קולטורה

אחרי מות, או: געגועים לבית סבא

שבועיים לפני מותו של סבי, התכנסנו – המשפחה המצומצמת – בבית אבי וערכנו את הסדר, בפעם הראשונה בהיעדרו של סבי מראש השולחן. מדי פסח, נהגנו להסב אל השולחן כשהוא קורא בהגדה, ואנחנו מתבדחים בינינו, משועשעים כרגיל, משלבים את הסדר ברצון הבלתי-נשלט שלנו לאכול כבר מהמאכלים הפשוטים והרגילים שנוהגת אמי להתקין מדי חג. משראיתי שהסדר לא מתנהל כהלכתו, החלטתי אני – באופן ספונטאני לחלוטין – לנהלו. קראנו בהגדה ואכלנו, ואני חשתי כיצד נפל על ראשי משא כבד מנשוא. ניהול הסדר במקום סבא טמן בחובו זרעים של סופה של תקופה. לא ידעתי עד כמה קרובה התקופה הזו לסופה.
 
ביום שישי, פחות משבועיים לאחר מכן, ביקרתי את סבי בבית החולים שבו אושפז. הוא התעורר משנתו; רגליו היו נפוחות מעודף נוזלים והוא לא הצליח ללכת בגלל התקף הלב הקשה שעבר. הבאתי לבית החולים דברים שרגיל היה לאהוב, מיני מתוקים ושאר מטעמים אחרים, אך לא עמד לו כוחו לאכול. מראהו היה המראה הרגיל שבו הורגלנו מאז ילדותנו וניסיתי לשכנעו – הוא היה צלול לחלוטין – שהמצב ישתפר. בראשונה לא היתה בפיו מילה אחת של תקווה. הוא התעדכן בחדשות מהעיתון שהבאתי לו, ולפני שעזבתי חשתי צורך לנשק על ראשו.
 
בפעם הבאה שראיתי את סבי, הוא היה מונח על מיטת בית החולים, עטוף בסדין ארוך מאוד המשתפל אל צידי המיטה. מספר ימים לאחר ששוחחנו, הידרדר באחת מצבו והוזעקתי לחיפה על מנת לנסות ולהציל את המצב. שוחחתי עם רופא בכיר וביקשתי ממנו שייגש לבדוק אותו. למרות המחיר המופקע שביקש, רציתי לעשות הכל כדי שסבי יוצל מגזירת המיתה האורבת לפיתחו. את המועד כבר איחרתי, ומשנכנסתי למחלקה הקרדיולוגית בבית החולים, נפלה על צווארי דודתי והיא ממררת בבכי רב מאוד.
 
כאשר ניגשתי עם אמי לפרידה אחרונה מסבי, סירבתי לבקשתה להניח לה לראותו בפעם האחרונה. אני זוכר כאילו היה זה אתמול את מראה פניה של סבתי המתה, עטופה בסדין, שוכבת על מיטת בית החולים. פיה היה פתוח לרווחה, כאילו רצתה לנשום מעט אוויר ולא היתה יכולה מחמת הנמק האיום שפשה ואכל את רגליה ומחלת האלצהיימר הרעה והאיומה אשר חיסלה כל תא פעיל במוחה. הוצאתי את אמה הבוכייה מהחדר, והיא בוכה בקולי-קולות וזועקת לאביה שיחזור.
 
כאשר שבתי הביתה, אספתי את ספריי על מנת לכתוב את ההספד. בבוקרו של יום המחרת, לבשתי כיפה שחורה גדולה ועטיתי מקטורן שחור משחור. כאשר הגענו לביתו של סבי, כמעט שכשלו רגליי כאשר חזיתי במודעת האבל הגדולה שעל סף בניין מגוריו הצנוע ודירתו הוותיקה שברחוב יד לבנים בחיפה.
 
