מלחמת עזה והקאמבק של השמאל הרדיקלי

כתבה זו פורסמה היום (16 בינואר) בגיליון "יומן", המוסף הפוליטי של העיתון "מקור ראשון"

עדנה כזאת לא היתה לשמאל הרדיקאלי בארץ מאז ימי הסכם אוסלו העליזים. בעוד שבאינתיפאדה השנייה הם היו מוקצים, הרי שבהפגנה שנערכה לפני שבועיים בכיכר רבין במרכז תל אביב, הובילו בכירי המחנה בראשות דב חנין מחד"ש והעיתונאי אורי אבנרי מ"גוש שלום" הפגנה של כמה אלפים במרכז תל אביב. בצילום שפורסם באחד העיתונים, נראה אבנרי, שציין בספטמבר האחרון את יום הולדתו ה-85, כשהוא נושא את דגל תנועתו ומאחוריו שלל דגלי פלשתין. האפרטצ'יקים של המפלגה הקומוניסטית דאגו לייבא כוח אדם לשם עיבוי שורות ההפגנה באמצעות המנגנון המפלגתי המשומן שכבר שישים שנה מארגן אוטובוסים מלאים עם פעילות תנועת הנשים של המפלגה מנצרת ומהכפרים הערביים, לצד ארגון הנוער המפלגתי – ברית הנוער הקומוניסטי.
 
תחילה היה נראה שההתגייסות להפגנה תהיה מוגבלת. חנין וחבריו התפלאו לראות כל כך הרבה מפגינים שנענו לקריאתם. ההפגנה בתל אביב לא הצליחה לסחוף, בשלב הראשון, את תנועת "שלום עכשיו", או לכל הפחות את הנהגתה. בתנועה היו קולות שטענו כי הפעולה בעזה מוצדקת. גם במרצ לא הזדרזו לצאת לכיכר והחליטו לוותר על השתתפות בה. למרות המחאות מצד חברי המפלגה הערבים והפעילים באגף הרדיקאלי של המפלגה, החליט ג'ומס שלא לתת גושפנקא להפגנה שבוחרת להניף בה דווקא את דגלי האויב בשעת מלחמה.
 
המחאה לא איחרה לבוא: הבמאית איבתיסאם מרעאנה, שהוצבה מטעם "התנועה החדשה" במקום ה-12 ברשימה המשותפת עם מרצ, הודיעה על פרישתה. לא הועילו ניסיונותיו של ג'ומס לשכנעה שלא תעשה כן, והיא עמדה במריה. רבים מחברי מרצ היהודים, שבימים כתיקונם דואגים ללקט כל פיסת מידע על ההתיישבות ביו"ש כהוכחה לצדקת-דרכם מול "המתנחלים", בחרו לשתוק כדי שלא להעמיק את המחלוקת במפלגה. לא מעטים, ביניהם תומכי המועמד השלישי ברשימה, ח"כ לשעבר אילן גילאון, הודו בפגישות סגורות כי הפעם הם תומכים במלחמה.

דיאלקטיקה מורכבת. חיים אורון. צילום: דודו בכר, "הארץ"

הפרשן חיים ברעם (אח של ותומך חד"ש) הסביר באריכות בטורו במקומון הירושלמי "כל העיר" כי "האווירה השוררת בחברה גררה (כתמיד) גם את מרצ לעמדות לאומניות שנובעות מאופייה 'הציוני', וסימני החזרה בתשובה בתנועה הזאת מתחילים רק אחרי שנקבעו כבר עובדות רוויות בדם. לא בכדי נטשה המועמדת הערבייה במרצ את הרשימה לכנסת; בהמשך לדרכו של ברק החל משנת 2000 מסלק המחנה המתון בציונות את האזרחים הערבים מקבוצת ההתייחסות שלו. כבר אז חשבנו שברק המיט על המחנה הדמוקרטי בישראל אסון פוליטי גדול, ממש בכייה לדורות, אבל התהליך שהוא יצר הלך והעמיק. זוהי טרגדיה נוראה כיוון שהתפקיד הרלבנטי היחיד של מרצ, ושל שאר האנשים הטובים יחסית שהצטרפו אליה, הוא לשמש גשר לאזרחים הערבים".
 
