כמו אז, אחרי יוני 1977

מאמר זה פורסם בראשונה באתר e-mago על ידי המשוררים הרצל ובלפור חקק 
 
לאלי לבני, אחיה של ציפי, זה מזכיר את מסע ההפחדה של 1977. הוא נבהל ממסע האימים של קדימה. הבחירות הקרבות פותחות פצעים ישנים; החשש מעליית הימין לשלטון שוב מחזיר לתקשורת הלכי רוח שהכרנו לפני המהפך בשנת 1977. שוב נשמעות דעות מתנשאות של מעצבי דעת קהל, שמטפטפים לנו: לדמוקרטיה הישראלית מתאים רק ממשל שמאלי.

אלי לבני, אחיה של ציפי לבני, צודק. עושים רצח אופי לנתניהו, מפחידים שאובמה והעולם לא יקבלו אותו. הסרט מוכּר, וזו בוודאי לא פוליטיקה אחרת: ראינו טכניקה כזו של הפחדה לפני מהפך 1977.  כשנפגשנו עם מנחם בגין מיד לאחר היבחרו, הוא זכר לומר לנו: "הם הפחידו מפניי, הציבור בחר בי".

הבחירות הקרבות פותחות פצעים ישנים. החשש מעליית הימין לשלטון שוב מחזיר לתקשורת הלכי רוח שהכרנו לפני המהפך בשנת 1977. שוב נשמעות דעות מתנשאות של מעצבי דעת קהל, לפיהן רק ממשל שמאלי יכול לנהל את המדינה. ההפחדה באה להשפיע על התהליך הדמוקרטי, למנוע חילופי שלטון ודרך אחרת. כך עשה אמנון אברמוביץ, בערוץ 2 (ב-21 בנובמבר): "אם הסקרים נכונים, אז צפויה ממשלת ימין-חרדים. תאר לעצמך ממשלת ימין חרדים מול ממשל אמריקאי דמוקרטי ועוד שמאל ליברלי. זו אבן משחזת, זו התנגשות מצח, שלא לדבר על הלחץ התקשורתי הפנים ישראלי…"

המתח בין המחנות הולך וגובר לקראת הבחירות. שוב חוזרים הניסיונות לצייר את הימין בצבעים שחורים ומפחידים. מפחיד שכתבים ובעלי טורים מצטרפים לפוליטיקאים באותה דרך פסולה. כן ,כבר היינו בסרט הזה. כאז כן עתה, חוזרים הניסיונות להציב את המחנה הלאומי מחוץ לגדר הלגיטימציה.

דוגמה מובהקת שמעידה על התהליך העכשווי: נידוי הימין מעצרת רבין. זה חוזר כל שנה, כדבר מוסכם, נורמאלי. זה כבר הפך למוסכמה ולא חולקים על כך, פשוט מסלקים את הימין ואת ראשי המחנה הלאומי מעצרת זיכרון ממלכתית כמו עצרת הזיכרון לרבין.
 
זה לא חדש, אבל זה קשה: לאורך השנים מצאנו שיטות של נידוי הימין, ונמצאו דרכים שונות להפיכת השיח הימני לשיח לא לגיטימי. וברור שדרכי ההשתקה למיניהן מנעו ליבון אמיתי של סוגיות חשובות. וזה משפיע גם על השיח הפוליטי כל הזמן, קל וחומר בימים של לקראת בחירות.

כדי להבין לאן עלולה מערכת הבחירות הקרובה לגלוש, כדאי לזכור תהליך דומה של הפחדה מפני עליית הימין שלטון, והדוגמה המובהקת היא ימי המהפך, מאי 1977. רבים בשמאל חיו בשאננות שעֶמדה כל כך צודקת כמו שלהם, אין סיכוי שתובס אי פעם.

לשמאל היה ברור שהשלטון מתאים להם והיתה תחושה שזה תמיד יישאר. היטיב לייצג קו זה ד"ר א' טורגובניק, וכך אמר ברב-שיח ב"ידיעות אחרונות" ימים ספורים לפני הבחירות: "למזלה של תנועת העבודה יש לה מתנגדים כמו הליכוד… מזלן של הציונות ושל מדינת ישראל קשור בעובדה שמולן עומדים ערבים. כך אפשר לומר גם בזירה הפנימית".

הקונספציה הזו חטפה מכה, כמובן: עליית הימין לשלטון הייתה אירוע מכונן בחיי השמאל – זעזוע של ממש.