הגענו לבית הקברות, ובנאום ארוך משולב ביידיש כפי שסבי אהב כל ימי חייו, עם ציטוטים לרחוב, עמדתי מאחורי העגלה שנשאה את גופתו עבת-הבשר, ודיברתי ארוכות עליו ועל השקפותיו, על החיים שבילינו במחיצתו ועל היעלמותו הסופית מחיינו, היעלמות פתאומית של אדם אשר היה צלול ופעיל כמעט עד יומו האחרון. לאחר מכן, הובלתי את עגלתו יחד עם בני משפחה נוספים אל חלקת הקבר המשותפת לו ולסבתא. משהגענו, הרימותי את האלונקה הכבדה והובלנו אותו אחר כבוד אל הקבר ממנו רצה לחמוק.
 
זמן לא רב לפני מותו, ביקש סבי לאטום בדבק חזק במיוחד כל מיני חריצים שהיו בקבר המשותף, כאילו מבקש בכל כוחו להימנע מהגורל הצפוי של כניסתו לשם. ועתה, הוא הובל בדרך בה הלך במהלך האזכרות לסבתי. הנחנו, יחד עם אנשי החברה קדישא את האלונקה על האדמה והקבר נפתח. הכיסוי הכחול עם סמל המגן דוד הוסר מעל גופתו, ולידי הוא שכב, עטוף בתכריכי מוות, כולו מצוי בתוך יריעה לבנה גדולה.
 
סבי הורד אל הקבר הרחב שנכרה עבורו; הכיסוי כוסה. יחד עם אנשי החברה קדישא שלידי, נעצתי את המעדר בערימת העפר הגדולה שנחה לה בצד הקבר. מילאתי את הקבר בעפר ונחתמו שמונים וחמש שנות חייו של סבי. הרב קרא קדיש ואל מלא רחמים. הבכי היה גדול ורב וחרישי. החום הציק ללא הרף וסבי נח לו מתחת לרגבי אדמת הארץ אליה עלה לפני 48 שנה, לאחר שנים של רדיפות ושואה ושכול.
 
ביתו של סבי היה נראה כבית של אדם אשר יצא לחופש ונדמה כי עוד רגע, עוד רגע ישוב. המאכלים והתרופות והפתקים והמצעים והתזכורות ולוח השנה ומכונת-התפירה הנצחית בה עבד במשך שנות-דור כתופר וממנה הרוויח את לחמו, ביושר, בשקט, בצנעה. בצד נחו להם התפילין והטלית והסידור. עד יומו האחרון עמד לו הקב"ה לימינו, ולקחו אליו מבלי שייאלץ לדרוך בדרכי הזיקנה הקשות, ללא הסבל הרב והאיום והנורא אותו עברה סבתי עד שיצאה ממנה נשמתה המיוסרת והאומללה.
 
חיפושים בביתו של סבי העלו פתקים ישנים, צעטעלעך, גזרי עיתונים, תמונות של קרובים שמתו, קבלות מלפני 28 שנה, סימונים עם תאריכים, בגדים ישנים של סבתי אותם מעולם לא זרק, זוגות נעליים, חליפות ותיקות, קלטות ביידיש, ספרים של י"ל פרץ ושלום עליכם. חיים שלמים. הריח היה ריח בית סבא, עם התנור בו היה אופה עוגות ועוגיות, עם המזווה שלעולם יהיו בו "זיסע זאכן" (דברים מתוקים), עם כוסות ישנות לשתייה אותן שמר בקפידה במשך עשרות שנים, עם מתנות קטנות שלנו שתמיד אגר, עם תמונות של כל נכדיו וניניו.
 