מגמגים במרצ
 
חיים אורון, שאוזנו כרויה היטב גם לאגף השמאלי במפלגתו שגם כך מתלבט האם לתמוך בחד"ש, נועד עם אולמרט כדי להבהיר לו את עמדות תנועתו. "הגם שלישראל זכות לפעול באופן צבאי כנגד החמאס, מבצע מתמשך בעזה אינו משרת את האינטרס הישראלי. הסכנה שבהסתבכות בבוץ העזתי והסכנות לחיילי צה"ל, מחייבים פעילות אינטנסיבית להשגת הסכם."
 
אורון, האמון היטב על הדיאלקטיקה המורכבת של השמאל הישראלי, ניסה לשכך את זעמם של אנשי האגף הימני והשמאלי במפלגתו עם טיעון נפתל ומורכב. כן תומכים או לא תומכים, שאלו אנשי מרצ. ההנהגה המשיכה לגמגם. הדובר הכי וותיק של רק"ח, עוזי בורשטיין, סנט בהנהגת מרצ ושאל את חבריה: "האם אתם יכולים להיכנע ולהסכים לתעמולת המלחמה של עמוס עוז? האם אתם יכולים להסכים להנהלת מרצ שלא מחתה אפילו נגד הרצח הברוטאלי של מאות ופציעתם של אלפי אנשים בעזה? האם כך תמשיכו, במרצ, בדרך בה עברה מפ"ם, שהצדיקה למעשה את כל המלחמות של ישראל נגד העם הפלסטיני? כך נוהגת למעשה מרצ. האם כך נשיג שלום או רק רצח ומוות?!"
 
אולם האינסטינקט הפבלובי של השמאל הישראלי לא הצליח להחזיק מעמד יותר משבוע. בסוף השבוע שעבר, כבר אירגנו אנשי "שלום עכשיו" ושותפיהם הפגנה כנגד המלחמה מול משרד הביטחון בתל אביב. נפשם הרכה, שלא נזדעזעה מהרקטות שנורו אל שדרות בשמונה השנים האחרונות, נחרדה נוכח מראה מאות ההרוגים הפלשתינאים בעזה. בשמאל הרדיקאלי היו מרוצים מהצטרפות אנשי "שלום עכשיו". בקרב חברי המלחמה התומכים במרצ נשמעו קולות המאיימים בפילוג. אלה שעזבו את מפלגת העבודה לטובת הברית בין הקיבוצניק מלהב והעיתונאי מנופף הידיים הנלהב מערוץ 10, שבו למפלגתם.
 
הצפרדעים של רק"ח
 
לח"כ דב חנין אין צורך בדיאלקטיקה מבית-היוצר של אלה שביקשו לסנתז בין לנין להרצל. חנין טוען בפשטות כי "מעגל המתנגדים למלחמה הולך ומתרחב בהדרגה, כפי שקרה גם במלחמת לבנון הראשונה והשנייה. יותר ויותר ישראלים מבינים כי זריעת מוות והרס בעזה לא תביא לתושבי מערב הנגב את הביטחון שהם ראויים לו, ולא תתקן את ההזנחה העצומה של הפריפריה הישראלית במשך שנים כה רבות. על הממשלה לעצור מיד את המלחמה ולחתום על הפסקת אש אמיתית, כולל פתיחה של המעברים וגם הסכם חילופי חטופים ואסירים שיחזיר את גלעד שליט לחיק משפחתו". לפי חנין "רגיעה אמיתית בעזה תיצור פתח להתקדמות במשא ומתן לשלום כולל מול הרשות הפלשתינית והעולם הערבי".

לא כבשה פוליטית. דב חנין. צילום: אתר גל"צ

חנין, שהיו שראו בו כבשה פוליטית תמימה, יודע היטב את נפש בהמתו. אם בעבר היה זה רק האספסוף האנרכיסטי בהנהגת יונתן פולק שדאג להציק קו שמאלני נוקשה במיוחד ולמרר את חיי חיילי צה"ל בשטחים, לצד האנטי-ישראליות הוותיקה של הקומוניסטים הקשישים, הפעם סחפה המחאה מאות צעירות וצעירים שלא באו מהמילייה הרדיקאלי. חלקם היו פעילים בתנועתו של דב חנין, "עיר לכולנו", אשר התמודדה על ראשות עיריית תל אביב. הם ספגו את ההסתה הפרועה של חנין כנגד ראש העירייה חולדאי, והחליטו להמשיך הלאה. הם סלחו למהומות הפורעים הערבים בשטחי ישראל, דוגמת ההתפרעויות של הערבים באום אל-פאחם, שבשיאן כמעט שנעשה לינץ' בזוג ישראלים תמים שביקש לתדלק את מכוניתו בתחנת הדלק שבכניסה לעיר. אלה זכו ללגיטימציה כמעט-מוחלטת מצד כוהני השמאל הקיצוני הישראלי.
 
