פוסט-שואה, או: כשהיטלר מחפש חנייה

לכאורה, הסירטון שהופץ ברשת – בו נראה היטלר מתלונן על בעיית החנייה בתל אביב – הוא ביטוי לחוסר טעם, ותו לא. שהרי עשרות סרטונים בנוסחים שונים הופצו ברחבי האינטרנט, ולא קמה שום המולה. הפצתו של סרטון כזה בעברית היא, כך מתייחסים לעניין בארץ, עניין של חוסר טעם, או סתם הומור שחור. שהרי לא היה בסירטון הזה שום מסר פוליטי. לכאורה.
 
אלא שהשאלה איננה כלל מה היתה המטרה של מי שכתב את הכתוביות הללו והפך את היטלר, בכיכובו של ברונו גץ בסרט "הנפילה", לדמות נרגנת. השאלה הגדולה היא איך סירטון כזה מתקבל בארץ, במדינה שקמה על אפרם של אותם יהודים תמימים שנרצחו על לא עוול בכפם לפני פחות משבעים שנה, תקופת קצרה מאוד במונחים היסטוריים, בפרט כאשר חלק מהניצולים של אותה תופת נמצאים עדיין בינינו. ולא פחות חשוב מכך, מי מנצל את קבלת (reception) השואה בישראל.
 
השואה היא עניין קשה עבור ישראלים מעטים שמעיזים להתמודד עמו, וסיבה גדולה להדחקה ולמצוקה עבור רוב הישראלים. היא מרחפת ברקע כזכר לאיום קיומי, היא מהווה ירושה היסטורית שחלק ניכר מהישראלים עייפים מלשאת אותה, היא משמשת כלי לניגוח פוליטי בין הימין לבין השמאל, היא מכוננת פרדיגמה שמסמנת את המיצוי המוחלט של הרוע האנושי במושגים שאינם נתפסים כמעט בתודעת האדם. יכול להיות שהקלישאה בדבר "הומור שחור" היא נכונה, וסביר להניח שאותו הומור היה מה שהניע את קומץ המשועממים להפיק סרטונים כאלה.
 
אולם מה שמעורר תהייה הוא כיצד סירטון כזה, שמופץ בתפוצה רחבה כל כך באינטרנט, מתקבל בפיהוק. באתרי האינטרנט ובטלוויזיה עשו ממנו אייטם לרגע (וחיים אתגר אפילו הצליח למלא באמצעותו את פינת ה"תרבות" הדלה שלו). אף אחד לא חשב שיש בו משהו מעבר לטעם לפגם. שיש בו משהו עמוק יותר.
 
הסרט "הנפילה", אגב, היה מהסרטים השנויים ביותר במחלוקת בגרמניה. בדומה לסרט הפופולארי הנוכחי, "נער קריאה", הוא מציג את התליין באור אנושי. הוא מנסה להעלות בצופה אהדה, השתתפות בצער. הוא מעביר את הדיון מהמישור הכללי, העקרוני, לאישי. ובעיקר, תחת אצטלא של "אי קביעת עמדה", הוא קובע עמדה ממשית. לא לשווא היטלר נראה כמי שראוי להתלונן על בעיות החנייה של תל אביב. אף סרט לפני "הנפילה" לא הציגו אנושי כל כך, בודד, כל כך מעורר אמפטיה.

אנושי. ברונו גנץ בתפקיד אדולף היטלר בסרט "הנפילה"

העובדה שהסירטון הזה מתקבל כהלצה חסרת טעם, בסלחנות, בהומור או בהתעלמות, מעידה על עייפות, מזה, ועל אנרגטיות רבה, מזה. הציבור הישראלי ברובו עייף מהעיסוק השואה. השואה עבורו  היא המקום חסר הטריטוריה, התקופה שמעל הזמן, המעשים שמעבר לאנושות, הפשעים שמחוץ להבנה האנושית, האנשים נטולי השמות. לחלק עצום מאלה שמשפחותיהם ניצלו מהשואה אין ולו מושג קלוש על אלה שניספו בה. רובם אינם יודעים שמות, לא התעניינו בביוגרפיה של המתים, לא חשבו על חייהם בטרם הוכחדו, לא העלו בדעתם את אהבותיהם, קשייהם, השכלתם ושאר קורות בני אדם רגילים. הם קבורים בתהום הנשייה העמוקה שנקראת "הדחקת השואה".
 
הציבור הישראלי עייף מהשואה, או לפחות חלק עצום ממנו שעיקר עניינו נתון לבעיות החניה וזיהום האוויר וגל האבטלה והעלייה ביוקר המחיה וצמצום השטחים הירוקים והתמוטטות מדינת הרווחה ועוד ועוד. הוא מתפנה פעם בשנה להתעסק בה, וגם זה משום הנוהג הממלכתי להכריח את העם להתפנות לכך. הוא עומד בצפירה כי ככה צריך, ואחר כך אפילו לא זוכר לדאוג לאותם ניצולים שגוועים בינינו בעודם בחיים.
 
