פוסט-שואה, או: כשהיטלר מחפש חנייה

לכאורה, הסירטון שהופץ ברשת – בו נראה היטלר מתלונן על בעיית החנייה בתל אביב – הוא ביטוי לחוסר טעם, ותו לא. שהרי עשרות סרטונים בנוסחים שונים הופצו ברחבי האינטרנט, ולא קמה שום המולה. הפצתו של סרטון כזה בעברית היא, כך מתייחסים לעניין בארץ, עניין של חוסר טעם, או סתם הומור שחור. שהרי לא היה בסירטון הזה שום מסר פוליטי. לכאורה.
 
אלא שהשאלה איננה כלל מה היתה המטרה של מי שכתב את הכתוביות הללו והפך את היטלר, בכיכובו של ברונו גץ בסרט "הנפילה", לדמות נרגנת. השאלה הגדולה היא איך סירטון כזה מתקבל בארץ, במדינה שקמה על אפרם של אותם יהודים תמימים שנרצחו על לא עוול בכפם לפני פחות משבעים שנה, תקופת קצרה מאוד במונחים היסטוריים, בפרט כאשר חלק מהניצולים של אותה תופת נמצאים עדיין בינינו. ולא פחות חשוב מכך, מי מנצל את קבלת (reception) השואה בישראל.
 
השואה היא עניין קשה עבור ישראלים מעטים שמעיזים להתמודד עמו, וסיבה גדולה להדחקה ולמצוקה עבור רוב הישראלים. היא מרחפת ברקע כזכר לאיום קיומי, היא מהווה ירושה היסטורית שחלק ניכר מהישראלים עייפים מלשאת אותה, היא משמשת כלי לניגוח פוליטי בין הימין לבין השמאל, היא מכוננת פרדיגמה שמסמנת את המיצוי המוחלט של הרוע האנושי במושגים שאינם נתפסים כמעט בתודעת האדם. יכול להיות שהקלישאה בדבר "הומור שחור" היא נכונה, וסביר להניח שאותו הומור היה מה שהניע את קומץ המשועממים להפיק סרטונים כאלה.
 
אולם מה שמעורר תהייה הוא כיצד סירטון כזה, שמופץ בתפוצה רחבה כל כך באינטרנט, מתקבל בפיהוק. באתרי האינטרנט ובטלוויזיה עשו ממנו אייטם לרגע (וחיים אתגר אפילו הצליח למלא באמצעותו את פינת ה"תרבות" הדלה שלו). אף אחד לא חשב שיש בו משהו מעבר לטעם לפגם. שיש בו משהו עמוק יותר.
 
הסרט "הנפילה", אגב, היה מהסרטים השנויים ביותר במחלוקת בגרמניה. בדומה לסרט הפופולארי הנוכחי, "נער קריאה", הוא מציג את התליין באור אנושי. הוא מנסה להעלות בצופה אהדה, השתתפות בצער. הוא מעביר את הדיון מהמישור הכללי, העקרוני, לאישי. ובעיקר, תחת אצטלא של "אי קביעת עמדה", הוא קובע עמדה ממשית. לא לשווא היטלר נראה כמי שראוי להתלונן על בעיות החנייה של תל אביב. אף סרט לפני "הנפילה" לא הציגו אנושי כל כך, בודד, כל כך מעורר אמפטיה.

אנושי. ברונו גנץ בתפקיד אדולף היטלר בסרט "הנפילה"

העובדה שהסירטון הזה מתקבל כהלצה חסרת טעם, בסלחנות, בהומור או בהתעלמות, מעידה על עייפות, מזה, ועל אנרגטיות רבה, מזה. הציבור הישראלי ברובו עייף מהעיסוק השואה. השואה עבורו  היא המקום חסר הטריטוריה, התקופה שמעל הזמן, המעשים שמעבר לאנושות, הפשעים שמחוץ להבנה האנושית, האנשים נטולי השמות. לחלק עצום מאלה שמשפחותיהם ניצלו מהשואה אין ולו מושג קלוש על אלה שניספו בה. רובם אינם יודעים שמות, לא התעניינו בביוגרפיה של המתים, לא חשבו על חייהם בטרם הוכחדו, לא העלו בדעתם את אהבותיהם, קשייהם, השכלתם ושאר קורות בני אדם רגילים. הם קבורים בתהום הנשייה העמוקה שנקראת "הדחקת השואה".
 