רגע לפני עליית הימין כתב הפובליציסט א' גרוסמן בכתב העת "חותם" ( 3.6.1977): "צריך להכין את הכיפות ואת הקסדות… כל העולם שלנו הולך להיחרב…ארץ ישראל הטובה והישנה, שאנחנו אולי מייצגים אותה, הולכת לעזאזל". המשורר ע' אלון כתב אז: "זהו סוף תקופה בחיי הציונות. אני חש את ההרגשה הזאת של חורבן… המדינה אבדה לנו… אנחנו הולכים לקראת התאבדות". עמוס עוז קרא אז בהיסטריה "להקים מחדש את הפלמ"ח" ודיבר על ההכרח המתקרב "לצאת לרחובות", לבריקאדות. היה ברור לאליטה של השמאל: רק מחנה אחד ראוי להיבחר ולשלוט.

להקים מחדש את הפלמ"ח. עמוס עוז

מבחינה זו, המהפך היה שעת מבחן. זו הייתה מפלה מהממת לשמאל, תבוסה המחייבת בדק בית. השמאל ניסה לבחון מה במעשיו גרם לכך שיש פתאום לגיטימציה לדעות ימניות. ב"עמדה" (יוני 1977) הועלתה סברה מבעיתה: "בנושא זה נהג בן גוריון בחוכמה פוליטית: בלי חירות ובלי מק"י. לשמור את חירות מחוץ לגדר הלגיטימציה".

מאמרים נוספים של אישי שמאל השמיעו קולות של חרטה, כיצד זה נתנו ידם ללגיטימציה שקטה של הימין, שאפשרה עליית מחנה זה לשלטון. נשמעה טענה מדהימה: חבל שלא המשיכו במסורת ההחרמה והנידוי. המסקנה שהועלתה: הסרת התווית "מוקצים" מן הליכוד היא זו שקירבה את העם אל תפיסותיו.
 
אנלוגיות היסטוריות מצמררות
 
המהפך אכן היה נייר לקמוס של הלכי רוח בשמאל: לא חסרו במקהלה היסטרית זו גם קולות שהשוו את עליית הליכוד בישראל לעליית הנאציזם. בריש גלי הודבקו תוויות של פאשיזם, קלריקאליות וכיו"ב. היו גם מתונים יותר: פרופסור י' טלמון ב"הארץ" (ראה"ש תשל"ח): "לאומנות נבערת ומטופשת…פיקדון של שבט מסתגר וזועם".

פרופסור שטרנהל השמיע דעות לא סובלניות במיוחד כלפי הימין, עמדות שגבלו בלשון של הסתה ("עמדה", יוני 1977): "האנאלוגיה העולה – אוגוסט 1914… נטייה לטובת האידיאולוגיה הימנית… אל הפאשיזם על בסיס זה". וב"הארץ" הגדיר שטרנהל את הציונות הימנית כ"תוקפנית, קלריקאלית ושוללת את זכויות הזולת". זה כמובן לא הפריע לשטרנהל לזכות בפרס ישראל.

רגע מבחן למחנה השמאל היה הרצח של פעיל השמאל אמיל גרינצוויג: ברגעי משבר הפכה השנאה לימין בקרב רבים במחנה השמאל לכתב אישום כולל וגורף. לתהודה מיוחדת זכה מאמרו של אמנון דנקנר, "אין לי אחות" ("הארץ", 18.2.83).

עורך ביטאון הסטודנטים "ראש פתוח", חן ברקן, תיאר את היריב הימני כ"קוף מקופח… הקוף ההוא מבין רק מלים בנות הברה אחת.. צריך להתחשב בו… הקוף ההוא הוריד אותנו מהשלטון ורק בידו להשיבנו". לכך צירף משפט מעורר חרדה: "יש לשים קץ לסובלנות המבינה". החיים במדינת ישראל הוצגו כאזרחות מותנית: ברקן הציג כעורך בפני הסטודנטים "שתי אפשרויות בלבד: להתגונן או לשחות לניו-זילנד".

והיו סימנים רעים לדרך שבה אישי שמאל התייחסו לשלטון ימין. בימים של שלטון בגין, כתב ב"על המשמר" (12.10.82) הסופר מילא אוהל מקיבוץ ברעם: "מאז ומתמיד נודע בגין כג'נטלמן, מעונב ובעל הדרת כבוד, כמיטב המסורת הז'בוטינסקאית. אבל הידיים מגואלות בדם – ולא מהיום… וההמונים בישראל עודם מריעים למולך. ככל המון משולהב בדמגוגיה, גם ההמון שלנו אינו שומע ואינו מאזין. ומה קל מאשר להלהיב ל"עליהום" כאשר ריח הדם עולה בנחיריים? במה טובים אנו מהמון משתולל למראה גופות תלויות בדמשק?". כך כתב סופר בישראל וידיו לא רעדו.
 
