פה ושם בין משה דיין לחנוך לוין: יומן מסע פוליטי

א.

ב-29 באפריל 1956 הבחינו אנשי קיבוץ נחל-עוז כי הערבים שמולם חצו את הגבול והחלו קוצרים בשדהו. מפקדו הצעיר של הכוח וחבר הקיבוץ, צעיר בשם רועי, חייל צעיר בן 21, חמוש במקל ורכוב על סוסה, שעט לעבר הערבים כדי להבריחם. רוטברג נתפש על ידי הערבים ואלה הבריחום אל תוך שטחה של רצועת עזה. האו"ם השיב את גופתו של סגן רועי רוטברג כשעיניה מנוקרות.
 
למחרת נשא הספד בלווייתו הרמטכ"ל, רא"ל משה דיין. דיין ספד לרועי באומרו כי "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם".
 
הוסיף דיין והדגיש כי "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים? מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה ליום בו תקהה השלוה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא ייגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו".
 
דיין המשיך וטען כי "את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו".
 
"רועי הנער אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו", חתם דיין את הספדו.

לא נרתע מלראות. משה דיין

הטקסט של דיין היה במשך שנים ארוכות אחד מהטקסטים המכוננים של התנועה הציונית בעידן שלאחר קום המדינה. זה היה טקסט בלתי-מתפשר אשר ביקש להנהיר לשומעיו כי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל תהא לעולם כרוכה במשטמה מצד הערבים – ובעמידה נכונה על המשמר מצד היהודים.

התגובה הראשונה, הצינית, לדבריו של משה דיין הגיעה דווקא מנציג הדור החדש, הצעיר, של השמאל הישראלי. בזלזול כתב עמוס עוז בספרו "באור התכלת העזה" כי "בתי הקברות הם הנותנים לו את ההשראה למיטב נאומיו, והוא מתעלה למדרגת משורר, כמעט, דווקא בהספדים: מהלוויית רועי רוטברג… ועד הלוויית אריק רגב". בלווייתו של רגב זה, שנהרג ב-27 ביולי 1968, אמר דיין בהספדו: "דור זה ניחן בהעזה ובתבונת-קרב מופלאות ומתוכו נישא אריה משכמו ומעלה. העז בין האמיצים, הראשון בין הפורצים. המנהיג ומתווה-הדרך בעת מצוקה, חייל גדול ולוחם דגול לעם היהודי".
 
התגובה של עמוס עוז ביטאה, יותר מכל, את הניכור שחש דור צעיר וחדש של ישראלים כלפי העקרונות היסודיים, המסד הרעיוני, של הציונות ההיסטורית, המדינית. תחת ההשפעה של מלחמת וייטנאם בארצות הברית, פעולת כראמה בה נהרגו 28 חיילי צה"ל, "האביב של פראג" בצ'כוסלובקיה ומרד הסטודנטים של מאי-יוני 68' אשר בשיאו הפגינו כמיליון בני אדם בחוצות פאריס מול צבא של 170 אלף שוטרים חמושים במדים, דברים שנשא דיין ב-56' נראו ארכאיים ב-68'. אפולו שוגרה לירח, והוכח כי האנושות מבקשת לחרוג מתחומה. יותר מכל, ביקשו עוז ואנשיו להבהיר כי עולם חדש נברא עם חלופות ממשיות לעולם של מלחמות קרות, מאבקים לאומיים, שנאות אתניות, דיקטטורות ביורוקרטיות ומה לא. אפילו הטלוויזיה הישראלית החלה את שידוריה בדצמבר אותה שנה, ומה טבעי יותר מסיום סכסוכים מרים מאשר עידן בו מושקת הטלוויזיה העברית הראשונה.

ב.

