עוד

מחבק את קדימה: ארגון "מצפן" עושה קאמבק

לפני שלושים שנה, מספרות שמועות עקשניות בשמאל, השתתף סטודנט צעיר בפגישות הארגון הסוציאליסטי הישראלי, שנודע יותר בשמו של ביטאונו החודשי, "מצפן". הארגון היה אז בשיא כוחו וגרר לשורותיו צעירים רבים שנסחפו על גלי מרד הסטודנטים של מאי 68' בפאריס והמכה הקשה שנחלה ישראל במלחמת יום הכיפורים. "מצפן" לא היה ארגון של רעיון אחד: בנוסף לעמדתו האנטי-ציונית הנחרץ, הוא העלה רעיונות מקוריים ברוח השמאל המערב-אירופי. אחד מהם היה פירוק ההסתדרות, הפרדתה מקופת החולים והקמת איגוד מקצועי אמיתי ונורמאלי – כמו במערב. הרעיון הזה נפל על אוזניו הכרויות של הסטודנט חיים רמון, מספרים ותיקי הרדיקליזם הישראלי, ויושם לאחר שהשתלט על ההסתדרות.
 
דרך ארוכה עברו הרדיקלים של "מצפן" מאז הימים שבהם ניצבו בשולי הפוליטיקה הישראלית. אז, בשנות ה-70', הם היו יותר מנודים ממאיר וילנר, מנהיגה המיתולוגי של רק"ח. לאחר למעלה מ-25 שנים בהן לא פעלו תחת השם "מצפן", פירסמו חברי הארגון הודעה לעיתונות שבישרה על קאמבק אפשרי. אולם לא תחייתה של "מצפן" היא המעניינת אלא החיבור מחדש – והפעם מצד מתנגדיה הקשוחים והרהוטים ביותר של הציונות – לסטודנט בדימוס ולמשנה לראש הממשלה בהווה, רמון.
 
לפני כשבועיים, שלחו חברי "מצפן" הודעה לעיתונות תחת הכותרת "תגובה למודעות אש"ף בעיתונות הישראלית". "פרסום הצעת השלום של הליגה הערבית כמודעה בעיתונות הישראלית הוא צעד חסר תקדים – ובעל חשיבות מרבית", הם כתבו בהודעתם, והטעימו: "מודעה בעיתון יומי אינה מופנית רק לממשלה אלא לכל אזרח. הצעת השלום של אש"ף והליגה הערבית מופנית כעת לא רק לממשלת ישראל אלא לכל אזרח ישראלי. רוב אזרחי ישראל רוצים בשלום אך רבים אינם מוכנים לשלם את המחיר הנדרש עבור שלום".

גוש "מצפן" בהפגנת האחד במאי 79'. צילום: אתר "מצפן"

לפי אנשי "מצפן", "הבחירה העומדת בפני אזרחי ישראל היא בין שלום עם מתנחלים שהשתלטו בכוח – ובניגוד לחוק – על אדמות השייכות לפלשתינאים לבין שלום עם העם הפלשתינאי החי על אדמות אלה למעלה מאלף שנים… אנו קוראים לציבור הבוחרים לא להצביע בעד מפלגות המתנגדות לתכנית השלום הנ"ל".
 
כדי להבין את השורה התחתונה של ההודעה לעיתונות שחיברו פעילי "מצפן", צריך לדעת לקרוא בין השורות. "מצפן", שבהיסטוריה הפוליטית שלו תמך רק בחד"ש (בבחירות 77') וברשימה המתקדמת לשלום בראשות מוחמד מיעארי ומתי פלד (בבחירות 84'), לא מוכן לקרוא לקהל היעד שלו בשמאל למי להצביע – אך בהחלט מוכן להכתיב למי לא להצביע. לליכוד, למשל. ובכל זאת, למי כן? ל"קדימה". אולי למרצ. אין ספק, דרך רבה עברו אנשי הארגון מהימים בהם חבר "מצפן" לחזית הדמוקרטית של חוואתמה לזמנים בהם נתניהו נותר האויב המוצהר ואילו לבני – שותפה אפשרית לפעילות פוליטית משותפת.

מאורי אבנרי לחאפז אסד

דרך ארוכה ונפתלת עשו חברי "מצפן" מאז שנות המדבר הארוכות שלהם. הארגון עצמו הוקם ב-1962 על ידי קומץ חברים שפרשו מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) לאחר שנחשפו פשעי סטאלין. הנהגת מק"י זילזלה בהם. "קומץ העריקים והמגורשים הרביזיוניסטים", כתב ד"ר משה סנה ביומון המפלגה "קול העם", "שהמפלגה הקיאתם בשנים עברו ובשנים האחרונות, ניסו להתארגן, ניסו להתחבר עם כמה בוגדים בקומוניזם מקרב העולים החדשים מפולניה, ניסו להוציא כתב-עת משלהם – אבל כל ניסיונותיהם עלו בתוהו".
 
סנה, פוליטיקאי משופשף, לא ספר את עשרים החברים שהקימו את "מצפן". הוא ביקש לשמור על אחדות מפלגתו לאחר המכה הקשה שספגה מפלגתו. אולם הם החלו להוציא את עיתונם עם רעיונות שטרם נשמעו בפוליטיקה הישראלית הצעירה. הם דיברו על מזרח תיכון סוציאליסטי, ביקשו לקדם רעיון פדרציה אזורית יהודית-ערבית, הטיפו נגד ברית המועצות, קראו בכתבי רוזה לוקסמבורג וליאון טרוצקי, רצו "לנקות את הדגל האדום מהכתמים" וליצור מודל דמוקרטי של סוציאליזם, שנאו שנאה יוקדת את בן-גוריון ומפא"י, כתבו מאמרים בזכות הקמת איגוד מקצועי עצמאי ובלתי-מפלגתי, גינו את הפלישה הסובייטית להונגריה וביקרו בחריפות את מק"י.

