עוד

הארץ * העבודה ומפ"ם * ביבי וליברמן

התנצלות: טור פוליטי זה הופיע בשבוע שעבר אך מפאת תקלה במערכת נמחק. אני מתנצל מראש בפני המגיבים על שתגובותיהם נמחקו.

מי שהציץ היום במוסף "השבוע" של עיתון "הארץ", גילה שמיכאל הנדלזלץ כבר לא כותב יותר בעמודו האחורי של המוסף וכי תום שגב הפך מכותב בעל עמוד שלם לרשותו לבעל טור בלבד. טורו של גדעון לוי קוצץ אף הוא. השינויים הללו לא יורידו ולא יעלו מרמתו או מאיכותו של "הארץ". שהרי ברוב המקרים, ביסס הנדלזלץ את טוריו על ממצאים חשובים שגילה בוויקיפדיה ועל ידיעות מועטות מאוד בלאטינית, שתי איכויות שניתן לוותר עליהן. שגב, עייף ומובס לאחר שנותר בין אחרוני ההיסטוריונים החדשים שנותרו בארץ (עמיתו מאוניברסיטת חיפה, אילן פפה, ירד מהארץ לטובת גלות אנגליה), התקשה לספק את הסחורה וסיפק שמונצעס מוכרים מהעבר. באמת שאין סיבה לספק עמוד שלם במוסף השבת עבור רכילויות מפרשת לבון ושחזור הטראומה של סימה ארלזורוב (אשתו של). וגדעון לוי בלאו הכי מפטפט תחת כל עץ רענן.
 
אולם מה שמעניין במיוחד הוא שטורו הקבוע, המסתתר תחת הכינוי "ביקורת טלוויזיה", של מיודענו בני ציפר, כלל לא הופיע. אל חשש, מוסף התרבות והספרות ערוך על ידי ברנש זה, אולם נראה שהטריטוריה שתפס בעיתונו נצטמצמה מעט. הארס הציפרי המוכר אולי כבר לא יקבל מקום מחוץ לגבולות מוסף בן ארבעת העמודים. האם "הארץ" משנה כיוון? התשובה היא כן ולא.
 
"הארץ" שימש במשך שנים במה לתעמולה אנטי-ציונית גסה ופרועה. מדובר בעיתון קוויזלינגי במיוחד אשר בשנות האינתיפאדה המטורפות והמדממות, היה במה למאמרי נוטפי הסתה נגד כל מה שהריח מישראליות ומציונות. במהלך הזמן, כשהתברר שההעדפה האמיתית של הפלשתינים היא החמאס וחזרה לדיבורים על "כולה שלי" ו"מהים עד הנהר", החלו להישמע בעיתון קולות אחרים, עד כדי כך שהקומיסר המערכתי יואל מרקוס החל לזמר זמירות בעד ציפי לבני. בעוד שהפרויקט הקודם שעליו אמון היה "הארץ" התבסס על פוסט-ציונות רדיקאלית, הרי שהקו הנוכחי שלו הוא מסע תעמולה ארסי נגד המתיישבים לצד פוסט-ציונות מתונה נוסח אולמרט והגיגי שלום שאפילו אנשי ימין יראו אותם כראויים להתפלמסות.
 
אולם בסופו של יום, האג'נדה של "הארץ" היתה ונותרה זו של השמאל האנין שסירב להחליף דיסקט כאשר החמאס כבש את ההנהגה הפלשתינית ונתברר שהפלשתינאים חזרו לימים בהם עמדו מלוכדים לצידו של המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני. זהו סדר יום שמתעלם במובהק מהאיום האיראני, שמתמכר לגמרי למדיניות הצ'מברלינית של ברק אובמה המבקש לקיים דיאלוג עם איראן, שמנסה להחיות ללא הרף את הגופה המתה של שרידי הפתח' בראשות אבו-מאזן ובמקביל מעודד את הגורו החדש, הירקרק-אדמדם, של השמאל הפוסט-ציוני התל-אביב.

לשמאל הרדיקאלי נוסח אנשי "הארץ" יש היסטוריה ארוכה. הוא יודע לשנות את השקפותיו כדי שיתאימו לדוקטרינה שלו. כך, בפברואר 1941 התריעו הקומוניסטים בארץ כי אל לה, לארה"ב, להיכנס למערכה נגד גרמניה הנאצית. הם גינו את הפלישה הבריטית-צרפתית לסוריה וללבנון שביקשה לגרש את תומכי היטלר שהתבססו בהן ובירכו על ההפיכה הפרו-נאצית של רשיד עלי בעיראק. כאשר פלשו הנאצים לברית המועצות, הפכו הקומוניסטים את התעמולה שלהם – שבשיאה הגיעה לקמפיין אדיר נגד גיוס יהודי ארץ ישראל לצבא הבריטי – ושיבחו את הצבא הבריטי כ"אח לנשק לצבא האדום ההרואי". לא פחות.
 
