הפשרה של שרון – המחיר של אולמרט

בנובמבר 1999, התראיין יו"ר הליכוד דאז, אריאל שרון, ל"ניו יורקר". הראיון עורר סערה רבה לאחר ששרון התבטא בחריפות נגד ראש הרשות הפלסטינית, ערפאת. בראיון לכתב ג'פרי גולדנברג אמר שרון כי "ערפאת הוא שקרן ורוצח, הוא אויב, אויב מר… כל ממשלות ישראל עשו ניסיונות 'לוותר על חברתו' ומעולם לא הצלחנו".
 
שרון טען כי "אי אפשר להגיע לשלום. הדבר היחיד שישראל יכולה לקוות לו הוא הסכם של אי לוחמה. במלים אחרות – שביתת נשק. ישראל לא תיראה טוב, גם אם תעשה את כל הוויתורים שבעולם".
 
הראיון עורר סערה גדולה. אנשי הקמפיין של שרון ניסו לשדר מסרים אחרים, ושרון עצמו העביר מסרים סותרים לחלוטין כדי "לרכך" את הנזקים שהסב לו ראיון זה, אך לשווא. זמן לא רב לאחר מכן, פורסמה התבטאות נוספת של שרון בראיון לעיתון כפר חב"ד, באומרו כי "כי בניגוד לכל התיאור הדרמטי של ברק, שהמצב הוא או ויתורים או מלחמה, זה כלל לא המצב. הפוך: ויתורים רק יקרבו מלחמה. מאידך, עמידה תקיפה בלי ויתורים לא תביא למלחמה. דווקא אם ננהג בתקיפות, כפי שצריך, נביא לכך שלא תהיה כאן מלחמה. מה שיביא למלחמה זו דווקא החולשה שברק מגלה. עובדה – אנחנו כבר במלחמה בעצם".
 
במהלך ינואר 2000, הורה שרון להפוך את קמפיין הבחירות שלו להרבה יותר ניצי. שרון, כך בישר הקמפיין, הבטיח שלא לעקור אף יישוב. המתיישבים, שהסירו כרזות עם הכיתוב "רק שרון יביא שלום", נשמו לרווחה.
 
הפשרה של שרון
 
רבים ניסו להסביר את התפנית הפוליטית החדה שעשה שרון למן אותו קמפיין ועד שנפל למשכב ממנו לא קם. שרון הוא באמת חידה גדולה, אך דבר אחד אי אפשר להכחיש: התפנית הפוליטית והרעיונית שעשה שרון התקיימה במקביל לניסיון של גורמים שונים במערכת הפוליטית, לצד גורמים במערכת המשפטית, "לסגור" על שרון על מנת להפלילו ולהפילו. שרון הבין היטב כי המשך כהונתו ושליטתו כראש ממשלה תלוי בראש ובראשונה בפשרה רעיונית מרחיקת-לכת עם השמאל הישראלי.

פשרה היסטורית. שרון

יכול מאוד להיות ששרון הבין כי השמאל הישראלי, הנטוע היטב בפרקליטות, באקדמיה ובתקשורת, לא יניח לו עד ששרון לא יגיע לפשרה. אפשר ששרון חשב בינו לבין עצמו כי עדיפה פשרה כואבת מאשר חלופה קשה הרבה יותר: הפלתו על ידי המערכת המשפטית ומינוי ראש ממשלה לחיץ וחסר חוט שדרה. 

ההערכות השונות באשר להתנהלותו של שרון תישארנה עמומות למשך זמן רב. שרון, מן הסתם, כבר לא יוכל להשיב, וספק רב אם היה נותן תשובה כנה ומפורטת גם אילו היה צלול לחלוטין ובריא. אולם מה שברור הוא שיורשו של שרון, אהוד אולמרט, אימץ לחלוטין את ההחלטה ששרון החליט: פשרה רעיונית ופוליטית מרחיקת-לכת תמורת הגמוניה של המילייה שסבב את שרון. אולם בשונה משרון, אולמרט אימץ אל ליבו את כל הרטוריקה השלום-עכשיווניקית של השמאל והתמכר כמעט לגמרי לשיח השלום הפייסני של השמאל. הבחירה הקשה והאכזרית של שרון הפכה להתמכרות אובססיבית קשה אצל אולמרט.
 
