חזרתה של מפ"ם: האתגר של חיים אורון

עיתוני סוף השבוע ניסו להוציא מאנשי מרצ את הסיבות לכישלונה של מפלגתם בבחירות האחרונות. בראיון שנתן לעיתון "הארץ", אמר ח"כ לשעבר מוסי רז, אשר אייש את המקום החמישי ברשימה, שאלפי הקולות ברחו לקדימה בין השאר בגלל דחיקת הנשים ברשימה לטובת ניצן הורוביץ, ובשל דחיקת נציג המגזר הערבי, עיסווי פריג' למקום העשירי, הבלתי ריאלי. "בגלל זה, איבדנו במגזר הערבי כ-3,000 קולות, שהיו יכולים להיות ההבדל בין שלושה לארבעה מנדטים", אמר רז ליובל אזולאי.
 
לפי רז, "הקמפיין שלנו בפירוש לא היה מוצלח. הסיסמה 'לא מתפשרים' היתה טעות, ההתמקדות בג'ומס – לא היתה נכונה. היינו צריכים להציג רעיונות… מצביעי השמאל התמעטו כי הם מולידים פחות ילדים מהחרדים והדתיים; אוסלו קרס; היתה מלחמה בעזה; והקרב בין לבני לביבי סחף לכיוון קדימה". 
 
רועי ילין, בעבר דובר מרצ, אמר לבילי מוסקונה-לרמן מ"מעריב" כי "מרצ בגדה בשליחותה, והשיא היה התמיכה במלחמה. כל זה קרה בגלל התפיסה של ג'ומס שיאהבו אותנו יותר אם נפסיק לעצבן… כשמרצ קמה ב-1992, הרוח השלטת בה הייתה הרוח של רץ, שממנה הגיעו שולה אלוני, יוסי שריד וזהבה גלאון. זאת הייתה תנועה לא ממסדית, קצת אנרכיסטית, חצופה, שאהבה לשחוט פרות קדושות. במשך הזמן מפ"ם, המרכיב השני בחבילה, השתלטה עליה".
 
ילין טוען כי "מפ"ם היא תנועה ממוסדת, מיושבת, כבדה ועייפה, שהמאפיינים השמרניים שלה מבוססים על הקיבוצים. אנשים זזו באי נוחות בכל פעם שדיברנו על פשעי מלחמה, על סרבנים, על עובדים זרים או על הומואים. זה לא התאים להם. הם בנו את מרצ בדמותם והעמידו בראשם את ג'ומס, חבר כנסת אלמוני עם טמפרמנט של מפ"ם ההיסטורית".

מרצ או מפ"ם?

ילין ממשיך בניתוח שלו ומסביר כי "הם לא ניסו לפרוץ לקהל רוסי, לא הושיטו יד למזרחיים, התנגדו לעתירה לפרסום עדויות וינוגרד כדי לתת לציבור לחשוב לבד, התנתקו מרופאים לזכויות אדם, מחסום וואטש וארגוני הסחר והזנות. מרצ התאבדה ביום שבחרה את ג'ומס לעמוד בראשה ולא את זהבה, כי במקום לבחור את האידיאולוגיה השמאלנית, הבועטת, הרדיקלית והקצת חתרנית, הם בחרו במרכז לא מעצבן מתחנף ושמרני, והתוצאות הרי ידועות: הציון שלוש".

אגב, בשיחה שערך עם פרופ' מנחם בן-ששון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", בניצוחן של נחמה דואק וטובה צימוקי, הדגיש ח"כ חיים אורון (ג'ומס) כי לא יתמוך בניסיון להקים גוש גדול של המרכז-שמאל כי "זה יעוות את התמונה הישראלית הכל כך מורכבת. כי בישראל יש שמאל חברתי ויש שמאל מדיני וזה לא תמיד חופף, וכך גם בימין".