הציבור הישראלי עייף מהשואה, או לפחות חלק עצום ממנו שעיקר עניינו נתון לבעיות החניה וזיהום האוויר וגל האבטלה והעלייה ביוקר המחיה וצמצום השטחים הירוקים והתמוטטות מדינת הרווחה ועוד ועוד. הוא מתפנה פעם בשנה להתעסק בה, וגם זה משום הנוהג הממלכתי להכריח את העם להתפנות לכך. הוא עומד בצפירה כי ככה צריך, ואחר כך אפילו לא זוכר לדאוג לאותם ניצולים שגוועים בינינו בעודם בחיים.
 
העייפות הזאת היא מה שמאפשר לסרטונים מקאבריים שלא להעלות בצופים בהם קבס. זו עייפות שמלמדת על רגש שקהה ועל תודעה שמתערפלת, על זיכרון שנמוג ועל הדחקה אינטנסיבית. בין המינוס בבנק לבין המפעלים המזהמים, בין האבטלה המעמיקה לבין השכר שנשחק, בין הצרות עם הילדים לבין האובססיה של בן הזוג, בין הייאוש על "המצב" לבין המסע האינסופי לקריירה מוצלחת, למי יש בכלל כוח להתעסק בשואה. כי השואה היא חריגה מהמצב הקיים. וחריגה אמיתית תובעת את מה שמכנים פילוסופים "קונטמפלציה". ולמי יש כוח לקונטמפלציה מול האינפלציה.
 
אלא שיש מי שמצליח לנצל היטב את המצב הזה כדי לקדם סדר יום שאותו הגדיר פרופסור אלחנן יקירה, איש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, בשם "פוסט-שואה". לא התפלאתי כלל כי אחד הכותבים באתר "רשימות", שבמסגרתו כותב עבדכם הנאמן, העלה את הסירטון הזה כמוצא שלל רב. אותו כותב, הידוע בזכות עמדותיו האנטי-ציוניות הרדיקאליות, מצא לנכון לעשות מטעמים מסירטון זה. הוא, שאין לחשוד בו בעייפות כלשהי (ולו מפני שרשימותיו על המצב הפוליטי מתפרסמות ללא הרף, עם זיקה אנטי-ישראלית מובהקת והשחרה אוטומטית של פניה של ישראל), הבין כי יש פה הזדמנות קטנה "להכניס" לישראלים.
 
ואותה הזדמנות קטנה היא בעצם ההזדמנות הגדולה של השמאל הפוסט-ציוני בישראל לקדם את סדר היום הפוסט-שואתי שלו. העיסוק בתיאוריית הפוסט-שואה הוא בעל מימד תיאורטי רציני שלובש אצטלא מדעית כשהדבר מגיע לאקדמאים פוסט-ציוניים מובילים. הוא רואה עצמו כעומד מול ההיסטוריוגרפיה ה"רשמית" הישראלית, מנסה להראות שהוא מבין "באמת" את המציאות ההיסטורית אחרת, רואה בשואה הצדקה פסולה לקיומה של ישראל, מחשיב את העיסוק הישראלי בשואה כביטוי לסחטנות ומניפולציה, קובע כי הנאציזם איננו שונה מהותית מכל פשיזם אחר – אדום או חום, חושב את הפלשתינאים לקורבנות היהודים (בדומה להיות היהודים קורבנות הנאצים, כמובן), מבחין בין הנאצים לבין הגרמנים (כאילו עלה היטלר לשלטון מכוח דיקטטורה והפיכה) ועוד.
 