החרטה של אולמרט
 
גם לאחר מלחמת לבנון השנייה, אהוד אולמרט החזיק בקרדיט רב בקרב האליטות. לאולמרט, שנראה היה כמי שיילך הרבה יותר רחוק ממה שהאמינו אפילו בקצוות הרדיקליים ביותר של השמאל, היתה הזדמנות משמעותית למשול בלא הפרעה עד תום הקדנציה, גם אם התמיכה הציבורית בו היתה צונחת מתחת למספר חד-ספרתי. אלא שאולמרט לא הפנים עד הסוף את ההכרעה ההיסטורית של שרון. הוא חטא בחטא שהפך אותו לגיבור טראגי של ממש, ולחטא הזה קוראים דניאל פרידמן.
 
אולמרט לא העריך נכון כי מינוי פרידמן לשר המשפטים בעקבות פרשת רמון יביא אותו לעימות קשה, עמוק ורציני מול האליטה המשפיעה ביותר של ישראל: האליטה המשפטית. הוא לא הצליח להבין כי עימות שכזה ייגמר בהכרח בכתב אישום, גם אם רעוע ביותר. הוא לא הפנים כי אם יש דבר אחד אשר חשוב למערכת המשפטית יותר מאשר זכויות האדם בשטחים, הוא זכויות השופטים בירושלים. והוא פשוט לא שיער כי ערעור על ההגמוניה של האליטה המשפטית עתיד להסתיים בכך שישלם מחיר כואב במיוחד: ראשו הפוליטי. הוא כלל לא הבין שוועדת וינוגרד בחרה לאתרג אותו על מנת שיהיה עושה-דברן של האליטות. פרופסור יחזקאל דרור אמר זאת במפורש כשציין שהמטרה היתה מניעת עלייתה של ממשלה אלטרנטיבית בישראל.
 
אם ניתן לנחש את צפונות-לבו של אולמרט, אשר ברוב ייאושו מציע הסכמים פיקטיביים עם הפלסטינים ומתהדר בשיחות וירטואליות עם הסורים, אפשר להניח כי פרשת מינויו של פרידמן מצויה ברשימת המעשים עליהם הוא מתחרט. יכול מאוד להיות שאולמרט מתחרט על מינוי פרידמן יותר ממה שהוא מתחרט על מינוי עמיר פרץ. אלא שעתה, כשפרידמן משתולל עם שפע הצעות לשינוי המערכת המשפטית מבלי שיש לו רוב בכנסת, לאולמרט כבר באמת לא אכפת. אם הוא כבר עומד לדין, לפחות שיהיו עוד כמה אנשים שיסבלו.
 
הבחירה של נתניהו
 
אך מעבר לפרשה המטרידה של אולמרט, אחד הלקחים החשובים ביותר שניתן להפיק הוא שלמרות היעדר הדומיננטיות של השמאל הישראלי בקרב רוב הציבור, הוא עדיין מושל בכל המקומות האסטרטגיים של ניהול המדינה. ברצותו, ימליך; בהזדעמו, ידיח. השתיקה של לבני ומופז בעניין העימות פרידמן-בייניש מעידה כאלף עדים שראש הממשלה הבא של ישראל יפחד פחד-אלוהים מכל שינוי חוקתי משמעותי. הוא יהיה שפוט של האליטה המושלת באקדמיה, בתקשורת ובמערכת המשפטית.

יצטרך להכריע. נתניהו

שרון, אשר הוכתם בכתם ועדת קהאן והיווה סדין אדום לרוב האליטה הישראלית, חשש מטיפול עמוק ושורשי בהגמוניה השמאלית. ההגמוניה הזו מתבטאת בעיקרה בשליטה של קבוצת ניהיליסטים מזה ופוסט-ציונים מזה בכל המקומות בהם יש השפעה כזו או אחרת המשולש אקדמיה-עיתונות-משפט. זו הגמוניה אשר מבקשת להמליך ולהדיח אנשים לפי צרכיה הקולקטיביים. לצד האיגודים המקצועיים, אשר נשלטים על ידי אופורטוניסט אשר משרת היטב את האליטה הזו, מצליחה ההגמוניה השמאלית לשלוט שליטה בלתי-מופרעת במרבית תחומי החיים בישראל.
 