ברק"ח, שמנהיגיה היהודים רגילים בעצימת עיניים, סתימת אף ובליעת צפרדעים, העלימו עין מההסתה שהנהיג ח"כ מוחמד ברכה, מנהיג המפלגה, נגד המדינה. באסיפת בחירות של המפלגה שנערכה במועדון המפלגה בתל אביב, שבעבר נקרא "בית התנועה לידידות ישראל-ברית המועצות" ומככבים בו שוב דיוקנותיהם של צ'ה גווארה, מארקס ולנין, לא היסס ברכה לדבר בגסות והפליג בשבחי "האצבע המשולשת" שהוא מניף כלפי מנהיגים בישראל.  
 
לא סחבקים של ברק
 
אולם את ההתחשבנות המרכזית מתחשבנים בשמאל עם ברק. במאמר שפירסם העיתונאי אורי אבנרי באתרו, כתב בסגנונו האופייני כי " אנשים הלוקים באי-שפיות מוסרית אינם יכולים להבין את מניעיהם של אנשים רגילים, ועליהם לנחש את תגובותיהם. 'כמה אוגדות יש לאפיפיור?' לעג סטלין. 'כמה אוגדות יש לבעלי-המצפון?' יכול אהוד ברק לשאול. מסתבר שיש. לא רבות. לא מהירות. לא ממש חזקות ומאורגנות. אבל ברגע מסוים, כאשר הזוועה עוברת על גדותיה והמוחים הופכים למאסות, הם יכולות להכריע במלחמה".
 
ברק, שאמר בראיון לעיתון "הארץ" לפני פרוץ המלחמה כי חשף את "הדת החילונית של השמאל העמוק" ולכן לא סולחים לו, הפך להיות מטרה מועדפת של אבנרי וחבריו. בעוד שאולמרט נראה בעיניהם כשה תמים שנשתבשו תוכניותיו לוויתור על הגולן למען סוריה ואת חטאי לבני אפשר להלבין רק כדי למנוע את ניצחונו של נתניהו, את ברק הם ממש מתעבים. בהפגנה שנערכה בנצרת הם קראו לעבר: "ברק, שר הביטחון, כמה ילדים רצחת היום?" הסיסמה הזו היא שגורה למדי בפי הרדיקאלים הישראליים וגם פואד ומופז זכו לכבוד המפוקפק הזה, אולם לתיעוב שרוחשים בשמאל כלפי ברק אין כמעט אח ורע. רק את אריק שרון הם שנאו יותר.
 
רועי ארד, סלבריטי בשמאל ועורך ספרותי הזכור יותר בתור מי שהופיע עם להקת "פינג פונג" באירוויזיון שלפני שמונה שנים והביך את ישראל כשהוא וחברי להקתו הניפו את דגלי סוריה, הצליף בברק במאמר סרקסטי במיוחד שכתב באומרו כי "אמנם המלחמה נעשתה כדי לקדם את ברק בבחירות, אבל יש בכך הגיון, כי הצלת ברק חשובה למדינה. אני שואל אתכם, קוראי: איך אדם כל כך נחמד ופטריוטי וכה לא סחבק, יקבל כל כך מעט מנדטים ואז יאלץ לעבוד אצל סמי עופר כאיזה סמנכ"ל? חשוב להשאיר אותו בפוליטיקה. ובעסקים, הוא יכול לגרום להמון חברות לפשיטת רגל, ובימינו אינכם רוצים להיות אחראים לפיטורים. ואתם רוצים שיהיה בעל פינה קבועה בארץ נהדרת? ממש לא".
 
ההפגנות האלה, שבכל מדינה מתוקנת היו מוגדרות חד-משמעית כהזדהות עם האויב בשעת מלחמה והמפגינים בהן היו בבחינת מוקצים מחמת מיאוס, מבשרות יותר מאשר

לעצור את ישראל. יצחק לאור. צילום: דודו בכר, "הארץ"

"עוד" מחאה רגילה של הרדיקאלים הישראליים נגד המלחמה. השמאל הרדיקאלי עושה קאמבק.
 
