נגד פסילתן של בל"ד ורע"ם-תע"ל

יש משהו אירוני בכך שוועדת הבחירות המרכזית החליטה לפסול דווקא את הסיעות הערביות ולא את חד"ש. שהרי לכאורה ההבדלים בין חד"ש לבין הסיעות הערביות האחרות הם כמעט מזעריים מלבד העובדה – שהפכה כבר למסורת במפלגה הקומוניסטית – שהחברים הערבים ברק"ח מדברים לקהל תומכיהם הערבים בשפה אחת, ולקהל התומכים היהודי בשפה אחרת. וכך גם חברי המפלגה היהודים אשר כבר שנים ארוכות חיים כמו אבטיח מצוי: מבחוץ בוהק הליברליזם הירוק ומבפנים לוהטת האנטי-ציונות האדומה. אז למה בכל זאת לפסול את רע"ם-תע"ל ואת בל"ד?
 
ראשית, אני חושב שראוי להבהיר מלכתחילה שפסילת רשימות לכנסת היא מיותרת, מלבד מקרים בהם רשימה כלשהי מטיפה לגזענות. הלא בל"ד צמחה בערוגה של השמאל הפוסט-ציוני והפוסט-מודרני הישראלי. עזמי בשארה, לפני שהיה חבר כנסת, הסתובב בחוגי השמאל של האוניברסיטה העברית, נטל חלק בשיח הביקורתי שהוביל מכון ואן ליר ועוד לפני כן היה חבר במפלגה הקומוניסטית. גם התנועה האסלאמית צמחה במקומות שבהם משל השמאל הישראלי וצברה אהדה לא מעט בזכות ההזנחה רבת-השנים, מבחינה כלכלית וחברתית, של הפלשתינאים בישראל (ואני כותב במכוון "פלשתינאים" היות שתודעתם היא כתודעת אחיהם בשטחי יו"ש). האסלאמיסטים הצליחו לעשות את מה שהם עושים הכי טוב: לספק תחושת בית לצד הקמת קהילה תומכת עבור לא מעט מוסלמים. את מה שלא נתן הקומוניזם הארצישראלי לפלשתינאים, נתן האסלאם המקומי.
 
לא בל"ד ולא רע"ם-תע"ל קוראות להחרבת מדינת ישראל, לחיסול הדמוקרטיה בה, לא כל שכן לפגיעה בתושביה היהודים. האינטלקטואלים של בל"ד, בשונה מהפוליטרוקים הקומוניסטים, הם אתגר לציונות ולו משום שיש בהם כנות מוחלטת באשר לרעיונותיהם. כשהם מדברים על זכות השיבה, על מדינת כל-אזרחיה או על אוטונומיה תרבותית לפלשתינאים בגליל, אתה יודע שדבריהם לא מכסים על שום תוכן אחר. כשאתה שומע קומוניסט פלשתיני מדבר על שתי מדינות לשני עמים ועל הבטחת זכויות "המיעוט הערבי בישראל" (נוסחה שגם הליכוד יכול לחתום עליה), אתה יכול לחשוד בצדק שמתחת לסיסמאות היפות מסתתר אקדח טעון.

אמיל חביבי. התלהט לפני מלחמת ששת הימים. צילום: דובי פיינר

כך, לקראת מלחמת ששת הימים, היו אלה אמיל חביבי וחבריו שציפו בכיליון עיניים לתבוסת ישראל – תבוסה שהיו בטוחים שתגיע לפני מלחמת העצמאות. כשנגמרה המלחמה בניצחון ישראל, הם קיללוה וגידפוה נמרצות מעל דפי עיתונם הוותיק, "אל-איתיחאד".
 
לפני כן, בסוף שנות החמישים, נערכה בנצרת אחת ההפגנות האלימות שידעה ישראל (האחד במאי 1958) בניצוחם של מנהיגי המפלגה הערבים. איסר הראל, שעלה על ניסיונם של אלה לקשור קשרים עם הקהילייה הערבית המאוחדת (קע"ם) – האיחוד קצר-הימים בין מצרים לסוריה, העביר את המידע להנהגת מק"י. מנהיגיה היהודים – משה סנה, שמואל מיקוניס ומאיר וילנר – שמו מייד קץ למחתרת. אירוע זה העלה בלבו של סנה את הספקות שלאחר מכן התגבשו לכדי שיבתו לציונות.
 
