פה ושם בין משה דיין לחנוך לוין: יומן מסע פוליטי

א.

ב-29 באפריל 1956 הבחינו אנשי קיבוץ נחל-עוז כי הערבים שמולם חצו את הגבול והחלו קוצרים בשדהו. מפקדו הצעיר של הכוח וחבר הקיבוץ, צעיר בשם רועי, חייל צעיר בן 21, חמוש במקל ורכוב על סוסה, שעט לעבר הערבים כדי להבריחם. רוטברג נתפש על ידי הערבים ואלה הבריחום אל תוך שטחה של רצועת עזה. האו"ם השיב את גופתו של סגן רועי רוטברג כשעיניה מנוקרות.
 
למחרת נשא הספד בלווייתו הרמטכ"ל, רא"ל משה דיין. דיין ספד לרועי באומרו כי "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם".
 
הוסיף דיין והדגיש כי "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים? מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה ליום בו תקהה השלוה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא ייגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו".
 
דיין המשיך וטען כי "את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו".
 
"רועי הנער אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו", חתם דיין את הספדו.

לא נרתע מלראות. משה דיין

הטקסט של דיין היה במשך שנים ארוכות אחד מהטקסטים המכוננים של התנועה הציונית בעידן שלאחר קום המדינה. זה היה טקסט בלתי-מתפשר אשר ביקש להנהיר לשומעיו כי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל תהא לעולם כרוכה במשטמה מצד הערבים – ובעמידה נכונה על המשמר מצד היהודים.

התגובה הראשונה, הצינית, לדבריו של משה דיין הגיעה דווקא מנציג הדור החדש, הצעיר, של השמאל הישראלי. בזלזול כתב עמוס עוז בספרו "באור התכלת העזה" כי "בתי הקברות הם הנותנים לו את ההשראה למיטב נאומיו, והוא מתעלה למדרגת משורר, כמעט, דווקא בהספדים: מהלוויית רועי רוטברג… ועד הלוויית אריק רגב". בלווייתו של רגב זה, שנהרג ב-27 ביולי 1968, אמר דיין בהספדו: "דור זה ניחן בהעזה ובתבונת-קרב מופלאות ומתוכו נישא אריה משכמו ומעלה. העז בין האמיצים, הראשון בין הפורצים. המנהיג ומתווה-הדרך בעת מצוקה, חייל גדול ולוחם דגול לעם היהודי".
 
התגובה של עמוס עוז ביטאה, יותר מכל, את הניכור שחש דור צעיר וחדש של ישראלים כלפי העקרונות היסודיים, המסד הרעיוני, של הציונות ההיסטורית, המדינית. תחת ההשפעה של מלחמת וייטנאם בארצות הברית, פעולת כראמה בה נהרגו 28 חיילי צה"ל, "האביב של פראג" בצ'כוסלובקיה ומרד הסטודנטים של מאי-יוני 68' אשר בשיאו הפגינו כמיליון בני אדם בחוצות פאריס מול צבא של 170 אלף שוטרים חמושים במדים, דברים שנשא דיין ב-56' נראו ארכאיים ב-68'. אפולו שוגרה לירח, והוכח כי האנושות מבקשת לחרוג מתחומה. יותר מכל, ביקשו עוז ואנשיו להבהיר כי עולם חדש נברא עם חלופות ממשיות לעולם של מלחמות קרות, מאבקים לאומיים, שנאות אתניות, דיקטטורות ביורוקרטיות ומה לא. אפילו הטלוויזיה הישראלית החלה את שידוריה בדצמבר אותה שנה, ומה טבעי יותר מסיום סכסוכים מרים מאשר עידן בו מושקת הטלוויזיה העברית הראשונה.

ב.

דברי-ימיו של השמאל הישראלי כמוהם כדברי-ימי ההתרחקות מהקו אשר הכתיב דיין, אז לפני חמישים ושתיים שנה. התזה המרכזית של דיין, לפיה התיישבות יהודית בארץ ישראל – בכל מקום בארץ ישראל – דינה לזכות להתנגדות של תושבי הארץ הפלשתינאים, עורערה במשך שנות-דור על ידי השמאל הישראלי. היא לא הגיעה בהכרח מצד הרדיקלים הישראליים (עליהם כבר כתבתי במאמרי על ארגון מצפן) שנטשו ברובם את הארץ במהלך שנות ה-70'. היא הגיעה מצד אנשי שמאל דוגמת רן כהן, אשר פרש ממפ"ם לאחר שהסתכסך עם יעקב חזן שכינה אותו בכנס הקיבוץ הארצי בשם "בוגד", והקים עם שרידי מק"י וחבריו לתנועת "תכלת אדום" את מפלגת "מוקד" קצרת-הימים בכיכובם של מאירק'ה פעיל ואחרים. אנשי התנועה הקיבוצית, שהיו כור-מחצבתו של דיין, היוו את הגרעין הקשה של תנועות השמאל שהחלו לפרוח מתוך הערעור על צידקת הדרך. "שלום עכשיו" נוסדה על ידי אנשים שנמנו על הגרעין הקשה של מפ"ם. רובם ככולם לא תמכו כלל בדיאלוג עם אש"ף אולם ההכרעה הערכית שלהם היתה ברורה: השלום חשוב יותר מכל דבר אחר. קיום יהודי בארץ ישראל כרוך בשלום ואלמלא השלום, לא מובטח עתידה של ישראל. והמחיר? את המחיר קבעו הפלשתינאים, ו"שלום עכשיו" העלתה את המחיר בהתאם: פינוי מלא של ההתיישבות ביש"ע, חלוקת ירושלים, נסיגה מלאה מרמת הגולן, והיד עוד נטויה.
 
האליטה הישראלית שלא מצאה טעם בקיומה של מדינה הנלחמת מול אויביה ונאבקת על עצם היותה חלק מהמרחב המזרח-תיכוני כישות ריבונית, פלטה רבים מהאליטה הזו לכיוונים שונים. זו היתה מנטאליות של "חוסר שביעות רצון" ו"אי נחת" מהמתרחש. כך, בעוד אורי זוהר – נביאה הגדול של תל-אביב משנות השבעים – סירב ב-76' לקבל את פרס ישראל לאור סלידתו מהממסד הקולנועי דאז, ושנה לאחר מכן החל לחפש את דרכו אצל בורא עולם ולא בעולמם של אלי וגוטה מ"מציצים" או בחייו של בני פורמן האומלל מ"עיניים גדולות", הרי שהשמאל הישראלי מצא את מקלטו בנהירה על עבר אקס-טריטוריה, אוטופיה מושלמת, בנוסח עיר הציפורים – תל-קוקו העננית, בתרגומה הנהדר של זיוה כספי – ממחזהו של אריסטופנס, "ציפורים".
 
דן בן-אמוץ היה, כפי שניתח את דמותו ספי רכלבסקי בספרו "אין גבול" שפורסם באפריל השנה, הדמות המנוגדת לזו של משה דיין המהולל. בספרו "לא שם זין" משנת 73', כתב בן-אמוץ: "הטירונות היתה קריעה נוראית. התקופה הכי מבזה שעברתי בצבא. רוב הזמן הרגשתי כמו איזה כלב מושתן שלא נותנים לו להיכנס הביתה. כלב, שכל מי שעובר על ידו בועט בו, זורק עליו אבנים ושופך עליו מים, ובכל זאת מצפים ממנו שישמור על הבית ויפחיד את הגנבים". 
 