העייפות וקהות החושים שלנו מנוצלים באופן מניפולטיבי על ידי אלה שחושיהם מחודדים וידם על הדופק. הם מרדימים אותנו בכך שלא נשקפת לנו שום סכנה מצד הצורר האיראני, הם מציירים אותנו כאשם תמידי המקרבן (victimize) את הפלשתינאים, הם מספרים לנו שחיינו בטוחים בעוד שה"אחר" – המילה המועדפת בז'רגון שלהם – הוא נעשק ונחמס, הם מנסים לזרוע ספקות על אירועים מכוננים ביחס לזיכרון השואה (ראו התייחסותה של עדית זרטל למשפט אייכמן והאדרתה את חנה ארנדט), הם עורכים הקבלות היסטוריות ללא הרף ומתאמצים לעמעם ככל האפשר את ייחודיותו של אותו אירוע היסטורי שלא היה לו אח ורע בכל תולדות האנושות.
 
העייפות הישראלית היא ההצלחה שלהם, הפיהוק הישראלי הוא המומנט הנפלא לפעולה עבורם. שהרי אם ניתן לצחוק על היטלר ולהתעלם לגמרי מכאבם של ניצולי התופת ההיא, מיהו בכלל אותו פרסי משוגע שאו-טו-טו משיג נשק להשמדה המונית ומכחיש בגלוי ובפומבי את הזוועה האיומה ההיא. כשהציבור הישראלי מדחיק את השואה, יש מי שעושה בה – או, יותר נכון, בהקבלות הכוזבות שלה – שימוש מניפולטיבי להשגת יעדיו הפוליטיים.
 
פרופסור ישעיהו ליבוביץ המנוח נהג לטעון שאי אפשר ללמוד דבר מהשואה. אין זה המקום לדון בכך אולם ניתן ללמוד דבר מהשיח על השואה: חלפו שנים רבות מאז כתב קארל יאספרס את חיבורו על שאלת האשמה, והיום יש מי שמנסה להטיל אשמה דווקא בקורבנות הגרמנים.
 
שום ישראלי אסור שייוותר אדיש נוכח ניסיון להעלות בבת-שחוק נוכח דמותו של היטלר. כי ההומור השחור הזה איננו רק יריקה בפניהם של הניצולים אלא זריקת הרדמה חזקה במיוחד נוכח סכנות ההווה. הלא כולנו יודעים למי שייך הצחוק האחרון: לזה שברגע האמת לא נרדם בשמירה.

מודעות פרסומת

25 מחשבות על “פוסט-שואה, או: כשהיטלר מחפש חנייה

  1. הבעיה של תגובות מהסוג הרשומות כאן, היא העובדה שהן מבוססות על ההנחה שהומור או צחוק פירושם, בהגדרה צרה ביותר – זילות או ביזוי.
    כאשר בעצם הומור הוא עוד אופן, מורכב לא פחות מלמשל- "הרהור" לצורת ביטוי. ולצורך העניין הומור כאן יכול להכיל, נכון גם צחוק, אבל גם כאב וגם רחמים עצמיים ואולי גם כעס והרבה דברים. אבל ממש לא רק או זילות או ביזוי או גיחוך ריק מתוכן.

  2. שביחס לשואה הניסיון להבין אותה יש הרבה עייפות, הדחקה, אזלת-יד, עצלות. וגם אני חושב שזה מה שמאפשר הפצת סרטונים מגעילים ומקוממים כאלה.

    אבל מכאן ועד לגינוי השמאל על כל זרמיו כסוג של מכחיש-שואה, או הצגת מסקנות מדיניות מסוימות כשואבות לגיטימציה מהאטימות ביחס לשואה – הדרך ארוכה.

    אולי אפשר לגנות את הנעשה בשטחים ולראות בזה זוועה בלי לטעון שאנחנו נאצים? אחת הבעיות עם אנשי ימין היא שכל ביקורת נתפסת כאקט של בגידה. תמיד אנחנו בסדר גמור, הצבא שלנו מוסרי ונאצל, ומבקרינו – אנטישמים ארורים. לא ככה?