מארקס היה זה שטען כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה: פעם אחת כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה. בשנות השלושים, עלו מנהיגי הקומוניסטים היהודים ללשכתו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני לברכו על פרעות 29' והמרד הערבי בשנים 39'-36'. חלק לא קטן מהם הועלה לגרדום במחנות של סטאלין. זו הייתה טרגדיה אמיתית. אולם אז, לפני שבעים שנה, הם היו מיעוט מוקצה. היום הם זוכים לגיבוי. והפארסה הזו מעידה על מנטאליות ייחודית ששוררת באגף הקיצוני של השמאל הישראלי.
 
כך, ד"ר ענת מטר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, חתמה על עצומה הקוראת לאיחוד האירופי שלא לשדרג את יחסיו עם ישראל. ד"ר עידן לנדו, שסיים את הדוקטורט שלו ב-MIT אצל מיודענו נועם חומסקי ומלמד במחלקה לבלשנות באוניברסיטת בן-גוריון, קרא בגלוי לחיילי צה"ל לסרב לצאת למתקפה בעזה. מבקר הספרות של "הארץ", ד"ר יצחק לאור, חתם על עצומה הקוראת לקהילה הבינלאומית לעצור את ישראל. גם פרופ' בן-ציון מוניץ מהפקולטה לאמנות הודיע על תמיכתו בארגוני זכויות האדם הפלשתיניים. הגדיל לעשות פרופ' משה צוקרמן מאוניברסיטת תל-אביב: הוא הטריח עצמו לרדיו הגרמני להלין על כך ששליש מההרוגים במתקפת צה"ל על עזה הם חפים מפשע.
 
כאשר איסר הראל המנוח ניסה לפענח את המנטאליות של אנשים כמו המרגל ד"ר ישראל בר, שריגל לטובת הסובייטים, או פרופ' קורט סיטה, מרגל האטום שמכר את נשמתו לצ'כים, הוא ביקש להתחקות אחרי שורשי הבגידה. סיטה שהה במחנה הריכוז בוכנוואלד וחש כי הוא חב חוב כלפי הקומוניסטים. בר, כך הוא לפחות טען, הגיע לארץ ישראל מאוסטריה לאחר האנשלוס הנאצי. במרגלים לטובת הסובייטים ניכר רגש נאמנות שורשי, קדום, כלפי מי שנתפס כמשחרר וכמושיע.
 
קשה לפענח את המנטאליות הנוכחית שגורמת לישראלים, חלקם הגדול ילידי הארץ, ללכת בעקבות הרעיונות של אורי אבנרי ולהשתעבד למולך הפלשתיני. השאלה הגדולה היא האם מתוך המנטאליות הזו תיוולד גם הבגידה הגדולה. כזו שתכלול גם מסירת מידע לאויב או שימוש בנשק, ולא רק דיבורים מתלהמים במרכז העיר ללא הפסקה.

מודעות פרסומת

19 מחשבות על “מלחמת עזה והקאמבק של השמאל הרדיקלי

  1. "השאלה הגדולה היא האם מתוך המנטאליות הזו תיוולד גם הבגידה הגדולה. כזו שתכלול גם מסירת מידע לאויב או שימוש בנשק, ולא רק דיבורים מתלהמים במרכז העיר ללא הפסקה."
    לא, בישראל שימוש בנשק שייך לפעילי הימין הקיצוני כגון יונה אברושמי ויגאל עמיר, שתפיסת עולמם הימנית היא שהביע אותם לפעול כפי שפעלו.

  2. התנגדתי לקו הקליל והקולי של דב של דב בבחירות בתל אביב. רציתי אנטי-ציונות אותנטית והצבעתי ליאפא. אם שמץ ממה שמרחב אומר נכון, ונקבוונקבל עשרים אלף קולות בתל אביב, כשברור שאנחנו מאשימים ובצדק את ברק בפשעי מלחמה, אשלח הצדעה מלאת כבוד לחנין ונין ותודה למרחב על האופטימיות שיות הבלתי מותנית שהוא מפיח בנו.