"כתבתי הרבה מכתבים באותה תקופה. לנירה, לוֶרה, ואפילו לפוגל הזקן. ניסיתי להיתפס בציפורניים בעולם האחר שקיים מחוץ לבסיס. ולכולם כתבתי שהכל בסדר, שיופי לי בצבא, שמחזיקים מעמד וכך הלאה. רק לנירה כתבתי על איזה שמיים מעוננים, על איזה מועקה לפנות ערב, על בדידות נוראה בפלוגה של מיליון בודדים ועל געגועים מטורפים אליה באוהל ציידים על הגג. אלא מה יכולתי לכתוב לה?… כל זב ופישר בעל דרגה, מהמ"כ עד הרס"ר מחפשים הזדמנויות להתעלל, להשפיל, לבזות ולדכא את המסכנים האלה עד שהם ילמדו מה זה משמעת ויהפכו לגוף שעושה יחד 'אחורה פנה' ו'קדימה צעד' כמו מכונה משומנת. בטח שלא יכולתי לכתוב להם את הדברים האלה. בשיניים חורקות ובאגרופים קמוצים החלטתי להחזיק מעמד ולעבור את הגיהינום, פשוט כדי שלא אחטוף ריתוק מחנה ביום שבו כולם יסעו הביתה, לראות את נירה", הוא כותב.
 
נתן אלתרמן מת, אחרי לא מעט סיגריות, במרץ 1970. חודשיים לפניו נפטרה גם לאה גולדברג, ושלוש שנים אחר כך הלך לעולמו גם אברהם שלונסקי. מלחמת יום הכיפורים נטעה תחושה חזקה בלב הישראלים: המקופחים מבית-שמש הרימו את קולם ורמת אביב השקטה והנינוחה לא ידעה את נפשה מהמתרחש. עלייתו של בגין לשלטון, שנראתה על ידי יותר ויותר ישראלים כאסון ממשי, נותחה כהמשך לקטסטרופה של מלחמת יום הכיפורים. ישראל הממוסדת, שותה קפה ב"כסית", אוכלת המבורגרים ב"קליפורניה", מסתובבת בין פאבים ליליים על דיזנגוף לבין מסיבות הגייז החדשות שיובאו ישירות מארצות הברית, ראתה עת עצמה בראי, וסלדה ממה שראתה. המאבק על קיומה נראה היה לה מיותר. הימין ההולך ומתמעט המזהיר כי הערבים מעולם לא נטשו את חלומותיהם להשמידה, נראה היה כקומץ מטורפים. הדיכאון של אריק איינשטיין ממלחמת יום הכיפורים ("סע לאט") הפך לעצבנות לאומית בשנות השמונים. האינפלציה, ההסתבכות בלבנון, העימות הבלתי-פוסק עם אש"ף, פרוץ האינתיפאדה והקיפאון בדמות ממשלת האחדות הלאומית של פרס ושמיר, היו בעיני האליטה הדקה הוכחה לכך שישראל היא בעצם "אין מוצא".

ד.

האליטה הישראלית ראתה בצבא כורח-מגונה. המנטאליות ה"שלום-עכשיוניקית" החלה לפטפט בקולי-קולות על "פשעי הכיבוש בשטחים". אליטה זו, רובה ככולה, ראתה בצעירים שפסחו על הצבא בהזדמנות למצוא חיים טובים ומוצלחים בחו"ל כדבר שיש לסלוח עליו. בנו של דיין, אסי, התחשבן עם המורשת הצבאית שביקש להנחיל לו אביו כאשר פחות מעשרים שנה לאחר שהשתתף בסרט "מבצע יהונתן", ביים את "החיים על פי אגפא" והביא לקולנוע הישראלי תסריט אפוקליפטי על דמותה של החברה הישראלית. ישראל צוירה על ידי דיין כחברה חולנית, מכורה למיליטריזם זול, עם פגועי נפש לבושים במדים המבצעים טבח בבר הקרוי על שם בית החולים "אברבנל". ישראל רצתה שלום, ביקשה סוף כל סוף לנוח, ורבו הקולות שביקשו ליתן אחת ולתמיד לערבים את מה שאורי אבנרי הציע לערפאת, עת ביקרו בבירות ב-1982.


תסריט אפוקליפטי. "החיים על פי אגפא"

"דור התנחלות אנחנו", אמר משה דיין בלוויה ההיא, והארץ רחקה מדיין ומדמותו. בן 66 היה כאשר הלך לעולמו באוקטובר 1981, ומאז ועד עתה נותרה דמותו לשנויה במחלוקת וכמזוהה עם המחדל הגדול ההוא מיום הכיפורים 73'. שידורה של "חירבת חיזעה" בערוץ הראשון בשנת 78', חרף מחאותיו של איש המפד"ל, שר החינוך זבולון המר, סימל בעיני רבים את דרכה של החברה הישראלית להתבגרות. אולם הוא ביטא בעיקר עייפות. אבי נשר, שביים את סרטו "דיזנגוף 99'" שנה לאחר "חירבת חיזעה", בשנת 1979, הראה את דמותה העייפה של ישראל: נתי, מושון ואוסי המכלים את לילותיהם בבילויים אינסופיים, נגררים להרפתקה כלכלית מסוכנת, מפיקים סרטון פרסומת לבירה שיש בו הכל מלבד אמנות לשמה ונתי, איך לא, בורח לארה"ב לחפש את עצמו.
 
המבוכה לא היתה שמורה רק לקולנוע: אדם ואסיה, הזוג המפורסם מספרו של א. ב. יהושע, "המאהב", מחפשים את עצמם בדרכם האומללה והייחודית, אולי בדומה לנתי ולמושון ולאוסי. דאפי ונעים גם הם בסחרור של בלבול וייאוש, תקווה ורומנטיקה, והכול בצל חברה שדועכת וקמלה אל תוך עצמה, חברה נטולת רעיון ומורה ודרך. מיכל בת-אדם, ששיחקה בסרט המבוסס על הספר שמונה שנים לאחר שפורסם, היטיבה לגלם את דמותה המיואשת של אסיה.
 
האינתיפאדה הראשונה הציתה באוסף המבולבלים ומבקשי הדרך, בחבורת אובדי העצות ומחפשי התשובות, את האפשרות לקיים את עצמם מחדש על בסיס התנגדות למעשי ישראל בשטחים, דה-לגיטימציה להתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון, החייאת רעיונות זכויות האזרח – בפרט בענייני הדת, המשפחה וזכויות חריגים כהומואים ולסביות, ומעל הכול – שאיפה לשבירת המציאות המייאשת שכוננה מפרוץ מלחמת יום הכיפורים והגיעה לשיאה במאבקי החיילים בפלשתינאים מזה ובקיצוני המתנחלים מזה בסוף שנות השמונים.

ה.