  3. אבל כשאיש שמאל קיצוני רדיקאלי מפרסם את הבדיחה באתרו שעוסק ב 99% ביחס ישראל לפלשתינים

    זה מעורר תהיה רבתי

    ובכך צודק דוד מרחב בענין

  4. צא מזה. ראה מה עשו בניני (בקולנוע) וארט ספיגלמן (בספרות קומיקס) עם השואה.
    וכשקמו כמה נודניקים והתנפלו על בניני, מי יצא להגן עליו? אימרה קרטס (ללא גורל).
    אז נו כבר, צא מזה. ההומור השחור הוא כלי יהודי מאין כמוהו.
    לעומת זאת הטפת המוסר שלך היא פיהוק גדול.

  5. אני בספק רב אם מישהו היה מעיז להעלות כזה סירטון על הנביא מוחמד ולא היו קמים אנשים שלא רק היו מגנים אותו אלא עורפים את ראשו. לכן, הומור על חשבון השואה הוא תמיד מובן וראוי לצחוק, בעוד שהומור על האסלאמיסטים הוא תמיד גזענות.

    מעולם לא טענתי שהשמאל הוא בוגדני או מכחיש טועה. הטענות שלי ביחס לשמאל הן הרבה יותר מורכבות ממה שמנסים לייחס לי.

    ולאדון לסטר: אל תזלזל באינטליגנציה שלי ובטח אל תנסה להשוות בין בניני לבין הקולנוע הפוסט-מודרני נוסח "הנפילה" ו"נער קריאה". מעבר לעובדה שזו השוואה ממש לא ראויה (מה הקשר?), היא מעליבה את בניני.

  6. כמי שמצוי בספרים וספרות אתה ודאי יודע שז'וזה סרמאגו הכעיס את הותיקן עם הספר "הבשורה ל פי ישו"

    ביומיים האחרונים צץ סרטון החניה ופרשת "ליאור שליין" שעוררה זעם בקרב המאמינים הנוצרים.

    http://panet.co.il/online/articles/1/2/S-179085,1,2.html

    אני קראתי גם את ספרו של פרדיננד סלין האנטישמי מסע אל קצה הלילה ,גם את סראמאגו וגם את ספר ההתגלות.

    לדעתי ליאור שליין הוא רדוד ופוגעני ושאלתי אליך האם אין דין סרמגו כדין שליין

  7. אתה צריך ללמוד מהם?
    מותר לצחוק על מוחמד ומותר לצחוק על השואה.
    הצחוק מוסיף בריאות. צא מהלחץ.

  8. "השאלה הגדולה היא איך סירטון כזה מתקבל בארץ, במדינה שקמה על אפרם של אותם יהודים תמימים שנרצחו על לא עוול בכפם לפני פחות משבעים שנה"

    המשפט הזה מייצג חלק מהבעיה. מאחר שהשואה הפכה בתודעה של כל כך הרבה ישראלים לצידוק להקמת מדינת ישראל היא כבר איבדה את מעמדה כאירוע היסטורי שהוא רע כשלעצמו. אם השואה הובילה לדבר כל כך טוב, אז אולי היא מוצדקת, דבר "לא כל כך נורא, אחרי הכל". אני לא אומר שאתה טוען את זה אבל אם תשאל תלמיד תיכון אקראי אני מניח שתקבל תשובה עם מרכיבים דומים.
    יהודה באואר, חוקר השואה הגדול שהוא גם ממתווי הקו החינוכי של יד ושם, טוען שמדינת ישראל הוקמה למרות השואה ולא בגלל השואה. אך הזיכרון הפופולארי מתעצב בצורה אחרת לגמרי, בטקסים בבתי ספר, בעיתונים, במסעות רויי האלכוהול והדגלים לפולין וגם במוזיאון ויד ושם שבגרסתו החדשה מציג סיפור אחד ויחיד שמסתיים בציונות. זה אומר שכנראה לכל הרוע הזה יש תכלית.
    מה שכן שוכחים זה שהשואה הכחידה את רוב האופציות העשירות והנפלאות לקיום יהודי אלטרנטיבי מחוץ לגבולות ישראל. לא רק שישה מליון יהודים נרצחו אלא התרבות היידישאית של הבונד, העולם החרדי ועוד זרמים ותתי זרמים שהאמינו בקיום יהודי מחוץ לא"י, כאידאולוגיה (!). אפשר רק לדמיין את דמותו של העם היהודי היום עם מדינה משלו ועוד אלפי קהילות אחיות ברחבי אירופה והעולם. אני מניח שהציונות היה מקבלת גוון שפוי יותר.
    הנה הצעה לקריאה אחרת בסרטון(הדי מייגע): הוא מבטא מורשת של הומור יהודי שחור שאני מניח, בלי להיות מומחה גדול מידי בתחום, מייצג הרבה יותר טוב בונדיסטים קומוניסטים מאשר לאומנים קפוצי שפתיים וישבן.