דברי-ימיו של השמאל הישראלי כמוהם כדברי-ימי ההתרחקות מהקו אשר הכתיב דיין, אז לפני חמישים ושתיים שנה. התזה המרכזית של דיין, לפיה התיישבות יהודית בארץ ישראל – בכל מקום בארץ ישראל – דינה לזכות להתנגדות של תושבי הארץ הפלשתינאים, עורערה במשך שנות-דור על ידי השמאל הישראלי. היא לא הגיעה בהכרח מצד הרדיקלים הישראליים (עליהם כבר כתבתי במאמרי על ארגון מצפן) שנטשו ברובם את הארץ במהלך שנות ה-70'. היא הגיעה מצד אנשי שמאל דוגמת רן כהן, אשר פרש ממפ"ם לאחר שהסתכסך עם יעקב חזן שכינה אותו בכנס הקיבוץ הארצי בשם "בוגד", והקים עם שרידי מק"י וחבריו לתנועת "תכלת אדום" את מפלגת "מוקד" קצרת-הימים בכיכובם של מאירק'ה פעיל ואחרים. אנשי התנועה הקיבוצית, שהיו כור-מחצבתו של דיין, היוו את הגרעין הקשה של תנועות השמאל שהחלו לפרוח מתוך הערעור על צידקת הדרך. "שלום עכשיו" נוסדה על ידי אנשים שנמנו על הגרעין הקשה של מפ"ם. רובם ככולם לא תמכו כלל בדיאלוג עם אש"ף אולם ההכרעה הערכית שלהם היתה ברורה: השלום חשוב יותר מכל דבר אחר. קיום יהודי בארץ ישראל כרוך בשלום ואלמלא השלום, לא מובטח עתידה של ישראל. והמחיר? את המחיר קבעו הפלשתינאים, ו"שלום עכשיו" העלתה את המחיר בהתאם: פינוי מלא של ההתיישבות ביש"ע, חלוקת ירושלים, נסיגה מלאה מרמת הגולן, והיד עוד נטויה.
 
האליטה הישראלית שלא מצאה טעם בקיומה של מדינה הנלחמת מול אויביה ונאבקת על עצם היותה חלק מהמרחב המזרח-תיכוני כישות ריבונית, פלטה רבים מהאליטה הזו לכיוונים שונים. זו היתה מנטאליות של "חוסר שביעות רצון" ו"אי נחת" מהמתרחש. כך, בעוד אורי זוהר – נביאה הגדול של תל-אביב משנות השבעים – סירב ב-76' לקבל את פרס ישראל לאור סלידתו מהממסד הקולנועי דאז, ושנה לאחר מכן החל לחפש את דרכו אצל בורא עולם ולא בעולמם של אלי וגוטה מ"מציצים" או בחייו של בני פורמן האומלל מ"עיניים גדולות", הרי שהשמאל הישראלי מצא את מקלטו בנהירה על עבר אקס-טריטוריה, אוטופיה מושלמת, בנוסח עיר הציפורים – תל-קוקו העננית, בתרגומה הנהדר של זיוה כספי – ממחזהו של אריסטופנס, "ציפורים".
 
דן בן-אמוץ היה, כפי שניתח את דמותו ספי רכלבסקי בספרו "אין גבול" שפורסם באפריל השנה, הדמות המנוגדת לזו של משה דיין המהולל. בספרו "לא שם זין" משנת 73', כתב בן-אמוץ: "הטירונות היתה קריעה נוראית. התקופה הכי מבזה שעברתי בצבא. רוב הזמן הרגשתי כמו איזה כלב מושתן שלא נותנים לו להיכנס הביתה. כלב, שכל מי שעובר על ידו בועט בו, זורק עליו אבנים ושופך עליו מים, ובכל זאת מצפים ממנו שישמור על הבית ויפחיד את הגנבים". 
 
"כתבתי הרבה מכתבים באותה תקופה. לנירה, לוֶרה, ואפילו לפוגל הזקן. ניסיתי להיתפס בציפורניים בעולם האחר שקיים מחוץ לבסיס. ולכולם כתבתי שהכל בסדר, שיופי לי בצבא, שמחזיקים מעמד וכך הלאה. רק לנירה כתבתי על איזה שמיים מעוננים, על איזה מועקה לפנות ערב, על בדידות נוראה בפלוגה של מיליון בודדים ועל געגועים מטורפים אליה באוהל ציידים על הגג. אלא מה יכולתי לכתוב לה?… כל זב ופישר בעל דרגה, מהמ"כ עד הרס"ר מחפשים הזדמנויות להתעלל, להשפיל, לבזות ולדכא את המסכנים האלה עד שהם ילמדו מה זה משמעת ויהפכו לגוף שעושה יחד 'אחורה פנה' ו'קדימה צעד' כמו מכונה משומנת. בטח שלא יכולתי לכתוב להם את הדברים האלה. בשיניים חורקות ובאגרופים קמוצים החלטתי להחזיק מעמד ולעבור את הגיהינום, פשוט כדי שלא אחטוף ריתוק מחנה ביום שבו כולם יסעו הביתה, לראות את נירה", הוא כותב.
 