אורי אבנרי. זכה לתמיכה צילום: לע"מ

"מצפן" היה, בשיאו, הז'ורנל האינטליגנטי ביותר בשמאל, עם רמת הכתיבה הגבוהה ביותר ואיכות יידע שאיננה נופלת מזו של טובי האקדמאים. בבחירות 65' תמכו חברי "מצפן" ברשימת "העולם הזה – כוח חדש" בראשות אורי אבנרי ושלום כהן. הרומן עם אבנרי היה קצר ימים: במלחמת ששת הימים, אבנרי הוציא דף יומי עם הקריאה "על דמשק" וקרא לכבוש את הבירה הסורית. לאחר מכן, תמך בהצעת החוק לסיפוח ירושלים המזרחית לזו המערבית. אנשי "מצפן" היו מהבודדים שהתנגדו למלחמה וראו בתוצאותיה אסון. שלושה ימים לאחר תום המלחמה, פירסמו מודעה משותפת להם ולחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין ב"טיימס" הלונדוני. ב-22 בספטמבר 67', פירסמו מודעה בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "נצא מהשטחים הכבושים מייד". המודעה נחשבה לכפירה בעיקר: בעוד שמק"י בראשות משה סנה תמכה במלחמה ורק"ח בהנהגת מאיר וילנר התנגדה לה משום שראתה בה "מזימה אימפריאליסטית", היו אלה אנשי "מצפן" שלראשונה השתמשו במושגים כמו "כיבוש". הם הוקעו מייד והקדימו אפילו את ישעיהו ליבוביץ' ואורי אבנרי.
 
מספר חברי הארגון עלה בהתמדה. החברים הושפעו מרוח המרדנות שריחפה מעל שמי אירופה וספגו את ניחוחות ההתנגדות למלחמה האמריקנית בווייטנאם. רעיונות מבית היוצר של השמאל האירופי חילחלו לשורות השמאל הרדיקלי. שמות כמו טרוצקי ומאו, מרקוזה וגראמשי, אדורנו והורקהיימר, הפכו ל"שם חם". אולם המהפכנות המזוקקת הזו היתה רק התבלין עמו תיבלו אנשי "מצפן" את הפרויקט המרכזי שלהם: שלילת הציונות, התנגדות לישראל ופעילות נגד הכיבוש.
 
שמו של "מצפן" הגיע לכותרות לאחר שחודשים מספר לפני מלחמת יום הכיפורים, בפברואר 73', עצרו שירותי הביטחון הישראליים מחתרת שריגלה לטובת סוריה תחת השם "החזית האדומה". לראשונה נחשפה פעילות צבאית יהודית לטובת אויב מר. חברי החזית פרשו מ"מצפן" בספטמבר 1970 ועל חבריה נמנו אודי אדיב מקיבוץ גן שמואל, דן ורד, דאוד תורכי, דוד קופר, יחזקאל כהן ועוד כשלושים פעילים ערבים נוספים. אדיב, שהיה אז בן 26, נעצר, נשפט ל-17 שנות מאסר, נישא לבתו של המרגל מרקוס קלינברג ושוחרר כעבור 12 שנה. חברו, תורכי, שוחרר בעסקת ג'יבריל. שנים ארוכות התחננה טובה, אמו של אדיב, בפני יעקב חזן, שאדיב היה חבר קיבוץ המסונף לשומר הצעיר, כי יפעל לקיצור עונשו. חזן עמד במריו.
 
הארץ געשה בעקבות פירסום הפרשה ו"מצפן" הושם תחת עינו הפקוחה של שירות הביטחון הכללי. הלחץ הרב שבו היו נתונים חברי "מצפן" הביא לפילוגים שונים ומשונים בו, שנראים היום כתמוהים במיוחד. ב-1970 פרשו ממנו שתי קבוצות טרוצקיסטיות זעירות: ברית הפועלים, שהוציאה ביטאון בשם "אוואנגרד", והברית הקומוניסטית המהפכנית, שפירסמה ביטאון בשם "מאבק". חברי "אוואנגרד" הצטרפו במרוצת השנים לתנועת "בני הכפר" הלאומנית. כעבור שלוש שנים, התפלג פילוג מכריע עם ייסוד "הליגה הקומוניסטית המהפכנית", קבוצה טרוצקיסטית ירושלמית שהוציאה לאור ירחון בשם "מצפן מרקסיסטי". חבריה החלו לפלרטט בגלוי עם אש"ף וראו עצמם כ"אגף הקומוניסטי המהפכני של התנועה הלאומית הפלשתינית". לא פחות. בשיאה של מלחמת יום הכיפורים, תמכו פורשי "מצפן" הטרוצקיסטים בתבוסה צבאית לישראל. עד לשם הצליחו להגיע.

אודי אדיב. צילום: שלום בר טל

"טוב, מסריח וחם"

חברי "מצפן", בהווה ובעבר, לא הגיעו מרקע רדיקאלי. רובם ככולם הגיעו ממשפחות מפא"יניקיות וחירותניקיות, חלקן אפילו דתיות. איזי כהן, שהיה חבר "מצפן", כותב באתר המוקדש לתיעוד פעילות הארגון: "לירושלים הגעתי מחיפה כסטודנט ב-1965, אחרי שפציעה קשה בתאונת דרכים חסכה ממני את השירות בצבא. בתוך שנה הכרתי את אנשי מצפן בירושלים, בעיקר יושבי קפה טעמון, הושפעתי מדעותיהם ועברתי תהליך ארוך של נטישת הציונות ותמיכה גוברת בסוציאליזם".
 