במרץ 1999 הציג חנוך לוין את מחזהו, "אשכבה". כמה חודשים לאחר מכן, נפטר לוין וחתם פרק שלם של עשייה תיאטרונית. ב"אשכבה", התבסס לוין על שלושה סיפורים שכתב צ'כוב: נגר שבונה ארונות קבורה, מתפרנס מהמוות, רואה במוות כדבר מועיל ובסופו של יום, כאשר מגיע יומו, חש כי חייו היו לריק; נהג כרכרות המסיע שיכורים וזונות שמפנטזים על עושר ורווחה, והוא לא יכול לדבר אליהם מדם ליבו ולספר את סיפור מות בנו; משרתת שמבקשת להציל את תינוקה לאחר שזה ניכווה ברותחין מדלי מים לוהטים ששפכה עליו אדוניתה.
 
המחזה עלה לבמת התיאטרון פחות מארבע שנים לאחר רציחתו של רבין. פרויקט השלום של רבין ביקש להבטיח את עתידה של ישראל. רבין היה חסר את הלהט שפיעם ב"שלום עכשיו" וסלד מאנשי מרצ. הסכם אוסלו גרם לישראלים רבים לחשוב שהנה יוכלו לחיות מעל תנאי הזמן והמקום, להתעלות מעל זהויות ואמונות ושנאות לאומיות ודתיות ישנות, לחיות בתל אביב את חייהם של דרי השכונות המעולות של ניו יורק ולונדון. אחרים קיוו לחיים יותר נורמאליים. רציחתו של רבין היתה לישראלים רבים בבחינת שבר קיומי שנוגע בשורשי זהותם. לא לשווא בחר לוין בצ'כוב: רבים מהישראלים חשו לכודים תחת שלטון שלא דיבר בשפתם והרגישו כי בזבזו את חייהם לריק. שהפרויקט הישראלי נגמר. היו אלה ששיננו כמו מנטרה את משפטו של שמעון שבס, לאחר רציחתו של רבין, כי "הלכה לנו המדינה". לא פחות.

אפילוג ישראלי. חנוך לוין

לאחר שהפסיד את הבחירות לטובת בנימין נתניהו לפני 12 שנה, הפטיר שמעון פרס ברוגז ובעצב בראיון לעיתונאי דניאל בן-סימון, כתב עיתון "הארץ": "היהודים ניצחו את הישראלים". שמעון פרס היטיב לבטא את תחושת המשבר של ישראלים לא מעטים שהאמינו כי יש ביכולתם להיפטר, סוף כל סוף, מיהדותם על סף שנות האלפיים, וראו בניצחונו של נתניהו ביטוי לרגרסיה איומה. דורית רביניאן, הסופרת הצעירה, בסך הכל בת 24, אמרה אז בראיון לערוץ הראשון של הטלוויזיה כי "בשבילי הסכם אוסלו היה לשכוח שאתה יהודי". 

התגובה לרצח רבין שיקפה, במידה רבה, את הביטחון שהיה לישראלים רבים מאוד בישראליותם ואת התיעוב שחשו חלק גדול מהם ביחס ליהדותם. ההבדלים הרעיוניים בין רבין לבין הימין היו ברורים מתמיד. המורשת שהותיר אחריו, עמומה ומעוצבת לפי חזון המזרח התיכון החדש של פרס, הביאה רבים מהם להאמין כי הצליחו לאחוז לבסוף בחיבור שבין ישראליות לאוניברסליות ולזנוח אחת ולתמיד את מה שראו כירושת העבר ונחלת דור ההורים. ישעיהו ליבוביץ', שהסתלק שנה אחת בלבד לפני רצח רבין, היה מהבודדים שהתעקשו להזכיר לישראלים רבים כי הוא איננו מבין מהי זהותם, לא יודע מהו העם היהודי כיום וחש סלידה עמוקה לא רק מהמשיחיות של "גוש אמונים" אלא גם מהמאמץ לערוך סינתזה בין קודש לחול, בין גשמי וארצי לרוחני ולאלוהי. ברגעים שבהם לא ניצב ליבוביץ' מול המצלמות, הפטיר בשלווה: "הערבים לעולם לא יהיה ידידינו". בטוחים בישראליותם, יצאו ישראלים רבים במאבק נגד "היהודים". הפסדו של נתניהו בבחירות שנערכו שלוש שנים בלבד לאחר שעלה לשלטון הביא את ההמונים לזעוק לשינוי מול דמותו הגוצה ופניו המתעתעים של אהוד ברק שהבטיח שחר של יום חדש, מעמד שביטא מאז את מה שרבים ראו בתור הציניות והכחש-עצמי של מי שמגדיר עצמו כ"לא סימפטי".
 
האינתיפאדה השנייה הפכה ישראלים רבים לא-פוליטיים. רבים, שהאמינו כי גן עדן יוגשמו עלי אדמות ותלו את כל תקוותיהם ברצונות הטובים של יאסר ערפאת וחבורתו, נטשו כל עשייה פוליטית וחברתית. המאסה הקריטית של "דור שלם דורש שלום" התפוגגה. לא מעטים ירדו מהארץ. מי שמסתובב במסדרונות האקדמיה מכיר את הסיפורים על המשפחות הטובות שדאגו לשלוח את בניהן ללמוד באוניברסיטאות העלית של ארה"ב ואנגליה וצרפת לאחר שסיימו את התוכנית המפורסמת למצטיינים של אוניברסיטת תל אביב. הסיפור הזה כמעט תמיד חוזר על עצמו: אנשים שלא חסר להם דבר כל חייהם, וחלקם לא עבדו אפילו יום אחד, עזבו לטובת קריירה מבטיחה. הפרוטה היתה מצויה בכיס הוריהם. מעטים שבו ארצה והתברגו בצמרת האקדמיה.
 
חלק גדול מאלה שנשארו, הפכו לציניים חסרי תקנה, ניהיליסטים מושבעים שביקשו להטביע את חותמה של השלילה הזאת בגופה של החברה הישראלית. הם ייסדו את תרבות הסלבס, הפכו את ההמונים לשפוטים לערוץ השני, המציאו עשרות תוכניות בידור שבצידן רווח כספי קל, הכניסו לשעות הערב את מכונות הרייטינג המשומנות והגיעו לשיא עם תוכניות הריאליטי של הזמרות המזייפות, הרקדנים הבלתי-מוכשרים, קומץ המטורפים המשתגעים בכלוב נוצץ אל מול עיניהם הבורקות של מאות אלפי משועממים. כשפרופסור עוז אלמוג ביקש לבקר מעל דפי ynet את תרבות הריאליטי על נביאיה הגדולים, ארז טל וצביקה הדר, הוא נדחה בבוז.

ו.

את התגובה למלחמה שבה פתח צה"ל נגד שלטון החמאס בעזה יש לקרוא קריאה פוליטית. שמונה שנים תמימות נדם השמאל הישראלי אל מול תושבי שדרות המופגזים, ועתה – משהסירה ישראל את כפפותיה – מצאו זמן ופנאי להפגין ברבים נגד המהלך הצבאי בעזה; אפילו חבורה נכבדה של כותבי בלוגים התגייסה נגד המלחמה. אלה שגויסו בבחירות המוניציפאליות לטובת הכהן החדש של השמאל הרדיקאלי, דב חנין, גייסו את מלוא מרצם כדי במאבק נגד המלחמה. ביטויים כל כך חריפים של תמיכה פעילה באויב, דווקא בשעת מלחמה, לא נשמעו אפילו כשהנשיא בוש פתח במלחמתו השנויה במחלוקת נגד עיראק.
 
