכות היהודים להגדרה עצמית ביודעין. הם יודעים היטב שלראשונה מאז הקמת המפלגה במאי 1948, השתתפו חלק מאנשי רק"ח הערבים בוועידה למען מדינה אחת, דמוקרטית וחילונית, בחיפה. הפרויקט למען כינון רפובליקה דמוקרטית, חילונית, עם חוקה ליברלית, הוא ראוי – אך למארגני הכנס יש כוונה שונה בתכלית, ואנשי רק"ח יודעים זאת. למרות זאת, היהודים ברק"ח מסרבים לפרוש ממנה. הם מניחים ללאומנים בה לעשות במפלגה כבשלהם.
 
אשר על כן, תמיכה בדב חנין היא מסוכנת. היא מסוכנת בדיוק מפני שהיא מקבלת את הוויתור על זכות ההגדרה העצמית של היהודים לטובת השקפות ירוקות-אדומות מבית היוצר של הניאו-מרקסיזם האיטלקי והצרפתי. היא מסוכנת משום שאותם ניאו-מרקסיסטים משתפים פעולה עם אלה המייחלים לגאולת הארץ על ידי אחמדיניג'אד. היא משקפת ניוון קשה משום שיש מי שמדמיין שתמיכה בהשקפות החברתיות של חנין (גם אם יש מי שמקבל אותן ומאמין שהן נכונות במהותן) ניתנת להפרדה מתמיכה בלאומנות הפלסטינית של מפלגתו, שבסופו של יום חנין שותף לה.
 
אפילוג קצר
 
במאמר שפירסם ב"קול העם" ב-8 וב-10 ביולי 1966, שהתפלמס עם אמיל חביבי, כתב משה סנה המנוח: "אכן, אמיל חביבי ורק"ח בכלל נותנים חיפוי גמור לשוביניזם האנטי-ישראלי הפרוע ביותר, בייחוד אם הוא בא מצד נושאי תג האנטי-אימפריאליזם… אילולא כן, הם היו צריכים להרעיש עולמות נגד נאום אל-אתאסי [נשיא סוריה דאז, ד. מ.] הקורא ל'מלחמת וייטנאם' בישראל, והם עברו עליו בשתיקה ובלחישה. הם היו חייבים לפתוח בעברית ובעיקר בערבית מסע נגד הצגת הסכסוך הישראלי-ערבי כ'בעיה קולוניאלית' ומדינת ישראל כ'בסיס האימפריאליזם', כבסיס קולוניאליסטי" (משה סנה [2002], כתבים: 1972-1966, כרך ה', הוצאת עם עובד, עמ' 89).
 
הדברים שכתב סנה נשארו נכונים ביסודם. השאלה המהותית היא האם יהיה מי שילמד מניסיונו ההיסטורי של סנה עם חברי המפלגה הקומוניסטית.
 
כשיאיר צבן ורסאן חביב, שני ראשי בנק"י, התנגדו להצעת ההחלטה של ועידת הנוער הדמוקרטי בשנת 1964, הרואה בישראל "סוכן קבוע ופעיל של האימפריאליזם במזרח התיכון", הם שבו ארצה ונלקחו לבירור משמעתי. צבן היה מזכ"ל בנק"י, ברית הנוער הקומוניסטי. כשנשאל בכיר במק"י, חבר מפלגה ערבי מנצרת, על הבירור המשמעתי שעשו לרסאן חביב, הוא ענה: אני רוצה שידברו גם עוד עשרים שנה על הפרשה של רסאן חביב.
 
יאיר צבן עשה את חשבון הנפש שלו וכמזכירו האישי של סנה, נשאר במפלגה הקומוניסטית הישראלית בהנהגת מורו ורבו בעוד שהמיעוט פנה להקמת רק"ח, הוורסיה הלאומנית. דב חנין צריך לשאול את עצמו האם לא ראוי שיעשה כמעשה יאיר צבן ב-65'. ספק אם לחנין יש את הכוח לשאול את עצמו שאלה מורכבת ותובענית שכזאת.