נתן אלתרמן מת, אחרי לא מעט סיגריות, במרץ 1970. חודשיים לפניו נפטרה גם לאה גולדברג, ושלוש שנים אחר כך הלך לעולמו גם אברהם שלונסקי. מלחמת יום הכיפורים נטעה תחושה חזקה בלב הישראלים: המקופחים מבית-שמש הרימו את קולם ורמת אביב השקטה והנינוחה לא ידעה את נפשה מהמתרחש. עלייתו של בגין לשלטון, שנראתה על ידי יותר ויותר ישראלים כאסון ממשי, נותחה כהמשך לקטסטרופה של מלחמת יום הכיפורים. ישראל הממוסדת, שותה קפה ב"כסית", אוכלת המבורגרים ב"קליפורניה", מסתובבת בין פאבים ליליים על דיזנגוף לבין מסיבות הגייז החדשות שיובאו ישירות מארצות הברית, ראתה עת עצמה בראי, וסלדה ממה שראתה. המאבק על קיומה נראה היה לה מיותר. הימין ההולך ומתמעט המזהיר כי הערבים מעולם לא נטשו את חלומותיהם להשמידה, נראה היה כקומץ מטורפים. הדיכאון של אריק איינשטיין ממלחמת יום הכיפורים ("סע לאט") הפך לעצבנות לאומית בשנות השמונים. האינפלציה, ההסתבכות בלבנון, העימות הבלתי-פוסק עם אש"ף, פרוץ האינתיפאדה והקיפאון בדמות ממשלת האחדות הלאומית של פרס ושמיר, היו בעיני האליטה הדקה הוכחה לכך שישראל היא בעצם "אין מוצא".

ד.

האליטה הישראלית ראתה בצבא כורח-מגונה. המנטאליות ה"שלום-עכשיוניקית" החלה לפטפט בקולי-קולות על "פשעי הכיבוש בשטחים". אליטה זו, רובה ככולה, ראתה בצעירים שפסחו על הצבא בהזדמנות למצוא חיים טובים ומוצלחים בחו"ל כדבר שיש לסלוח עליו. בנו של דיין, אסי, התחשבן עם המורשת הצבאית שביקש להנחיל לו אביו כאשר פחות מעשרים שנה לאחר שהשתתף בסרט "מבצע יהונתן", ביים את "החיים על פי אגפא" והביא לקולנוע הישראלי תסריט אפוקליפטי על דמותה של החברה הישראלית. ישראל צוירה על ידי דיין כחברה חולנית, מכורה למיליטריזם זול, עם פגועי נפש לבושים במדים המבצעים טבח בבר הקרוי על שם בית החולים "אברבנל". ישראל רצתה שלום, ביקשה סוף כל סוף לנוח, ורבו הקולות שביקשו ליתן אחת ולתמיד לערבים את מה שאורי אבנרי הציע לערפאת, עת ביקרו בבירות ב-1982.

תסריט אפוקליפטי. "החיים על פי אגפא"

"דור התנחלות אנחנו", אמר משה דיין בלוויה ההיא, והארץ רחקה מדיין ומדמותו. בן 66 היה כאשר הלך לעולמו באוקטובר 1981, ומאז ועד עתה נותרה דמותו לשנויה במחלוקת וכמזוהה עם המחדל הגדול ההוא מיום הכיפורים 73'. שידורה של "חירבת חיזעה" בערוץ הראשון בשנת 78', חרף מחאותיו של איש המפד"ל, שר החינוך זבולון המר, סימל בעיני רבים את דרכה של החברה הישראלית להתבגרות. אולם הוא ביטא בעיקר עייפות. אבי נשר, שביים את סרטו "דיזנגוף 99'" שנה לאחר "חירבת חיזעה", בשנת 1979, הראה את דמותה העייפה של ישראל: נתי, מושון ואוסי המכלים את לילותיהם בבילויים אינסופיים, נגררים להרפתקה כלכלית מסוכנת, מפיקים סרטון פרסומת לבירה שיש בו הכל מלבד אמנות לשמה ונתי, איך לא, בורח לארה"ב לחפש את עצמו.
 