  9. נראה לי שהוויכוח שאתה מנהל הוא ויכוח עם מישהו אחר, אולם אענה בכל זאת.

    ראשית, מדינת ישראל הוקמה לאחר השואה. זו עובדה. אפשר לטעון עד מחר שהיא לא הוקמה בגללה, אולם אני מעדיף היסטוריה על פני היסטוריוגרפיה. אני מאמין שאלמלא השואה, לא היתה קמה פה מדינה.

    שנית, אני לא חושב שיש לרוע שום תכלית אולם לרוע יש תוצאות. לי יש הרבה ביקורת על אותם מסעות לפולין, ולו משום שהם כל כך אולטרא-פטריוטיים וקיטשיים ואינם נותנים לנוער שום השכלה ממשית.

    ושלישית, ההיסטוריה הוכיחה כי האידיאולוגיה של קיום יהודי התלוי בחסדי אומות העולם היא שגויה, בין אם היא סוציאליסטית ובין אם היא חרדית. הציונות השפויה בהחלט קיימת, בשמאל ובימין, אלא שיש פוסט-ציונים – ולדעתי שמעון פרס הוא הפוסט-ציוני הגדול ביותר בישראל, למשל – שהפכו את הציונות לתנועה שתכליתה לנסות לנרמל את החיים פה בכל מחיר, גם במחיר סכנת חיים ממשית ליושבי הארץ.

  10. דוד – 'מישהו' הגדיר די טוב את ההבדל בינינו, בפסקה האחרונה שלו. אני עם הבונדיסטים והקומוניסטים (בהשוואה זו).
    יש לי תחושה שלבניני אתה מוכן לסלוח על הצירוף של שואה והומור משום ש'המסר' שלו מתאים לך. הוא לא חתרני (פוסט משהו, לשיטתך). אלה שתקפו אותו היו אולי מתוחכמים ממך, משום שהם ראו את הפוטנציאל של ההתייחסות ההומוריסטית לשואה. מישהו עוד יכול לחבר בין נפילת הרייך וחנייה בתל אביב, ולהפיץ באינטרנט…
    אה, ושכחתי לכנותך מיסטר דוד.

    אהרון – את הבשורה על פי ישו של סרמאגו ניסיתי פעמיים לקרוא ולא צלחתי את עמ' 30. השתעממתי.
    סרמאגו כמעט שעושה קריירה מלהרגיז. הוא גם הרגיז את הישראלים במה שאמר על הכיבוש והחומה וכל זה. רגע, מה שאלת, אם סרמאגו ושליין… איזה קשר מצאת ביניהם? מממ…

    וחוץ מזה, העולם היום הוא מקום רע למדי לבעלי דמיון פרוע וחוש הומור בריא. צריך להיזהר, תשאלו את רושדי. אז מה, נצדיק את הרודפים?

  11. סלח לי על ה"אד הומינם", כי אני אכן בעילום שם ויש להודות שזה לא הוגן, אבל האם אתה לא מנסה, מיד פעם, למקם את עצמך באיזה מקום אידיאולוגי מקורי ומיוחד וקצת שוכח לפעמים להתווכח את הוויכוח העקרוני? שמעון פרס פוסט ציוני? פוסט ציוני, רגע, זה מתחרז עם כור גרעיני! אבל איך פרס השתרבב לכאן פתאום?
    ולגופה של נורמליות (שתשרת אותי אחר כך בטיעון 3): הציונות מראשיתה היתה תנועה ששאפה אל הנורמליות. ע"ע אלטנוילנד. כל רעיון הלאום, אני לא נוטה לזלזל בו כפי שעושים רבים וטובים ראוי לברר מה התוכן שלו (אולי פשוט כבוד אנושי בסיסי להמוני בני אדם "ונורמליות"?) לפני שיוצאים להרוג בשמו.

