הגעגועים לפול מקרטני והמרד השפוף

קמת מוקדם והלכת לדירה החדשה,
להזיז ארגזים לדבר עם האישה,
ואני עוד ישן עם טרנזיסטור קטן שהבאנו.
ואז Lucy in the sky טילטל אותי לקום,
ו-a day in the life קפה מהקומקום,
וקריין שנשבר כשהודיע שלנון איננו,
ומותו כמו חייו סימן חיי ומותנו.
 
(דני רובס, רכבות)
 
ביום שלישי, 9 בדצמבר 1980, התעורר פול מקרטני לחוויה המחשלת של חייו. מקרטני נסע לאולפן הקלטות ברחוב אוקספורד וביקש להתבודד. בבוקרו של אותו יום קיבל מקרטני את הבשורה על מותו של ג'ון לנון. "בעסה, לא ככה?", פלט לעבר הכתבים שביקשו לברר את תחושותיו בהערה עליה יתחרט במשך שנים רבות אחר כך. "דיברתי עם יוקו ביום לאחר שהוא נהרג, והדבר הראשון שהיא אמרה היה, 'גון באמת חיבב אותך'", אמר לאחר מכן.
 
תל אביב של שלהי 1980 קיבלה את מותו של לנון בתדהמה. בקפה "כסית", בקושי מתאוששים ממותו של חצקל המיתולוגי שנה לפני כן, ישבו אנשי הבוהמה התל אביבית של סוף הסבנטיז ובין בירה אחת לשנייה, פיזמו את Imagine. עונת המלפפונים כבר תמה וכעבור זמן לא רב הופיעה בראשונה המחלה ששינתה לרבים, רבים מדי, את הימים העליזים של מין ללא מעצורים, ביטלס ישר לווריד והרבה, הרבה מוסיקה.
 
מלחמת וייטנאם נגמרה כבר מזמן, בישראל התחלף בראשונה השלטון ובראשו עמד אותו פולני שנוא שהצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולהפיל את האליטה הישראלית הוותיקה. מותו של לנון סימל את סופה של תקופה; לא רק בתל אביב כי אם בעולם כולו. כשיונה וולך פירסמה את שירה מעורר המחלוקת "תפילין", היא לא ציפתה שסגנית שר החינוך דאז, מרים תעסה-גלזר, תכנה אותה "בהמה מיוחמת" והציבור ינוד בראשו. מותו של לנון סימל את קיצו של עידן, את סיומה של התנועה האדירה שביקשה להתמסטל אל תוך המציאות המשתנה ולדרוש חופש מוחלט, ג'וינטים ללא הגבלה והמון, המון מין.
 
ב-14 בדצמבר 1980 מיליוני בני אדם ברחבי העולם נענו לבקשתה של יוקו אונו ובמשך עשר דקות תמימות שתקו לכבודו של לנון. בסנטרל פארק בניו יורק, למעלה ממאה אלף בני אדם התכנסו קרוב למקום הרצח. השינויים במפת הפוליטיקה העולמית, חילופי השלטון בבריטניה בראשות אשת הברזל דאז, מרגרט תאצ'ר, עליית השמרנים בארצות הברית בהנהגת שחקן קולנוע בדימוס בן שבעים, גרמו למעריציו של לנון להבין שמותו, יותר מכל, סימל את סיומה של התקופה הסוערת של הסיקסטיז והסבנטיז.

מייסד נוטופיה. ג'ון לנון

שני ספריו האחרונים של דן בן אמוץ, "זיונים זה לא הכל" ו"זיוניוני הדרך" (שהופיעה, בהתאמה, ב-1979 וב-1981), שיקפו ניסיון כמעט נואש של הכהן הגדול של הברנז'ה התל-אביבית לחגוג מציאות שהולכת ומתפוגגת. מותו של משה דיין המחיש היטב עד כמה הלכה והתפרקה האליטה הישראלית מנכסיה האחרונים. הפסטיבל הגדול של זיונים ללא הגבלה, התנהלות פרועה של "אני ואפסי עוד" וחגיגות בלתי-מופרעות ב"חמאם" ביפו וב"כסית" בדיזנגוף, הגיע לדרכו האחרונה בדיוק אז, כשהודיעו שג'ון איננו.
 