המבוכה לא היתה שמורה רק לקולנוע: אדם ואסיה, הזוג המפורסם מספרו של א. ב. יהושע, "המאהב", מחפשים את עצמם בדרכם האומללה והייחודית, אולי בדומה לנתי ולמושון ולאוסי. דאפי ונעים גם הם בסחרור של בלבול וייאוש, תקווה ורומנטיקה, והכול בצל חברה שדועכת וקמלה אל תוך עצמה, חברה נטולת רעיון ומורה ודרך. מיכל בת-אדם, ששיחקה בסרט המבוסס על הספר שמונה שנים לאחר שפורסם, היטיבה לגלם את דמותה המיואשת של אסיה.
 
האינתיפאדה הראשונה הציתה באוסף המבולבלים ומבקשי הדרך, בחבורת אובדי העצות ומחפשי התשובות, את האפשרות לקיים את עצמם מחדש על בסיס התנגדות למעשי ישראל בשטחים, דה-לגיטימציה להתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון, החייאת רעיונות זכויות האזרח – בפרט בענייני הדת, המשפחה וזכויות חריגים כהומואים ולסביות, ומעל הכול – שאיפה לשבירת המציאות המייאשת שכוננה מפרוץ מלחמת יום הכיפורים והגיעה לשיאה במאבקי החיילים בפלשתינאים מזה ובקיצוני המתנחלים מזה בסוף שנות השמונים.

ה.

במרץ 1999 הציג חנוך לוין את מחזהו, "אשכבה". כמה חודשים לאחר מכן, נפטר לוין וחתם פרק שלם של עשייה תיאטרונית. ב"אשכבה", התבסס לוין על שלושה סיפורים שכתב צ'כוב: נגר שבונה ארונות קבורה, מתפרנס מהמוות, רואה במוות כדבר מועיל ובסופו של יום, כאשר מגיע יומו, חש כי חייו היו לריק; נהג כרכרות המסיע שיכורים וזונות שמפנטזים על עושר ורווחה, והוא לא יכול לדבר אליהם מדם ליבו ולספר את סיפור מות בנו; משרתת שמבקשת להציל את תינוקה לאחר שזה ניכווה ברותחין מדלי מים לוהטים ששפכה עליו אדוניתה.
 
המחזה עלה לבמת התיאטרון פחות מארבע שנים לאחר רציחתו של רבין. פרויקט השלום של רבין ביקש להבטיח את עתידה של ישראל. רבין היה חסר את הלהט שפיעם ב"שלום עכשיו" וסלד מאנשי מרצ. הסכם אוסלו גרם לישראלים רבים לחשוב שהנה יוכלו לחיות מעל תנאי הזמן והמקום, להתעלות מעל זהויות ואמונות ושנאות לאומיות ודתיות ישנות, לחיות בתל אביב את חייהם של דרי השכונות המעולות של ניו יורק ולונדון. אחרים קיוו לחיים יותר נורמאליים. רציחתו של רבין היתה לישראלים רבים בבחינת שבר קיומי שנוגע בשורשי זהותם. לא לשווא בחר לוין בצ'כוב: רבים מהישראלים חשו לכודים תחת שלטון שלא דיבר בשפתם והרגישו כי בזבזו את חייהם לריק. שהפרויקט הישראלי נגמר. היו אלה ששיננו כמו מנטרה את משפטו של שמעון שבס, לאחר רציחתו של רבין, כי "הלכה לנו המדינה". לא פחות.

אפילוג ישראלי. חנוך לוין

לאחר שהפסיד את הבחירות לטובת בנימין נתניהו לפני 12 שנה, הפטיר שמעון פרס ברוגז ובעצב בראיון לעיתונאי דניאל בן-סימון, כתב עיתון "הארץ": "היהודים ניצחו את הישראלים". שמעון פרס היטיב לבטא את תחושת המשבר של ישראלים לא מעטים שהאמינו כי יש ביכולתם להיפטר, סוף כל סוף, מיהדותם על סף שנות האלפיים, וראו בניצחונו של נתניהו ביטוי לרגרסיה איומה. דורית רביניאן, הסופרת הצעירה, בסך הכל בת 24, אמרה אז בראיון לערוץ הראשון של הטלוויזיה כי "בשבילי הסכם אוסלו היה לשכוח שאתה יהודי". 