כהן מוסיף ומדגיש: "אני בא מבית מפא"יניקי. אבי, ספרדי יליד הארץ שהוריו היגרו מחלב שבסוריה, היה חבר מפא"י נאמן וקנאי, ועיתון הבוקר שלנו היה תמיד עיתון 'דבר'. אבי היה מעריץ גדול של בן-גוריון ותמיד התפאר בכך שהכיר אישית את יצחק נבון הספרדי, מזכירו הנאמן של בן-גוריון. אני כשלעצמי הייתי פחות או יותר א-פוליטי".
 
כהן מתוודה כי "פעולת כראמה ב-21 במארס 1968 היא שדחפה אותי להצטרף ל'מצפן'. זאת היתה פעולת תגמול נגד בסיס פת"ח בכראמה שבירדן ('בסיס מחבלים'), שבו שהה אז יאסר ערפאת. בפעולה נהרגו 30 חיילים ישראלים, בנוסף לעשרות לוחמים פלסטינים וירדנים. זאת היתה הפעם הראשונה מאז 1948 שפלסטינים נלחמו בצבא הישראלי כאירגון עצמאי, ועשו זאת באומץ לב ובהצלחה, הצלחה יחסית לפחות".
 
כהן, אגב, לא המשיך לספוג השראה מפעולות פלשתיניות שהביאו למותם של עשרות חיילים ישראלים. הוא ירד מהארץ ב-1975. אולם הוא לא היה חריג בנוף חברי "מצפן": בשונה מרבים בשמאל, הסיקו רוב חברי "מצפן" מסקנות ממשנתם – וירדו מהארץ בזה אחר זה. כך, ליליאן (נועה) קצ'רגינסקי-קורדובה, שעזבה את ישראל לטובת צרפת לפני 23 שנה, מספרת גם היא על פעילותה באחד הפלגים הטרוצקיסטיים של "מצפן". "התנתקותי מהציונות", היא מסבירה באתר הארגון, "היתה תהליך הדרגתי, שהושפע מהמודעות הגוברת לזכויות היתר שמהם נהנו היהודים, להתנהגות האגרסיבית והמאצ'ואיזם הישראלי, לתחושת השבטיות העמוקה שלהם, כפי שאמר חנוך לוין: 'טוב, מסריח וחם'. מה שטוב ליהודים – וכל היתר ממש לא חשוב".
 
"הבחנתי גם ביחס הגזעני המושרש ביחס לערבים, ובתוך החברה היהודית – בבוז אל הלא-אשכנזים", מוסיפה קצ'רגינסקי-קורדובה. "עבדתי במרכזים קהילתיים ושם נוכחתי גם בפגיעה הנפשית שגרם היחס הזה למזרחים רבים. אפילו עניין משני, כקושי שהיה אז להשיג מוצרי מזון שלא קיבלו את אישור הכשרות של הרבנות, עורר אצלי התנגדות".

חברי "מצפן" בהפגנה נגד הכיבוש, ינואר 69'. צילום: אתר "מצפן"

תמר סלבי, שעזבה את ישראל לטובת איטליה, מספרת במאמר שכתבה לאתר "מצפן" כי במהלך התהליך הנפשי שעברה, "מגש הכסף הפך לחוק השבות, צה"ל לצבא כיבוש, מלחמת השחרור למלחמת כיבוש. הציונות אמנם לא אמרה לי כלום, אבל ההיסטוריה האישית שלי היתה זו שעיצבה אותי למי שהייתי, למי שאני. האם אני צריכה ללמוד את הכול מחדש? הערכים שעליהם חונכתי צריכים לעבור בדיקה יסודית? כל החוויות שעברתי כחלק מהכלל, כחלק מהדור שאיתו גדלתי, כחלק מהמדינה הזאת, מהארץ שלי? כל האמיתות שעליהן גדלתי, כל התרמילים שסחבתי עלי במשך הילדות, הנעורים, ההתבגרות? האם את כולם אני צריכה עכשיו להשליך מעלי? זה היה כמו להחליף את הדם שזרם במערכת העורקים שלי בדם טרי, נקי. לקלף את העור שהגן עלי במשך כל השנים ולהצמיח עור חדש".
 
סלבי מוסיפה: "אני זוכרת איך בפעם הראשונה דיברתי עם מישהו על המלחמה ופתאום לא יכולתי יותר להגיד את המילים 'אנחנו' או 'שלנו'. התדהמה שנתלוותה לזה כששמעתי את עצמי אומרת 'אתם' או 'שלכם'. הרגשתי שעברתי לצד אחר. ואמנם עברתי לצד אחר. זה נגע בכלל האספקטים של החיים היומיומיים שלי, מצפייה בסרטי ריגול אמריקאיים ועד שיחות סתמיות עם חברים שזנחו אותי בגלל העמדה הפוליטית שאימצתי בעקבות המפגש עם מצפן. בין-יום הפכתי בוגדת".
 
התהליך שעברה סלבי נקרא כמיסטי, מריח מניחוח דתי משהו. "שום שיחה כבר לא היתה סתמית יותר, לכל דבר נוסף הנופך הפוליטי שקודם לא היה קיים בשבילי ועכשיו הפך לדבר המשמעותי ביותר בכל משפט, בכל ויכוח על כל נושא שהוא, בכל מעשה, בכל דבר. לכל היתה משמעות חדשה. על הכול הסתכלתי מהצד האחר, בעיניים פקוחות", מספרת סלבי. "התחושה הכי חזקה שהרגשתי עקב המפגש עם 'מצפן' היתה של עיוור שביום בהיר אחד התעורר והנה הוא רואה. וכבעלת זוג עיניים היה ברור לי שאני צריכה לעשות בהן שימוש, וכך הצטרפתי ל'מצפן'".
 