השמאל הישראלי נוסח "הארץ", המבקש עתה לחבור לקדימה בראשות לבני, רוצה לנצל את הנאיביות של הליברלים הישראלים על מנת לקדם את האג'נדה ההיסטורית שלו כשהוא מתאים את השקפותיו להתפתחויות השונות. הלהב האנטי-ציונית של ציפר וחבריו מוחלפת בזמירות "מה יפית" של יואל מרקוס ללבני. המורשת הצ'מברלינית נותרה אותה מורשת.
 
שי גולדן, עורך מוסף השבוע של "הארץ", החליט להחליף את פטפוטי הנדלזלץ בהגיגים של כמה חברים מהברנז'ה. בני ציפר, מיכאל הנדלזלץ ותום שגב – ומי יודע, אולי גם גדעון לוי – כבר לא מתאימים, כנראה, לרוחות החדשות המנשבות ברחוב שוקן 21.

מותה של תנועת העבודה

לא ראוי לה, למפלגת העבודה, להיקבר קבורת חמור שכזו. אנשי מפלגת העבודה אינם אנשי אווירה נוסח קדימה. במילון הפוליטי של אופיר פינס ויולי תמיר, של שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ, של אהוד ברק ושל יריב אופנהיימר, המילה "כיף" לא מופיע. להבדיל מקדימה, שרוצה מדינה שכיף לחיות בה, אנשי העבודה נותרו נאמנים לערכים היסודיים של הציונות. ואולי בכך טמונה הטרגדיה הגדולה שלהם.
 
מפלגת העבודה ויתרה על תפקידה ההיסטורי בהובלת המדינה כאשר התמכרה לחזון השלום המשיחי של ביילין וחבריו. רציחתו הטראגית של רבין באוקטובר 95' היתה עבור מפלגת העבודה קו פרשת המים: רבין היה ביטחוניסט מהאקטיבה הישנה של מפלגת העבודה, שראה את השלום עם הפלשתינאים כאפשרות אסטרטגית להבטחת קיומה של ישראל וסירב בתוקף להסכים למדינה פלשתינית, לחלוקת ירושלים, ל"זכות" השיבה ולחזרה לקווי 67'. כמו אבא אבן, האמין רבין כי חזרה לגבולות ההם היא טרגדיה היסטורית.
 
מפלגת העבודה התמכרה לרעיונות העוועים המשיחיים של פרס לאחר שנרצח רבין. היא הפכה, בדרכה שלה, לגרסה מתונה של מרצ. היא לא הבינה כלל שהנחת היסוד של רבין, לפיה הסכסוך עם הפלשתינאים פתיר באמצעות משא ומתן טריטוריאלי המוגבל מבחינת נכונות ישראל לוויתורים על שטחים, הפכה לבלתי-תקפה בעליל. הפיאסקו של אהוד ברק בקמפ דייויד, שחשף לחלוטין את פני הפלשתינאים, הביא את העבודה בראשות פרס להצטרף לממשלתו של שרון מתוך תקווה שכך תוכל לקדם את תהליך השלום המיוחל. כאשר שרון נפל שדוד בזרועותיו של פרס, לחוץ על ידי חקירות משטרתיות ומאוים על ידי האליטה המשפטית והתקשורתית הישראלית, הוא אימץ את דרכה של העבודה. קיומן של שתי מסגרות שונות בעלות אידיאולוגיה זהה – קדימה והעבודה – היה למיותר.
 
אלא שבניגוד לאנשי קדימה, אותם מגדיר אהוד ברק בדין כאנשים של "אווירה", לאנשי מפלגת העבודה חסר האופורטוניזם של חבריהם מקדימה. במפלגת העבודה יש קאדר משמעותי של פוליטיקאים בעלי מטען פוליטי ורעיוני מרשים. אין לקדימה יחימוביצ'ים ופינסים. יש לה בעיקר קרייריסטים המבקשים לרכוב על ניקיון כפיה של ציפי לבני בדרך לשלטון.
 