התגובה לרצח רבין שיקפה, במידה רבה, את הביטחון שהיה לישראלים רבים מאוד בישראליותם ואת התיעוב שחשו חלק גדול מהם ביחס ליהדותם. ההבדלים הרעיוניים בין רבין לבין הימין היו ברורים מתמיד. המורשת שהותיר אחריו, עמומה ומעוצבת לפי חזון המזרח התיכון החדש של פרס, הביאה רבים מהם להאמין כי הצליחו לאחוז לבסוף בחיבור שבין ישראליות לאוניברסליות ולזנוח אחת ולתמיד את מה שראו כירושת העבר ונחלת דור ההורים. ישעיהו ליבוביץ', שהסתלק שנה אחת בלבד לפני רצח רבין, היה מהבודדים שהתעקשו להזכיר לישראלים רבים כי הוא איננו מבין מהי זהותם, לא יודע מהו העם היהודי כיום וחש סלידה עמוקה לא רק מהמשיחיות של "גוש אמונים" אלא גם מהמאמץ לערוך סינתזה בין קודש לחול, בין גשמי וארצי לרוחני ולאלוהי. ברגעים שבהם לא ניצב ליבוביץ' מול המצלמות, הפטיר בשלווה: "הערבים לעולם לא יהיה ידידינו". בטוחים בישראליותם, יצאו ישראלים רבים במאבק נגד "היהודים". הפסדו של נתניהו בבחירות שנערכו שלוש שנים בלבד לאחר שעלה לשלטון הביא את ההמונים לזעוק לשינוי מול דמותו הגוצה ופניו המתעתעים של אהוד ברק שהבטיח שחר של יום חדש, מעמד שביטא מאז את מה שרבים ראו בתור הציניות והכחש-עצמי של מי שמגדיר עצמו כ"לא סימפטי".
 
האינתיפאדה השנייה הפכה ישראלים רבים לא-פוליטיים. רבים, שהאמינו כי גן עדן יוגשמו עלי אדמות ותלו את כל תקוותיהם ברצונות הטובים של יאסר ערפאת וחבורתו, נטשו כל עשייה פוליטית וחברתית. המאסה הקריטית של "דור שלם דורש שלום" התפוגגה. לא מעטים ירדו מהארץ. מי שמסתובב במסדרונות האקדמיה מכיר את הסיפורים על המשפחות הטובות שדאגו לשלוח את בניהן ללמוד באוניברסיטאות העלית של ארה"ב ואנגליה וצרפת לאחר שסיימו את התוכנית המפורסמת למצטיינים של אוניברסיטת תל אביב. הסיפור הזה כמעט תמיד חוזר על עצמו: אנשים שלא חסר להם דבר כל חייהם, וחלקם לא עבדו אפילו יום אחד, עזבו לטובת קריירה מבטיחה. הפרוטה היתה מצויה בכיס הוריהם. מעטים שבו ארצה והתברגו בצמרת האקדמיה.
 
חלק גדול מאלה שנשארו, הפכו לציניים חסרי תקנה, ניהיליסטים מושבעים שביקשו להטביע את חותמה של השלילה הזאת בגופה של החברה הישראלית. הם ייסדו את תרבות הסלבס, הפכו את ההמונים לשפוטים לערוץ השני, המציאו עשרות תוכניות בידור שבצידן רווח כספי קל, הכניסו לשעות הערב את מכונות הרייטינג המשומנות והגיעו לשיא עם תוכניות הריאליטי של הזמרות המזייפות, הרקדנים הבלתי-מוכשרים, קומץ המטורפים המשתגעים בכלוב נוצץ אל מול עיניהם הבורקות של מאות אלפי משועממים. כשפרופסור עוז אלמוג ביקש לבקר מעל דפי ynet את תרבות הריאליטי על נביאיה הגדולים, ארז טל וצביקה הדר, הוא נדחה בבוז.