מוטיבים של ראיית האור והתפכחות שזורים כחוט השני בהיסטוריה של אנשי "מצפן". תקווה הוניג-פרנס שירתה בנעוריה בפלמ"ח והיתה מהבודדים מבין חברי "מצפן" שנותרו בישראל. היא שימשה פעילה מרכזית בליגה הקומוניסטית המהפכנית ("מצפן מרקסיסטי"). במאמר ביוגראפי שפירסמה היא  מספרת כי "המחויבות הטוטאלית לציונות, כמי שגדלה בחדרה בשנים שלפני הקמת המדינה, כבת להורים ימניים ומאוחר יותר כמזוהה עם השמאל הציוני, הפכה אותי לאם-טיפוס של הדור שביטא את פסגת ההישגים של הציונות: 'גאון ונדיב ואכזר' וקונפורמי באופן טוטלי להנהגת הישוב. הפנייה שלי אל המרכסיזם בגיל 16 חלה כתוצאה ממפגש עם בני כיתתי בבית הספר התיכון בירושלים, שהיו חברי תנועות נוער ציוניות שמאליות (מחנות העולים והשומר הצעיר)".
 
"בהשפעתם הקדשתי את כל חופשת הקיץ של 1945 לקריאת כל כתבי אבות המרכסיזם והסוציאליזם שתורגמו לעברית: בעיקר מרכס, אנגלס ולנין. אך אלה לא הביאו אותי להתנתקות מן הציונות. להיפך. הם רק השלימו את האמונה בצדקת הציונות בשם הערכים הנעלים ביותר- ערכי הסוציאליזם ואחוות העמים – וחיזקו את תחושת הצדקנות והשיתוק הרגשי שאפיינו את בני דורי ביחסם אל הפלסטינים. אלה נתפסו כ'מטרד סביבתי'  או בעיני הסוציאליסטים דאז – כהתגלמות הריאקציה. תהליך הדה-הומניזציה שלנו עצמנו הכין היטב את בני דורי למלא אחר המשימות שהוקצו לו, כיבוש הארץ וגירוש תושביה הפלסטינים, להם הייתי עדה כאשר שירתי בפלמ"ח בשנה האחרונה שלפני פירוקו".
 
הוניג-פרנס גורסת כי "ראיית ישראל כמכשיר למימוש הפרויקט הקולוניאלי של הציונות האירה בעבורי את מהותו של הסכסוך, שאינו 'סכסוך לאומי' בין שתי תנועות לאומיות הנאבקות על כברת ארץ אחת, כפי שמקובל על הפרוגרסיבים בשמאל הציוני, אלא מאבק בין תנועה קולוניזאטורית לבין התנועה הלאומית הערבית, אשר הציונות עטתה עליו את מסווה הלאומיות. העמדה החד משמעית של מצפן כלפי מלחמת 67', שהיתה מנוגדת לקונסנזוס בישראל, האירה שוב את הניסוחים המתעתעים של השמאל הציוני…"
 
לדבריה, "ההקשר האימפריאליסטי של הציונות ומרכזיותו בהבנת שורשי הסכסוך הכתיב גם את התנאים ההכרחיים ל'פיתרונו': הדה-ציוניזציה של מדינת ישראל, שתממש את זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ותשתלב במזרח תיכון סוציאליסטי… רק עם ביטול המשטר הציוני יוכל גם העם היהודי-ישראלי שהתהווה כאן לתפוס את מקומו בין העמים המשוחררים במסגרת מדינתית דמוקרטית כלשהי". 

נאיף חוואתמה (מימין)  ויאסר ערפאת. צילום: ויקיפדיה

פלירט עם חוואתמה

הירידות המסיביות של חברי "מצפן" מהארץ הביאו להתנוונות הארגון בסוף שנות ה-70'. הם ייסדו בחו"ל קבוצת פעולה רופפת בשם "ועד הפעולה המהפכני הסוציאליסטי הישראלי בחו"ל", שנודע יותר בראשי התיבות הלועזיים של שמו "איסרקה" (ISRACA). בשנת 1983 פסק "מצפן" לצאת כירחון. חבריו התעייפו והמשיכו להיות פעילים לאורך השנים בגופים שונים, בהם הוועד למען שחרורו של מרדכי וענונו, "קו לעובד", חד"ש, הרשימה המתקדמת לשלום, בל"ד ועוד. אחרים המשיכו לעשות נפשות לרעיונות הארגון באמצעות קשרים שרקמו עם אש"ף באנגליה ובצרפת.
 
אולם התחסלותו ההדרגתית של "מצפן" לא הפריעה להתפתחותה של פרשה ביטחונית נוספת מבית היוצר של פורשיו. בשנת 1977, פרשו מאחד מפלגי "מצפן" חברים שייסדו קבוצה בשם "דרך הניצוץ". בראש הקבוצה עמד אחיו של אודי אדיב, אסף. תחילה תמכו בחד"ש והיו מסונפים למפלגה טרוצקיסטית אמריקאית שמומנה ונתמכה על ידי משטרו של קאסטרו בקובה. משסר חינו של הטרוצקיזם האמריקאי בעיניהם, פנו לתמיכה אקטיבית בתנועה הלאומית הפלשתינית ויצרו קשרים עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין בראשות נאיף חוואתמה. בעוון קשרים אלו, נדונו חבריה לעונשי מאסר קצרים בשנת 1988.
 
התפנית שעשה "מצפן" בהודעה לעיתונות שפירסם, בה הוא מאמץ הלכה למעשה את רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות, איננה מעניינת כשלעצמה. "מצפן" נכשל כארגון אך הצליח מבחינת חזונו והשקפותיו: אם בעבר עוד במפלגה הקומוניסטית היו מתגאים החברים היהודים על שירותם בצה"ל, הניפו דגל הלאום לצד הדגל האדום, ראו ב"תקווה" את המנונם ובגאווה כינו את מלחמת העצמאות בשם "מלחמת השחרור", הלך הרוח האנטי-ישראלי העקשני חדר לכל רקמה בשמאל הלא-ציוני. ההסתדרות הפך לאיגוד מקצועי מערבי "תקני". על געגועים לברית המועצות אין בכלל על מה לדבר. אולם הצלחתו חרגה מגבולות הרדיקלים הישראלים: המצע המעודכן של "מצפן" הפך להיות, הלכה למעשה, למצעה העדכני של "קדימה". "מצפן" אולי מת כמסגרת פוליטית אלא שהמצפניסטים רק הלכו והתרבו.
 