ואנקדוטה מעניינת בהקשר זה: הקומוניסטים הערבים לא התנגדו לפסילתה המפורסמת של תנועת "אל-ארד" שאיימה על ההגמוניה הקומוניסטית ברחוב הערבי והוצאה מחוץ לחוק ב-1959, שנה לאחר מהומות נצרת. כאשר מתי פלד ומוחמד מיעארי הקימו ב-1984 את הרשימה המתקדמת לשלום, דאגו להעליל עליהם עמיתיהם הקומוניסטים שהם "יציר השב"כ".
 
הסיבה היחידה שבגללה קיומה של רק"ח עדיין חוקי היא בשל עלה התאונה היהודי שיש לה והכוחות הגדולים, יחסית, שאוהדים אותה בתקשורת. אפילו רוני דניאל (זה שהמשיך לדבר למצלמה כשברקע נשמעה אזעקה עולה ויורדת) נתפתה לתמוך בדב חנין. יש לה אהדה בדיוק באותה אליטה שאוהבת ערבים צייתנים שיודעים להכין חומוס נהדר, לבצוע פיתות ולהכניס לתוכן תוך כמה שניות כדורי פלאפל חמים, אבל מתעבת ערבים שיודעים להתווכח ולהתפלמס פולמוס-אמת. לכן התנגדה רק"ח לחזון ערביי ישראל שהיווה המסמך החשוב ביותר לפולמוס אמיתי בין ישראל לאזרחיה הפלשתינאים. עלה התאנה היהודי שלה והתנגדותה לדיון אמיתי, לא מתחת לשולחן, לא באסיפות עם שבהן היא מסיתה נגד ישראל אלא על גבי העיתונות ובאקדמיה, מונעים ממנה ליטול חלק בדיון שכזה. דיון אמיתי ישמוט מתחת לרגליה של רק"ח את השטיח החתרני עליו היא עומדת.
 
משום שחד"ש עדיין נחשבת לתנועה חוקית (ושוב, אני מתנגד להוצאת אנשים מזירת הוויכוח הפוליטי והרעיוני כפי שניסו לעשות כמה מעמיתיי ל"רשימות", לא כל שכן לפסילת מפלגות), אין שום סיבה למנוע מבל"ד ומרע"ם-תע"ל להתמודד אף הן. עזמי בשארה, המבוקש עתה על סיוע לאויב בשעת מלחמה, עשה שמינית ממה שעשו מנהיגי רק"ח: בשנות השבעים והשמונים היו חשדות מבוססים על מידע מודיעיני שמסרו בעבר המנהיגים היהודים של המפלגה לברית המועצות. לבשארה איך אפילו חמישית מהרקורד שצברו מנהיגי המפלגה הערבים. אם חטא בשארה, חטאו איננו מעיד על הכלל ויש להעמידו לדין – ולא את התנועה כולה.
 
אם הקומוניסטים בישראל יכולים להסתובב חופשי ולהלהיט את הרוחות כרצונם, ועדיין להיות חוקיים בעליל, אין סיבה שהסיעות הערביות תוצאנה מחוץ לחוק. הסיכוי לאירדנטה ממשית הגיע תמיד מקרב חוגי השמאל הרדיקאלי היהודי או מתוך החוגים העמוקים של הקומוניזם הפלשתיני, לא מהאסלאמיסטים או מהשמאל הפלשתיני החילוני-ליברלי.

הערה: תגובות למאמר תפורסמנה באמצעות שליחת התגובה אליי במייל על ידי האופציה "כתבו אלי". כל תגובה מנומקת תפורסם, ללא שום צנזורה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “נגד פסילתן של בל"ד ורע"ם-תע"ל

  1. "עזמי בשארה, המבוקש עתה על סיוע לאויב בשעת מלחמה, עשה שמינית ממה שעשו מנהיגי רק"ח: בשנות השבעים והשמונים היו חשדות מבוססים על מידע מודיעיני שמסרו בעבר המנהיגים היהודים של המפלגה לברית המועצות. לבשארה איך אפילו חמישית מהרקורד שצברו מנהיגי המפלגה הערבים."

    הוכחות בבקשה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s