מודעות פרסומת

23 מחשבות על “קומוניזם בככר רבין: על מועמדות דב חנין

  1. חוץ מזה שלטענתך מועמדותו של חנין היא טרנדית (אין ספק שזהו שיקול רב עוצמה, כשמדובר בתל אביב), לא מספיק, וגם לא הוגן, לגייס טיעונים כלליים או ציטוטים של משה סנה משנות השישים. חנין, יותר מכל אחד אחר בארץ, השכיל להבהיר את הקשר בין תופעות חברתיות ופוליטיות ובין בעיות סביבתיות, והוא עושה זאת כבר זמן רב, הרבה לפני שהיה חבר כנסת. משום כך, ממש אין מקום עכשיו לבוא ולהאשים אותו שהוא מחביא את החולצה האדומה מתחת למעיל הירוק. חוץ מזה, הבחירות לראשות העיר הן אישיות. תוכל לתמיד להצביע עבורו לראשות העיר ולמפלגה החביבה עליך בשביל האידיאולוגיה.

  2. לרמן, מהבלוג "עוד בלוג תל-אביבי" חזה את העלאת עובדת חברותו של חנין במפלגה הקומוניסטית בפוסט שלו מה- 11.08.08. [http://lerman.blogli.co.il/archives/708]

    כך הוא אומר: "חנין צפוי להיות מותקף על היותו חבר במפלגת חד”ש הקומוניסטית (והלא-ציונית) והטענה שחד”שניק לא מתאים להיות ראש העיר העברית הראשונה צפוייה לחזור שוב ושוב במערכת הבחירות הזו בשלל טוקבקים, דעות והשתלחויות. גם אני לא מת על מפלגת חד”ש ורחוק מלהיות קומוניסט, אבל במישור העירוני הסוגיות שונות וחנין נראה כמו האופציה השפוייה היחידה. חנין ירוץ בראש רשימתה של תנועת “עיר לכולנו” אשר מאגדת פעילים מהתארגניות שונות ואני מקווה שכך בין השאר קהלים רבים ייחשפו לאג’נדה החיובית שהוא מוביל בתחום המוניציפאלי."

    האם אין להתחשב בעובדה שחנין רץ לראשות העיר ת"א באופן אישי, מתוך תנועה מוניציפלית ששמה לה למטרה לאגד פעילים שונים מכל רחבי הקשת הפוליטית?

  3. מה זה בכלל "לרוץ באופן אישי"? הבנאדם הזה רץ על הפלטפורמה של חד"ש… מה זה בדיוק תנועה על-פוליטית? איך אפשר להתעלם מעמדות מדיניות מובהקות? וכיצד יתפרש הדבר אם ראש עיריית ת"א ייסע לרמאללה להשתתפות באזכרה של דרוויש או יקפוץ לקפה עם מרואן ברגותי?

  4. אין ויכוח על ציונותו של חולדאי ועל כך שהוא יודע לנגן את כל שירי הסוכנות על חלילית, ואפילו בלי לדעת תווים. לא בטוח שזה מה שצריך לנחם את אזרחי מרכז תל אביב שחולדאי מכר להם את העיר ליזמים ובונים להם מגדלים מסביב הבית ובעיקר את אזרחי דרום תל אביב שאפילו לו מוציאים להם את הזבל מהרחובות.

  5. ת"א ייסע לרמאללה להשתתפות באזכרה של דרוויש, או יקפוץ לקפה עם מרואן ברגותי.
    מה שיותר לדבר .עם כל אחד. בעבר רדפו הרבה מאלה שדיברו עם הצד השני,והנה,לבסוף גם הרודפים דיברו ומדברים עם הצד השני.
    חנין לראשות העיר.