זה היה בית סבא, סבא שתמיד מצא בארנקו חמישים שקלים למתנת יום הולדת מתוך 2,500 השקלים מהם התפרנסו הוא וסבתי; סבא שתמיד היה בא ומביא מסטיקים ובייגלעך. סבא שהיה חותך פרוסות עצומות של לחם לבן ומניח עליהן גבינה צהובה חתוכה, עבה. סבא שתמיד היה מסיים לאכול עד הפירור האחרון על מנת שלא לזרוק דבר לפח, שהיה מניח חתיכות שוקולד ב
ן פרוסות הלחם כדי לפנק את הנכדים במשהו מתוק. סבא עם כרס גדולה ורגליים רזות ופנים מחייכות ועיניים אומרות-טוב ושיער לבן מטופח ונאה למראה. סבא שהיה מגיע לחגים ומתפלל בבית הכנסת בחגים ומקפיד על כל יארצייט, מוצא דרך אל ליבם של הצעירים ממנו בעשרות רבות של שנים, יושב בבית הוריי בגופייה לבנה דקה לגופה ומשחק "רמי".
 
במהלך השבעה הגיעו לבית סבא מוכי גורל בני כל הגילאים להם נהג לסייע בסתר, אנשים קשיי יום שתמיד ידע לומר להם מילה טובה. הם הגיעו לשם וסיפרו על סבא שהתנדב ובגיל 84 סייע לקשישים צעירים ממנו ובני גילו, שהיה יושב על הטלפון ומטלפן לקשישים כדי לשמח את ליבם, שהיה מסתובב בין מקום אחד לאחר על מנת לעשות טוב ולסייע לזולתו. נדהמנו מכמות התרומות האדירה שנהג סבא לתרום לצדקה. מאיפה היה לך כסף, סבא, לתרום כל כך הרבה? ומאיפה מצאת את הכוח לקום כל בוקר בשש וחצי, להתפלל תפילת שחרית ולנסוע מוקדם לסייע לאנשים שהיו צעירים ממך בשנים לא מעטות?
 
■ ■ ■
 
במשך תקופה ארוכה נהגתי לטפס אל דירתי ולבכות על סבא. לא הבנתי כיצד לא עלה בידי לסייע לו, איך לא יכולתי (ואולי יכולתי, לעזאזל!) להגיע לבית החולים ולפתור את המחלה בה חלה באמצעות הרופאים הכי טובים ויקרים שישנם. סבא מת טרם זמנו; הוא כל כך רצה לחיות ואהב את החיים ומאכליהם ואנשיהם, ואת עשיית-הצדקה והמתן-בסתר והתפילה. גערתי בעצמי על שלא ביקרתיו מספיק, על שלא הייתי די במחיצתו.
 
איני זוכר מתי היה הדבר כאשר החלטתי לסור לבית הכנסת הקרוב לידי. מבעוד מועד, קניתי סידור תפילה וכיפה סרוגה גדולה, ופסעתי ביום שישי לבית הכנסת. נכנסתי להתפלל תפילת ערבית לשבת ולא ידעתי אפילו איפה פותחים את הדבר. "נאלתר", גמרתי אומר בלבי. וכשנכנסתי לבית הכנסת, שירה גדולה וסוחפת פתחה את הלבבות: "לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה". והנה, דמותו של סבא עמדה לנגד עיניי, וכמעט שאמרתי בלבי "וירא סבא כי טוב". שמיעת החזן אומר "קדיש" בתפילות ערב שישי היתה לי דבר קשה מנשוא אך חשתי כי רוחו של סבא שוכנת בסביבתי. הפיוט האדיר "אדון עולם", שמעלה בי צמרמורת כל פעם מחדש, הבהיר לי כי בית הכנסת הוא המקום היחיד והטבעי שבו יש ביכולתי להתחבר כל פעם מחדש לבית סבא.
 
מאז אותו יום, התחלתי ללכת לבית הכנסת מדי יום שישי. הייתי למתמצא בתפילות. קניתי הביתה זוג פמוטים קטן שהתחלתי להדליק בו נרות שבת וגם גביע נאה לקידוש. בקידוש הראשון, בו התחלתי ב"שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון", הרגשתי כי בפעם הראשונה התחברתי מחדש לשורשים העתיקים והארוכים שהובילו מבית סבא-רבא – שהיה חסיד ונספה בשואה – אל ביתי שלי, ברמת גן.
 