החבר'ה הטובים שמנהלים את מסע התעמולה נגד צה"ל אינם נהנתני "האח הגדול", האסקפיסטים מגינת שינקין, המכורים ל"הישרדות", או בקיצור כל אלה אשר התמכרו התמכרות עמוקה לגן העדן הווירטואלי, לסמים המעוררים המרצדים על המסך שמכרו להם אלה המבקשים להטביע את יגון הישראלים במעמקי הבובלילים והפרידמנים. אלה לא מדליקי הנרות שביכו את רבין לפני 13 שנה בכיכר. רובם ככולם רחקו מפוליטיקה לאחר שנכוו במימיה הרותחין והחליטו להיזהר מעיסוק בה כאילו היו בקירבתה של אש.
 
על מסע התעמולה הארסי הזה מנצחים אנשים מה"ברנז'ה", את הצד האמנותי מנהלים אמנים מגויסים שמצליחים להפיק רווח פוליטי (ולעיתים יותר מפוליטי) ממוראות המלחמה בעזה. מדובר בשכבה קטנה וצרה של אנשים, אשר חלקם מרוויחים רווח ממשי (כן, כספי) מעיסוקם הרדיקאלי, אליטה מבודדת שחבריה תומכים וזה בזה ויש לה גרורות באקדמיה ובתקשורת. זו קבוצה לא קטנה של עסקנים מטעם הנתמכים על ידי מיטב הקרנות של האיחוד האירופי ויש לה מערך ארגוני הנשען על קהל תומכי המפלגות הערביות ורק"ח.
 
את ההצלחה של האליטה הדקה הזו ניתן היה לראות בבחירות המקומיות בתל אביב. קבוצה, שמעולם לא הצליחה למלא את האולם בבית המפלגה הישן של הקומוניסטים ברחוב אחד העם מספר 70 בתל אביב, עשתה את החיבור הבלתי-ייאמן שבין המסר הקומוניסטי האנטי-ציוני הוותיק לבין אותו רובד הדוניסטי וניהיליסטי מהגדה הסמוכה של רחוב אחד העם, מקפה Noir הסמוך. הפוליטיקה הרדיקלית, שבה ישראל היתה מאז ומתמיד רוע טהור, מוחלט, ובה הפלשתינאים היו לעולם הקורבן, הצליחה לחדור כנחש ערמומי אל תוך אותם מיואשים, א-פוליטיים למיניהם, באמצעות דגלים אדומים-ירוקים. אחיהם התאומים של אותם רדיקלים חדשים, ניהיליסטים שהגיעו לרדיקליזם משום מקום, הצטרפו בשנות ה-30'. הרדיקליות, בתובענותה, בקיצוניותה, במוחלטותה, מושכת אליה דווקא את אלה שמוקסמים מחזותה ופחות מתכניה.

ז.

ההפגנה בתל אביב, במהלכה יונף במרכז העיר העברית הראשונה דגל פלסטין, מלמדת עד אנה הרחיקו. גם אלה שאינם מעוניינים לחזות בדגל פלסטין, מתנגדים למלחמה בעזה ומשתתפים בהפגנה, ממחישים בנכונותם להשתתף בה עד לאן הרחיקו. טוב עשה בית המשפט העליון כאשר נתן להם את האפשרות להפגין – עם דגלי פלסטין. יידע הציבור, ויידע כל אדם אשר הסיסמאות האדומות מופנות אליו, אשר בליל הרעיונות הירוקים מכוון אליו, כי אותם "חברתיים" ו"סביבתיים" חדשים תומכים בגרועים שבאויבינו. טוב שיובאו למשפט הציבור – למשפטו הפוליטי. בכך תיחשף בוגדנותם ברבים.

דין אחד להתיישבות. כרזה מתוך ארכיון תנועת העבודה – "ההתיישבות התנועתית של מפ"ם". אייר: שרגא ווייל, 1955. באדיבות ארכיון השומר הצעיר, יד יערי

אלה שעברו דרך ארוכה מאז ימי דור ההתנחלות שבזכותו דיבר משה דיין, אינם האפרטצ'יקים החדשים והפוליטרוקים היצירתיים של הגרסה החדשה של הקומוניזם הארצישראלי הקוויזלינגי. אלה הם אותם פוליטיקאים משמאל אשר ערערו על זכותנו כעם על הארץ הזאת, שסברו כי דין שונה לחניתה ולקריית ארבע, כי תנועת ההתיישבות היהודית ביש"ע היא "קולוניאליזם" וכי התנועה הלאומית הפלשתינית היא ביטוי לעם ששכן פה "אלפי שנים". אותם תיאורטיקנים נוסח עמוס עוז הלעיטו אותנו לאורך שנים בסיסמאות נבובות על "רצוננו בשלום", כאשר כל פעם מחדש בוצעו עוד ועוד פעולות על ידי "שותפינו" הפלשתינאים לשלום אשר ביקשו לחמוס את הארץ כליסטים ולהתכונן לקראת המערכה הבאה ב"תורת השלבים".
 
את החינוך הקלוקל של בני דורי צריך לייחס למחנכינו בשמאל. לאלה שביקשונו להניח כי קו אדום מפריד בין דגניה לאריאל, בין תלמידי בית הספר הריאלי בהנהגת ד"ר יוסף שכטר המיתולוגי שגאלו את יודפת משיממונה ב-1958 לבין אנשי "גוש אמונים" אשר מתעקשים לקיים יישוב יהודי בארץ חמישים שנה לאחר מכן. צידקת הדרך נתערערה וממנה יצאו גידולי הפרא המטורפים הללו.

זו שעתה היפה של תנועת העבודה: כמי שעומדת מאחורי המלחמה בעזה, באפשרותה לחדש את ימיה, להיפטר מעול הסכמי אוסלו ולהציע לעם דרך אחרת. אהוד ברק אמר בראיון לארי שביט כי חשף את דתו החילונית של השמאל העמוק ועל כך אין הם סולחים לו. אמת. אם תוביל תנועת העבודה תנופה חדשה למען חידוש ערכי הציונות ברוחה, לרבים-הרבים הרוצים בצדק חברתי, בשוויון הזדמנויות, ואפילו בשילוב של תורה ועבודה, יהיה בית.
 
מלחמת המגן בעזה איננה רק אחת המלחמות הצודקות אלא גם מלחמה שההתייחסות אליה מהווה את קו פרשת המים שבין חלק מסוים בחברה הישראלית לבין חלק אחר. את אלו המקולקלים כבר אי אפשר יהיה לתקן. רובם ככולם ישקעו באבק ההדוניזם הצרוף לאחר שיבינו כי הציבור סירב לקנות את מרכולתם. אחרים יעזבו את הארץ. חבריהם וקודמיהם יכולים ללמדם שיעור מאלף בנושא. את האמונה בצידקת הדרך יש להחדיר לדור הבא. לתלמידי התיכון ולמתגייסים החדשים. לצעירים שרואים איך נתממשה נבואת איוב וערי ישראל מופגזות על ידי האויב הערבי. לאלה אשר רוצים בתיקון החברה והאדם וצריכים לדעת כי דרכו של יצחק טבנקין ומשנתו של יעקב חזן הן הדרך הנכונה להגשמה. את התשובה יש למצוא שוב בדבריו הנשכחים ההם של דיין, בלוויה הכואבת ההיא, אז לפני 52 שנה.