    לגופם של טיעוניך:

    1. אני בכל זאת מעדיף להסתמך על דיעה של הסטוריון. זה בדיוק העניין, זה תפקידה של האקדמיה ותפקידך כבלוגר וכעיתונאי לפרש את המידע הזה ולהעביר אותו הלאה בצורה אחראית. להתעלם מדבריו של חוקר שואה חשוב כל כך בהקשר זה נראה לי לא הוגן מבחינה אינטלקטואלית.
    2. אני מניח שאנחנו מסכימים
    3. אני מציע לך לעיין בכתב העת "ארץ אחרת". העורכת במבי שלג מסתובבת עם תזה מעניינת שעם ישראל נושא טראומה קולקטיבית בעקבות השואה שהביאה לטירוף מערכות מוחלט כלומר לאומנות קיצונית ימנית מזה ואנטי ציונות קיצונית שמאלנית מזה.
    יש, אם כן, משהו בדבריך, עם זאת בדרך אתה אומר אתם אני לא יכול להסכים איתך אלא רק לחשוש כי הרטוריקה מעידה על אותה לאומנות מסוכנת. קראתי תגובה שלך אצל עידן לנדו. כמדומני אתה כותב על "הכבוד הלאומי", משתלח ותוקף ואחר כך תוהה כיצד השתלט ה"נגע הפוסט ציוני". אולי זה משום אותם גילויים אלימים של לאומיות שמשתקפים אצלך בבלוג (נו, קוויזלינגים וכל זה). בכל מקרה ניסיתי לדמיין מצב היפותטי של מדינה יהודית ולצידה אלפי קהילות שמחזיקות באידיאולוגיה שונה משלה אך מנהלות איתה דיאלוג פורה. (מה שיש היום באמריקה זה בעיקר ציונות). השואה הכחידה גם את היכולת לחשוב על קיום יהודי אלטרנטיבי. תפיסה כזו יכולה לעזור לקיום היהודי הרבה יותר מהתפיסה המצדיסטית, שמתגלה בין שורותיך (על אף שבאופן מודע אתה בודאי תתנער ממנה).

    לסיום, דבריך הם מעניינים וחוצבי להבות מה שנקרא, אבל אני לא ממש יכול לעשות הפרדה בין צורה לתוכן. לכן אתה טוען שאני מתווכח עם מישהו אחר, אך האמן לי, אני מתווכח איתך.

  12. התגובה של יעל נדמית כתגובה המתאימה ביותר. הומור אינו זילות.

    ובאשר לשאלתך כיצד היה מתקבל סרט כזה על הנביא מוחמד. הוא היה מתקבל בירידה למחתרת של כל מי שקשור ליצירת והפצת הסרט, אך זה בגלל שישנם מוסלמים בעייתיים. הרי ברור שהתגובה שלהם לא צריכה להוות דוגמה שלפיה עלינו לפעול.

    אגב, הסיבה שאנשים, כולל שליין עצמו, לא ממהרים להגן על שליין בתקרית האחרונה היא רק כי ההומור היה גרוע במיוחד. ובכל זאת, על חופש הביטוי והמחשבה עדיין ראוי להגן.

  13. למישהו,

    ראשית, שמעון פרס הוא הפוסט-ציוני הראשון משום שהוא המדינאי הישראלי הראשון שהתווה את העקרונות למזרח תיכון שאין לו עבר, למקום אידיאלי שהוא מעבר לזמן ולהיסטוריה, לחזון שאין בו לאומים, תרבויות וקווים מפרידים. הוא נישא על גבי האופטימיות נוסח פוקויומה על מות ההיסטוריה. הוא מכריז השכם והערב שאין אפילו צורך ללמוד היסטוריה והכל כבר "נמצא באינטרנט". הוא חושב על עתיד של ננו-טכנולוגיה וחברה אידיאלית. הוא הראשון שלמעשה שומט את הקרקע מתחת לרגלי הציונות שמתעקשת על מדינת לאום.