הדבר שמדהים בכל הדיבורים האלה הוא העובדה היסודית שאף אחד במרצ לא מצליח לקרוא את המציאות בנפרד מהאידיאלים ההיסטוריים עליהם המפלגה הוקמה. למשל, להבין עובדה פשוטה לפיה הירידה בתמיכה במפלגה התרחשה במקביל להתמוטטות קונספציית אוסלו. אותם אנשים שתמכו במרצ לפני 17 שנה והעניקו לה 12 מנדטים, אותם בוחרים שזיכו בבחירות 92' את רצ בשישה מנדטים ואת מפ"ם בארבעה מנדטים (שינוי זכתה לשני מנדטים במסגרת האיחוד), לא נעלמו או התאדו. הם לא חזרו בתשובה, הם לא נסוגו מתמיכתם בליברליזם של זכויות אדם ואזרח, הם לא הפכו לעוינים לקיבוצים, הם לא שינו את השקפתם והפכו מחסידי הסוציאליזם של מפ"ם לתומכי השמרנות החדשה של נתניהו. הדיבורים של רז על החרדים הם עלבון לאינטליגנציה.
 
ילדים אבודים של ערפאת
 
במרוצת השנים, מרצ לא ידעה כיצד להסביר לבוחריה את מה שקרה באוקטובר 2000, לאחר ההתפרעויות של ההמון הערבי בניסיון הראשון מאז המרד הערבי הגדול של שנות השלושים להבעיר את הארץ. היא לא ניסתה לערוך בירור תיאורטי עמוק ולהבהיר מדוע סירבו הפלשתינאים להצעותיו הנדיבות של אהוד ברק שהציע להם יותר מכל ראש ממשלה אחר. היא לא ערכה שום "סיעור מוחות" במטרה לבדוק איך לאחר שישראל נסוגה מעזה ופינתה התנחלויות, הפלשתינאים בחרו דווקא בחמאס והתממשה תחזית הימין בדבר טילים על אשקלון, אשדוד ובאר שבע. מרצ נשארה תקועה בספטמבר 1993, במעמד החתימה של הסכם אוסלו בין רבין לערפאת.

לחשוב מחדש. חיים אורון. צילום: מוטי קמחי

אולם הסבר כזה לא יהיה מקובל על חלק ניכר מהרדיקאלים של מרצ. שהרי הם ימשיכו להתבונן על הקולות שחד"ש גנבה מהם (ומדובר, להערכתי, בהרבה יותר מחמשת אלפים קולות) ולא יחשבו על הקולות שקדימה לקחה מהם – לפחות שלושה מנדטים. כאשר חד"ש איבדה את זהותה הרעיונית לאחר חשיפת דמותו האמיתית של מורה הרוחני לאורך לא מעט שנים, יאסר ערפאת, היא אימצה את התמהיל האדום-ירוק והפכה לפתע ממשרד יחסי הציבור של הפתח' לנציגות הישראלית של השמאל האופנתי של פאריס, רומא ולונדון. מרצ נשארה תקועה בציפייה לתחייתו של ערפאת, לפרטנר הפלשתיני המיוחל שיוציא לה את הערמונים מהאש. כשהיהודים בחד"ש הבינו שהסוס הפלשתיני כבר מת, הם בחרו סוס חדש, לפחות כשהדבר נוגע לתעמולה שהם מנהלים כלפי היהודים (בערבית הם, פחות או יותר, נעים בין תמיכה ביקורתית בחמאס לבין נאמנות עקבית לפתח'). רועי ילין וחבריו עוד לא הפנימו כי הסוס מאוסלו נקבר קבורת חמור במוקטעה, וחושבים על מאבק בינם לבין חד"ש על משהו כמו עשרת אלפים קולות יהודיים.
 