  3. האסיפה שדוד מדבר עליה הייתה במועדון בכרם התימנים, רחוב הרב קוק. האולם הוזמן מראש, אבל זה גם מורה על שינוי מסוים בדעת הקהל כלפינו.

  4. בשם מרצ, אני מתנצל שאנחנו לא מתיישרים בשבילך לא לצד ההמון המתלהם שצועק "להיכנס בהם!" ולא אכפת לו מה התוצאות, אבל גם לא לצד אלה שמראש יוצאים נגד כל פעילות צבאית של ישראל.

    העמדה של מרצ אולי טיפטיפה יותר מסובכת ממה שאפשר לשים על סטיקר, אבל היא ברורה ועקבית:
    כן לפעולה צבאית נקודתית שנועדה להזכיר לחמאס את מקומו אחרי שביהירותו מתח את החבל יותר מידי. אבל לא להרפתקה צבאית שרואים את ההתחלה שלה אבל לא את סופה.

    לא למחשבת השווא שהבעיה ניתנת לפתרון צבאי, אבל גם לא לדחית אמצעים צבאיים הכרחיים בדרך לפתרון.

    כאמור, העמדה של המפלגה, ובאופן אישי העמדה שלי ושל רוב פעילי המפלגה, היא שהיה צורך בפעולה צבאית, אבל שהמטרה הושגה ברובה מזמן. המשך הפעולה נותן תוספת שולית ביותר, אם בכלל, ועלול לגרום לנו לאבד את ההישגים שכבר הישגנו. לכן צריך להגיע להפסקת אש בהקדם האפשרי, ולא לגרור רגליים עוד ועוד.

    ואגב, מותר גם לחשוב שאסור היה לצאת למלחמה, בלי להיקרא בוגד.

  5. קשה לפענח את המנטאליות שגורמת לחוזרים בתשובה, חלקם הגדול יוצאי השמאל, ללכת בעקבות הרעיונות החדשים שהם דבקים בהם ולהשתעבד למולך ההסתה. השאלה הגדולה היא האם מתוך המנטאליות הזו תיוולד גם הבגידה הגדולה. כזו שתכלול גם מסירת מידע לאויב או שימוש בנשק, ולא רק דיבורים מתלהמים במרכז העיר ללא הפסקה.

  6. הוא איך שהמדינה הזאת מאבדת לאט ובהתמדה את כל היסודות הדמוקרטים, הפלורליסטים וההומניסטים שהיו בה והופכת אט-אט לרפובליקה רצחנית וחשוכה. כיצד כל התנגדות לרצחנות המתלהמת, חסרת העכבות והמיותרת שהמדינה מבצעת נתפסת כ"בגידה"; כיצד נעשתה השאיפה למיצוי המשא ומתן ל"הסתה"; איך המאבק על דמות החברה שלנו, עד שתפקח את עיניה, הופך להיות מוקצה, ובד בבד כל עיקרון השומר על זכויות של מיעוט הולך ונמוג מהתודעה הציבורית, מהזיכרון האישי והקולקטיבי של רוב – רוב יהודי! איך בשם הפטריוטיות ניתן להצדיק כל מעשה, כל טבח, אף תגובה אינה מוגזמת, אף תגובה אינה בלתי מוסרית כשכולנו מתייצבים מאחורי המנהיגים שלנו – אותם מנהיגים שלפני חודש לא היינו קונים מהם מכונית משומשת – ומגבים את כל הבחירות שלהם כאילו זו גם לא המדינה שלנו, כאילו אנחנו לא חייבים לבקר אותה, להשפיע עליה, לגנות אותה כשהיא עושה שטויות, כאילו כל זכות וזכות, אזרחית, דמוקרטית, לאומית, מתבטלת מול שאיפה אחת שמכתיבה את כל חחינו, השאיפה העמומה שנקראת היום ציונות לאחוז בשטח, לשלוט, להכפיף, לקבוע את סדר הדברים, בגסות, באלימות, בלי להתחשב במציאות, עם ניצוץ רצחני של זעם בעיניים.

  7. היא של אנשים כמותך, הקובעים על אזרחים בעלי דעה שונה, כי בעצם הם בוגדים. אולי הם טרם בגדו, אבל זה רק עניין של זמן. יתכן שטיעון עתידי כזה תופס בבית דין פשיסטי.