    שנית, הציונות ביקשה נורמאליות במסגרת מדינה יהודית ולא נורמאליות במסגרת מדינת כל-אזרחיה שכיף לחיות בה. הציונות המדינית, שעיצבו אותה בן-גוריון וז'בוטינסקי הרבה יותר מהאלטנוילנד של הרצל, ביקשה קודם כל להגשים את הכרזת בלפור בדבר מדינה יהודית בארץ ישראל. זו הציונות. והציונות הזאת מוכנה גם להקריב קורבנות ולשלם מחיר.

    ולטיעוניך: אידיאולוגיה איננה היסטוריה. התזה של באואר היא אידיאולוגית ואיננה מגובה במחקר היסטורי. היא לגיטימית, כמובן, אבל היא משקפת הערכה ולא מסקנה מחקרית. למשל, אם היסטוריון מרקסיסט יטען שהנאציזם התפתח בעקבות המשבר הכלכלי של שנות העשרים, אפשר שהוא צודק אבל לא מדובר במסקנה מחקרית אלא בהערכה שנובעת מתזה אידיאולוגית. כשדניאל יונה-גולדהאגן טען שהנאציזם התפתח בעקבות המנטאליות הגרמנית, זו לא היתה מסקנה מחקרית אלא טענה, הצעה רעיונית. כאשר היסטוריונים בריטיים טענו כי הנאציזם התפתח משום שגרמניה לא עברה מהפכה דמוקרטית-ליברלית, הם טענו טענה עקרונית ולא התבססו על נתון מחקרי. לכן, חשוב להבדיל בין אידיאולוגיה לבין נתונים היסטוריים שאין עליהם מחלוקת.

    לא קראתי את מה שכתבה במבי שלג והטענה שלה נשמעת מעניינת. הבעיה היחידה בטיעון הזה היא שהלאומנות הימנית והאנטי-ציונות השמאלנית הם מקרי קיצון, ולא הימין הרדיקאלי ולא השמאל הרדיקאלי אחראי למצבה של ישראל בהווה אלא בדיוק אותו מרכז ציוני ליברלי.

    אני חלוק לחלוטין על אנשי ימין שטוענים שעלינו להתנהג כאילו מדובר בימים האחרונים של מצדה, ולו משום שה-DNA הפוליטי שלי הוא זה של תנועת העבודה, או לייתר דיוק, האגף האקטיביסטי-בטחוניסטי בה (למשל, טבנקין). להבדיל מאנשי ימין, אני הראשון שאתמוך בפינוי כל השטחים וכל ההתיישבות ביו"ש אילו אדע שהסכסוך הוא טריטוריאלי. אולם הטענה שלי היא שמכיוון שהסכסוך עבר להיות תרבותי-דתי, ואנחנו – ככל העולם המערבי – נתונים למתקפת האימפריאליזם האסלאמו-פשיסטי, זכותנו המלאה להגן על עצמנו ולא להשלות את עצמנו ואת העולם שפשרה טריטוריאלית תביא לשלום.

    אני בהחלט רואה את עצמי לאומן. אני לאומן של העברית, אני לאומן של הישראליות, אני לאומן של הארץ הזאת. והלאומנות שלי, שהיא יותר תרבותית מאשר טריטוריאלית, חולקת על הניסיון של השמאל להביט בסכסוך בעיניים קוסמופוליטיות ותוך הסתמכות על תזות ישנות מהעבר. אם ווינסטון צ'רצ'יל היה צריך לשמוע לעצתם של השמאלנים דהיום ולא להיאבק בהיטלר, הוא גם היה מוסר לו את מחצית לונדון בתמורה לשלום מדומה.

    אני חושב שישראל צריכה להגן על עצמה, אני מאמין גדול בפרגמטיזם אבל מתעב של הפיכה הפרגמה – או, ביוונית, המעשה – לאידיאולוגיה. אנחנו צריכים לחשוב על הקיום שלנו כאן באופן היסטורי ומתוך מחויבות לעקרונות בסיסיים של זכות העם היהודי להגדרה עצמית ולביטחון בארצו, ולא מתוך רצון לעשות הכל כדי לקבל או רגע של שקט שאחריתו בסערה גדולה.