  6. השיוך הפוליטי-בטחוני שלך חנין לא מעניין אותי כהוא זה ואינו רלוונטי לתפקידים שיצטרך למלא כראש עיריית ת"א, שהיא כידוע אינה עזה. אני מפרגנת לו את זה שהוא אדם טוב ואחד מהח"כים הישרים הבודדים שעובדים קשה ובהחלט יתכן שאחרי החאפר הזה שמוכר את עירנו לעשירים, לא יזיק לנו ראש עיר בניחוח סוציאליסטי כדי לאזן קצת את התמונה. טרנד? אתה כנראה לא מבין שאנשים יעשו הכל כדי להחליף את חולדאי ומבחינתי דב חנין זו הפתעה מבורכת למרות שהייתי בוחרת בכל דבר שזז שאינו חולדאי.

  7. אדרבא, דיבורים הם שעשויים אולי להניב שלום.

    אבל לדבר מתוך העמדה שמציג מוחמד ברכה זה עניין אחר ודיבור מאוד מסויים.

  8. אתה מעדיף את חולדאי הורס הבתים והשכונות מאשר את דוב חנין שהוא איש ערכי שישמור על התושבים כנגד מתקפת ההון?
    כנראה שהחשבון שלך עם מק"י מאפיל על כל שיקול הגיוני בחשיבה שלך.
    אתה מוזמן להצביע חולדאי – אנחנו תומכים בחנין.

  9. תודה, דוד, על מאמר ראוי. אכן יש קשר בין המועמדות לראשות עיר לבין הזהות הפוליטית של המועמד.
    הניתוח שלך מקיף.
    הייתי מציע להימנע מעודף סופרלטיבים כמו אינטיליגנטי וכו'. אני מבין את הצורך להחמיא לחנין על יושרו ועל העובדה שהוא פוליטיקאי (למרות המחנה שבחר ולמרות קיפוציו הפוליטיים פה ושם) מזן אחר ולמרות זאת לא בטוח שהוא יותר אינטיליגנטי ממיקוניס או פחות.
    התחושה של חנין שהזדהות עם הצד השני (הזדהות מלאה עד כדי התרפסות ואובדן העצמי הפוליטי) תפתור את הבעיה היא מלכודת שנפל אליה. הוא ואחרים. היא גובלת באובדן דרך.
    אבל כפי שאמרת ורמזת – איזו דרך יש פה בדיוק? הדרך של רוסיה של פוטין, של ברה"מ של סטלין? הדרך של ערפאת? של מנהיגיה הערבים הלאומניים של חד"ש?
    מדוע התל אביביים יאהבו את חנין? כבר הנך רואה תשובה לכך בחלק מהתגובות כאן. ראשית, הוא כמו אוונגרד (ע"ע רפי איתן), מתגרה בממסד (התגרות כמשחק תמידי), משלב צבעים (קצת ירוק, קצת אדום, מעט ריבוי צבעים) ומחליפם כזיקית.

  10. בין כל הדברים אותם לכאורה מסתיר חנין ( אינו מסתיר כלל, ראיתי אתמול כתבה עליו בחדשות) מרחב עצמו , הכותב, שכח להזכיר את היותו הוא עצמו חבר מק"י, את פרישתו לטובת הפורום הקומוניסטי ואת דחפיו לבא חשבון עם כל החברה ( ר בסגול)

    הרבה איזכורים היסטוריים, ציטטות, ז'רגון פסאודו אקדמי ומעט מאוד לוגיקה, קישוריות ותוכן
    הית צריך לעבוד על זה יותר, זה ברמת טיוטה !! ראשונית מאוד

    לעצם הענין, אינך מחדש דבר ומי שיצביע לחנין יודע היטב מה ארוז בחבילה : בעיקר ניקיון כפיים, תודעה חברתית מפותחת , ותבונה