חיים אורון צריך לזכור היטב את התנהלותו ממלחמת לבנון הראשונה: יחד עם עליזה עמיר-זהר מקיבוץ ברעם, הוא גיבש את ההתנגדות למלחמת לבנון כשהמסגרת להתארגנות היתה "שלום עכשיו". יחד עם חבריו, עשה אורון את המוות ליעקב חזן, מנהיג מפ"ם. חייקה גרוסמן המנוחה תבעה שמפ"ם תפרוש מהמערך אם מפלגת העבודה תצטרף לממשלת האחדות עם הליכוד, שבדיעבד היתה ממשלה מהטובות ומהיציבות שידעה ישראל, שהצליחה לשקם את כלכלתה המתפוררת ולסיים את מלחמת לבנון. בספטמבר 1984 התייצב חזן מול מרכז מפ"ם ומתוך היענות לרחשי החברים, הודיע על פירוק המערך. מספר חברי הכנסת של מפ"ם עמד אז על שישה חברי כנסת. כעבור ארבע שנים, התייצבה מפ"ם לבחירות וגילתה שכוחה ירד בחצי. גם אז, חד"ש קיבלה מנדט אחד יותר ממנה.
 
ראשית חדשה
 
בהנחה שעשרים השנה שחלפו מאז שינו את אופיו והשקפותיו של ג'ומס, הוא חייב לחזור אחורה – לנקודת ההכרעה של בחירות 84' – ולהודות ששגה, כי הוא וחבריו טעו כשגזרו על מפ"ם גורל של מפלגת שמאל קטנה שמתחרה בקומוניסטים מזה וברצ של שולה אלוני ויוסי שריד מזה, על בכורת המפלגה הגדולה בשולי השמאל הישראלי. אם ג'ומס מבין שהדבר היחיד ששרד מהשמאל הרדיקאלי הישראלי הוא שני מנדטים, פחות או יותר, שמסתובבים בין מרצ לחד"ש, עליו לחשוב מחדש על דרכה של מפ"ם – לא של מרצ. כי מרצ היא פיקציה מוחלטת: מי שהצביע למפלגה בבחירות האחרונות הוא מי שחשב שהסדר הנכון הוא "ציונות, סוציאליזם, אחוות עמים" ולא קודם כל אחוות עמים ואז, איכשהו, קורטוב של ציונות ואיזה פירור של סוציאליזם.
 
אם חיים אורון מעוניין ללמוד מההיסטוריה, הוא מוזמן להיכנס לספריית פועלים ולהרים מהמדפים את ספרו המאובק של יעקב חזן משנת 88', "ראשית חדשה", בעריכתו של יוסף שמיר. זהו ספר יחיד במינו, נדיר, שערך סינתזה בין ציונות לבין סוציאליזם, וניסה לקיים דיאלוג אמיתי, ממשי, עם הימין הישראלי. חלק מהספר מבוסס על דיאלוג שניהל חזן עם המתיישבים של "גוש אמונים", וזכה לתהודה משפורסם בעיתון "דבר" תמליל של רב-שיח שהתקיים באוקטובר 1986 בהשתתפות חיים גורי, יעקב צור ויעקב חזן – משמאל, והרבנים לווינגר ויואל בן-נון – משמאל.

ניהל דיאלוג. יעקב חזן. צילום ספרו של יעקב חזן, "ראשית חדשה"

חזן לא היה מתומכי "גוש אמונים" על אף שהתרגש מהתלהבותם שעמדה בניגוד מוחלט לקריסת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר. הוא מעולם לא הסכים עמם, אך ראה בהם צד חשוב לדיאלוג אמיתי. בספרו כתב חזן: "כשלעצמי, אני מוכן היום לכל פתרון למען השלום. איני נעול על שום תוכנית. ורק בתנאי אחד – לא סיפוחם של יהודה ושומרון למדינת ישראל ולא הפיכתם למדינה פלשתינית-אש"פית נוספת. לא הפקרת היישובים היהודיים אשר יחליטו להישאר במקומם לאחר הפשרה הטריטוריאלית. וכמובן מאליו – שבכל מקרה יובטח בטחונה של ישראל. אני זוכר תמיד שגם העמים הנאורים ביותר יצאו למלחמות גם אחרי שכרתו ביניהם בריתות של שלום 'נצחי'…
 