מודעות פרסומת

41 מחשבות על “פה ושם בין משה דיין לחנוך לוין: יומן מסע פוליטי

  1. היום לאחר שראינו מה הקפיאטליזם האכזרי יכול לעולל בהפנית כספי החוסכים לבורסה,החזרת העבדות באמצעות חברות כח אדם,פגיעה בקצבאות בקשישים ובחד הוריות ובזיהום הסביבה ע"י מכוניות זולות דלק הוכי דב חנין שבניגוד ליוסי שורץ הוא מסוגל לסחוף אחריו גם אנשים מכפר שלם.

    את הקשת המזרחית וסמי שיטרית אני שונא שנאה עזה ואני תומך במלחמת המגן

    בקלפי אצביע חדש למטרה קדושה שהיא מיגור הקפיטליזם

  2. דיין אמר אז גם "מה נלין על שנאתם". במילים אחרות: אנחנו ממילא עומדים על לא-שלנו, לכן אין טעם להביא חשבון שיקולים מוסריים. כך אומר בוס של מאפיה ליורש העצר שלו: ממילא ידינו מלוכלכות, אתה בפנים, אין לך ברירה."
    "הנראטיב הפלסטיני הוא הוא הנכון", כפי שמרחב אוהב לנסח את עמדת השמאל הרדיקאלי.
    ובכן, זו גם הייתה עמדתו של דיין וודאי של הימין הרדיקאלי הלא-דתי.
    אני לא יודע מה צופן לנו העתיד, אבל גרשון שלום, איש "ברית שלום", כבר אמר:
    "אם ליפול אזי מוטב ליפול עם העומדים בצד הנכון של הבאריקדות
    ".
    הציונות לא תעבור.

  3. דיין אמר אז גם "מה נלין על שנאתם". במילים אחרות: אנחנו ממילא עומדים על לא-שלנו, לכן אין טעם להביא חשבון שיקולים מוסריים. כך אומר בוס של מאפיה ליורש העצר שלו: ממילא ידינו מלוכלכות, אתה בפנים, אין לך ברירה."
    "הנראטיב הפלסטיני הוא הוא הנכון", כפי שמרחב אוהב לנסח את עמדת השמאל הרדיקאלי.
    ובכן, זו גם הייתה עמדתו של דיין וודאי של הימין הרדיקאלי הלא-דתי.
    אני לא יודע מה צופן לנו העתיד, אבל גרשון שלום, איש "ברית שלום", כבר אמר:
    "אם ליפול אזי מוטב ליפול עם העומדים בצד הנכון של הבאריקדות
    ".
    הציונות לא תעבור.

  4. הם חיו פה אלפי שנים.
    ההתיישבות היהודית ביש"ע היא קולוניאליזם.

    וזה עוד לר הכול. המורה שלי לחשבון שטפה את מוחי והלאיטה אותו בהשקפות כמו "חמש כפול שש הם שלושים
    "

    בגלל שטיפת המוח האנטי-ציונית הזאת אני עד היום מאמין שכדור הארץ מסתובב סביב השמש ושהמים שבים לא באמת כחולים.

  5. של אמנון לורד, אבל אני לא מנסח את השטויות הללו בבלוג ומייחס אותן לעצמי, ועוד בגאווב שחצנית בלתי מוסתרת.

  6. מה שלום הפנסיה? עדיין דופקת? לא נורא, העיקר שביבי, הרוויזיוניסט הנאמן לערכי ארץ ישראל, שלח אותך לחפש בבורסה.
    אינטיליגנט כמוך היה מכנה את זה "תודעה כוזבת". אבל הבעיה איתך דוד, היא שאתה יותר מדי אינטיליגנט בשביל להיות אינטיליגנט. הפוך-על-הפוך זה המשחק שלך. יעני מה אכפת לי שאני לא מוצא עבודה, וזורקים אותי מעיתונים יומיים, וזורקים עלי זין, העיקר שמצעד הגאווה זה פויה (והנה ציטוט של אצ"ג:) ומדינת הרווחה היא דקדנס הסתדרותי (כמו שאמר ז'בו:), אבל מה יהיה על השכר דירה? השכר דירה שלך עסוק. הוא מפציץ עכשיו בעזה.

  7. אסי והחבר'ה מעולם, אבל מעולם לא יצגו את השמאל הישראלי העקבי. מי שתמך אז באוסלו תומך היום בקדימה-ליכוד-ליברמן, ומי שתמך אז בחד"ש ובמרצ כנראה תומך גם היום בחד"ש ובמרצ.
    זאת הבעיה שלך כנראה, אתה חושב שכולם הוזים והזויים כמוך, וחיים בעולם של דימויים ומראות ועשן. קוראים ספרים בלטינית כל היום ורק מחפשים איך "לזעזע את הבורגנות" (תחליף "בורגנות" ב"זקני המפלגה", זה עדיין לא מעניין).

  8. היה מוציא להורג את משתפי הפעולה שלו לאחר זמן קצוב, כי מי שבגד פעם אחת ודאי יבגוד גם בו. מזל שפיפי כלומניקיהו רק חושב שהוא נפוליאון.

  9. הדבר שמדהים אותי כל פעם מחדש הוא כיצד השמאל, ובייחוד החבר'ה מהשמאל הפונדמנטליסטי, לא מצליחים לענות לשום טיעון ולאתגר שום הנחת יסוד. מדהים אותי כיצד מנסה מי שמנסה לטפול עליי הכפשות מופרכות (מעולם לא עבדתי בעיתון יומי), להעליל עליי עלילות ולספר שהדברים שאני כותב הם מופרכים, כאילו לא עסקתי בדברים שהגיעו ממרכז החברה הישראלית, מהליבה שלה.

    הדבר היחיד שמשנה מבחינתי הוא שאלה שעדיין לא נסתממו בסם ההזיות השמאלני על שלום עכשיו ושלל הסיסמאות מבית היוצר של השמאל, יקראו את הדברים ויבינו במה הם אמורים.

    אלמלא מצבו של השמאל הישראלי היה טראגי ועצוב, ניתן היה לטעון שזו פארסה פאתטית. ולו בשל החשיבה הנבובה של המגיבים לי. אבל מדובר באנשים מוכשרים וטובים שהלכו שבי אחר הכזבים הגדולים ביותר ולכן זה לא טראגי, הן ברמה האישית והן במובן הפוליטי.

  10. אדיר
    אני מת על זה
    "השמאל הפונדומנטליסטי"
    "סם ההזיות"

    דוד מרחב:
    קומוניסט -> טרוצקיסט -> ליברל -> עמיר פרץ -> ז'בוטינסקי -> טוקבקיסט
    מה התחנה הבאה? אולי תלך למשחקים של בית"ר? הם בטח קוראים שם אדמונד ברק.