בכך נחל "מצפן" הצלחה היסטורית. המרכז הפוליטי נע לכיוונו – והוא פסע פסיעה אחד נוספת לכיוון המרכז הזה. אולם ההצלחה הזאת לא תיתרגם, כפי הנראה, להצלחה אלקטוראלית של ממש. השאלה הגדולה היא האם אותו ייאוש ביחס למציאות הפוליטית בארץ ותיעוב של המדינה והחברה בישראל – שהולידו בגידות פוליטיות עד כדי טירוף חושים מזה, וניהיליזם שבסופו ירידה מהארץ מזה – יצליחו להביא לגידולים דומים גם בתוך המחנה שהתקדם עתה לכיוונו של "מצפן".
 
סביר כי בעוד עשרים שנה, ממקום מושבם בפאריס, בלונדון או במילאנו, גם הרדיקלים החדשים של היום יירקו לבאר הישראלית ממנה שתו וידברו סרה במדינתם לשעבר. ואולי הדבר עדיף מאשר שלא ילמדו מניסיון העבר של האחים אדיב ויקפצו לאימונים בנשק חם אצל אסד הבן או במחנות הצבאיים של חאלד משעל.

מודעות פרסומת

13 מחשבות על “מחבק את קדימה: ארגון "מצפן" עושה קאמבק

  1. בתור חבורת הומופובים ושוביניסטים. הנשים הנשואות (של מושיק ועקי) היו שקופות פחות או יותר,ובילו במטבח בהכנת האוכל ובהדחת הכלים – או בטיפול בילדים- והנשים הפנויות כמו תמר סלבי נאלצו להיאבק מאד על מקומן שלא היה מובן מאליו. סלבי היתה אם חד הורית בתקופה שזה לא היה מקובל – ומכיוון שאבי הילד היה פלסטיני נהגה לכנות את הבן הקטן "ערבוש" – בצחוק כמובן. באמת מצחיק.

    מעניין מאד הלינק לאתר מצפן.

    חבורת אנשים עם כל כך הרבה מודעות פוליטית ואפס מודעות עצמית – זה ממש מרתק היום כמו אז

  2. שנדון לגופם של דברים ולא לגופם של אנשים. אני חייב לציין שמהיכרות שלי עם האנשים, הם לא שוביניסטים ולא הומופוביים.

  3. דוד, לא הבטחת לנו בפוסט הקודם שלך שבעקבות הפסד חנין בבחיורת תקום מחתרת מרקסיסטית שתבצע פעולות טרור (כנראה בעקבות ניתוחו של יעקב טלמון)? איפה המחתרת הזו? איפה פעולות הטרור?
    האם לא הגיע הזמן שתכתוב פוסט בו אתה מתנצל על ההשמצות נגד השמאל הרדיקלי בישראל? האם לא הגיע הזמן לכתוב פוסט בו אתה מודה שטעית ( ושטלמון טעה) והשמאל הרדיקלי בישראל הוא לא אלים?

  4. אילנה נינדוב, רעייתו של מושיק, ודאי תצחק כשתקרא את המגיב האלמוני – שאפשר מסתתר במטבחו.
    ומקדיח.

    לעת העבודה על ספרי השישי, 'בארץ לא ידעתי/רומן רב-קולי' וכמובן בספר עצמו – הייתה וקיימת אפשרות להכיר את הא/נשים.

    קל ונוח לצייר אותם כתמהונים. מפחיד פחות.
    כשמחלקים את העולם ל'אנחנו' ו'הם'.
    אך הם אנחנו ואנחנו הם.

  5. לא הבנתי מה אתה רוצה מחיים רמון. אתה מוזמן לבדוק בעברו של כל פוליטיקאי ישראלי שני, תוכל לגלות שכולם עברו תחנות פוליטיות: מי מהשוליים למרכז ומי מהמרכז לשוליים. אם היו מספרים לי לפני עשר שנים שצחי הנגבי יהפוך לקול שפוי, נו, מי היה מאמין?
    ודוגמאות אין סוף.

    אין דבר בין מצפן לקדימה, וזו סתם דמוניזציה זולה איך שאתה פותח את הרשימה הזו.

    חוצמיזה, מצפן אולי באמת צדקו בדבר אחד: הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים אכן מוטל היום בספק מבחינות רבות.

    שבת שלום!

  6. נהיליסיט הוא מי שחושב שמותר לו לכנס קונגרס בבאזל ולהכריז על מדינת היהודים.

    נהיליסט הוא מי שחושב שמותר לגרש בידואים מהאדמה שהם יושבים בה מאות, או עשרות שנים, בשביל להקים בה "יישובים קילתיים" לשם "ייהוד הנגב".

    נהיליסט הוא מי שלא מוכן "לדבר סרה במדינתו", רק מפני שהיא מדינתו (גם אם הסרה הזו נכונה לחלוטין).
    מי שנאבק בציונות עשה זאת בשם ערכים הומניסטים ואוניסרסליים. לא חייבים להסכים אתו, אבל נהיליסט הוא לא.