  11. ולכן נוח לי לעמוד מהצד כביכול ולתת עצות וגם לברך את מרחב על עוד רשומה מבריקה אבל באותה נשימה לומר 'כל הכבוד' לרוב אם לא לכל הטוקבקיסטים, שבלי קשר לעמדתם מראים שאפשר לקיים דיון רציני גם בפורמט המוזר הזה.
    בכל אופן, לגופם של דברים, עלה כאן ענין אחד מהותי, וברצוני להוסיף עליו עוד אחד קטן. הענין המהותי שעלה כאן הוא השאלה הישנה האם בחירות מוניציפאליות הן חלק מהפוליטיקה הרחבה יותר או לא. האם דב חנין הוא הבטחה לראשות עיר טובה יותר, פרוגרסיבית יותר, כ'טוב' ו'פרוגרסיבי' זה כנראה כל דבר – ובלבד שהוא פרוגרסיבי וטוב כמובן – שהוא איננו חולדאי, משרתם של האדונים. או שמא דב חנין הוא עצמו משרתם של אדונים גדולים יותר, מאיראן ועד האירו-קומוניזם "האנטי-אימפריאליסטי" [בענין זה תרשו לי הערה קצרה. אני עוסק עכשיו במחקר המקיף בין השאר את הימים העליזים שבין מלחמות העולם. מדהים לראות כמה אין בענין זה – "האנטי אימפריאליזם", שום, אבל שום דבר חדש תחת השמש].
    עד כאן ענין מהותי אחד.
    לא אסתכן בלהציע את עמדתי בענין הקודם, לפני שאציג את הענין הבא.
    אם חנין הוא אופציה אמיתית לראשות העיר כלומר האם הוא אופציה אלקטוראלית, הרי זה סיפור אחד. אבל אם, ונדמה לי – בלי שאני יודע כלום על הלכי הרוח בתל אביב – שזה הסיפור, שחנין איננו מועמד בעל סיכוי רציני לזכות בתואר הנכסף, הרי שזה סיפור אחר לחלוטין.
    כתב מי שכתב שאפשר להצביע לחנין לחוד ולמפלגה אחרת לחוד.
    אכן כך.
    ועדיין נותרת בעינה שאלת המפתח:
    אם חנין הוא מועמד בעל סיכוי, הרי שהויכוח האדום-ירוק הנזכר, רלבנטי וצריך להמשיך לעשות אותו. אין כמו חנין – מנסיון – לשתף פעולה עם דיון כזה, ומותר לא להאמין לפוליטיקאי אבל אין ברירה צריך לדבר גם איתו.
    אבל בהנחה שחנין הוא לא בעל סיכוי ממשי, אזי השאלה המתבקשת היא פשוטה בתכלית: על חשבון איזה מועמד יבואו הקולות שילכו אליו.
    תנו לי לנחש, מבלי שאני יודע דבר על מי שעומד להעמיד את עצמו כמועמד לראשות העיר העברית הראשונה והיחידה כנראה, שכל קול שילך לחנין יבוא על חשבון המועמד הכי פחות גרוע במונחי חולדאי, כלומר על חשבון המועמד הפרוגרסיבי ביותר, או הפחות לא-פרוגרסיבי ביותר.
    כי כפי שכולם יודעים, פוליטיקה היא בסופו של יום הצבעה בחירה בין אלטרנטיבות.
    אם חנין הוא אלטרנטיבה, אין בעיה. בואו נדבר על מידת ירקריותו האדומה או אדמדמיותו הירוקה. אבל אם הוא לא אלטרנטיבה, אז צריך לשאול את הקמפיין של מי הוא עומד לדפוק.
    או אז יסתבר להוותנו, שכשם האירו-קומוניזם הנאור שלו הוא אולי כסות לתמיכה דה-פקטו בכוחות הריאקציה המסוכנים ביותר במזרח התיכון [חמאסניזאד] כך קמפיין הבה נציל את השכונות שלו הוא כסות לתמיכה בחולדאי.
    שנאמר, ילדים, הזהרו מעצי הבאו-בב.
    וכל האמור מבוסס כאמור על ספקולציה. אינני תושב תל אביב וטוב לי בכך

