עוד

הקונספציה שקרסה: לקראת דרדזן פלשתינית?

ב-5 באוקטובר 1973 הגיש ראש אמ"ן, אלי זעירא, תסקיר לראש הממשלה, גולדה מאיר, ולשר הביטחון, משה דיין. יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים העריכו אנשי המודיעין של ישראל כי "הקונספציה" המפורסמת תחזיק מעמד. הם האמינו כי העליונות האווירית של ישראל תרתיע את המצרים מפני פתיחת מלחמה כנגד ישראל וכי מצב שבו מצרים איננה תוקפת את ישראל ימנע מסוריה לצאת למלחמה. אין אפשרות, גרסו אנשי אמ"ן, שהסורים יתקיפו את ישראל מבלי שהמהלך הצבאי יהיה מתואם ומשותף עם המצרים.
 
זעירא טען בישיבת הקברניט ב-24 באפריל 73' כי "כל עוד ישלוט אצלם [אצל הערבים, ד.מ.] ההיגיון במגבלות הערביות… אני חושב שהערבים לפחות לשנים הקרובות אינם מעריכים כי ינצחו את ישראל, וכאשר הם מדברים על פתיחה באש, אין כוונתם לכבוש את סיני או לנצח את ישראל, אלא ליצור מצב כזה בעולם, אשר יכריח אותו לטפל באורח פוליטי בבעיה. זאת אומרת שהפתיחה באש היא על מנת לעבור לפתרון פוליטי ולא על מנת להביס את צה"ל".
 
במאמר שפירסם לפני חמש שנים בעיתון "הארץ", כתב אמיר אורן כי "זעירא נכשל ב-1973. על כך אין ולא יכול להיות ויכוח. הוא טעה בהערכת פעולתם של שני שליטי אויב… הם יצאו למלחמה, הוא העריך שלא. זו היתה טעות יקרה להחריד, טעות מרה המצדיקה כשלעצמה הפסקת כהונתו של ראש אמ"ן תקיף ופסקני, שמפלתו הפיקה גם שמחה לאיד; אבל לא טעותו של יחיד, לא במערכת שבראשה עמד ולא במערכת שבתוכה תיפקד. זעירא לקח – שמו עליו – תשעה קבין של אחריות, בשעה שהיה ראוי לשניים או לשלושה".
 
לפי אורן, "הוא לא היה מלך הטועים – המלכה היתה גולדה מאיר, הנסיך היה משה דיין, זעירא היה אחד הדוכסים… בדיון אצל דיין בבוקר יום שישי, ערב יום הכיפורים, חדל זעירא מהשימוש בביטוי 'סבירות נמוכה' [לפריצת המלחמה, ד.מ.]. מאותו רגע, 29 שעות לפני פרוץ המלחמה, לא היתה לדיין אמתלה לאי-מימוש אחריותו. הוא היה יכול לגייס מילואים, לפרוס את הצבא הסדיר ולהיערך לבלימה. הוא לא עשה זאת משום שהיה עדיין שאנן והאמין, כמו אלעזר, שיחסי הכוחות יספיקו".

גולדה מאיר ומשה דיין. צילום: אתר הכנסת

רבות דובר על אודות הקונספציה ההיא ומסמכים רבים מספור נכתבו ופורסמו בנושא, למן כתבות בעיתונות ועד למחקרים אקדמיים. אלא שלא נעשה כמעט דבר על מנת ללמוד מהכשל היסודי ההוא. ולא זה בלבד שדבר לא נעשה אלא שכישלונה של קונספציה פוליטית-אסטרטגית המתבססת על דיווחי מודיעין חלקיים ומוטים לא הפך שוב לסיבה שבעטיה יש להקים ועדת חקירה ממלכתית, לא כל שכן להביא להתפטרותה של הממשלה.
 
כדי להבין איך מתמוטטת קונספציה לנגד עינינו, צריך להתבונן פשוט במציאות כפי שהיא מדווחת באמצעי התקשורת. הקונספציה תמיד קורסת אל נוכח המציאות הפשוטה והמיידית והדרך היחידה, הטובה, לבחון אותה היא באמצעות העמדת הנחות היסוד של הקונספציה הזאת אל מול מה שמתרחש "באמת", בפועל.
 