סבא היה אדם של יידישקייט. הוא היה מתמוגג מתפילות ומסליחות של יום הכיפורים ומערבי חנוכה ומאוזני המן ומסדר פסח ומעוגות-גבינה של שבועות. הוא היה שולח ברכות ראש השנה מצופות בכסף ובזהב וקונה בשוק תלפיות בחיפה דגלונים יפים לשמחת תורה עם ארון קטן שנפתח. הוא, שבערוב ימיו התקרב יותר ויותר אל דת בית אבא, היה משמין מנחת אילו יכול היה לראות כיצד נכדו חותר לתשובה, כהגדרתו של משה סנה עליו השלום (אשר ביקש שבנו, אפרים, יאמר עליו "קדיש" לאחר מותו), וממשיך בלהט מסורת איתנה וחזקה יותר מכל אופנה חולפת.
 
מובן שההתקרבות הזאת אל היידישקייט, אל רוחו של בית סבא, לא נתקבלה יפה על ידי רוב הסובבים אותי. שהרי היא גם לוותה בהתפכחות גדולה מאשליות רבות-שנים של תמיכה בהשקפות הנטועות עמוקות בעגלה הריקה של השמאל הרדיקלי הישראלי, עגלת מי שביתו נוטה ליפול והוא אומר שירה, כמו הסיפור על נירון קיסר שניגן בלירה שעה שרומא נשרפה בלהבות.
 
■ ■ ■
 
לראשונה מאז שעמדתי על דעתי, יום הכיפורים יצוין בהיעדרו הנוכח כל כך של סבא. ההתייצבות האישית שלי בבית הכנסת היא, קודם כל, הרכנת ראש בפני סבא אך גם – ובעיקר – הביטוי המוחשי והגדול ביותר לרצוני הגדול והעז לקבל על עצמי את מסורת בית סבא.
 
הסביבה בה חייתי בשנים האחרונות הפכה לי לזרה. האנשים עמם הייתי רגיל להסתובב היו לי לזרים גמורים. ההתמכרות האינסופית לניהיליזם מזה ולהדוניזם מזה העבירה רבים ממכריי על דעתם. עם רובם איני מוצא עוד נושאים לשיחה. האהבה הגדולה לבית סבא ורוחו הגדולה והיפה השורה בביתי, שניכרות בו מזכרות ומפיות ו"פיצ'יפקעס" שאגרו סבא וסבתא במשך עשרות רבות של שנים, הן הניגוד המוחלט לתרבות שבה אני חייתי רוב שנות חיי הבוגרים.
 
לפני זמן-מה, ישבתי עם ידיד, עיתונאי, שעבר מהשמאל אל הימין. "הבעיה", הוא סיכם בקיצור, "שעם החברים שלנו אנחנו כבר לא יכולים לדבר, ואלה שאנחנו יכולים לדבר איתם – לא יהיו חברים שלנו". אז לך תסביר למי שכבר מכיר אותך שאינך "חוזר בתשובה", שלא "השתגעת", שלא "נפלת על השכל". שהרי המוסיקה לא השתנתה, רק אני השתניתי. ואני מבקש להכניס לחיי מוסיקה קצת אחרת. של מילים טובות ורוך וחמלה ואהבת-הבריות. מילים שהיה אומר סבא כשהיה נותן לנו מהלייקעך שלו. הוי, סבא, כמה שאנחנו מתגעגעים ללייקעך שלך ומרגישים פשוט אבודים, כל כך אבודים, בלעדיך.
 
כשסבא היו פורס לנו פרוסות גדולות של אהבה מלחמו, היינו שוב הילדים המאושרים ההם. ועתה, סבא איננו וסבתא כבר כמה וכמה שנים לא נמצאת עמנו. ויום הכיפורים הזה הביא עמו יתמות משפחתית גדולה מאוד, אבל הוא גם טומן בחובו את המסר הגדול והנפלא הזה שסבא עמד עליו כל חייו.
 