  12. מרחב –
    ככל שאני יודע חד"ש וומק"י מחזיקות זה שנים בעמדה שדוגלת בשתי מדינות לשני העמים. אני לא יודע על סטיה מהעמדה הזו – עמדה שמניה וביה מקבלת את הזכות של העם היהודי בארץ ישראל לזכות הגדרה עצמית. מצאתי אצל חנין את המאמר הזה למשל: http://www.dovblog.org/blog/198

    מנור –
    לא הבנתי. עמיר פרץ רץ לראשות עיריית תל אביב, והריצה של חנין מחבלת בהזדמנות? אלה היו טיעוניך בבחירות הארציות הקודמות לא?
    מבחינה עובדתית, אם לא פיספסתי כלום אז אני יודע שהכריזו על מועמדותם עד היום, מלבד חנין, גם רון חולדאי, פאר ויסנר, ארנון גילעדי ויעקב רנר – מי כאן מועמד החלומות?

    לבסוף, מרחב –
    לא הבנתי את ההשוואה בין חנין לבין רפי איתן. אם חנין רציני ואינטיליגנט וסביבתי וחברתי, ובעל עמדות מדיניות ברורות, ובמאבקים הפנימיים שאתה מתאר גם היה בצד שאתה מצדד בו (אם כי קצת איבדתי אותך לאורך הדרך אז יכול להיות שפיספסתי משהו), אז איפה כאן הבעיה. מה כאן קוריוז?

  13. לרוב אני לא נוהג לענות לתגובות שנכתבות בפוסטים שאני מפרסם, ולו משום שאני חושב שמדור התגובות הוא המקום שבו המגיב חופשי להתבטא מבלי שכותב הפוסט ינצל את המרחב הזה על מנת להתנצח וכיו"ב. אולם הפעם אעשה זאת, ובקצרה:

    דב חנין קשור באופן מהותי למפלגה שבה הוא חבר. המפלגה הזו מחזיקה בתפישות כלכליות, פוליטיות וחברתיות מאוד מסוימות. היא קשורה בטבורה לתנועה הלאומית הפלסטינית. היא פועלת באופן עקבי מאוד למען מטרות פוליטיות שמשקפות התבטלות, במקרה הטוב, וחבירה, במקרה הרע, ביחס לאימפריאליזם האסלאמו-פשיסטי – בין אם מדובר באיראן, בין אם מדובר בחמאס, בין אם מדובר בחיזבאללה. העובדה שחנין לא מחליט לנטוש את המפלגה הזו איננה רק עניין משפחתי (אביו ואמו היו ממייסדי המפלגה בגלגולה המודרני ב-1948). חנין מאמין באמת ובתמים בכוונותיהם הטובות של הלאומנים הפלסטינים וביכולת להגיע לפשרה אמיתית וכואבת שתכונן מציאות של שלום בארץ הזאת. לכן, הוא שותק ביחס לכל פעולותיהם, או מצטרף אליהם (ע"ע מחמוד דרוויש). הבחירה בחנין איננה אופציה לשינוי פוליטי מהותי אלא הצבעת-מחאה. אלא נגד מי היא מוחה? האם היא מוחה נגד חולדאי? האם מישהו מאמין באמת ובתמים שהלאומנות הפלסטינית המכסה עצמה בנוצות אדומות וירוקות תוכל באמת לגייס את "המוני המדוכאים" ולהעיף את חולדאי? האם לא עדיפה חלופה פוליטיקה שקולה, אחראית ורצינית לחולדאי, שתוכל להתמודד עמו במגרש הישראלי, ולא עם רגל אחת במגרש הישראלי ורגל שנייה בזה הפלסטיני?

    הביטוי המצוין למבוכה הפוסט-מודרנית מצוי בדיוק במקום שבו אנשים מבקשים לקחת את העובדות הנוחות להם ביחס לחנין (יושר, רהיטות, עקרוניות, רצינות, חפות מכל שמץ של שחיתות) ולהתעלם מהעובדות הבלתי-נוחות להם. חנין ומפלגתו תומכים בקו הפייסני והמתבטל בפני האימפריאליזם האסלאמו-פשיסטי וככאלה, משרתים את האויבים המרכזיים של ישראל.