  7. בחירה קשה במוות
    בקיץ 1950 השתחררתי מ"חיל הים" והתחלתי לעבוד כנער סיפון על אניית המשא "תל-אביב" בקו "ישראל – אמריקה". האנייה הייתה יוצאת ריקה מחיפה כי אותה עת לא היה שום יצוא ישראלי לארה"ב. אנייה ריקה אינה יעילה בים כי הרוח יכולה להפחית את מהירותה והמדחף נמצא ברובו מחוץ למים. כדי למנוע זאת נכנסנו לנמל אלג'יר לטעון עפרות שישקיעו את האונייה – והמדחף – במים. את העפרות הובלנו למפעל "פלדת בית-לחם" בעיר בולטימור בארה"ב. בהפלגה אחת נקלענו לסופת הוריקן באוקיאנוס. קשה לתאר את הסערה. בחיפה נראתה לי "תל-אביב" כאונייה ענקית. הקיבול שלה היה עשרת אלפים טון והיא נחשבה אז לאוניית משא גדולה. במבט מהרציף נראתה גבוהה כבית בן שלוש קומות. אורכה היה כ 150 מטר ורחבה כ- 15 מטר. היא הייתה בנויה מלוחות פלדה בעובי שני ס"מ. לא חשבתי שסערה כלשהי יכולה לסכן אותה. טעיתי. גלי ההוריקן הזכירו לי את הררי "שער הגיא". הם היו שחורים. לא היו אלה גלי חורף בתל-אביב. הם היו הרים של מים. האונייה לא היטלטלה, היא עלתה וירדה כמו פקק. רגע היינו בפסגת גל וראינו את האופק, ומיד נפלנו לעמק והאופק הוסתר על ידי הרי מים סביבנו.. מי שהיה במטוס הנופל ל"כיס אוויר" מכיר את הרגשת הנפילה הפתאומית כשהקיבה עולה לגרון. כך הרגשנו. לאחר כל נפילה הועפנו למעלה בגל הבא כשאנו חשים ברגלים את משקלנו מוכפל, רוב הגלים היו שחורים כפיח וחלקים, בלי קצף. אך מפעם לפעם הופיע גל ענק עם כרבולת קצף. מיד ניתנה פקודה להגאי: " הפנה חרטום מול הגל " אילמלא עשינו זאת היינו מקבלים בחבטה אדירה בצידה של האונייה שעלולה הייתה להפוך אותה. כשפגע הקצף בחרטום הזדעזעה האונייה כולה ומים הציפו את כל הסיפון. גם חלונות חדר ההגה הנמצא ב"גשר הפיקוד", במרומי המבנה, כ- 10 מטר מעל הים התכסו בקצף. מבפנים נראו כחלונות מכונית במתקן שטיפת מכוניות ליושבים בה בעת השטיפה. הכל מכוסה קצף. כשהחלון התבהר ראינו מראה מפחיד יותר – לא את חרטום האונייה אלא רק מים. הסיפון, שגבהו כשש מטר מעל הים, הוצף כולו. ההגאי חש כמו על אי, מוקף מים מכל עבר. כל מי שהיה בחדר ההגה עצר נשימה וציפה בחרדה לראות: " האם יתרומם החרטום מהמים?
    בעת ההיא היו מחסני אוניות המשא מכוסים לוחות עץ עליהם נמתח בד קנבס. חששנו שהגלים יסחפו את הבד ויחדרו למחסנים. אט, אט, בכבדות, התרומם החרטום כשמפלי מים נשפכים משני צדיו. נשמנו לרווחה. אך הסיוט חזר עם כרבולת הקצף הבאה. פחדנו שבמשך הזמן יתרופף כיסוי המחסנים. והמים יחדרו למחסנים, יחד עם מטען עפרות הברזל הם יטביעו את האונייה. למזלנו עמד הכיסוי במבחן, אך לא הייתה וודאות שכך יהיה בגל הבא. איש לא חשב על אוכל. לאיש לא היה תיאבון. כולם הקיאו ולקו בדיכאון. אי אפשר היה לצאת לסיפון בגלל סכנת היסחפות לים. כדי להגיע ממגורי הצוות בירכתי האונייה לחדר ההגה במרכז האונייה לא הלכנו על הסיפון מחשש היסחפות לים. אלא ירדנו בסולם לתחתית האונייה, למנהרת ציר המדחף הנמשכת מהירכתיים עד חדר המכונות, והלכנו במנהרה לחדר המכונות, ומשם עלינו לחדר ההגה. אי אפשר היה לישון, לאכול, לבשל, לנוח, להתרחץ. אנשים שכבו, מפוחדים, על הרצפה, או נשענו על קירות, בציפייה שהסיוט יחלוף. שלושה ימים נמשכה הסערה. כשחלפה, בדקנו את מקומנו על המפה, והתברר שלא התקדמנו כלל. שלושה ימים עבדו המכונות במלוא הקיטור והאונייה לא התקדמה.. נדרשו יומיים לתיקון הנזקים. בחיפה חשבתי שאונייה מודרנית מחוסנת מגלים או רוח. טעיתי. ראיתי את "איתני הטבע" בפעולה. ונוכחתי שביכולתם להטביע אונייה מודרנית.