    באמת, לא אכפת לי מ"הליבה" כמו שאתה מכנה אותה
    באמת
    באמת לא אכפת לי
    אתה יודע ממה אכפת לי?
    מתכנית החסכון שלי שאיבדה 30% בגלל ביבי-בכר.
    מהקסאמים שנופלים על אשקלון ובקרוב עלי בגלל שממשלת ישראל ממש אבל ממש לא רוצה לדבר עם ערבים רעים.
    משכר הלימוד הזוחל-מעלה שלי בגלל לימור לבנת ושאר החארות במשרד החינוך.
    איפה ההדר הז'בוטינסקאי שלך יהיה כשתגלה שהיוונית הקלאסית שלך שווה לתחת בשוק העבודה המופרט?
    איפה הציונות האותנטית וקיר הברזל שלך יהיו כשש"ס יעבירו חוקי אנטי-תועבה שאוסרים על מועדוני גייז?
    איפה מורשת בגין שלך תהיה כשאמריקה תחליט שנמאס לה לסבסד את הציונים הפסיכים במידל איסט?
    אה סליחה, הערבים הם בני זונות וצריך לדפוק אותם. הנה, סיכמתי לך את משנתם הבטחונית והמדינית של בגין, ליברמן ועוד כמה טיפוסים מהברנז'ה שלך.
    אבל כן, תמשיך לקרוא את הספרים המאוד-מעניינים שלך. באמת מאוד רלוונטי למצב הפוליטי היום מה דן בן אמוץ אמר לפני 30 שנה באיזה מגאזין. אתה ממש ליאו שטראוס, עם האינטלקט האולימפי הבלתי נדלה שלך. מערבב בין אוסלו לדיין למוסף הארץ ספרים לחנוך לוין. מכון שלם בטח היו קופצים עליך אם לא היית הומו.

    חשיבה נבובה? אתה זה שאוכל סרטים.

  11. נדמה לי שקיבלת תשובה עניינית על תמיכתך בציונות הגזענית.
    חוץ מזה, גם לתגובה עניינית ורצינית צריך להיות ראוי.
    תעשה הגהה קלה על המאמרים שלך. הכול השמצות שנועדו לשסות באויב את הכלבים. שום דבר לא עינייני.

  12. בשנים האחרונות כתבתי וערכתי במגוון כלי תקשורת. לעיתים אני כותב כפרילנסר במוסף "יומן" ובמוסף "שבת" של העיתון היחיד שראוי, לדעתי, לעשות עליו מנוי: מקור ראשון.

  13. את הטרוצקיזם והשמאל האנטי-ציוני עזבתי לפני חמש שנים. הצטרפתי באוניברסיטת חיפה לתומכי מפלגת העבודה וכתבתי ביסו"ד. זמן רב הייתי באגף השמאלי של המפלגה וגם כתבתי מאמרים ביקורתיים במיוחד. השינוי שעברתי בחצי השנה האחרונה נבע מתוך הכרה שכל דרכי הפוליטית היתה מוטעית ואת ההוכחה לכך מצאתי בשלטון החמאס בעזה ובחזרה של השמאל הקומוניסטי לשיח שניהלו בימי המופתי.

    ולענייננו:

    ■ ישראל נסוגה לחלוטין מעזה ומייד לאחר הנסיגה, הפלשתינאים בחרו בחמאס. קסאמים נורים לעבר שדרות כבר שבע שנים. הסכסוך הציוני-פלשתיני פסק מלהיות סכסוך טריטוריאלי על אדמה וההוכחה הניצחת לכך היא משטר החמאס. ברוח הדברים שאמרה רותי גביזון להארץ, אני בעד שתי מדינות, אני בעד חלוקת ירושלים ואני בעד נסיגה מרמת הגולן. הפלשתינאים מתנגדים לכך. הם חזרו לשנות השלושים עם תמיכה בהיטלר החדש מאיראן. לכן, לתמוך בנסיגות כאשר מישהו רוצה להשמיד אותך, לוותר על מאבק כשמצמידים לך אקדח לרקה, זו התאבדות. ואדם כמוני צריך להחליט במה הוא מעוניין, ובבחירה בין התאבדות של ישראל לבין עמידה איתנה והחזקה בשטחי הארץ כי אין לנו שום ברירה אחרת (ולא נקבל קסאמים על תל אביב) אני את בחירתי עשיתי. כאשר נתניהו אמר לפני שנים שהפלשתינאים יירו טילים על אשקלון, חשבו שהוא מטורף. והנה זה קרה.

    * כאשר נתניהו הלאים את קרנות הפנסיה, הן היו מרוששות לחלוטין ובשליטת ההסתדרות. קרן פועלי הבניין שימשה לתמיכה במנגנון ההסתדרותי הענק והיתה על סף פשיטת רגל. אפשר לבקר מהלכים של ביבי אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שישראל שימשה במשך שנים מדינה סוציאליסטית מפגרת עם משק בלתי-מפותח בעליל כאשר לעשרות אלפי עובדים לא היתה אפשרות ממשית לצאת לפנסיה.

    * שכר הלימוד בארץ הוא מהנמוכים במערב. העלאת שכר הלימוד במסגרת רפורמה גדולה היא צודקת, ובתנאי שהממשלה תקצה תקציב אדיר לטיפוח ההשכלה הגבוהה.

    * לימודים קלאסיים מאז ומעולם לא היו מקצוע שימושי אך מי שמקצץ בהם ללא הרף היא המדינה. היכולת שלנו לשכנע נדבנים משכילים לתרום לחוגים ללימודים קלאסיים היא גדולה הרבה יותר מאשר לשכנע פונקציונרים סוציאליסטים שצריך לתמוך בהענקת השכלה קלאסית. הם יראו זאת כבזבוז.

    * את הוויכוח על זכויות הגייז אני מוכן לנהל עם חבריי לליכוד, שרבים מהם ליברלים. כאשר נתניהו היה פה רה"מ, לא נפגעו זכויות הגייז כהוא זה. הניסיון לעשות דה-לגיטימציה לנתניהו ולציירו כפאשיסט מפחיד הוא פאתטי.

    * אין ספק כי יהיה עימות בינינו לבין האמריקאים אבל אני חושב שככל שיתברר האופי הפאשיסטי של האיסלאמיזם, גם הדמוקרטים בארה"ב יבינו כי מדיניות הליכוד היא הנכונה.

    אני בטוח ומשוכנע שלחשיבה שמרנית ישראלית יש מקום ושיח כזה הוא הרבה מעבר לרמה של השמאל המצוי. כפי שכבר אמרתי לא מעט פעמים, אני בטוח שברגע האמת יקום מתוך השמאל האדם – או שתקום המחתרת – שתרצה לקחת את העניינים לידיים.

    משה סנה אמר בזמנו לאיסר הראל, שניסה לברר מדוע סנה כ"כ חושש מהסובייטים: הייתי שם, אני מכיר אותם, ראיתי את הזדון בעיניהם.

    אני בהחלט ראיתי את הזדון בעיניהם.

  14. מעולם לא פוטרתי מ"מקור ראשון" כי מעולם לא עבדתי שם. אני משמש מה שמכונה פרילנסר ואני מודה על הבמה שניתנת לי לפרסם שם מאמרים.