מרבין לאריק שרון
 
הקונספציה הישראלית ביחס לשאלה הלאומית הפלשתינית נשענה על ההנחה כי מאזן הכוח בין ישראל לבין הפלשתינאים נוטה לטובת ישראל, הן משום ארסנל הנשק המצוי בידי הישראלים והן מחמת תמיכתה של ארה"ב בישראל, תמיכה שמתבטאת הן באמצעים צבאיים והן בתזרים מזומנים נכבד. במצב בו לישראל יש עליונות ברורה על הערבים, תהליך השלום הוא מן האפשר.
 
זו היתה הקונספציה שהובילה את רבין לתמוך בהסכם הנואל שהוצע לו על ידי יוסי ביילין ושמעון פרס במחצית 1993. רבין מעולם לא האמין שערפאת הפך לאוהב-ישראל; הוא ידע כי כל שלום עם הפלשתינאים עתיד לשכון אך ורק במצב בו לישראלים תהיה עליונות עליהם. התמוטטות הגוש הסובייטי בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, קריסת אש"ף לאחר תמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה, ההגמוניה שרכשה ארה"ב בעקבות תום המלחמה הקרה וחדירת אסכולות רב-תרבותיות ופוסט-מודרניסטיות לשיח האקדמי על-אודות הסכסוך – כל אלה חיזקו ברבין את ההנחה ההיא.
 
הקונספציה הזו החלה להתמוטט בעקבות המתקפות הרצחניות של החמאס על ישראל. המתקפות הללו נערכו בגיבוי של יאסר ערפאת עד שזה פטר אותנו מעונשו ונפח את נשמתו. רבין היה מודע היטב לגיבוי שאש"ף מעניק לטרור הפלשתיני הרצחני, בעוד שפרס העדיף להתעלם מהידיעות על שיתוף הפעולה בין החמאס לבין הפתח. כאשר שיתוף הפעולה הזה הגיע לשיאו, באינתיפאדה המדממת שפרצה תחת שלטון ברק ונמשכה תחת ממשלת שרון, רבין כבר לא היה בין החיים ופרס היה לפוליטיקאי מובס עם יוקרה בינלאומית והערכה מועטה בישראל, שביקש "לרסן" את שרון ולמנוע את מלחמת כל-בכל.

ראשון להבין. אריאל שרון

שרון היה המדינאי הראשון שהבין שהקונספציה הזו בעייתית. בניגוד להערכה כי שרון יזם את ההתנתקות מתוך מניעים פוליטיים צרים בלבד (אלו היו בנמצא אך ודאי שלא היוו העיקריים), הוא פעל לעקירת מתיישבי עזה מתוך מחשבה שכך יוכל להבטיח את עתיד ההתיישבות ביהודה ובשומרון ולהגיע לפשרה טריטוריאלית בחסות ארה"ב כך שתקום בחלק משטחי יו"ש ובעזה מדינת-חסות פלשתינית שתהיה נתונה לפיקוח הדוק של האמריקאים. כפרגמטיסט, שרון האמין כי ההתיישבות מובטחת וחבלי ארץ ישראל יהיה תחת ריבונות ישראלית אך ורק במצב בו יתפשרו הישראלים פשרה משמעותית שתיאלץ את האמריקאים להכריח גם את הפלשתינאים להתפשר. אולם שרון סירב להבין כי הוא אומנם התנער מהקונספציה, אך לא לגמרי: שרון היה סמוך ובטוח כי לאמריקאים תישמר ההגמוניה. הוא לא ראה בפיגועי ה-11 בספטמבר שלב היסטורי חדש. את מלחמת המפרץ השנייה חשב למלחמה שיצאה מכלל שליטה ועתה פועלים האמריקאים להביאה תחת בקרה מלאה. בניגוד לנתניהו, שרון מעולם לא היה קרוב לחוגים הניאו-שמרניים האמריקאיים שדיברו על מלחמת תרבות ועל ג'יהאד אסלאמי כנגד המערב. הלקסיקון הניאו-קונסרבטיבי, שהיה בחלקו הגדול דתי, היה זר לעולם המושגים החילוני של שרון שחשב ופעל באמצעות לקסיקון צבאי-כלכלי. הוא ודאי לא האמין שהמערב עשוי להתערער כלכלית וכי בסערת המשבר הפיננסי המעמיק, יחליפו אזרחי ארה"ב את שלטונה של משפחת בוש בסדר-יום של רדיקלים חדשים מהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית.
 
