חמש הערות עם מותו של אייבי נתן

1. כאשר נתבקש העיתונאי ומנהיג קבוצת השמאל "גוש שלום", אורי אבנרי, לחוות את דעתו על אייבי ונתן והחברים שנקבצו סביבו, הוא אמר ל"הארץ": "מדובר בחבורה מקרית ומוזרה בעיני. אייבי מטבעו לא שיתף פעולה עם אף אחד, הוא היה זקוק רק למקלסים, לאנשים שיתארו את מה שהוא עושה. היה חשוב לו שיהיה תמיד קהל של  מעריצים".
 
אבנרי המשיך וטען כי "הוא הזמין אותי ולא פעם הלכתי להביע את הערכתי למה שהוא עשה, למרות  שמבחינה פוליטית הוא לא היה חד משמעי. אבל אמרתי לעצמי, עדיף שהוא יהיה בצד שלנו ולא בצד השני. הייתי מסתכל על האנשים שעל הגג ולא הבנתי מאיפה הוא הביא אותם, כולל חברים ימניים במפלגת העבודה. אנשים שאני רואה בהם מתנחלים".
 
הדברים שאומר אבנרי מתמצתים את ההבדל החד והדק שבינו לבין אייבי נתן, שהלך אתמול לעולמו. ההספדים על נתן היו מוזרים, בחלקם, ומביכים, ברובם. אולם היו ניכרים בגעגוע חזק מאוד. העובדה שזכה להספדים גם מאנשים שהיו הבולטים שבמתנגדיו לפני פחות עשרים שנה, בהם פרס, אולמרט וברק, ממחישה כי על אף שהיה עוף מוזר, הצליח לזכות באהדת רבים על האינדיבידואליזם הנאיבי שלו, שנע בין תרבות וערכים שחושלו בסיקסטיז המוקדמים לבין שאיפות אצילות נטולות משנה רעיונית סדורה להציל את העולם.

געגוע. אייבי נתן

לעומת אורי אבנרי, אייבי נתן היה חסר את הזדוניות והרשעות המאפיינים את השמאל האנטי-ציוני. עוד ב-66',  כשנסע ברוב הרפתקנותו למצרים כדי להיפגש עם נאצר ונחת חסר דלק בפורט סעיד, נתן ראה עצמו חסיד גדול של רעיון השלום. השלום כפשוטו, כמושג שמתייצב על משחק המילים של תומס מור: הוא גם אאוטופיה, מקום טוב, וגם אוטופיה, שום מקום. ובין הטוב לבין הכלום, אייבי נתן נתן את השואו הטוב ביותר.
 
2. אייבי נתן פגש באפיפיור, בפילוסוף הבריטי ראסל, בסנאטור רוברט קנדי, בלוי אשכול ובבן גוריון (שהחמיא לו על הפעולה ההיא במצרים מעל דפי "דבר"), עם אינדירה גנדי, ובעצם – עם מי לא? הוא דאג למצרים ולקמבודים, לקשישים וליולדות, תרם מכיסו לכל הנזקק והדורש (ואהב מאוד ליחצ"ן כל פרשה ופרשייה, מן הדין לציין), דאג למסורבי העלייה בברית המועצות וקפץ לקדנציה במועצת העיר תל אביב, עזר ליהודי אתיופיה ולנפגעי רעידת האדמה בקולומביה ולמכורים לסמים ולכורדים נפגעי סדאם חוסיין ולניצולי השואה ולסומלים ולבולגרים, והרשימה ארוכה-ארוכה.
 
אייבי נתן ביקש להחיל על כל מי שרק פגש בו ועל כל קטסטרופה פוליטית ואנושית שרק נתקל בה את הרעיון שהוביל אותו להקים בלב ים את "קול השלום". הוא היה יהודי בנשמתו אבל קוסמופוליט בגישתו, אדם שלא ראה גבולות ולאומים ועמים ושבטים אלא בני אדם כפי שהם, איש הבוהמה שהסתובב עם כל החבר'ה הטובים מ"קליפורניה" וקיבל את פני באי "הקאמרי" – שניהל והאכיל את טובי מפורסמי הסיקסטיז והסבנטיז בהמבורגרים הידועים והטעימים שלו – אבל הצליח ליצור מגע בלתי-אמצעי עם אנשים שכבודם נרמס וזהותם חוסלה ותרבותם הושפלה. את "קול השלום" הקים כדי להרגיע את המזג המזרח תיכוני החם של האנשים, ובמאי 1972 הצליח להביא את בשורתו מלב ים. כעבור פחות מחמש שנים, תרם מאתיים אלף לירות מרווחי התחנה לבתי חולים לילדים. לילדים שביקש אייבי נתן להציל, לא היתה זהות. הם היו בני אדם, מבחינתו, וזכה ל-23 מיליון מאזינים ברחבי המזרח התיכון.
 