קיטוב: הטובים מול הרעים
 
מעצבי דעת קהל בשמאל הציגו תמונה של קיטוב בין טובים לרעים: מחנה טוב ונאור מול מחנה רע וחשוך. כך הציג פרופ' שטרנהל ("הארץ") את הקטבים: מחד גיסא ציונות "ליברלית, מתונה ופתוחה" של "אוכלוסייה בוגרת יותר ומשכילה יותר", שאופייה "אשכנזי מערבי מאוד ומבוסס מאוד", ומאידך גיסא "ציונות תוקפנית, קיצונית, קלריקאלית, השוללת את זכויות הזולת" הנישאת על ידי עדות המזרח. ציבור לא אשכנזי זה הוא ציבור "השכונות ושכבות המצוקה" ("הארץ", ערה"ש תשל"ח).

ציונות תוקפנית. פרופ' זאב שטרנהל. צילום: רלי אברהמי, "הארץ"

גם בועז עברון הביע כמו שטרנהל התייחסות לקיטוב זה של ימין מול שמאל. אנשי מחנה השמאל,  אליבא דעברון,  "מאיישים את יחידות העילית, את המינהלות, את אנשי המקצוע, את האוניברסיטאות, היינו – הם המפעילים של מדינת ישראל", ואילו מחנה הימין "מילא תמיד תפקיד שולי בחברה הישראלית" ("ידיעות אחרונות", 7.7.1978). ובהמשך: "זו קבוצה שמעולם לא היוותה את הלוּז שבעם הישראלי".
 
כמוהו כתב יצחק בן אהרון: "רוב זה מושתת על בסיסי כוח אלקטוראליים המתאפיינים בבורות, נחשלות וקנאות בלתי שפויה" ("זאת הארץ", 23.6.1978).

אנו זוכרים ימים שבהם נשמעו קריאות "אשכנאצים" במאבק בין תנועות מזרחיות-שמאליות לאשכנזים, וברור לכולם שדרכי ניסוח אלימות מסכנות את השיח הציבורי. תנועות כאלה איימו אז לכרות ברית עם הפלשתינאים נגד האשכנזים. הביטוי אשכנאצים מסוכן כי הוא כורך בצירוף אחד את התוקפן ואת הקורבן כאחד, והוא פסול בדיוק כמו הביטוי "יהודו נאצים" שטבע בשעתו פרופ' ישעיהו ליבוביץ כלפי חיילי צה"ל.
 
על-תנאי לנד
 
הטרמינולוגיה של הנידוי נמשכה: גם סופרים ואנשי רוח ליברלים ואוהבי דמוקרטיה הצטרפו לחגיגה. יורם קניוק הגדיר שלטון דמוקרטי זה כ"שלטון זר" ("דבר", 18.8.1978) ותלה את תקוותו ב"מרד האשכנזי של 'שלום עכשיו', שהוא התופעה היפה ביותר שהייתה כאן". כך כתב קניוק. ועמוס קינן כתב: "שלטון הליכוד נשען על אלמנט המנוכר למדינה…שלטון הליכוד מנוכר למדינה" (8.9.1978).

ובאותו כיוון: פרופ' גורני, בריאיון ל"הארץ" העמיד את ההגדרה הנכונה בעיניו. איש תנועת העבודה מוגדר בפיו כ"אשכנזי במוצאו, משכיל", איש ימין – "זעיר בורגני… טיפוס הבז לאינטלקטואליות וההופך את החומרנות לעיקרון… האקטיביסט הלאומני הדוגל במדיניות של כוח ללא סייגים מוסריים". בקיצור, המאבק הוא בין איש ה"לוז" לבין איש ה"שוליים". אם השלטון הימני לא יקבל את עמדת השמאל – אין נאמנות!

אישים בשמאל הציגו את שלטון הימין כמותנה בקבלת עמדות השמאל. פובליציסט דומיננטי בשעתו, בועז עברון, לא חשש לומר: "המִמְשל הנוכחי אינו מבין כי כדי לקיים שלטון, הכרח להשיג הבנה עם אלה שבלעדיהם אי אפשר לבצע תוכניות שלטון".