טרגדיה אמיתית
 
הקונספציה הזו המשיכה להיות דומיננטית בישראל גם בממשלתו של אהוד אולמרט. המכה שספגו אולמרט ופרץ לאחר מלחמת לבנון השנייה לא גרמה להם להחליף דיסקט; הפסקת האש עם חיזבאללה נערכה מתוך ידיעה ברורה שעבור האסלאם הרדיקאלי, המלחמה ההיא היתה בסך הכול מערכה ראשונה. ידיעות מודיעיניות ברורות מספקות תמונת מצב עגומה על התחמשות חיזבאללה ועל הנשק הרב והמתוחכם שמצוי ברשותו. ולמרות זאת, אולמרט ואנשי קדימה והעבודה המשיכו להסתמך על עליונותה הצבאית של ישראל ועל ההגמוניה האמריקאית. הם עשו זאת גם כאשר חתמו על הסכם הרגיעה עם החמאס. למרות הידיעות הברורות על הנשק האדיר המצוי ברשות החמאס ועל ההתחמשות שלו לקראת מערכה צבאית איומה ונוראה, האמינו בירושלים כי העליונות הצבאית הישראלית לצד ההגמוניה האמריקאית תוכלנה להביא לכדי סטאטוס קוו שייארך זמן רב. ומה אחר כך? לאל הפתרונים.
 
התמוטטות הקונספציה הזו – שרבים וטובים הבינו את בעייתיותה לפני שנים הרבה ולא חיכו כלל למשבר הכלכלי בארה"ב, למסע האיראני אל הנשק הגרעיני, להתאוששותה של רוסיה ולהתגבשות אימפריאליזם רוסי-סיני, לקריסת ממשל בוש ולהתחזקות האסלאם הרדיקאלי בכל בירות אירופה – היא טרגדיה אמיתית. היא טרגדיה משום שישראל ניצבת תחת איום כפול מצד החמאס מדרום והחיזבאללה מצפון. יש בה מימד טראגי גדול פי כמה משום שהיא מעוררת מחדש מנטאליות צ'מברליינית בהנהגה הישראלית, כאשר אולמרט מבקש להציע לאסד הבן את רמת הגולן במתנה תמורת שלום פיקטיבי, וזאת כדי לנטרל את חיזבאללה ולנתק את סוריה מאיראן. המחשבה כי הסכסוך עם הפלשתינאים והערבים הוא עדיין טריטוריאלי, וכי האסלאמו-פשיזם לא מרים ראש כתנועה הדומיננטית בעולם הערבי, הופכת את תושבי ישראל לבני ערובה של קונספציה שכשלה. כאשר נתניהו לא אומר במפורש שהסכסוך פסק מלהיות טריטוריאלי וכי מו"מ על נסיגות מהשטחים איננו רלבנטי, עולות תהיות על מידת ההבנה ששוררת היום בצמרת הישראלית ביחס למציאות החדשה.
 
בישראל הבינו שהקונספציה ההיא כשלה רק לאחר שההנהגה הישראלית, המדינית והצבאית, הופתעה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. היום, על אף שברור כי הקונספציה הנוכחית כושלת לחלוטין, אין בהנהגה הישראלית האומץ לומר את האמת. אהוד ברק ובנימין נתניהו הם היחידים שמבינים היטב עד כמה שינתה התנועה הלאומית הפלשתינית את פניה; איך הפלשתינאים חזרו לימים בהם המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, שיתף פעולה עם היטלר. אולם ההבנה הזאת שלהם לוקה בחסר: הם אינם מבינים כי ההיסטוריה השתנתה; שהציוויליזציה המערבית כפי שאנו מכירים אותה מאוימת מחדש.
 