3. בשונה מאבנרי וחבריו לשמאל הרדיקלי, אייבי נתן לא פגש בערפאת מתוך השנאה העמוקה שפעפעה בשמאל הקיצוני כלפי ישראל, הציונות והיהדות; הוא החליט לתת את הפייט הפרטי שלו, כחלק משיח השלום שחלש בבוהמה הישראלית של הסבנטיז והאייטיז. הוא, שהאכיל את אלתרמן ושייקה אופיר וגילה אלמגור במיטב ההמבורגרים של קליפורניה, רצה שיהיה פה קצת יותר שקט. הוא פתח את שידורי "קול השלום" עם הביטלס, וכשג'ון לנון ביקש לתת סיכוי לשלום – אייבי נתן פשוט עשה.

אבנרי וערפאת. זדוניות

שלא כמו אבנרי, שבשיא הרצחנות של האינתיפאדה השנייה קפץ להביע תמיכה בידידו משכבר הימים ערפאת, אייבי נתן מעולם לא נתן יד או הביע תמיכה במדיניות שנקטו ארגוני הטרור הערביים כלפי ישראל והישראלים. "מחנה השלום", שהתעורר לפתע לחיים לרגל מותו של נתן, מעולם לא היה המחנה האמיתי של אייבי. כמו אנשי שמאל רבים, תמך נתן בהסכמי אוסלו ואולי אפילו הצביע למרצ, אך בשונה מהשמאל הישראלי, הוא סירב לוותר על השקפותיו ההומניסטיות הכלליות ולהתמכר לקסמי השווא מבית המדרש של כוהני השמאל בישראל.
 
4. כמו שמאלנים טובים, רוב "חבריו" ה"מתאבלים" עליו כעת לא ממש סבלו אותו, שנאו אותו על חיבתו להתפרסם, לא דאגו לו בזקנתו וזנחו אותו לאחר שהבינו שלא ייצא להם ממנו דבר ממשי. בשמאל כמו בשמאל, לחברויות יש גבול והן מתפרקות לפי האינטרסים והצרכים ה"אובייקטיביים" של האידיאולוגיה התובענית והעקרונות הקשוחים.
 
האבל על מותו של אייבי נתן הוא במידה רבה אבל על עצמנו. הוא אבל על הומניסט גדול שהלך לעולמו, על חולשותיו ויתרונותיו, אך גם על כך שלא נהיה מה שחלם שנהא, שאין אנו מה שביקש מאיתנו להיות, שהערכים היסודיים על נדבנות ודאגה ורדיפת-שלום ואהבת-בריות קיצונית לא הפכו לנחלת העולם שבו אנו פועלים וחיים.
 
אל לו, לשמאל הישראלי, לנסות ולחבק את אייבי נתן משזה כבר איננו; חלק עצום ורב מהאשמה על התמוטטות כל מה שנבנה פה בעשורים האחרונים נח על כתפי השמאל הזה. בשונה מאייבי, השמאל הישראלי במיטבו היה ניהיליסטי ללא תקנה ואגואיסטי ללא פשרות. "קול השלום" לא היה "קול השמאל", וכדאי לומר זאת כבר עתה בבהירות.
 
5. "הנה אייבי נתן על האנייה/ הוא מפליג, הוא מפליג/ אל תוך החשיכה/ יא חביבי אייבי, בהצלחה לך" ("עוד יהיה", אריק איינשטיין)

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “חמש הערות עם מותו של אייבי נתן

  1. למה לדעתך כל השמאל אגואסטי? למה אייבי נתן הוא נאיבי הרי בסופו של דבר סורר שלום בין ישראל למצרים? אני מסכים עם הביקורת שלך על חלק מהשמאל במיוחד האנטי הציוני אבל זה בהחלט לא כולל את כולם.

  2. סטודנט יקר,
    כדאי להבחין בין 'סורר' ל'שורר', אם כי נראה שמצרים רבים שמחים להיחשב כסוררים ומורים בשלום הזה.

    ולדוד,
    יפה ונכון אמרת.

  3. שטויות. אייבי נתן אכן היה ייחודי ואינדיבידואליסט, אבל להפוך אותו לנכס ממלכתי א-פוליטי?
    השלום של אייבי נתן לא היה שלום צבוע שנועד לצורכי ההסברה הישראלית השקרית. אייבי נתן עמד על קרקע פוליטית מוצקה, וידע ששלום פירושו נסיגה משטחים כבושים.
    כשהייתי אצלו בכיכר המדינה כשהוא שבט רעב תמיד שרצו שם כמה חלאות שקיללו אותו ואיחלו לו להזדיין עם ערפאת ולמות ברעב בקרוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s