מעריציו של לנון חלמו, בדיוק כמוהו, לייסד את "נוטופיה". לנון ואונו ייסדו את "נוטופיה" בשנת 73', "מקום בלי אדמה, בלי גבולות, בלי דרכונים, רק אנשים", ברוח שירו של לנון Imagine. הישראלים של הסבנטיז, מיואשים ממלחמת יום הכיפורים, רוצים קצת פחות מלחמות והרבה יותר מסיבות, ביקשו לנפנף גם הם בדגלה הלבן של נוטופיה. מותו של לנון היה בבחינת התחסלות השאיפה האולטימטיבית של דור הסיקסטיז ההולך ומתבגר להעביר את שארית ימין עם ג'וינט עבה ביד, מוסיקת רקע טובות והמון סקס, בכל הצורות ובכל המינים.
 
אלה שהשתתפו בשנת 1972 בקמפיין הבינלאומי לשחרר את פעילת "הפנתרים השחורים" הנודעת, אנג'לה דייויס, לאחר שזו נעצרה ולבסוף שוחררה, וראו כל מאורע פוליטי עולמי כנוגע לשורשי עולמם האישי, חוו את מותו של לנון כסופו של ניסיון אמיתי, ממשי, לדבר על עולם גדול אחד, חופשי ממעצורים של שנאות לאומיות וגזענות, גבולות מדיניים ואפליה.
 
בדצמבר תל אביבי קולנוע מיושן,
בסרט Imagine בפני קהל קטן
השעון נעצר בשמונים ושמונה עלינו.
שם אשתו הראשונה סיפרה בקול שקט,
על רכבת להודו, מסע אל האמת
היא סיפרה עליהם ואני חשבתי עלינו.
כמו שלנון היה אמרה, כמו שג'ון איננו.
בהמולה היא נשארה על הרציף המון סגר עליה.
היא ידעה שהרכבת שנסעה לקחה אותו מסיפור חייה.
 
(דני רובס, רכבות)

את ההתרגשות הרבה מהופעתו של פול מקרטני בפארק הירקון אי אפשר לבחון אלא באמצעות הימים ההם. עבור רבים מאלה שהגיעו לפארק, בכלל זה צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, מקרטני לא אומר הרבה. בני הדור שלי, שנולדו בתחילת שנות השמונים או בסוף שנות השבעים, לא גדלו על מקרטני. הם אפילו לא גדלו על אמנים לא פחות גדולים ממנו, כמו פרד מרקורי. המוסיקה ששמענו בשנות העשרה שלנו התגבשה בעיקר בניינטיז. מקרטני עצמו חזר להופיע רק ב-89', לאחר הפסקה ארוכה. הוא תמיד היה בבחינת צל של הביטלס, מה שנשאר מהימים הגדולים ההם.
 
קשה לזלזל בהערכה של עשרות אלפי אנשים, ששיערם המאפיר התבדר ברוח של שעות הערב בפארק הירקון, למוסיקה של הביטלס. אפשר להבין לליבם של הצעירים אשר שמעו את האגדות והסיפורים ורצו לאחוז לשלוש שעות בסיקסטיז, לקבל מושג מה היה שם, בימים הפרועים ההם. שהרי במציאות אפורה כמו זו הישראלית, שמייצרת בעיקר אכזבות וקשיים ולבטים ועגמומיות, החיפושית המתקרבת לגיל שבעים מצליחה לעורר כל מי שאי פעם חלם שיהיה פה אחרת. אלה שהאמינו שאם רק ניתן לשלום צ'אנס, הוא יגיע.

מלאים געגועים. פול מקרטני

אבל מעבר להתענגות על עבר שהיה ואיננו, על פנטזיות נשכחות וחלומות רחוקים וימים שעברו, הרי שהגעגוע העמוק למקרטני – גם של אלה אשר אולי לא הכירו את המוסיקה שלו עד ששמעו לפתע שהוא מגיע לישראל – הוא הביטוי העמוק והממשי ביותר למצב הרוח הישראלי, למצב הישראליות. היטיב לבטא זאת אולמרט אשר אמר בצורה המפורשת ביותר שהוא מעוניין כי ישראל תהיה "מדינה שכיף לחיות בה". מול האיומים ההולכים ומתגברים על ישראל, המילים האלה נקראו ונקראות בתמיהה רבה, שהרי הדבר היחיד שאי אפשר לומר על ישראל כי כיף לחיות בה. ואת ההכרה הבסיסית הזאת במצב הישראלי מבקשים רבים בישראל להכחיש. כי לא היה ולא יהיה כיף לחיות פה, כפי שהיטב לבטא בוגי יעלון בראיון שנתן ל"ידיעות אחרונות".
 