דרדזן כמשל
 
אין ספק שההסלמה הקרבה בעזה, שעתידה להתרחש בשעות או בימים הקרובים אלמלא תיסוג שוב ממשלת ישראל ותחתום על עוד הסכם כניעה עם החמאס, היא רק האפריטיף בסעודת הדמים שמכינים לנו האסלאמיסטים. אפשר רק לחשוש מהעובדה שהמערב השלים עם נפילת נשק גרעיני לידי האסלאם הרדיקלי. ניתן רק להתפלץ מכך שישנו סיכוי שההנהגה הישראלית הבאה עוד תתבסס על הקונספציה הישנה. וצריך רק להתפלל שישראל לא תתייצב שוב מול חזית צבאית כפולה שתבקש להביס את הישראלים בתנועת מלקחיים מצפון ומדרום.

דרדזן עולה בלהבות

השאלה המהותית איננה האם העולם החופשי יזדעק להגנתה של ישראל. מיותר לשאול אם ישנו סיכוי לחסל את שלטון החמאס בעזה ואת ממשל חיזבאללה בביירות במהלך שיזכה לתמיכת העולם הנאור. השאלה המרכזית היא האם תהיה התלכדות בציבור הישראלי ליציאה למהלך צבאי מורכב ורציני, חסר רחמים, שימיט אסון על האסלאמו-פשיזם בעזה ובביירות. האם הציבוריות הישראלית נכונה למלחמת חורמה שתגרום לעולם להזדעק להצלת הפלשתינאים מידי עצמם. האם ישנה הסכמה כי אינתיפאדה פנים-ישראלית יכולה להסתיים במהלך פוליטי שבשיאו גירוש הפורעים הערבים בישראל, גם במספרים הנאמדים על אלפים רבים של ערבים, הוא מן האפשר. האם שוררת הבנה שניתן וצריך להכות בפלשתינאים במלוא העוצמה הנחוצה, על כך המתחייב מכך, לרבות הפרה של אי-אלו אמנות בינלאומיות הכובלות את ישראל.

כאשר בעלות הברית הפציצו ללא רחמים את דרדזן, איש לא חשב שיש בכך פגם מוסרי. בדיעבד, היה זה השמאל האירופי שמאז ועד היום מנסה למצוא אמות-מידה להשוואה בין אסונם של הגרמנים לבין הטרגדיה של קורבנותיהם. אילו היה מתגבש בישראל רפובליקניזם ראוי לשמו, ניתן היה גם להיערך למהלך כזה שבסופו ידה של ישראל על העליונה. אילו היו השמרנים הישראלים מפסיקים להתפלג ללא הרף, אפשר היה בהחלט להתכונן למהלך מעין זה שעשוי לשנות במידה ניכרת את ההיסטוריה המזרח-תיכונית.
 
נתניהו יכול להוכיח את מנהיגותו אילו יתחיל לדבר אל העם מבעד למסך שבעה עשר (נכון ליום שישי) יועצי התקשורת שלו, אם יאמר דברי-אמת. אילו יסכים להיות צ'רצ'יל ישראלי ולא יבקש לחזר אחר ארבעת המנדטים שמתלבטים בין תמיכה בליכוד לבין הצבעה לקדימה, יוכל לגייס את עשרות האלפים הרבים המתלבטים שכלל לא הכריעו בעבור מי יצביעו. חובה לפרוץ את מסך העלטה שיוצרת התקשורת הישראלית, הנשלטת בידי חסידי קדימה, מרצ ה"חדשה" והברנז'ה הצרה סביב הנביא האדום-ירוק של המפלגה הקומוניסטית, ולגייס את הציבור הישראלי למערכה החשובה על עתידה של ישראל. 

הבהרה קטנה: בעקבות תגובות, פה בבלוג וגם במייל, ברצוני להבהיר כי אני מתנגד התנגדות מוחלטת להריגה המונית של חפים מפשע, לא כל שכן להפצצה בלתי-מובחנת של ריכוזי אוכלוסין. אולם ירי כנגד מקום ממנו נורים טילים כנגד ישראל הוא לגיטימי, ושימוש בנשק כדי לפוצץ את מנהרות התופת הפלשתיניות הוא לגיטימי גם הוא, תוך צמצום מינימאלי של פגיעה בחיי אדם.

מודעות פרסומת

24 מחשבות על “הקונספציה שקרסה: לקראת דרדזן פלשתינית?