אילו היה שרון משער עד כמה רב כוחה של אליטה זו, הוא היה מצליח לגדוע באיבחה אחת את הענף עליו היא יושבת. לשרון היתה תמיכה ציבורית רחבה, אולם הוא חשש מפני השתוללות האליטה הזאת. הוא ידע היטב כי כוחה רב על הנגלה והשפעתה מרובה בעקבות שליטתה באמצעי התקשורת. אילו היה מבין עד כמה הרסני הוא כוחה, היה מצליח לעקור אותה משורשי השפעתה.
 
נתניהו, המהווה המועמד הריאלי ביותר להיות ראש הממשלה הנבחר הבא, ייאלץ לעשות כבר בראשית כהונתו את הבחירה הכואבת שבין נאמנות לערכיו הפוליטיים לבין נאמנות לאליטה השמאלית השלטת. אם לא ישתמש ברוב הפרלמנטרי שיהיה ברשותו על מנת לשנות שינוי מהותי את יחסי הכוחות באקדמיה, בתקשורת ובמערכת המשפט, הוא ייאלץ לוותר על מנהיגותו וערכיו. נתניהו יצטרך להבין כי הדרך היחידה לכהונה בלתי-מופרעת היא אימוץ חזון קדימה-העבודה-מרצ ושמירה מעמד על בית המשפט העליון. אולם אם יהיה נאמן לדרכו, ובפרט למורשת אותה הוא מבקשת להכניס למערכת החינוך (מה שהניהיליסטים מכנים בשם "הרוויזיוניזם הקדמוני"), הרי שבחירה במדיניות לאומית שונה תאלץ אותו לנקוט בפעולה רוחבית ושורשית ולשנות את יחסי הכוחות בישראל. הכוח חייב לחזור לפרלמנט ואת הכוח הזה יש להשיב באמצעות פעולה אמיצה ועקרונית, ללא מורא. אם לא יעשה כן, גם הוא יושלך ללא רחמים אל ספסל הנאשמים כשנוא-נפשן האולטימטיבי של האליטות.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “הפשרה של שרון – המחיר של אולמרט

  1. ראובן מרחב ה"קלאסיקן" אינו הקומוניסט הראשון שהופך לפאשיסט. גם הפרוגרמה גם הגיבורים המועדפים אך בעיקר הרטוריקה כבר שם

  2. אין לתיאוריה הזאת כל בסיס במציאות. שרון כמשה דיין בשעתו זיגזג בין עמדות מדיניות. כשפרש מן הליכוד והקים את שלומציון ב- 1977 הוא פנה ליוסי שריד, עמוס קינן ומשה קול, וזה הרבה לפני כל החקירות נגדו.

  3. שרון הקים את שלומציון ופנה לאנשים כמו שריד וקינן בתקופה שבה מפלגת העבודה – ששריד היה מחבריה – קיבלה את העקרונות היסודיים הניציים ששררו בתקופה ההיא. שרון מאז ומתמיד החזיק בעמדות ניציות מאוד בנוגע לשטחים ולערבים. אם יש לך הוכחה לזיגזוג מדיני, אנא הבא אותה.

  4. שאריק היה פוליטיקאי וכרת בריתות גם כדי להגיע למקומות גבוהים ואסטרטגיים יותר, אך זה לא אומר ששינה דעותיו. בעז גאון כתב ב"מעריב" על הפרשה:

    מי היה אמור להיות מספר שתיים של שרון במפלגת שלומציון החדשה בגלגולה המוקדם והיוני? אחד, יוסי שריד. שריד לא זוכר אם שרון היה לבד, נדמה לו שהוא זוכר את לילי מקבלת את פניו. כדי להרשים את שריד או סתם על מנת לשבור את הקרח, ציין שרון כי קרא לאחרונה את ספרו של לובה אליאב, "בארץ הצבי", ונהנה מאוד. שריד הקשה: בכל זאת, איננו רואים עין בעין את הנושא המדיני­-בטחוני."תגיד לי", אמר שרון. "אתה מאמין לי שאני רוצה בטובת המדינה?"."בוודאי", אמר שריד."ואני מאמין שאתה רוצה בטובת המדינה"."תודה", אמר שריד."אם כך", שאל שרון, "מה כבר יכול להפריד בינינו?".