  15. של מעבר מהשמאל אל הניאו-שמרנות הוא גם בדיקת עמדותיך הכלכליות.לדעתי מרחב הסיק את המסקנות הנכונות כי הבין מצויין עד כמה השמאל טועה ובגדול!!

  16. העיקר שמרחב נמצא כרגע בצד הנכון. עדיף לשנות דעות ולהיות בצד הנכון מלהיות בהפגנות עם בוגדים שבמהלך מלחמה מניפים את דגל האויב

  17. לצערי נאלצתי אתמול לחסום את אפשרות התגובה למאמרים בעקבות ניסיונם של שני ספאמרים למלא את עמודי המאמרים בתגובות הכוללות התבטאויות אישיות כנגדי. ברצוני ליידע כל מי שמגיב שיש לי אפשרות built in לראות את כתובת ה-IP שלו ולהתלונן הן לחברת האינטרנט שלו והן למשטרה על תגובות הכוללות השמצות אישיות, הוצאת דיבה ולשון הרעה ועוד. אותו מגיב נכנס אמש 30 פעם (!) לעמוד זה על מנת לנסות ולהכניס תגובות משמיצות כנגדי.

    במידה שימשיכו למלא את טוריי בתגובות הכוללות לשון הרע והוצאת דיבה, לא אהסס לפנות אל הגורמים המוסמכים כדי לחשוף את האנשים שמאחורי הכתובות, כולל בבלוג הזה, ולתבוע אותם כחוק.

  18. כמו שכתבתי לך פעם יש לי באמת בעיות משגעות בלהיכנס לרשת ופשוט רציתי לומר לך שאתה צודק. תומכי חנין עכשיו תומכי מחאס הם כמו שכביכול אמר לנין אידיאוטים מועילים ועכשיו כפי שעבדו בשביל סטאלין הם עובדים עבור אחמניג'אד. באשר לסיפור המשאית שבצלם הארגון הציוני העביר לשירותיהם של חמאס רוצחי הילדים בעזה. כרתך לשעבר איך זה שאיש לא שואל מה ריתכו במסגריה בימים אלו ומהיכן בעזה בלוני גז בישול וחמצן בכל אופן בהצלחה המלחמתך-מלחמתי

  19. מה קורה עם המחתרת המרקסיסטית טרוצקיסטית שהייתה אמורה לקום בעקבות הפסדו של חנין ולבצע פעולת טרור כמו שכתבת בעבר?
    האם תכתוב פוסט בו אתה מודה בטעןתך ותתנצל בפני תומכי חנין?

  20. מעניינת. ועם זאת – גם מי שאינו נמנה על השמאל אינו יכול עוד לקבל משפט מפתח אחד באותו נאום על קבר – "נגזר עלינו". הנגזר שמשדר העדר מוחלט של אופציה מדינית. הנגזר שמשמעותו מה שהיה הוא מה שיהיה. ואולי השילוב הנכון של המרכז הישראלי מול הנאום המכונן שבחלקו נותר מציאות עכשווית מאד הוא הנכונות לראות את אוקיאנוס המשטמה שנוספה לו זרוע אירנית – כמות שהוא – מבלי לוותר כהוא זה על התקווה לשלום.

  21. חיילי צה"ל
    מי ייתן שתמגרו את אויבינו הקמים עלינו להשמידנו ותשובו בשלום

    תהילים פרק פג
    א שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף.
    ב אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ; אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל.
    ג כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ.
    ד עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ.
    ה אָמְרוּ–לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד.
    ו כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו; עָלֶיךָ, בְּרִית יִכְרֹתוּ.
    ז אָהֳלֵי אֱדוֹם, וְיִשְׁמְעֵאלִים; מוֹאָב וְהַגְרִים.
    ח גְּבָל וְעַמּוֹן, וַעֲמָלֵק; פְּלֶשֶׁת, עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר.
    ט גַּם-אַשּׁוּר, נִלְוָה עִמָּם; הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה.
    י עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן; כְּסִיסְרָא כְיָבִין, בְּנַחַל קִישׁוֹן.
    יא נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר; הָיוּ דֹּמֶן, לָאֲדָמָה.
    יב שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ.
    יג אֲשֶׁר אָמְרוּ, נִירְשָׁה לָּנוּ– אֵת, נְאוֹת אֱלֹהִים.
    יד אֱלֹהַי, שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל; כְּקַשׁ, לִפְנֵי-רוּחַ.
    טו כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר; וּכְלֶהָבָה, תְּלַהֵט הָרִים.
    טז כֵּן, תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ; וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם.
    יז מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן; וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה.
    יח יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד; וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ.
    יט וְיֵדְעוּ– כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ:
    עֶלְיוֹן, עַל-כָּל-הָאָרֶץ.

  22. דוד טועה בעיקר בכך שהוא חושב שמה שהוא קורא "נאו שמרנות" היא עמדה לגיטימית. בארצות הברית הימין ויתר על הפרדה גזענית וכבר לא גאה בהשמדת האינדיאנים (לפחות לא בגלוי). בארץ מה שקרוי "ימין" תומך באפרטהייד (המשך השליטה בשטחים בלי לתת אזרחות לתושביהם). לכן יש להדירו מהשיח הדמוקרטי-פרלמנטרי, ואם הוא בשלטון לגייס נגדו חרם בינלאומי – הכול לפי הדוגמה הדרום אפריקנית ובלי שום קשר למקיין, לבוש או לקונדוליסה
    ויש עוד סיבה: יש כאן רוב יהודי. קבוצת המיעוט האתני הוותיקה והמפורסמת ביותר בהיסטוריה לעולם לא תקבל לשיח הלגיטימי שלה גישה אתנוצנטרית. אתה רואה איך בלא קשר למספר המנדטים שאתם מקבלים בסקרים, אתם עדיין זרים ומודרים, וטוב שכך.
    אגב, שיהיה רוב ערבי אפשר יהיה לבסס כאן יופי של כוח נאו-קונסרבטיביסטי, כמו של מובארק והוד מעלתו עבדאללה, אז קצת סבלנות.

  23. היו היום שתי הפגנות בתל אביב. מי שהיה שם ראה היטב מי כאן באמת בעל הבית

  24. לפני שנה תמכתי, אחרי שהתייאשתי לחלוטין ממפלגת העבודה, בקבוצה מרקסיסטית – שאליבא דכל הדעות היא ציונית לעילא ולעילא – הנקרא "המגמה המרקסיסטית הבינלאומית". מדובר בקבוצה שמתנגדת לחלוטין לטרור הפלשתיני, שכופרת לגמרי בכל פשרה עם האסלאמיזם, שתמכה במפלגת העם הפקיסטני בראשות בנאזיר בוטו כנגד האסלאמיזם, שצידדה בתמיכה במפלגת העבודה בבחירות האחרונות, שפועלת בתוך מפלגת הלייבור הבריטי באנגליה ועוד. הקבוצה שעבדה איתם בארץ פרשה מהם בטענה כי מדובר בציונים. מ. ש. ל.

    המבקרים ההזויים שלי ימשיכו לחפור עוד הרבה באינטרנט כדי לערוך כנגדי ונדטה אישית, אבל זה ממש לא יעזור להם.