  1. צריך להפציץ את עזה עד דק? להחריב אותה לגמרי? או לגרום למותם של רק חמישים אחוזים מהאוכלוסיה? או יותר? או פחות? או שרק את הגברים מ-20 ומעלה? ולסרס את האחרים?
    נראה שאז מדינת ישראל תהיה באמת ראויה לאנשים כמוך..

  2. היו דורשים מהבריטים ומהאמריקאים לנקוט רק בפעולות מנע ביחס לגרמנים ולא להתערב התערבות אקטיווית במה שמתרחש בארצות הכיבוש הנאצי ונגד יושביהן. בעלות הברית לא סירסו בדרדזן ולא התעללו באנשים. די לדמגוגיה העבשה הזאת.

  3. אני רוצה פשוט לשמוע מדוד למה הוא מתכוון כשהוא אומר "מהלך צבאי מורכב וחסר רחמים". הוא מצפה שנתניהו יצא בהכרזה על מהלך כזה, ורציתי לדעת בדיוק במה מדובר.

  4. האנלוגיה צריכה להיות בין ישראל לגרמניה (הצד הכובש). וגם אז אני מקווה שבריטניה לא תפציץ את גבעתיים, דרזדן הישראלית.

  5. זה ברור שהפלסטינאים חזקים מאיתנו. כוחו של עם אינו נמדד בטכנולוגיה הצבאית שהוא מחזיק אלא באמונה בצדקת דרכו.
    מעטים מהאמריקאים יודעים היום כי מלחמת ויאטנם הייתה כשלון ידוע מראש משום שבעוד שאת ההמונים באמריקה שטפו בדמגוגיה על הגנת הויאטנמים מפני הקומוניזם, הויאטנמים עצמם ראו את המלחמה כמלחמת עצמאות. במלחמות שכאלו למושג "מעטים מול רבים" אין משמעות ממשית משום ששום טכנולוגיה צבאית לא יכולה להרוס אידיאולוגיה של עם בתקומתו.

    כך אנו והפלסטינאים: המאבק שפרץ ב1986 עם קימתו של דור חדש שנולד לתוך הכיבוש, נתפס כמאבק לשחרור. בעוד בחברה הפלסטינאית בונים מיתוסים, בחברה הישראלית הורסים אותה.
    וכי מה הפלא? שממשלות ישראל תומכות במעל ההתנחלויות הבילתי חוקי, שמתנחלים מקבלים הייתר שבע"פ לפעול כאדוני הארץ ולצפצף על שילטון החוק, שצה"ל חודל להיות צבא מגן אלא צבא כיבוש באוכלוסייה אזרחית, זה קרקע לפריחה של ארגוני טרור משני הצדדים.

    לכן תמיד טענתי שהפלסטינאים חזקים מאיתנו. ישראל על כל עוצמתה הצבאית מתנהלת דור אחד אחרי הכיוש כרפובליקת בבנות, וכידוע, רפובליקות שכאלו מתחלפות כמו גרביים.

    דוד- האם היה מקום לציין את דרזדן? עזה אינה דרזדן ומאידך, בכיבוש יש כמה אלמנטים שבהחלט חופפים לגיטאות יהודיים.

  6. למר י.ג. (יוסי גוז'נסקי??) — המלחמה שמנהלים הפלסטינים היא מלחמת שחרור כמו המלחמה שניהלו הנאצים לשחרור חבל הסודטים. הפלסטינים מעולם לא רצו בשלום אלא בפלסטין השלימה. אין פה שום כיבוש אלא מצב טראגי שבו אנו נאלצים להגן על עצמנו ובו-זמנית להחזיק בשטחי א-י.

    ובהחלט יש מקום לציין את דרדזן כי לידיעתך, יוסינקה, בדרדזן לא היו גיטאות וכדאי שתקרא את סיפורה

  7. האנלוגיה לדרזדן מעוותת לחלוטין – רק אדם נטול יכולת הבחנה לחלוטין יכול להשוות את המאבק הפלשתיני, מטונף ככל שיהיה, להתנהגות הגרמנים במלחה"ע ה-2.
    והאנלוגיה הזאת גם מטומטמת, כי בדרזדן מה שהפציצו היה לא טילים שנורים ולא מנהרות תופת או איך שקראת לזה, אלא אזרחים בתור אזרחים. זאת היתה המטרה וזאת היתה התכלית. אם אינני טועה להפצצת דרזדן לא היה כל ערך אסטרטגי או טקטי משמעותי ואת זה טוענים לא רק הסמולנים. עיקר ההפצצות לא היו מכוונות למפעלים או לגשרים.
    כך שהפסקה האחרונה שלך סותרת את עצם המאמר – שקשוקה לוגית עשית פה, שמביישת את הכינוי "עורך תוכן". עאלק.