אולם הישראלים ממאנים להבין זאת ולכן ממהרים לקפוץ ולאמץ בחום כל מותג חדש שמבשר שאולי יהיה פשוט סבבה לחיות פה. ותולדות ימי הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות הן אימוץ של מותגים אינספור שמבטיחים לנו "חיים בסבבה". כמו פול מקרטני, ששר על הבמה במשך זמן רב מאוד ולא מצא אפילו דקה אחת פנויה בלוח הזמנים שלו להיפגש עם מדינאים ישראלים ופלשתינים ואולי לקדם מטרה ממטרותיו. מקרטני, כמו מעריציו, יודע שאבו-מאזן ואולמרט, וציפי לבני ואבו-עלא, ובנימין נתניהו ואהוד ברק, הם פשוט לא כיף. ישראל היא אנטי-תזה לתרבות הסבבה והפנאן והג'וינטים וה"יהיה טוב" והזיונים אל תוך הלילה. אז פשוט עדיף להופיע בישראל ולחשוב על אנגליה מאשר לשיר בתל אביב ולחשוב על הסבל העצום שהפך למנת חלקם של ישראלים רבים בשנים האחרונות.
 
בתוך המזוודה שלך אולי יש עוד תקווה, אולי אי שקט.
בשלי יש את המוזיקה שלו ועוד תמונה עצובה מסרט…
 
(דני רובס, רכבות)
 
כאשר שלום חנוך ואריק איינשטיין הולידו את "שבלול" בשנת 1970, הם היו ביטוי לדור מסוים, לתקופה מסוימת, אולי לחזון מסוים. המרד של אריק איינשטיין ואורי זוהר, שלום חנוך ויהונתן גפן, שמוליק קראוס וצבי שיסל וג'וזי כץ, המרד הזה היה מרד ממשי ואמיתי שביטא את הצייטגייסט הישראלית, את הניסיון של בני הדור הצעיר ההוא למרוד במה שתפסו כקלוקל וכמנוון וכארכאי. אפשר לבקר את הרוח הניהיליסטית שהולידה את האינדיבידואליזם העיקש של דור שבעט במציאות הישראלית הקשה, אבל אי אפשר לטעון שהמרד הזה לא היה אמיתי. הוא ביטא פנומן חברתי. היו לו שורשים עמוקים ברקמה האנושית הישראלית.
 
המקרטניזם המחודש של ישראל לקראת סוף העשור הראשון למילניום החדש הוא, במקרה הטוב, עלבון מובהק למרד הגדול ההוא. זהו מרד של מותגים שעולה מאות רבות של שקלים למי שמבקש ליטול בו חלק. זה, במקרה הטוב, סימולציית המרד המושלמת משום שכל אלה שמתרפקים באמת על הימים הפרועים ההם לא מעוניינים, באמת ובתמים, ללכת "עד הסוף" כמו שביקשו ללכת קודמיהם מהסיקסטיז והסבנטיז. הם בסך הכל רוצים שיהיה להם "כיף". לא חלומות גדולים על שבירת גבולות וחיסול מחסומים לאומיים. סתם לעשות בטן-גב בחוף הילטון ולקוות שהדברים יסתדרו מאליהם.

מרד אותנטי. אריק איינשטיין

רוח המקרטניזם היא רוחו של הניהיליזם הישראלי, הרוח החיה העומד מאחורי המיזם הגדול למסחר את המרד הגדול של הסיקסטיז ולצמצם אותו לכדי המרד השפוף של אלה הממתגים עצמם בקניות יקרות בחנויות טבע ובתמיכה במועמדים הזויים לראשות העיר תל אביב, וקוראים לעצמם "ירוקים", "חברתיים" וכולי. זו רוח של השתעבדות לפולחן התחת, להתמכרות האובססיבית לבעיות "מקומיות" ו"קהילתיות" מזה – תוך התעלמות מההקשרים הכלליים החשובים – ולהתהדרות במותגים הידועים והמוכרים נוסח "האח הגדול", המטמטמים את מי שעוד לא נסחף ברוח ההיטמטמות של "כוכב נולד".
 