    באופן אישי, לפני כמה חודשים הלכתי לאוניברסיטת תל אביב וניסיתי להידבר עם אנשים שהקימו את אוהל הנכבה בכיכר אנטין. היו לי ספקות גם אז בנוגע לעמדות הפוליטיות שאני מחזיק בהן מאז שהייתי נער: שתי מדינות, שתי בירות, פינוי ההתנחלויות מהשטחים, זכות השיבה וכולי. משום שהייתי מהיהודים הבודדים שניסו להידבר עם האנשים האלה, כמעט נזרקתי מהאוהל משום שאמרתי לאחד המארגנים שאני מקווה שנוכל לקיים עתיד משותף ושוויוני בארץ הזאת. זה היה אחד הזרזים שהביאו להיפרדות שלי מהשמאל לאחר יותר מעשר שנות כתיבה ומחשבה שמאלית.

    מי שמתעלם מהעובדה שהמציאות הפוליטית בישראל השתנתה כליל והסכסוך פסק להיות בין לאומים אלא בין תרבויות, וממשיך להחזיק בעמדות על "שתי מדינות" וכיו"ב, מסייע דה פקטו לאימפריאליזם האסלאמו-פשיסטי. מי שמתעלם מהעובדה שהשמאל העולמי, האדום-ירוק, נתון בשירות האימפריאליזם הזה ועסוק כל העת בריפוי ידי המערב הנאבק באיום האסלאמו-פשיסטי, הוא עיוור. ודב חנין הוא חלק מהכוחות האלה.

    ושתי הערות: לאורנת טורין – אולי המאמר הזה לא עומד בכללי הברזל של מכללת גורדון בה את מלמדת, אולם הוא מאמר לא רע בכלל, לטעמי. מעולם לא הכחשתי שהייתי חבר מק"י ופרשתי לפורום הקומוניסטי, וכבר פרסמתי זאת בפורום זה במאמרי על מאיר וילנר. לאור ידידותנו רבת השנים, אני אימנע מלהזכיר את שיחתנו המשותפת ברכבת לחיפה, בה הבעת דעה חופשית ובוטה מאוד על המתרחש במפלגתך. בואי נאמר שההבדלים בין תיאורי את המתרחש במפלגתך לבין תיאורייך הם מינוריים.

    ולאזרח: אני לא מתרשם מהרטוריקה הפורמלית של רק"ח אלא ממה שהם עושים בפועל ומפעילותם הפוליטית היומיומית. מי שהולך עד הסוף עם מסקנותיו, צריך להיפרד פרידה סופית ועקרונית מהשמאל הישראלי. השמאל בארץ, בפרט הקיצוני, הוא מחתרת פעילה העוסקת באופן יומיומי בניסיון מתמשך להשית עלינו את הגרועים שבאויבינו, שהקשר בינם לבין ערכים סוציאליסטיים נאורים הוא שולי ומקרי. אני מכיר היטב את החבורה הזאת; באתי משם, ראיתי איך הם פועלים, אני מכיר אותם אחד-אחד. אין לי חשבון אישי איתם אבל אני יודע היטב שההשפעה שלהם רבה מגודלם ולכן יש להיזהר מאוד מפעילותם ועשייתם, בעיקר לאור העובדה שהם מצליח לסמא עיני רבים ברעיונות העוועים שלהם.

  14. חד"ש הינה מפלגה קומוניסטית, לא לאומנית. הרטוריקה של חד"ש וראשיה אינה לאומנית. חד"ש קוראת לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים ומתן שוויון זכויות מלא לאזרחיה הערבים של מדינת ישראל. היות וזהו המצע הרשמי של המפלגה, טיעונים הפוכים צריכים להיות מלווים באיזושהי הוכחה, ציטוט, משהו. "אני מכיר אותם" זה לא באמת הוכחה. לטעון שהם מחכים להשמדת הציבור היהודי בידי אחמדינג'ד זו כבר דיבה קונקרטית.