  14. אז השואה היא אכן המקבילה היהודית לנביא מוחמד?
    דווקא מעניינת הפליטה הפרוידינית שלך.

  15. מה שנועם ו"מישהו" אמרו. דוד, אתה מראה סימנים ברורים של תסמונת פוסט-טראומטית. מדינת ישראל לא נמצאת בסכנה קיומית, ובטח לא מצד הפלסטינים ושכנינו הישירים. אם מדינת ישראל רוצה להקל על עצמה מהסכנה האיראנית (שהיא אכן סכנה אמיתית) מוטב לה לנסות להגיע להסדר עם הפלסטינים.

    בכל מקרה, רוב הויכוח שלי איתך הוא לא על עובדות יבשות, על ההיסטריה שאתה מפגין. כאילו או-טו-טו השמיים נופלים, והכל בגלל שיש חתירה לנורמליזציה. מה רע בנורמליזציה, זה הופך אותנו לרכרוכיים? אני לא קונה את זה. נורמאליות הביאה לנו את הסכם השלום עם מצריים, אם להביא רק דוגמה אחת. נורמאליות זה אחלה, ודו-קיום זה עוד יותר אחלה. כשיהיו לישראל פנים אנושיים יותר, היא פחות תעלה על העצבים של העולם. ישראל עושה עוולות לפלסטינים שגדולים מהעוולות שהפלסטינים עושים לה (בלי קשר למי "צודק"), וכדאי להבין שזה הופך אותנו לבריון השכונתי.

  16. שים לב איזה שטויות אתה משלשל מהפה ומאיפה הידע שלך שישראל לא בסכנה קיומית מר הייתי אפסנאי בצבא וגם זה בקושי? דבר שני עלה בדעתך החלולה שישראל ניסתה באמת ובתמים להגיע להסדר באוסלו והפלסטינאים פשו דחו את זה? הבעיה סוציאל פשיסטים כמוך זה העובדה שאתם מניפים את דגל המוסר שלמעשה אתם מוכנים לשים את המתנגדים לכם בגולאגים בקיצור אתם חלאות.

  17. 1. שליין מתבדח על הנוצרים ועל היקר להם וזה אמור להיות מין "קול" כזה.
    2. ההזויים משתמשים בהיטלר למטרות חניה (הבעיה הטורדת ביותר את מנוחתם בימים אלה) וזה אמור להיות מין "קול" כזה.

    ובכן, זה לא "קול".
    זה סתם חוסר טעם משווע.

    דוד מרחב צודק.

    מרחב אתה משלם את המחיר על כך שאינך משתייך יותר לשמאל הקיצוני (ה"נאור", ה"תל אביבי", ה"משמיד כל פרה קדושה", הניהיליסט).

    תודה על מאמר נכון ופשוט – צודק.

    אגב, לאותם הזויים יש תכונה: הם מעלים את הרייטינג של הבלוג שלך.

    מגייסים עוד ועוד הזויים להגיב בהיסטריה.

  18. החד"שניקים, אוהדי דב חנין ("הדגל הכחול לבן לא עושה לי את זה. הדגל האדום עושה לי את זה", "נפש יהודי לא מדבר אלי") בהיסטריה חדשה – היסטריית המרחב.

    הם גילו מרחב חדש (ד. מרחב) שמאיים על עצם קיומם והשלווה הכוזבת והגזענית שלהם כלפי הימין.

    הם גילו מרחב חדש (ד. מרחב) שמכיר אותם.

    והם פושטים כל יום על הבלוג של מרחב (ד. מרחב) ומצאו בו עוד מעוז של "הכיבוש".

    פתטיים – איפה סטלין?

    דב חנין, הדגל האדום נפלא, מקסים, מאיר עיניים אבל עושה שחור בעיניים (לא בגלל מה שהוא מייצג אלא בגלל מה שנעשה בשמו)…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s