ועוד: "לא היתה תקופה כה נוחה למשא-ומתן על השלום כמו זו בה אנו חיים היום. מדינות ערב הקובעות ביותר מעוניינות בשלום יותר מאשר אי-פעם. מעל לראשיהן – וגם מעל לראשנו – תלוי הענן הכבד והמאיים של החומייניזם המטורף. הוא מאיים על מצרים ומנסה להשתלט על לבנון. שום מדינה ערבית אינה מוגנת בפניו. גם לא ערביי השטחים. הוא הסכנה הגדולה והמאיימת על עתידו של האיזור. והשלום הוא כאן המעצור הבטוח ביותר מפני המגיפה הפוליטית והתרבותית הזאת. והמחמיץ את הדבר חוטא כלפי עתידנו" (עמ' 103-104).
 
ספק רב אם חלק לא קטן מחברי מרצ – חלק שאיננו יכול לגייס עבורה אפילו מנדט אחד שלם – היה חותם על דברי חזן. הוא היה מזהה בדברי חזן נימות "ביביסטיות", אפילו "ניאו-שמרניות". הוא לא ימצא אצל חזן רומנטיקה נוסח פרס, ביילין ושריד. הוא יאתר אקטיביזם בטחוני חמור ופיכחון עמוק. המורשת הרעיונית של מפ"ם עומדת בניגוד מוחלט לזו של השמאל הרדיקאלי הישראלי. היא מורשת שפוטנציאל התמיכה בה בציבור הישראלי הוא עצום.
 
שמרנות מהפכנית
 
בעוד שלפני עשרים שנה חלק גדול מהציבור האמין בארץ ישראל השלמה ושלל מדינה פלשתינית, היום חלק גדול מהציבור כבר לא מאמין בארץ ישראל השלמה אבל מבין שחזון שתי המדינות הוא כמעט אוטופי בהינתן שהפרטנר הפלשתיני הנוכחי מתקיים על כידונים הממומנים מכספי התרומות של האיחוד האירופי וארה"ב, ומחסדיה של ישראל. ולא פחות חשוב מכך, מייצג אך בקושי חלק קטן מהחברה הערבית. את הפיכחון הישראלי משתי האידיאולוגיות הגדולות, המגה-תוכניות על ארץ ישראל השלמה ושתי המדינות בגבולות 67', אפשר לתעל לטובת רעיונות מבית מדרשה של תנועת העבודה ובתנאי שתמשיך בקו האקטיביסטי-בטחוני.
 
מפ"ם בהנהגת חיים אורון חייבת לחשוב על דרכה ולדבר גלויות על איחוד מחודש עם מפלגת העבודה. בהינתן שרצ התפוגגה וחלק גדול ממנה עבר לחד"ש, אורון צריך לחשוב איך מרצ מתחברת מחדש למרכז הישראלי, ברוח מפ"ם ההיסטורית. מפלגה כזו יכולה להיבנות לא מספינים נוסח אדלר ולא מהפחדות נגד נתניהו אלא מרעיונות אמיתיים שיצליחו להביא לציבור הישראלי בשורה אמיתית. הבנה כזו שוררת גם במפלגה העבודה, ואין סיבה שהיא לא תתורגם למהלך פוליטי שישיב למרכז העשייה הישראלית כוחות אידיאולוגיים ממשיים ולא גופים אמורפיים, יצירי ספינים, בנוסח קדימה
 
חזן היה זה שטבע את המטבע "שמרנות מהפכנית". "הדרך", כך קבע, "היא השמרנות המהפכנית. שמרנות בקיום היסודות, מהפכנות בנכונות לחתור בעוז לפתרונן של הבעיות המתפרצות לתוך החיים שלנו מבחוץ או עולות בפנים" (עמ' 209). חיים אורון יכול להשקיע ערב אחד מערביו כדי לעיין בספרו של חזן. אם יהיה שמרן-מהפכן, יש לו ולתנועתו סיכוי לא רע לשוב למרכז העשייה הישראלית. 