ו.

את התגובה למלחמה שבה פתח צה"ל נגד שלטון החמאס בעזה יש לקרוא קריאה פוליטית. שמונה שנים תמימות נדם השמאל הישראלי אל מול תושבי שדרות המופגזים, ועתה – משהסירה ישראל את כפפותיה – מצאו זמן ופנאי להפגין ברבים נגד המהלך הצבאי בעזה; אפילו חבורה נכבדה של כותבי בלוגים התגייסה נגד המלחמה. אלה שגויסו בבחירות המוניציפאליות לטובת הכהן החדש של השמאל הרדיקאלי, דב חנין, גייסו את מלוא מרצם כדי במאבק נגד המלחמה. ביטויים כל כך חריפים של תמיכה פעילה באויב, דווקא בשעת מלחמה, לא נשמעו אפילו כשהנשיא בוש פתח במלחמתו השנויה במחלוקת נגד עיראק.
 
החבר'ה הטובים שמנהלים את מסע התעמולה נגד צה"ל אינם נהנתני "האח הגדול", האסקפיסטים מגינת שינקין, המכורים ל"הישרדות", או בקיצור כל אלה אשר התמכרו התמכרות עמוקה לגן העדן הווירטואלי, לסמים המעוררים המרצדים על המסך שמכרו להם אלה המבקשים להטביע את יגון הישראלים במעמקי הבובלילים והפרידמנים. אלה לא מדליקי הנרות שביכו את רבין לפני 13 שנה בכיכר. רובם ככולם רחקו מפוליטיקה לאחר שנכוו במימיה הרותחין והחליטו להיזהר מעיסוק בה כאילו היו בקירבתה של אש.
 
על מסע התעמולה הארסי הזה מנצחים אנשים מה"ברנז'ה", את הצד האמנותי מנהלים אמנים מגויסים שמצליחים להפיק רווח פוליטי (ולעיתים יותר מפוליטי) ממוראות המלחמה בעזה. מדובר בשכבה קטנה וצרה של אנשים, אשר חלקם מרוויחים רווח ממשי (כן, כספי) מעיסוקם הרדיקאלי, אליטה מבודדת שחבריה תומכים וזה בזה ויש לה גרורות באקדמיה ובתקשורת. זו קבוצה לא קטנה של עסקנים מטעם הנתמכים על ידי מיטב הקרנות של האיחוד האירופי ויש לה מערך ארגוני הנשען על קהל תומכי המפלגות הערביות ורק"ח.
 
את ההצלחה של האליטה הדקה הזו ניתן היה לראות בבחירות המקומיות בתל אביב. קבוצה, שמעולם לא הצליחה למלא את האולם בבית המפלגה הישן של הקומוניסטים ברחוב אחד העם מספר 70 בתל אביב, עשתה את החיבור הבלתי-ייאמן שבין המסר הקומוניסטי האנטי-ציוני הוותיק לבין אותו רובד הדוניסטי וניהיליסטי מהגדה הסמוכה של רחוב אחד העם, מקפה Noir הסמוך. הפוליטיקה הרדיקלית, שבה ישראל היתה מאז ומתמיד רוע טהור, מוחלט, ובה הפלשתינאים היו לעולם הקורבן, הצליחה לחדור כנחש ערמומי אל תוך אותם מיואשים, א-פוליטיים למיניהם, באמצעות דגלים אדומים-ירוקים. אחיהם התאומים של אותם רדיקלים חדשים, ניהיליסטים שהגיעו לרדיקליזם משום מקום, הצטרפו בשנות ה-30'. הרדיקליות, בתובענותה, בקיצוניותה, במוחלטותה, מושכת אליה דווקא את אלה שמוקסמים מחזותה ופחות מתכניה.

ז.