■ ■ ■
 
לראשונה בחיי, צמתי ביום הכיפורים האחר
ון ואף הלכתי לבית הכנסת המקומי שסבא היה מתפלל בו הרבה. מה היה אומר אילו ראה את נכדו עומד עם טלית וכיפה גדולה לראשו וגולל את ספר התורה? איזו הערה מצחיקה היה פולט אילו היה שומע שהקומוניסט הגדול הפך למאמין שצם ביום הכיפורים ומתפלל, "ועל כולם, אלו-ה סליחות – סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו"? אני חושב שדעתו היתה נחה ועל פניו היה מתפשט חיוך גדול. שנים הרבה סמכנו עליו שיתפלל בעבורנו בבית הכנסת ויגיד את סליחותינו ויבקש את כפרת עוונותינו, ומשהסתלק ופנה לדרכו, נפלה המשימה עלינו.
 
התעטפתי בטלית שהיתה שייכת לסבא-רבא שלי, אשר נפטר כמעט שנתיים בטרם נולדתי ועל שמו אני קרוי. סבא-רבא היה אדם דתי בכל נימי נפשו ואת ימיו בילה בשכונת עין הים שבחיפה, נתמך ונסעד על ידי הקהילה הדתית שבתוכה היה חי. הטלית הכבדה, כבדת-שנים וארוכת ימים, שנחה בארונה של אמי במשך יותר משלושים שנה ואין לדעת כמה זמן היתה בשימושו של סבא-רבא, ייצגה אולי יותר מכל את המורשת האדירה שתמיד המתינה שיהיה מי שימשיכה הלאה, והנה – הנה זה קרה.
 
סבא תמיד האמין, מאז ומעולם, בהישארות הנפש ובעולם הבא. אולם הוא אהב מאוד, בכל נימי נפשו, את העולם הזה, וסירב להשלים עם העובדה שנגזר עליו להיפרד ממנו. ימים ספורים לפני שנפטר, הפטיר בשקט, ביידיש: "אני בסוף שלי".
 
כאשר ביקרתי בראשונה בבית הקהילה הקונסרבטיבית הקרוב למקום מגוריי ושמעתי את השירים, את התפילה הכנה, המתכוונת לכל מילה, את האהבה הגדולה לדת, את הילדים הקטנים הנוכחים מרצונם בקבלת שבת וסופגים דברי טעם ואהבת-האדם והאלוהים, חשבתי לעצמי כיצד זה קרה שהחמצתי את כל היופי הזה עם סבי ומדוע נזכרתי לגשת לכל הדברים האלה רק לאחר שעזב לתמיד, מבלי שתהיה אפשרות לומר מילה אחת של חרטה, של הבעת צער, של ניסיון להבין מחדש את העולם המסורתי הגדול, העצום, שהקיף את מי שהיה לי במשך שנים לסבא.
 
הבית של סבא כבר עומד למכירה ונראה שבקרוב, בקרוב מאוד, כבר יהיו אנשים אחרים שיאכלסו את החדרים בהם שהה שנים רבות של חייו. מכונת התפירה הגדולה כבר איננה ובין הקירות המכוסים בטפטים חומים בהירים של שנות השבעים, בין קורות העץ צבועי-הלכה של שנות השישים, במרפסת הגדולה עם הכסא הישן עליו היה יושב וסביב לכיסאות הסוכנות היהודית אותם קיבל עת עלה ארצה לפני 48 שנים, יסתובבו כבר אנשים אחרים.
 
סבא כבר איננו, אך נותרה המורשת הגדולה, המסורת עליה התענג ואותה שמר במשך שמונים וארבע שנות חייו. הוא האמין לאורך כל ימיו במשפט החותם את ספר קהלת: "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם". הוא דאג לרכוש עבור כל נכד שהגיע לגיל בר מצווה טלית ותפילין והאמין אמונה גדולה ושלמה בתשובה ובתפילה ובצדקה.
 
הוא, שידע שימינו כצל עובר, לא רצה שימיו יעברו כצל, והנה חלף ולא הותיר אחריו דבר זולת זיכרונות רבים, מוסר-חיים לרוב והרבה, הרבה אנשים מתגעגעים.
 