בועז עברון המחיש דבריו באיום של אנשי העילית, בעלי זכות הווטו: "ההנחה של הממשל החדש… שמובטחת לו נאמנות אוטומטית של בני הקיבוצים וארץ ישראל היפה". באותם ימים פורסמה מודעה של סרן שמאלני סרבן, ועברון גילה במאמריו הבנה לאי ציות כזה ואף אמר שאינו מופתע מ"מכתב המאה" שהיה מעין קריאה למרד. עברון הבין את התרסתם, שכן ראש הממשלה בגין "אינו מתחשב בדעתם" של כותביו (23.8.1978). אלטנוילד הפכה בעיני חלקים בשמאל לעל-תנאי לנד.

וכך, פרופסור שטרנהל הציע ב "הארץ" (19.7.1978) לעקוף את שלטון הימין. נתן ילין-מור, שהיה מראשי הלוחמים בבריטים, לא שכח את עברו המחתרתי ("הארץ", 20.7.1978) וכשמאלן מובהק כתב ברוח המחתרת נגד השלטון הבריטי הזר: "דריכה על הדשא ורמיסת פרחים מותרות הן מחויבות ההכרח ההיסטורי. אם מבקשים לחולל את המהפכה הגדולה… כל הדיבורים על ממשל תקין או על חובת המשמעת הלאומית – הם דברים בטלים". ובועז עברון לימד את כולם פרק בהלכות דמוקרטיה: "השיער סומר למחשבה על המחיר שנצטרך לשלם בעד חוסר בגרותו המדינית של הבוחר הישראלי" (21.7.1978). כך למדנו: יש "אנשי הלוּז" ויש "אנשי שוליים"!
 
איך לשמור על אווירת היחד?
 
הקמפיין להפחדה מן הימין חוזר. אנו חרדים, יש לנו חשש מן הרוח של אותם ימים. האם היא חוזרת? לא באנו לפתוח את פצעי העבר. באנו לחשוף את פצעי ההווה, כדי שיחוטאו. באנו לפתוח בדיאלוג בין שני המחנות. האם אלה חששות שווא? בכל מקרה – זו עת לפסק זמן: הבה נראה בימים אלה פתח לקתרזיס ולחשבון נפש בין שני המחנות.

גם בימין הפוליטי, ואנו מודים בכך, מתפתים לא פעם להכות את השמאל באותן הדרכים (החרמה, נידוי, דה-לגיטימציה). הוויכוח אינו קל וחייבים להקשיב יותר, חייבים לקרב לבבות, לכבות את התבערה. גם האלימות המילולית של הימין מסכנת את היחד, וזכורה לכולנו ההסתה נגד רבין טרם הירצחו. שורשי האיבה בין המחנות קדומים הם. מובן שלא ניכנס במסגרת מאמר על ה"עכשיו" לימי הסזון של השמאל נגד הימין בתקופת המנדט וגם לא להסתה של "ברית הבריונים" נגד ארלוזורוב. לא ניתן במסגרת מאמר אחד להתחשבן עם כל השנאה של שני המחנות, וייתכן שדרוש מאמר נוסף מצד מחנה השמאל שיעשה את החשבון מן הצד השני.
 
האדמה רועדת מתחת לרגלינו ומאיימת לפעור פיה. מוכים בסנוורים כולנו ואיננו רואים את הכתובת על הקיר, והיא כתובה באותיות של אש: "ארץ כי תחֱרב – עם יקימֶנה. עם כי יחֱרב – מי יקימֶנו?"

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “כמו אז, אחרי יוני 1977

  1. ב 1977 היה ערוץ ממלכתי אחד וכולם כמעט צפו במערכת הבחירות. היום מערכת הבחירות משעממת בקושי צופים במערכת הבחירות וכמעט כל הציבור בישראל התפכח מהאשליות של אסון אוסלו.

    בקשר לעצרת רבין
    הלכתי בשנים הראשונות והפסקתי לאחר שהבנתי את ממדיו של אסון אוסלו

  2. ההצהההפפחדה מהימין לא הצדיקה את עצמה כשבגין עקף משמאך את העבודה והחזיר ובצדק את כל סיני.

    ההפחדה מהימין הגשימה את עצמה למרבה הצער, כשבגין רצה "לפצות" את עצמו על הוויתור הזה, ואפשר לשרון להוביל אותנו לאחת ממלחמות העוול והאיוולת ב-1982

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s