סביר להניח שהסקרים יתאמתו והמכה שתספוג מפלגת העבודה בבחירות הקרבות תהיה כנראה המסמר האחרון בארון קבורתה. קשה לראות כיצד תתאושש המפלגה מהפסדה הקשה. חלק מחבריה יבקשו לחבור לקדימה; אחרים יתחילו אולי בפרויקט של בניית מפלגה סוציאל-דמוקרטית בישראל. ספק רב אם מפלגה כזו תוכל לעשות שינוי משמעותי שיגיע לכדי חילופי שלטון.
 
אולי באופן לא מפתיע, דומה אחריתה של מפלגת העבודה לזו של מפ"ם. בבחירות 88' זכתה מפ"ם בשלושה מנדטים בלבד. שנים הרבה לפני כן ניבא את סופה של מפ"ם רוביק רוזנטל, כאשר כתב בנובמבר 1971 כי מפ"ם איננה כתובת, שדימויה הפוליטי עייף, שהיא לא מדברת לפועלים בשפתם, וגם לא לקיבוצניקים הצעירים. מנהיגה ההיסטורי של מפ"ם, יעקב חזן, הבין את דברי רוזנטל אך סירב להפנימם.
 
התפרקותה של מפלגת העבודה מלווה גם בהתחסלותה מרצון של אחותה הצעירה, מרצ. לפני ארבעים שנה, מינה חזן את ג'ומס לתפקיד מזכיר הקיבוץ הארצי. הוא חשב שג'ומס, יחד עם נאמנו של חזן – מאיר תלמי, יהיה משומרי החומות של התנועה שהקים עם יערי בדרכם לנהלל. אילו ידע חזן כי ג'ומס קובר את מפעל חייו, ודאי היה מחייך חיוך מריר: כאשר בערוב ימיו החליטה ועדת העבודה בקיבוצו, משמר העמק, לבטל את יום השבתון באחד במאי, הוא איים בביטול חברותו בקיבוץ. איומו זכה להתעלמות מופגנת.
 
מותה הצפוי של מפלגת העבודה יביא את הקץ על כשמונים שנה של פעילות שמאלית מאורגנת אשר זיקתה, גם אם התעמעמה וקהתה לבלי הכר, היתה כלפי ציבור הפועלים. מפלגת העבודה ומרצ הולכות ומפנות את מקומן לטובת מסגרות חדשות אשר החליפו את הסוציאליזם בניהיליזם, את המארקסיזם בהדוניזם, את הציונות בנהנתנות. אפשר אולי להרהר מה היה קורה אלמלא היתה המפלגה מאמצת את חזון השלום הכוזב ונשארת נאמנה לערכיה ההיסטוריים. אך הרהורי כפירה שכאלה אינם עולים כלל בראשי אחרוני המחנה שהחליף את שמו ממחנה תנועת הפועלים למחנה השלום. בכך הם גוזרים על מפלגתם מוות מביש במיוחד.
 
בין נתניהו לבין ליברמן
 
בניגוד כמעט מוחלט לדרך האמיצה אותה הוביל נתניהו בשנות המדבר הפוליטי שלו, הופך עתה הליכוד לסופרמרקט מרשים. לצד עוזי דיין ודן מרידור, שני פוליטיקאים מרשימים שהקשר בינם לבין ההשקפות ההיסטוריות של הליכוד הוא שולי ביותר, עתידים לפעול בליכוד בני בגין ובוגי יעלון, שני אנשי ימין ריאליסטים שמצליחים לקרוא את המציאות היטב.
 
הניגוד הזה בין שני הקטבים מלמד כי במידה שיזכה הליכוד בסכום נכבד של מושבים בכנסת, הוא מלכתחילה יכיל שתי סיעות: הליכוד-שמאל והליכוד-ימין. נתניהו מבקש להפוך את הליכוד למפלגה אטרקטיבית שתמשוך מצביעים פוטנציאליים שראו עצמם תמיד כשמאל-לייט וכאלה שמחשיבים עצמם לימין פרגמאטי. בכך מבקש נתניהו לאפשר לליכוד להפוך למפלגה בעלת תשתית אלקטוראלית רחבה, שיכולה להנהיג מדינה מבלי להיסחט על ידי סיעות קטנות.
 