העייפות הזאת היא מה שמאפשר לסרטונים מקאבריים שלא להעלות בצופים בהם קבס. זו עייפות שמלמדת על רגש שקהה ועל תודעה שמתערפלת, על זיכרון שנמוג ועל הדחקה אינטנסיבית. בין המינוס בבנק לבין המפעלים המזהמים, בין האבטלה המעמיקה לבין השכר שנשחק, בין הצרות עם הילדים לבין האובססיה של בן הזוג, בין הייאוש על "המצב" לבין המסע האינסופי לקריירה מוצלחת, למי יש בכלל כוח להתעסק בשואה. כי השואה היא חריגה מהמצב הקיים. וחריגה אמיתית תובעת את מה שמכנים פילוסופים "קונטמפלציה". ולמי יש כוח לקונטמפלציה מול האינפלציה.
 
אלא שיש מי שמצליח לנצל היטב את המצב הזה כדי לקדם סדר יום שאותו הגדיר פרופסור אלחנן יקירה, איש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, בשם "פוסט-שואה". לא התפלאתי כלל כי אחד הכותבים באתר "רשימות", שבמסגרתו כותב עבדכם הנאמן, העלה את הסירטון הזה כמוצא שלל רב. אותו כותב, הידוע בזכות עמדותיו האנטי-ציוניות הרדיקאליות, מצא לנכון לעשות מטעמים מסירטון זה. הוא, שאין לחשוד בו בעייפות כלשהי (ולו מפני שרשימותיו על המצב הפוליטי מתפרסמות ללא הרף, עם זיקה אנטי-ישראלית מובהקת והשחרה אוטומטית של פניה של ישראל), הבין כי יש פה הזדמנות קטנה "להכניס" לישראלים.
 
ואותה הזדמנות קטנה היא בעצם ההזדמנות הגדולה של השמאל הפוסט-ציוני בישראל לקדם את סדר היום הפוסט-שואתי שלו. העיסוק בתיאוריית הפוסט-שואה הוא בעל מימד תיאורטי רציני שלובש אצטלא מדעית כשהדבר מגיע לאקדמאים פוסט-ציוניים מובילים. הוא רואה עצמו כעומד מול ההיסטוריוגרפיה ה"רשמית" הישראלית, מנסה להראות שהוא מבין "באמת" את המציאות ההיסטורית אחרת, רואה בשואה הצדקה פסולה לקיומה של ישראל, מחשיב את העיסוק הישראלי בשואה כביטוי לסחטנות ומניפולציה, קובע כי הנאציזם איננו שונה מהותית מכל פשיזם אחר – אדום או חום, חושב את הפלשתינאים לקורבנות היהודים (בדומה להיות היהודים קורבנות הנאצים, כמובן), מבחין בין הנאצים לבין הגרמנים (כאילו עלה היטלר לשלטון מכוח דיקטטורה והפיכה) ועוד.
 
העייפות וקהות החושים שלנו מנוצלים באופן מניפולטיבי על ידי אלה שחושיהם מחודדים וידם על הדופק. הם מרדימים אותנו בכך שלא נשקפת לנו שום סכנה מצד הצורר האיראני, הם מציירים אותנו כאשם תמידי המקרבן (victimize) את הפלשתינאים, הם מספרים לנו שחיינו בטוחים בעוד שה"אחר" – המילה המועדפת בז'רגון שלהם – הוא נעשק ונחמס, הם מנסים לזרוע ספקות על אירועים מכוננים ביחס לזיכרון השואה (ראו התייחסותה של עדית זרטל למשפט אייכמן והאדרתה את חנה ארנדט), הם עורכים הקבלות היסטוריות ללא הרף ומתאמצים לעמעם ככל האפשר את ייחודיותו של אותו אירוע היסטורי שלא היה לו אח ורע בכל תולדות האנושות.
 
העייפות הישראלית היא ההצלחה שלהם, הפיהוק הישראלי הוא המומנט הנפלא לפעולה עבורם. שהרי אם ניתן לצחוק על היטלר ולהתעלם לגמרי מכאבם של ניצולי התופת ההיא, מיהו בכלל אותו פרסי משוגע שאו-טו-טו משיג נשק להשמדה המונית ומכחיש בגלוי ובפומבי את הזוועה האיומה ההיא. כשהציבור הישראלי מדחיק את השואה, יש מי שעושה בה – או, יותר נכון, בהקבלות הכוזבות שלה – שימוש מניפולטיבי להשגת יעדיו הפוליטיים.
 
פרופסור ישעיהו ליבוביץ המנוח נהג לטעון שאי אפשר ללמוד דבר מהשואה. אין זה המקום לדון בכך אולם ניתן ללמוד דבר מהשיח על השואה: חלפו שנים רבות מאז כתב קארל יאספרס את חיבורו על שאלת האשמה, והיום יש מי שמנסה להטיל אשמה דווקא בקורבנות הגרמנים.
 
שום ישראלי אסור שייוותר אדיש נוכח ניסיון להעלות בבת-שחוק נוכח דמותו של היטלר. כי ההומור השחור הזה איננו רק יריקה בפניהם של הניצולים אלא זריקת הרדמה חזקה במיוחד נוכח סכנות ההווה. הלא כולנו יודעים למי שייך הצחוק האחרון: לזה שברגע האמת לא נרדם בשמירה.