ההפגנה בתל אביב, במהלכה יונף במרכז העיר העברית הראשונה דגל פלסטין, מלמדת עד אנה הרחיקו. גם אלה שאינם מעוניינים לחזות בדגל פלסטין, מתנגדים למלחמה בעזה ומשתתפים בהפגנה, ממחישים בנכונותם להשתתף בה עד לאן הרחיקו. טוב עשה בית המשפט העליון כאשר נתן להם את האפשרות להפגין – עם דגלי פלסטין. יידע הציבור, ויידע כל אדם אשר הסיסמאות האדומות מופנות אליו, אשר בליל הרעיונות הירוקים מכוון אליו, כי אותם "חברתיים" ו"סביבתיים" חדשים תומכים בגרועים שבאויבינו. טוב שיובאו למשפט הציבור – למשפטו הפוליטי. בכך תיחשף בוגדנותם ברבים.

דין אחד להתיישבות. כרזה מתוך ארכיון תנועת העבודה – "ההתיישבות התנועתית של מפ"ם". אייר: שרגא ווייל, 1955. באדיבות ארכיון השומר הצעיר, יד יערי

אלה שעברו דרך ארוכה מאז ימי דור ההתנחלות שבזכותו דיבר משה דיין, אינם האפרטצ'יקים החדשים והפוליטרוקים היצירתיים של הגרסה החדשה של הקומוניזם הארצישראלי הקוויזלינגי. אלה הם אותם פוליטיקאים משמאל אשר ערערו על זכותנו כעם על הארץ הזאת, שסברו כי דין שונה לחניתה ולקריית ארבע, כי תנועת ההתיישבות היהודית ביש"ע היא "קולוניאליזם" וכי התנועה הלאומית הפלשתינית היא ביטוי לעם ששכן פה "אלפי שנים". אותם תיאורטיקנים נוסח עמוס עוז הלעיטו אותנו לאורך שנים בסיסמאות נבובות על "רצוננו בשלום", כאשר כל פעם מחדש בוצעו עוד ועוד פעולות על ידי "שותפינו" הפלשתינאים לשלום אשר ביקשו לחמוס את הארץ כליסטים ולהתכונן לקראת המערכה הבאה ב"תורת השלבים".
 
את החינוך הקלוקל של בני דורי צריך לייחס למחנכינו בשמאל. לאלה שביקשונו להניח כי קו אדום מפריד בין דגניה לאריאל, בין תלמידי בית הספר הריאלי בהנהגת ד"ר יוסף שכטר המיתולוגי שגאלו את יודפת משיממונה ב-1958 לבין אנשי "גוש אמונים" אשר מתעקשים לקיים יישוב יהודי בארץ חמישים שנה לאחר מכן. צידקת הדרך נתערערה וממנה יצאו גידולי הפרא המטורפים הללו.

זו שעתה היפה של תנועת העבודה: כמי שעומדת מאחורי המלחמה בעזה, באפשרותה לחדש את ימיה, להיפטר מעול הסכמי אוסלו ולהציע לעם דרך אחרת. אהוד ברק אמר בראיון לארי שביט כי חשף את דתו החילונית של השמאל העמוק ועל כך אין הם סולחים לו. אמת. אם תוביל תנועת העבודה תנופה חדשה למען חידוש ערכי הציונות ברוחה, לרבים-הרבים הרוצים בצדק חברתי, בשוויון הזדמנויות, ואפילו בשילוב של תורה ועבודה, יהיה בית.
 
מלחמת המגן בעזה איננה רק אחת המלחמות הצודקות אלא גם מלחמה שההתייחסות אליה מהווה את קו פרשת המים שבין חלק מסוים בחברה הישראלית לבין חלק אחר. את אלו המקולקלים כבר אי אפשר יהיה לתקן. רובם ככולם ישקעו באבק ההדוניזם הצרוף לאחר שיבינו כי הציבור סירב לקנות את מרכולתם. אחרים יעזבו את הארץ. חבריהם וקודמיהם יכולים ללמדם שיעור מאלף בנושא. את האמונה בצידקת הדרך יש להחדיר לדור הבא. לתלמידי התיכון ולמתגייסים החדשים. לצעירים שרואים איך נתממשה נבואת איוב וערי ישראל מופגזות על ידי האויב הערבי. לאלה אשר רוצים בתיקון החברה והאדם וצריכים לדעת כי דרכו של יצחק טבנקין ומשנתו של יעקב חזן הן הדרך הנכונה להגשמה. את התשובה יש למצוא שוב בדבריו הנשכחים ההם של דיין, בלוויה הכואבת ההיא, אז לפני 52 שנה.