  8. ראה ערך וענונו וטלי פחימה

    נכתב באתר של עידן לנדו

    שמאי ליבוביץ, עו"ד [אתר] בתאריך 1/8/2009 8:41:13 AM

    השב"כ עקב אחרי כל הבלוגים ברשימות עוד הרבה לפני שאני בכלל ידעתי מזה "רשימות
    ויצא לי לפגוש את השב"כ ואת ה"אגף לחתרנות מדינית" במקומות שאתה לא היית מאמין, ואכמ"ל
    תודה על הדאגה אבל אני והשב"כ מסתדרים לא רע, יש בינינו הפרדת-כוחות, אני לא מלמד אותם איך לאסוף מודיעין והם לא מלמדים אותי את המשפט הישראלי והבינלאומי

  9. אם אתה כזה גיבור, למה אתה יושב מול הצג ומשרבט? למה אתה לא מצטרף לחטיבת רוצחתי או חטיבת חלאתי להשתתף איתם בטבח עטבח עזה, עם טור טנקים מהצד ועם גיבוי אווירי למעלה, ועוד קורא לזה "לחימה"?
    אבל אתה גם לטבח דה לוקס הזה לא מסוגל

  10. לחמתי במלחמת יום כיפור בחזית המצרית כאשר ב 18 ימי לחימה היו כ 3000 חללים והיום את רוצה שאלך לעזה ?
    בגילי אני יכול לפרוק תחמושת ?

  11. השמאל הרדיקלי לא נתפס למסוכן למדינה ע"י יוצר הבלוג אלא ע"י שרות הבטחון הכללי שלא עובד בשבילי ולא עובד אצל דוד מרחב

    אם לאורה יש בן שלומד בטכניון ורוצה לעבוד ברפא"ל הסיכוי שיעסיקו אותו הוא אפס

  12. כל עוד המילים "פשיסטי" ומקארתי" נזכרות בתגובות אליך סימן שאכן דייקת וכתבת היטב.

    לחטוף את הביטויים הללו מהאגף המסוים של השיח הציבורי זאת מחמאה גדולה לאנשים הגונים.

  13. אנו צריכים להודות שיש פה כל כך הרבה דעות שונות ומשונות. זה כיף לנסות לקרוא אותם. להחליט מראש שאחת הדעות היא הנכונה לתמיד הוכחה כלא נכונה ומטעה. צרוף של ארועים שעלול להווצר יוכיח אם השמאל טעה או אולי הדעה ההפוכה.

  14. אנו צריכים להודות שיש פה כל כך הרבה דעות שונות ומשונות. זה כיף לנסות לקרוא אותם. להחליט מראש שאחת הדעות היא הנכונה לתמיד הוכחה כלא נכונה ומטעה. צרוף של ארועים שעלול להווצר יוכיח אם השמאל טעה או אולי הדעה ההפוכה.

  15. מקי סכינאי

    ביצוע: אריק לביא
    מילים: ברטולד ברכט
    לחן: קורט וייל
    גירסה עברית: אברהם שלונסקי

    זאב המים לו שיניים
    לו שיניים שני טורים
    ולמקי סכינאי
    יש סכין במסתרים

    זאב המים דג טורף לו
    דם מציף את הנהר
    אצל מקי סכינאי
    לא תכירו שום דבר

    בירקרק מימי התמזה
    ערב ערב צף גוף מת
    אין זה דבר, אל כולרה
    זה סתם מקי משוטט

    על החוף ביום של תכלת
    מת שרוע – אללי
    וברנש הולך סתם ככה
    שמו הוא מקי סכינאי

    נעלמו עקבות שמיל מאייר
    ועוד כמה עקבות
    צרור כספם הוא אצל מקי
    אבל מי יוכיח זאת?

    ומצאו את ג'ני טובלה
    וסכין לה בחזה
    ובחוף הולך לו מקי
    לא יודע כלום מזה

    ושריפה גדולה בסוהו
    ונספו שם זקן וטף
    ורק מקי לא יודע
    מה נשרף ומי נשרף

    אלמנה בלתי בוגרת
    ואת שמה אין איש מכיר
    מקיצה ונאנסת
    מקי, מקי, מה היה המחיר?

    זאב המים לו שיניים
    לו שיניים שני טורים
    ולמקי סכינאי
    יש סכין במסתרים

    ולמקי סכינאי
    יש סכין במסתרים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s