    ולגבי חרחורי המלחמה הפשיסטים שלך – נדמה לי שכשישראל פלשה ללבנון בשנת 82 היתה הסכמה רבתי והיה שימוש מסיבי בכוח. בדיעבד זה לא הביא שום דבר טוב למדינת ישראל. זה בטח לא פתר בעיה כלשהי, רק יצר הרבה אחרות.
    בנוסף, הכח שבידי ישראל מוגבל, ואת זה יודעים ראשי המדינה, שמסיבות פופוליסטיות לעולם לא יאמרו את האמת.
    צה"ל הוא צבא בינוני, ו"הפער האיכותי" הולך ומצטמצם. את זה רואים גם בכל מבחני הישגי התלמידים הישראלים, וגם בפוסט כמו זה, החתום בידי מי שגאה לתאר עצמו כ"עיתונאי, עורך תוכן, מבקר תרבות וחוקר פילוסופיה עתיקה"

  8. שהשמצות לא תפורסמנה בבלוג הזה אלא רק תגובות ענייניות. אני אקפיד לשמור על המנהג הזה.

  9. מדהים איך הומוסקסואל "אינטלקטואל" שהוא הזן הראשון להשלח לגולאג/מחנות על ידי הפשיסטים תומך כל כך בהתלהבות באותם אנשים שאם יכלו היו מובילים לסקילתו.

  10. נופלות 21 קטיושות על אשקלון והם דואגים לערבים המסכנים בעזה. רחמונעס, יידן!

  11. הפצצת דרזדן גונתה על ידי חוגים רחבים, ובצדק. לפי התזות שפה גם הפצצת הירושימה היא מוצדקת, אז יאללה, פצצה אטומית על עזה.

  12. דוד, תקלוט, אין רפובליקניזם. אנחנו, יפה הנפש, השמאל המוסרי, יש לנו השפעה מספיקה במוקדי הכוח כדי שלא ייהרגו אזרחים בעזה בשביל כמה קסאמים שרובם לא פוגעים באיש. עכשיו, מתוך הכרת יחסי הכוחות הללו, אם אתה דוגא כדאג לתושבי שדרות כדאי שתלך לרגיעה.

  13. בשלב הראשון, רגיעה, ופתיחת המעברים.

    בשלב השני – הקמת אזור תעסוקה לפלשתינאים בגבול הרצועה, ומתן אישורים לפלסטינאים לעבוד בישראל.

    בשלב השני – פינוי כל היישובים הישראליים מרצועת עזה.

    וזה כבר יביא אותנו למצב ששום עם שפוי לא ימצא טעם להמשיך במלחמה נגדנו.

  14. פלישה-נחיתה + לוחמת שטח בכל יפן היתה הורגת יותר אנשים גם ובייחוד אזרחים, הייתה משמידה תשתית ומביאה רעב ומוות על יפן, ראה סיפור הולנד אוקראינה ב 1945-6
    ובסוף היו אותן תוצאות+ מיליוני הרוגים

  15. ברני,
    אתה חוטא בחטא למתחילים פשיסטים. אתה משווה בין חיים של אלו לאלו. ואת זה אי אפשר לעשות. גם לא כמותית.

  16. שכחת: "מק"י קקי מק"י חרא וילנר הבן זונה גוז'נסקי הכלבה אסקפיסטים מחורבנים".

    הנה, עכשיו הפוסט שלם.

  17. שהדיון שאנשים מסוימים בוחרים לעשותו הופך לשטחי כל כך. מעולם לא קיללתי את וילנר או את גוז'נסקי. אני חושב שצריך להעריך באופן היסטורי את התפקיד של המפלגה הקומוניסטית בארץ, מהימים בהם עודדו יהודים לנטוש את הארץ ותמכו בערבים בפרעות 29' ועד לתקופה בה תמכו תמיכה חד-משמעית במדיניות ההשמדתית של אש"ף.