    יומיים לאחר מכן הגענו לארה"ב. נכנסנו לנהר הצ'יספיק המוביל לבלטימור. לאורך הנהר, סמוך לגדה, ניצבו עשרות כבשנים בהם הותכו עפרות הברזל. הם פלטו אש וגצים כהרי געש. לצדם נערמו הרי פסולת. קרונות רכבת עמוסי פסולת לוהטת מהכבשנים נגררו ע"י קטרים, הונפו במנופים, ורוקנו על הרי הפסולת. הפסולת הלוהטת זרמה מפסגת ההר כמו לבה מהר געש. הרי הפסולת הלוהטת נראו לי כהרי המים בסערה באוקיינוס. שניהם היו שחורים ובאותו גודל. באוקיינוס יצרה אותם הרוח. כאן יצרו אותם בני חווה. לפתע הבזיק במוחי רעיון: " חברה תעשייתית, המסוגלת ליצור הרי פסולת כאלה, היא אחד מ"איתני הטבע". חשתי זאת שוב כעבור שבוע כשה"תל-אביב" נכנסה לנמל ניו-יורק. השעה הייתה 3 בבוקר, אך הרכבות שחלפו ללא הרף על הגשרים מעלינו ושלל האורות הבוהקים מכל עבר שהאירו את החשיכה וביטלו את מנוחת הלילה, הבהירו לי שהחברה התעשייתית ביטלה את סדרי הטבע, את האור והחושך של השמש, וכפפה אותו לסדר היום של חברה תעשייתית. ב-4 בבוקר, לאחר שסיימנו לקשור את האונייה לרציף, יצאה מחצית הצוות לבילוי בניו-יורק. אלפי שלטי חנויות, בארים, ומועדוני לילה, הבהבו ללא הרף: OPEN ALL NIGHT, חסל סדר יום ולילה. התעשייה – לא השמש – קובעת מתי אור ומתי חושך, מתי עובדים ומתי נחים. חשתי היטב שחברה תעשייתית היא עצמה אחד מאיתני הטבע.
    בבוקר הודיעו לנו פועלי נמל ניו-יורק: " שמענו בחדשות שהימאים בנמל חיפה הכריזו שביתה. האם רצונכם שנשבית את טעינת האונייה?" לא ידענו על השביתה כי פרצה כשהיינו בים, בדרך לניו-יורק, אך לא הופתענו. השכר ותנאי העבודה שלנו היו גרועים ביותר. נוסף לשתי משמרות של ארבע שעות – אחת ביום ואחת בלילה – אולצנו לעבוד ארבע שעות נוספות. עבדנו 12 שעות ביום. סירוב לעבוד שעות נוספות נחשב ל"מרד בלב ים" והסרבן היה צפוי לפיטורים ולמשפט על מרידה. המשכורת הייתה כה נמוכה שבשובי לחיפה אחרי שלושה חדשי הפלגה הייתי חייב את כל שכרי לחברת "צים" תמורת בגדי עבודה, שוקולד, וסיגריות, שקניתי אצל אפסנאי האונייה. המחיר של אלה עלה על שכרי עבור שלושה חדשי עבודה. שכרי נמסר לאפסנאי ונאלצתי עוד להוסיף עליו. כלומר, לאחר שלושה חדשי עבודה קשה בים הייתי חייב כסף לחברת "צים" שבבעלות הממשלה וההסתדרות. כשדרשנו מנציג האיגוד המקצועי שלנו, לשפר את שכרנו ותנאי עבודתנו, התברר לנו שהוא לא נבחר כלל על ידינו ומעולם לא היה ימאי. הוא מונה לתפקידו ע"י מנהיגי ה"הסתדרות". הופתענו עוד יותר לשמוע כי נוסף לעבודתו כמזכיר איגוד הימאים הוא גם חבר – מטעם ה"הסתדרות" – בהנהלת "צים". ה"הסתדרות" מינתה כמזכיר איגוד הימאים איש מהנהלת צי"ם, ולא ימאי. אנו דרשנו שאנו נבחר את הנציגים שלנו. כשנערכו לבסוף בחירות הובסו מועמדי ה"הסתדרות" ונבחרו "נאמני הימאים". אז הודיעה ה"הסתדרות" שהיא לא מאשרת את הנציגים שבחרנו. הופתענו לשמוע כי לפי חוקת ה"הסתדרות" לא די שנציג יבחר ברוב קולות אלא עליו גם לקבל אישור מטעם ה"הסתדרות". רק לאחר קבלת אישור זה רשאי הוא לשמש נציג לבוחריו. סירוב מנהיגי ה"הסתדרות" לאשר את הנציגים שבחרנו היה הקש ששבר את גבנו. ימאים בחיפה הכריזו על שביתה וכל 600 הימאים באוניות צי הסוחר הישראלי אז, בכל העולם, הצטרפו אליה בהתלהבות. שקלנו אם להיענות להצעת הסיוע של פועלי נמל ניו-יורק ולהשבית את האונייה בניו-יורק, אך בעלי המשפחות בתוכנו, שנעדרו מהארץ חודשיים רצו לחזור ארצה בהקדם. לכן החלטנו להודות לסאוורי ניו-יורק על תמיכתם אך להמשיך בטעינה ולחזור לחיפה, ושם להצטרף לשביתה. לאחר שלושה שבועות הגענו לחיפה ונקשרנו לשובר הגלים. ה"תל-אביב" הצטרפה לשביתה. בעלי המשפחות יצאו לבקר את משפחותיהם ויתר הצוות נשאר באונייה למנוע משוברי שביתה שחברת צי"ם הביאה מחו"ל לעלות עליה ולהפעילה. כעבור שבוע הסתערו על ה"תל-אביב" מאות שוטרים חבושי קסדות ונושאי אלות, ובראשם ראש משטרת נמל חיפה, בודינגר עם אקדח שלוף בידו. הם רצו להוריד אותנו בכוח מהאונייה כדי להעלות במקומנו שוברי שביתה. נדהמנו מהתערבות המשטרה כי לא עברנו עבירה כלשהי. שום פעולה שלנו לא הצדיקה התנפלות משטרתית עם נשק שלוף. תוקפנות המשטרה קוממה רבים מאתנו שהיו חברי מחתרות לשעבר. הדפנו את המשטרה בקלות. שבוע לאחר מכן נתבענו למשפט ע"י המשטרה באשמת תקיפת שוטרים. במשך הזמן הבנתי כי בכל העולם משטרה תמיד מגינה על המשטר, וכששוטרים תוקפים מישהו, הוא גם יואשם – אוטומטית – בתקיפת שוטרים.
    שום משטר לא יודה שהמשטרה שלו תקפה אזרח שלא עבר עבירה.
    משפטנו נמשך כחודשיים. "פופקו" אלחוטאי ה"תל-אביב", שהיה פעיל ב"עליה ב'", רובק'ה הובר, מוותיקי "שועלי שמשון", ואני, נסענו יחד מתל-אביב לבית-המשפט בחיפה ב"פורד פריפקט" הקטנה של פופקו. ערב אחד, חלפנו ליד קיבוץ "מעברות",ופופקו העיר: "הייתי בקיבוץ זה בשירותי בפלמ"ח ואני יודע היכן המקרר בו שומרים את השמנת".