  15. האם העובדה שהם לא גינו את איראן באופן חד-משמעי ואינם דורשים את פירוקה מנשק אטומי לא מעידה שהם בעד השמדת ישראל? האם רק הרטוריקה הרשמית קובעת? מה הם בדיוק עשו בלוויה של דרוויש שבמפורש כפי שדויד מציין קרא להעיף מפה אפילו את קברי היהודים? תגיד יא חייש, אינתה אהבל??

  16. מעולם לא טענתי שהשמאל מחכה להשמדת ישראל בידי אחמדיניג'אד ואני מציע לך להיזהר בדבריך.

  17. דוד,
    אשמח אם תרחיב באחת ההזדמנויות – ברשומה נפרדת – אודות האימפריאליזם הפשיסטי-איסלמי ואיך אתה רואה אותו מתקשר לעמדות של גופים פוליטיים בארץ.
    התחלת לכתוב על כך באחת התגובות כאן אבל לא הרחבת.
    כמו כן נסה לספר היכן אתה היום פוליטית. אני מניח כי המפנה שלך אינו נוגע רק לביקור אחד באוהל הנכבה אלא לתהליך. הרחבה על התהליך מעניינת.
    כמובן אם יהיה זמן בידיך.

  18. אם כך – מה אתה מציע? הן ברמה הרעיונית, והן ברמה הקונקרטית-מפלגתית?

    האם לתמוך בניאו-ליברליזם של קדימה/ליכוד/עבודה?

  19. אתה כותב:
    "י שמתעלם מהעובדה שהמציאות הפוליטית בישראל השתנתה כליל והסכסוך פסק להיות בין לאומים אלא בין תרבויות…"

    ובמסיבת העיתונאים שלו אמר היום ח"כ אריה אלדד מ"האיחוד הלאומי":

    "יש סכסוך בין יהודים לערבים במאה השנים האחרונות ומנסים לשכנע אותנו שזה סכסוך טריטוריאלי, אך יותר ויותר מחלחלת ההבנה שהסכסוך הזה הוא התנגשות בין תרבויות ומלחמה בין דתות".
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/782/249.html

    טוב לראות מי הם שותפיך הרעיוניים…

  20. חנין והמפלגה שהוא מוביל, חד"ש, היא קומוניסטית, שזה מרכסיזם קלאסי. ניאו מרכסיסט הוא דווקא חולדאי, לפחות היה רוצה להאמין ולספר לנו שהוא כזה. בפועל חולדאי מיישם עקרונות ליברליים קצת, השאלה איזה סוג של ליברליזם זה. זה ליברליזם שבמקרה של תל אביב, קצת חורג מכללי האתיקה הליברלית הקלאסית. זה ליברליזם שנותן העדפה לבעלי הון, ומונע משאר תושבי תל אביב את החירות שהם מצפים וראויים לה. האם דב חנין, ששואף לשחרר אותם מהטרור הקפיטליסטי הזה, מעוניין לתת להם את החירות הקיצונית הזו, והוא ליברלי בעצמו? דברים לא ברורים כאן, מה שבעצם אומר שוב שעיר לכולנו היא תנועה א-פוליטית, זהו שיתוף פעולה תכליתי רב מפלגתי למען חיים טובים לתושבי תל אביב, לא למען חיים טובים לאזרחי המדינה בכלל או לפלסטינים בעזה בפרט. אולי לערבים ביפו, אבל מה הקשר בין הקומוניזם שלו למשנתו המוניציפאלית? אולי זה יהיה "טוב ליהודים" (לפי תפיסתך) שמפלגת חד"ש האנטי-ציונית תפסיד את הדובר הרהוט ביותר שלה.

סגור לתגובות.