כדי להבין את ההיסחפות אחר דמות החיפושית המקשישה יש לבחון את ההתבטלות-העצמית של כל כך הרבה אנשים בפני ניהיליזם חסר מעצורים והדוניזם ללא גבולות. את המרד של הסבנטיז לא ישחזרו אלה שכל עניינם הוא שכר הדירה המופקע בתל אביב, או ה-iPhone החדש שייצא לשוק, ובטח לא אלה שצוהלים לנוכח בחירת ראש ממשלה שהדבר היחיד שוודאי לגביה הוא לא השקפותיה כי אם צבע שיערה.
 
כדי להבין את הטרגדיה הישראלית, די לצפות בהמונים המתרגשים לנוכח פול מקרטני. הוא, נעבעך, שר להם מדם ליבו את עברו והם, מה לעשות, משוררים לעצמם את תולדות חייהם שיצטיינו באובססיה אחת גדולה לחיים של כיף עם ג'וינט טוב ביד, לזכר הימים ההם.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “הגעגועים לפול מקרטני והמרד השפוף

  1. שלושה דורות היו בהופעה הזו, או לפחות עסקו בה. בני עשרים פלוס מינוס, בני ארבעים פלוס מינוס ובני שישים פלוס מינוס. בכל אחד מהמקרים מדובר בדינמיקה קצת שונה, בהתאם לביוגרפיה האישית והקולקטיבית, וגם זה בהכללות גדולות.

    ברור שמקרטני של היום הוא לא מהפכן אלא שאריות מחוממות מהעבר. אבל הרבה ממה שאתה מכנה נהיליזם הוא פשוט הכמיהה לנורמליות.

  2. שמע,אתה כותב טוב, תמיד, וגם עכשיו. בפוסט הזה אני לא בטוח במאה אחוז מה קראתי או מה באמת רצית לומר. בקיצור, לא ממש הבנתי. בכל אופן, מעניין לי את הביצה השמאלית, וגם אותה לא- ג'וינטים, הסיקסטיז, דן בן אמוץ, כסית, פרדי מרקיורי ( שהיה רחוק מאוד מהכישרון של האיש המדובר בפוסט), חנויות טבע, אייפון, טלויזיה, ציפי לבני ואפילו לצורך העניין והדיון- מותו של לנון וגם דני רובס. כי הרי הפוסט נבע מבואו של פול ומההופעה, לא?
    כתבת גם שהרבה אנשים הגיעו למרות שאינם מכירים את המוזיקה שלו, נשמע לי מוזר קצת. ייתכן שהיו כמה.
    זה נורא פשוט – הביטלס עשו מוזיקה טובה, פול מקרטני עם ווינגס ולבד עשה מוזיקה בינונית, טובה, משעממת, מצטיינת – לפרקים, ותלוי באיזה אלבום, והרבה אנשים, אם לא רובם, באו פשוט כדי להינות מהמוזיקה, מחוויית ההופעה של איש מוכשר שלא מגיע לכאן כל יום, באנדרסטייטמנט. נורא פשוט. כייף זה די פשוט. פשוט כייף. ג'וינטים? דן בן אמוץ? הו גיבס א פאק?

  3. החיפושיות מעולם לא היו מרקסיסטיים או אפילו סוציאל דמוקרטים, הם תמיד היו קפיטליסטים חזירים. כך לדוגמה, שירם "איש המס" עסק בכך שהם מתלוננים על כך שבתור עשירים הם משלמים יותר מדי מס והם חושבים שיש לקצץ אותו.

  4. בניגוד לקודמיי דווקא הבנתי, כך לפחות אני חושב, את הפוסט הזה. פחות עניין של "מה" רצית להגיד, אלא איזו תחושה רצית להאוויר. יש בו געגוע בילט-אין למה שאתה מתאר כ"פעם", בישראל האחרת.
    פשוט כיף לקרוא אותך.

  5. בעיני ההתמרחות של הכתבים (כולם עלו לרגל ללונדון, מעטים התקבלו, עיתון המדינה השתפך בכותרת ראשית פתטית) על מקרטני מהווה ניסיון לאסקפיזם.
    כל המחזה הזה היה פתטי.
    נוסטלגיה מזויפת משהו.
    לא דיבר אלי.
    עדיף תקליט טוב… של החיפושית.

  6. מה שמשמח זה שלאהרון תמוז קוראים דוד מרחב ולא בני בגין, לכן בביקורו הראשון או השני במרכז הליכוד כבר יהיה מישהו שיכסח לו את הצורה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s