אפשר להבין את שיקוליו של נתניהו מבחינה אלקטוראלית ופוליטית גרידא, אולם בסופו של יום ייאלץ נתניהו – אם יהיה ראש ממשלה – להתמודד עם האג'נדה של ממשל אובאמה-קלינטון: שתי מדינות לשני עמים, שתי בירות בירושלים, נסיגה לקווי ה-4 ביוני 67', פתרון "יצירתי" לבעיית הפליטים ונסיגה מלאה מרמת הגולן תמורת שלום. במילים אחרות, נתניהו יצטר
להחליט האם הוא מאמץ את סדר היום של אורי אבנרי.
 
אם יחליט נתניהו לעשות כן, הוא יבקש להתבסס על אנשי סיעת השמאל בליכוד ואולי יצרף לתנועתו את השמאל בקדימה שתהיה מפולגת ומסוכסכת לאחר תבוסתה של לבני. יהיה לו גיבוי נרחב של מרצ, שרידי העבודה והמפלגות הערביות. אם יבקש נתניהו להגשים את הרעיונות הניאו-שמרניים שבזכותם דיבר במשך שנים ארוכות, יעמדו לרשותו סיעת הימין בליכוד, מפלגת הימין החדשה, החרדים וישראל ביתנו. כך או כך, הליכוד כפי שהוא היום עשוי לעמוד על סף פילוג בתוך חצי שנה.
 
היגיון פוליטי עמוק היה מדריך את נתניהו להפוך את הליכוד למפלגה בעלת דרך ברורה הנאמנה לדרכה הרעיונית ההיסטורית. מפלגה שמסבירה לציבור ללא כחל ושרק שוויתורים טריטוריאליים לפלשתינאים מעמידים את עתיד ישראל בסכנה משמעותית וכי יש להתכונן גם לעימות עם ארה"ב. הדיון בישראל היה הופך לדיון של עומק ולא לשיח על סלבריטאים. אלא שלא ברור כלל האם נתניהו הפנים את הרעיון לפיו הסכסוך עם הפלשתינאים איננו ניתן לפיתרון באמצעות ויתור ישראלי על כל השטחים, ולו משום שמבחינת הפלשתינאים, השטחים עליהם מדובר עוברים בין הירדן לבין הים.
 
לכן, האפשרות שהצבעה לליכוד שקולה להצבעה לחצי-קדימה איננה דמיונית. בני בגין ודן מרידור כרוכים יחד באותיות מחל על אף שהקשר הרעיוני ביניהם הוא רופף. עוזי לנדאו הסיק את המסקנות הנחוצות מכך והצטרף למפלגת ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן.
 
מפלגתו של ליברמן היא ייחודית: יש בה רוב לתומכי מורשתו ההיסטורית של הליכוד – לאנשים שנותרו נאמנים לדרכם של ז'בוטינסקי, בגין, שמיר – אך גם ליוצאי חלציה של אחדות העבודה ההיסטורית. אנשים בעלי השקפות סוציאל-דמוקרטיות שינקו מהמורשת האקטיביסטית של יצחק טבנקין, התנגדו לתוכנית ההיסטורית לחלוקת הארץ של יגאל אלון והמשיכו להאמין ברעיונות היסטוריים על צדק חברתי. אנשים שבעבר תמכו בצומת של רפול ורואים עצמם כבעלי זיקה היסטורית לתנועת העבודה. המשותף לאנשי ז'בוטינסקי ולאנשי טבנקין הוא ההכרה העמוקה במפנה שעברו הפלשתינאים עם עליית החמאס לשלטון כציון דרך משמעותי בחזרתם לימי המופתי ולאוריינטציה כלפי התגלמותם החדשה של הנאצים בדמות אחמדיניג'אד.
 
הרהור על תמיכה בישראל ביתנו בבחירות הקרובות איננו בבחינת הרהור-כפירה בדבר הצורך בליכוד חזק ובממשלה יציבה בהנהגת נתניהו. זהו הרהור פוליטי משמעותי בדבר הצורך להקים ממשלת ימין בראשות נתניהו ולא ממשלה שמתפלגת שוב בין הימין לשמאל ומסיימת את דרכה תוך זמן לא רב. החיבור הפוליטי המעניין שמציע ליברמן בין עוזי לנדאו לבין דני איילון יהפוך לאטרקטיבי אם יתברר שהליכוד הופך לסופרמרקט פוליטי. צאצאי טבנקין ותומכי בגין האבא יוכלו למצוא בה בית ראוי.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הארץ * העבודה ומפ"ם * ביבי וליברמן

  1. ביבי וליברמן הדבר הראשון שהם יעשו זה להעיף אותך ושכמותך לפה או לשלול לך ביטוח לאומי.

    אתה הכבשה הפועה שמלקקת לקצב בתחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s