  5. אריק שרון היה גאון פוליטי.
    שרוןמעולם לא ניסה לעשות שלום עם הפלסטינאים, עד יומו האחרון, נשאר מפא"יניק בנשמתו. יש באקט היציאה מעזה את אותם אלמנטים של יציאה למלחמה- שרון מחליט על צעד חד צדדי. הפינוי מעזה חישוב פוליטי קר: הוא מעמיד במבחן את העם הפלסטיני בין אם הוא יכול לעצמאות או לא. אך בין כה וכה, וזו גאוניותו הפוליטית של שרון, הוא משאיר חותם הסטורי של שרון בערוב ימיו ולא של שרון ממלחמת לבנון הראשונה.

    אתה מייחס לאליטה במשפטית יכולות דימוניות, אך האמת היא שאת המציאות הפוליטית בארץ מייצרות שתי אליטות חזקות יותר: הבטחונית והכלכלית. אף אחת מהן לא מרגישה מאויימת מהמשפטית, אלא ההפך, הן מזמן לא מצייתות לשופטים בי-ם. גם שרון וגם אולמרט היו מונעים ע"י שתי האליטות הנ"ל, לא המשפטית.

    אולמרט לא נפל בגלל פרידמן. אולמרט נפל למרות פרידמן. מדובר בפוליטיקאי עם נורמות מבית היוצר של דרעי ושות'.
    כל הפרשנים שטוענים כי נעשתה תפירת תיק לאולמרט בגלל פרידמן ומאבקי אליטות, כנראה תמימים מספיק לסמוך על נבחרי הציבור להבחין בין טוב לרע. המערכת מורכבת יותר כמובן, ואולמרט לא קורבן שלה, הוא פשוט הרפתקן חסר חזון. רחוק מלהיות שרון.

  6. בהתחלה חשבתי להגיב ברצינות, אבל אל מול הקומוניסט שהפך לפאשיסט לא נותר לי אלא להניד ראשי בצער ולהבין עד כמה חשוב לחזק את האידיאולוגיה המרקסיסטית כנשק אצל החברים שלנו, כדי שלא יפלו שולל בסיסמאות הלאומנות.
    לטעון שיו"ר ההיסתדרות עייני הבורגני שייך לשמאל זוהי כבר ממש בדיחה.

  7. מדוע אתה חושב שהאליטה המשפטית היא האליטה החזקה ביותר בחברה הישראלית (ולא, בעלי ההון) או כיצד אתה מבסס את הטענה ההזוייה הזו.

    גם לקרוא לתקשורת "שמאל" זה מצחיק, התקשורת אינה שמאלית כלל ועיקר – מבחינה מדינית היא סוג של מרכז, ומבחינה כלכלית ניאו-ליברלית.

  8. ממשלתו של אולמרט מצטיינת אמנם בייצור "שיחות" שלום, לפחות בהשוואה לממשלת שרון, אולם השאלה היא אם שיחות אלה נועדו להוביל להסכם. התשובה לכך היא כנראה שלילית, כי בינתיים לשיחות לא מתלווים מעשים. שאלה נוספת: מהי, אם כן, מטרת השיחות? יש שיאמרו שמדובר בטקטיקה הישרדותית של ממשלה ללא אידאולוגיה, מעין חימום כסאות פרלמנטרי עד לבחירות הבאות, שבהן שוב תובטח לנו מדינה שכיף לגור בה. יש שיאמרו שמדובר בטקטיקה הישרדותית של ממשלה עם אידאולוגיה שאינה תואמת את זו של האליטה התרבותית/משפטית בארץ ובעולם, כלומר המשך למורשת שרון. כך או כך זהו משחק פוקר מסוכן שעלול לצאת מידי שליטה. ישראל עלולה לאבד את שארית האמון של הקהילה הבינלאומית מחד גיסא, ומאידך גיסא היא עלולה להיגרר להסכם שנוגד את האינטרסים החיוניים שלה. האם יש בנמצא מנהיגים שמכריזים על אידאולוגיה מסוימת ופועלים על פיה, תוך נכונות לשאת בתוצאות? לצערנו רק בשוליים הפוליטיים אם בכלל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s