    בארץ היה אז "צנע", כלומר קיצוב במזון, ושמנת הייתה מצרך נדיר. הסכמנו. פופקו עצר ליד מבנה נמוך בקיבוץ ונכנס פנימה. בחוץ כבר היה חושך והוא לא הדליק אור לבל יתגלה. הוא חזר עם בקבוק תרמוס גדול. גמענו ממנו. הנוזל היה קר ושמנוני. אך לא חמצמץ כשמנת. הצתנו גפרור לקרוא מה כתוב על הבקבוק. היה זה הזרע של הפר שנשמר במקרר לצורכי הפרייה מלאכותית.
    במשפט בחיפה נוכחתי כי החוק שונה לגמרי מצדק.
    השופט שאל מדוע התערבה המשטרה בסכסוך עבודה כשהעובדים לא עברו עבירה? התובע מטעם המשטרה ענה כי הימאים גרו בה ולכן דינם כדין דיירים בדירה שכורה, ובעלי האונייה דינם כדין בעלי הדירה. כיוון ש"דיירים" סירבו לפנות "דירה" הזמין בעל הדירה (כלומר חברת "צי"ם") משטרה כדי לפנותם. המשטרה נענתה לבקשת בעל הדירה ובאה לפנות את ה"דיירים" מהאונייה. השופט פסל את הטיעון וזיכה אותנו.
    הוא נזף במשטרה על התערבותה בסכסוך בין עובד למעביד. המשטרה ערערה על פסק הדין ובית המשפט העליון קיבל את הערעור ואישר התערבות משטרה בסכסוכי עבודה. בעולם כולו כשמשטרה מתערבת בשביתות היא תמיד לצד המעביד ונגד שובתים.
    טרם שמעתי על התערבות משטרה בשביתה לצד השובתים.
    זה לימד אותי משהו – שלא מלמדים בבתי ספר ובאוניברסיטאות – על משטר, משטרה, ומערכת המשפט – שמדינה איננה מוסד נייטרלי, משטרה אינה מיועדת רק לתפוס גנבים, וחוק איננו צדק. על כל הנושאים הללו דיברתי עם צ'יזיק. שגם הוא השתתף בשביתה כמכונאי [אני הייתי סיפונאי]. לימים נבחר צ'יזיק לשמש מזכיר חטיבת הקצינים באיגוד הימאים. הוא אהד את המפלגה הקומוניסטית. היינו מתווכחים תכופות על מדיניות המפלגה הקומוניסטית והוא תמיד הגן עליה. יום אחד שאלתי אותו:
    איך זה שאין לך שום ביקורת על מדיניות המפלגה?
    בתשובה סיפר לי את הסיפור הבא:
    " כשהייתי ילד באירופה, במלה"ע השניה, נכלאתי על-ידי הנאצים במחנה הריכוז דכאו, ליד מינכן. זה היה מחנה הריכוז הראשון שהנאצים בנו מיד לאחר שהגיעו לשלטון ב-1933. הוא שימש כלא לאויביהם העיקריים של הנאצים, הקומוניסטים הגרמנים. רוב מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית היו כלואים בדכאו מ- 1933, זמן רב לפני שנכלאו שם יהודים. במשך הזמן הוסיפו אגפים נוספים בהם נכלאו גם אסירים אחרים, יהודים, צוענים, ושבויי מלחמה. לפני סוף המלחמה שוחררו אסירי דכאו על ידי האמריקאים. יום לפני השחרור, ב-28 באפריל 1945, במפקד הבוקר של האסירים, קרא מפקד המחנה לשני אסירים – יהודי זקן וקומוניסט גרמני צעיר – ואמר לקומוניסט:
    ”מחר יגיע הצבא האמריקאי וכולכם תשוחררו. אני נותן לך בחירה: קח את אקדחי והרוג את היהודי הזקן ואז אניח לך ומחר תהיה חופשי. אם תסרב לעשות זאת אהרוג אותך. במה אתה בוחר ? "
    הקומוניסט אולץ לבחור בין רצח שיציל את חייו, לבין התנהגות מוסרית שתגרום למותו, הוא סירב להרוג את היהודי והמפקד ירה בו והרגו לעיני כולם".
    צ'יזיק אמר לי: " ראיתי זאת במו עיני ומאז אני תומך ללא סייג במפלגה המחנכת את חבריה להתנהג כך ".
    שמעתי זאת גם מאנשים שלא הכירו את צ'יזיק ואין לי ספק שהסיפור אמתי. תהיתי מה הייתי אני עושה אילו נמצאתי במצבו של הקומוניסט הגרמני. אני רוצה להאמין שהייתי נוהג כמוהו, אך כל עוד לא עמדתי במבחן איני יכול להיות בטוח בכך. אך אני בטוח כי תמיכתו העיוורת של צ'יזיק במפלגה הקומוניסטית הייתה מוטעית. שום נימוק אינו מצדיק הימנעות מחשיבה ביקורתית – על משטר, משטרה, חוק, מפלגה, ומנהיגים..

  8. וממזרח… הקומוניסטים שיצאו לקבל את פני הצבא האדום המשחרר את המחנות במזרח… הם אלו שנזרקו לכלא, נרצחו, נאנסו או נשלחו לגולאג. אוהדי הנאצים שידעו להיחבא עד חלוף זעם היו אלו שזכו למשרות המכובדות אחרי המלחמה….

    בכל אופן כל הכבוד לעקיבא אור על הסיפור הארוך ומלא הפרטים גם אם נטול קשר למה שנאמר לעיל, לפי הכלל הידוע "אל תבלבלו אותי עם עובדות"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s