  25. בתגובה לעוד משמיץ מהשמאל הרדיקאלי שטען כי עזבתי את השמאל הרדיקאלי לפני שנה ולא לפני חמש שנים.

    מובן שהוא פירסם פה לינק הכולל עוד דברי בלע כנגדי, שהרי הדבר האחרון שיעשו אנשי השמאל הוא להתמודד עם דברים ענייניים. תגובתו נמחקה

  26. הם קוויזלינגים.
    הם מתכננים להקים מחתרת.
    הם היסטריים.
    ראיתי את הזדון בעיניהם.
    כל כוונתם היא.

    אבל אני? אני ענייני? תמיד ענייני

  27. כשאתה הורג 500 איש בתור התחלה, בב"תגובה" על טילים שרובם המכריע אינם פוגעים באיש, אתה הופך להיות התוקפן.
    רוב הרוצחים תמיד הגיבו לפרובוקציה כלשהי.
    רצח הוא אף פעם לא ממש "בדם קר", תמיד הוא התחממם קצת לפני.

    מה שגם שהטילים היו תגובה על התעקשותה של ישראל לאחוז את הפלסטינים בצוואר, ואם מישהו מתגונן זה הם.

  28. הבפוסט קודם קבעת שבעקבות הפסדו של חנין תקום מחתרת מרקסיסטית ותבצע פעולת טרור ("תעשה מעשה" כדבריך). האם עכשיו אתה מוכן להודות בטעותך ולהתנצל בפני תומכי חנין על השמצתם ובפני קוראיך על הניתוח השגוי של השמאל הישראלי?

  29. בלינק ההוא כתובים הרבה דברי בלע נגדך. אבל גם את עצמך כותב שם, ואומר:
    "גם כשהייתי ציוני מעולם לא תמכתי באפליה"
    מכאן אפר להסשר להסיק שבעת כתיבת השורות ההם, לפני כשנה, לא היית ציוני.
    אני לא רוצה לצרף את הלינק המרופש ההוא, אבל אפשר להקיש בגוגל "גם כשהייתי ציוני" ציוני.
    ה ציו

  30. הבנו, יש לכם חילוקי דעות איתי, רדו מהבלוג הזה. לא תרדו, יש אמצעים משפטיים פשוטים לחשוף אתכם ולטפל בכם. אזהרה אחרונה באמת

  31. בשם איזה אשמה, אתה מאיים לחשוף ולטפל באמצעים משפטיים? כל אתה מאפשר תגובות של טוקבקים זכותו של כל אדם להגיב ביקורת עניינית על הפוסטים שלך. מה בדיוק האשמה המשפטית שמבקרי הפוסטים עברו?
    אגב אני אמשיך בטענתי, אתה השמצת והיטלת רפש על תומכי חנין בבחירות והזהרת שאחרי הפסדו של חנין הם יקימו מחתרת ויבצעו פעולת טרור. עכשיו אחרי שאתה רואה שהפוסט שלך היה שגוי לחלוטין, האם אתה מוכן לכתוב פוסט התנצלות ולהודות שאתה לא באמת מבין את השמאל הישראלי?

  32. היא לגיטימית. ואני טענתי שהאווירה שנוצרה סביב דב חנין עלולה להביא להקמת מחתרת בשמאל הרדיקאלי. מכיוון שלא הבנת את מאמרי בכלל, ונראה שאתה אפילו לא מצליח להבין את מה שאתה כותב, אני אסביר לך שתהליכים פוליטיים לא מתרחשים תוך יומיים וחצי אלא הם ממושכים. העובדה שצעירים יהודים לא מעטים מתוך המילייה הזה הגיעו להפגנה בתל אביב, בה הונפו בעזוז דגלי פלסטין, רק מלמדת לאן הולכים אלה שלוקחים את המסר של חנין וחבריו עד הסוף.

    מה שמדהים אותי הוא כיצד ישויות אמורפיות ללא שם, זהות וטיפת אומץ להזדהות בשמם, מלינות עליי בבלוג שלי מבלי שיהיו להם הביצים לחשוף את עברם ולהתעמת תכל'ס.

    אבל זה תמיד היה סגנון הוויכוח בשמאל. הרבה שנאות אישיות, הפיכת כל מחלוקת לפילוג, דה לגיטימציה למי שאיננו מסכים ורדיפה אישית עד כדי הסתה.

    טוב שאתה מזכיר לי סיבה נוספת לעזיבתי את המחנה הזה.

  33. כבר עשרות שנים אנחנו מניפים בעיזוז את דגל פלסטין, לצד הדגל האדום, אבל עד עכשיו מחתרות ופעילות מחתרתית היו רק בימין.
    לפי אני הסקתי מדבריך ב"מקור ראשון" שהאווירה שנוצרה סביב דב חנין אומרת שאנחנו יכולים להשיג את מטרותינו הפוליטיות ביות בדריכים שבהן פעלנו עד עכשיו, בין אם הם מוצאים חן בעיני מישהו ובין אם לא. אז מה עניין מחתרת? לנו אין יגאל אמיר ואין יונה אברושמי ואין חגי סגל, צר לי.

  34. חד"ש מעולם לא הניפה דגלי פלסטין לצד הדגל האדום. בהפגנות האחד במאי ובהפגנות הפוליטיות שלה מעולם לא הונף הדגל הפלסטיני. אתה מוזמן לשאול את פעילי בני הכפר איך אנשי חד"ש הכניסו להם מכות נמרצות כשניסו בעבר להניף בהפגנות יום האדמה את הדגל הפלסטיני.

    אכן, אין לכם יגאל אמיר ואין לכם חגי סגל אבל יש לכם אודי אדיב ויש לכם את דרך הניצוץ ובמשך שנים ארוכות תמכתם וגיביתם פעולות של ארגוני הטרור הפלשתינים נגד ישראל.

    כשאני רואה את ההפגנות שלכם אני מאמין שזה רק עניין של זמן. אגב, שמועות עקשניות מספרות על קשרים בין האנרכיסטים נגד הגדר (שבין לבין האנרכיזם של קרופוטקין יש קשר אפסי) עם החמאס.

    לכן אני צופה לכם גדולות.

  35. כאן יגאל עמיר וכאן אודי אדיב.
    אכן
    אכן, אין כמו הקצוות כדי להמחיש את ההבדל ביו שני המחנות בכללותם.

  36. אודי אדיב נעצר בשנת 1972!, מה הקשר להתפתחות של השמאל העכשווי?
    איזו מחתרת שמאל ישראלית הייתה בשלושים השנים האחרונות? איזה אנשי שמאל היו מקבילים ליונה אברושמי, יגאל אמיר, ברוך גולדשטיין וכו' בשלושים השנים האחרונות? איזה אנשי שמאל הרגו בשלושים השנים האחרונות כמו שאנשי ימין הרגו?
    אתה כתבת שהאכזבה מהבחירות לעיריית ת"א תיצור מחתרת מסוכנת וטעית, תודה בזה ותתנצל על הרפש ששפכת על תומכי חנין.

  37. רגע, אבל המלחמה בעזה בעצם הורגת המון אזרחים. יהודים הורגים אזרחים? זה לא יכול להיות. בהכל אשמה הציונות האימפריאליסטית. אז כמו שכתב טרוצקי בפרוגרמת המעבר:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s