    למרבה הצער, הספר המשמעותי היחיד שחשף את ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית הוא זה של שמואל דותן מ-1991, "אדומים", בהוצאת שבא הסופר. שום ספר לא עסק עדיין ב-60 השנים האחרונות של מק"י ואולי בעתיד מישהו ייקח על עצמו לפרסם כזה מחקר.

    אגב, אתה מזכיר את וילנר וגוז'נסקי ביחד, ורק "שוכח" לספר איך השניים תיעבו זה את זה וכיצד לאחר שתמכה גוז'נסקי בפוטש הסטליניסטי בברית המועצות ב-91' ונכזבה לאחר שכשל, סיפרו אנשי וילנר (שמעתי זאת במו-אוזניי) כי היא פנתה לאנשי מפ"ם במטרה לנהל עמם מו"מ לצורך פרישה מרק"ח.

    כרגיל, האמת של השמאל היא תמיד מחצית האמת.

  18. כרגע שמעתי את החדשות ונראה כי המדינה הציונית תוקפת את עזה. ז ה היה צפוי משום שלשליטי ישראל אין שום תשובות מלבד אלימות ועוד אלימות כנגד תושבי עזה. מדינת ישראל היא זו שסירבה להאריך את הפסקת האש משום שהיא מבקשת להמשיך את המצור המנוול על תושבי עזה. בעוד אין אנו תומכים פוליטיים של החמאס ולדעתנו אין לחמאס שהיא הנהגה ריאקציונית פרוגראמה היכולה לנצח את שליטי מדינת ישראל, אנו תומכים במאבקו של העם הפלסטיני כנגד המדינה הציונית ללא שום קשר לסוג ההנהגה שקיימת. על כן אנו חושבים שכישלון לצבא הציוני הוא הרע במיעוטו ובאינטרס של מעמד הפועלים בכול מקום. אנו מחזיקים באותה עמדה של לנין וטרוצקי במקרים של מלחמה של צד של מדינה אימפריאליסטית ומדכאת כישראל כנגד עמים מדוכאים.האינטרס של תושבי ישראל הפשוטים המשמשים בני ערובה לשליטי ישראל היא להתנגד למלחמה זו של ישראל המקריבה אותם והופכת את ישראל למלכודת הדמים הגדולה ביותר לישראלים.

  19. ביבי ימכור את ההומואים בדיל הראשון שהוא יעשה עם החרדים.
    הומו שמצביע לביבי הוא הומו שאיבד את החשק לחיות.

  20. דרזדן הופצצה כתגובה על הפצצת בירמינהאם
    הרחמים על תושבי עזה נראים לי מעוותים לחלוטין
    אוכלוסיה שמקיימת בקרבה תעשיית טרור אינה ראויה
    לרחמים
    אף אם הם חלשים וחסרי ישע

  21. אם נתאר לנו מצב היפותטי, שבו אתה נאלץ לבחור בין הורדת פצצת אטום על מדינה ערבית, אל מול כליה של מדינת ישראל, במה תבחר? במצב הזה ברור שלא תהיה נגד "הריגה המונית של חפים מפשע".
    אני לא חושב שיש גם מקום להיות נגד הפצצה בלתי מובחנת כנגד ריכוזי אוכלוסין, אם זה היה מביא שקט לתושבי הדרום.
    כל זה הוא מוסרי לחלוטין, כיוון שישראל היא מדינה חופשית ודמוקרטית, וחפצת חיים, והיא הצד המתגונן כנגד מדינת טרור שמטרתה השמדת כל הכופרים והיהודים בתוכם באשר הם.

  22. מרחב, חבל ששמך הפרטי קרוי על שמו של המח"סניק הראשון, שהתעקש לזרוק עליי אבן רק משום שהום רציתי ללכת קדימה ולדרוך בדיוק במקקום שהוא החליט לעמוד בו.
    זבריך יפים מאוד, אבל אאנא ממך, שנה את השם הזה. יש לי זמזומים באוזן בכל פעם שאני שומע אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s