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “אחרי מות, או: געגועים לבית סבא

  1. עובדה שהאידיאלים הגדולים של המאה ה-20 כלים וחולפים בין רגע, ואילו דת ישראל במובנה הרחב תהיה לעד, שכן יש בה אותנטיות ותחושת נצח, שכל אלה אינם מספקים.

  2. אתה בעצמך מציין את בית הכנסת הקונסרבטיבי שהוא הוכחה לכך שאפשר לגשת למסורת העתיקה גם בכלים חדשים ואפשר להאמין בערכי שמאל חברתי ומתינות מדינית ולהאמין בערכי דת ומסורת. הבעיה של החברה הישראלית כיום היא התיוג האוטומטי – שמאל מדיני-רדיקליות חברתית, סוציאל דימוקרטיה – אנטי דתיות ומנגד – דתית-לאומניות-קיצוניות. אפשר גם אחרת.

  3. דוד היקר,
    האם יתכן שסבא שלך היה במקרה גם סבא שלי?
    אותם מקומות (כמעט), אותו בית (לא עשיר אך עשיר ביותר), אותה צניעות (ומתן בסתר), אותן עוגיות וריחות, אותו בית כנסת ואמונה. אותה יהדות.
    לאחר שהתרגשתי עד מאד מהתיאורים (וגם מהיכרות עם המקומות החיפאיים והצנועים) הבנתי שכמו סבא שלך יש סבים רבים כאלה ברחבי האדמה הזו.

    התיאור שלך פשוט החזיר אותי לשם, אל סבא שכבר איננו.

    ולגבי החזרה שלך למקורות – דבק בדרכך כי היא דרכך. הסביבה, שלא היא תכתיב את התסריטים של חייך.

    תודה לך על כתיבה כה מרגשת!!!

  4. לא יכלתי לקרוא את הפוסט האחרון בלי לחשוב על המונולוג המבריק של חנוך לוין על הגעגועים לבית אבא והכיסופים ליהדות.

    אין לי כוח להעתיק את הטקסט לפה, למונולוג קוראים "נרות שבת" והוא חלק מהקברט "הפטריוט". אפשר למצוא את הטקסט באסופה "מה אכפת לציפור", אצלי זה בעמוד 125.

  5. היום שאלה אותי בתי אם בית מסויים הוא בית כנסת ועניתי לה שכן. ובצביטת לב הבנתי שהיא מעולם לא הייתה בבית כנסת. אני הייתי הולך בילדותי מעט והכרתי מעט את רוב התפילות שנשכחו ואת הניגונים. נדמה לי שרבים "במחנה" ממנו יצאת חשים היום הבנה והזדהות רבה יותר עם דבריך הגם שטרם ביטאו זאת. השאלה איך ייפתחו מחדש ערוצי התקשורת שלנו למסורת היהודית. אני רוצה להצטרף למה שכתב דני בלוך למרות שלעתים יש לנו מחלוקות.

  6. אני בטוח שסבא שלך ז"ל אהד הפועל חיפה חיפה או מכבי חיפה.
    עזוב את כל השטופוליטיקה הזאת ונראה אותך במגרשים.

  7. אני מת על זה.

    פעם אחת דוד מוחק אותי, עוד פעם דוד מוחק אותי, בפעם השלישית הוא מבטל את אפשרות התגובות.
    אולי אם אני אתמיד בזה הוא יסגור את הבלוג.

    לידיעת הקוראים והקוראות!

    המגיב המסתורי המכונה "אהרון תמוז" אינו קיים בשום רישום באשר הוא. מדובר במגיב פיקטיבי, רוח רפאים וירטואלית המשמשת תחפושת לפחדנים למיניהם.

    וזהותו האמיתית של תמוז הזה?

    לעולם לא תנחשו…

    אספר רק שאם תגלגלו את העמוד למעלה תראו את זיו פניו, חיוך זחוח והכל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s