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “חזרתה של מפ"ם: האתגר של חיים אורון

  1. הפעם היחידה שהצבעתי בבחירות בישראל (לפני הנוכחיות, לחד"ש) זה היה בסוף שנות השמונים, למפ"מ, כאשר גומס היה פעיל שטח נמרץ. אתה מחמיץ פה נקודה, לדעתי, והיא מה קרה באופן אישי למנהיגים האלה, כולל גומס. לאיזה מיליה הם נקלעו, ולמה. לאו דוקא הניתוח המדיני, אלא ההתנהלות הכלכלית-חברתית שלהם אישית. לי יש זוית קצת שונה על הריסוק של מרצ והעבודה, ובכלל של השמאל. והוא נוגע לכשלון המנהיגותי כלפי פנים, כלומר, מי עומד בראש, איך הוא מתנהל או היא, כלפי החברים והחוג הפנימי. ברגע שגוף אינו מסוגל לנהל את עצמו, ויהיה הקטן ביותר שקיים, אין לו "משקל" להציע מנהיגות לציבורים רחבים, ולא חשוב עד כמה מוצלח המסר ועד כמה הציבור חפץ בו. אפשר לעבוד על הציבור קדנציה אחת (גמלאים, שינוי) עם מסר קליט, וזהו. אחרי כן בוחנים את ההתנהלות הפנימית בעיקר, ועל זה נופלים ונחתכים דברים, ובצדק.
    השמאל המרצי (ומפמ במיוחד) נפל בקסמים של הדרך הקלה, התורמים האמריקאים הגדולים, תופעת ה
    BOARD MEETINGS
    והחיים הטובים, וקראתי באיזה מקום שהילדים של גומס נשואים עם מיליונרים לא זוכרת איפה ומי כתב (מקווה שזה נכון ושאני לא מסרסת או מחליפה). גם הכתבה על ביילין לפני שנה חשפה את הילדים שלו בתור ספקולנטים תל אביבים שעוסקים בלופט גשעפט. ילדים לא מעידים על הוריהם, במובן של אחד לאחד, אבל זה בדרך כלל משקף את המיליה שבו הם בסופו של דבר גדלו והערכים שבסופו של דבר בקעו מן הפוליטיקאי המדבר גבוהה לאחרים.
    ג'ומס למשל התיימר לטפל אישית לאורך שנים בבעיית הבדואים באזורו (ליד להב) אבל מהר מאד זה הפך ל"מיזם" בסגנון אמריקאי, עם ועדות ייעוץ, גיוסי כספים נוצצים בחו"ל, ואפס מעשה.
    הנה, השופט גולדברג עמד על כך בועדה האחרונה שכינס ובדו"ח שהוציא. גומס איבד את הקשר עם האדמה, עם השטח, עם האנשים, והפך למשרד פירסום.
    בסופו של דבר, הוא קידם אגנדה שאין לה שום קשר למפ"מ ההסטורית, לא לשיתופיות, ולא כלום. גם אוסלו היה נגוע באותה בעיה, לדעתי ולכן נכשל. זה בא "מלמעלה" מבעלי הון וגורמי חוץ. ואגב, המון אנשים התעשרו מאד מהקומבינה הזו ששמה אוסלו.
    מה שמפמ צריכה לעשות זה בדק בית בהתנהלות שלה ברמה הכי לא נעימה, אישית, ולקחת אחריות. השידוד הרעיוני לא ממש נחוץ, העם רוצה את המסר החברתי, אבל אין מי שייצג את המסר. כולם בסופו של דבר מושחתים המייצגים את עצמם וכמה מיליונרים שמושכים בחוטים. כל נהג מונית יגיד לך את זה. כוח המשיכה של חנין נבע בעיקר מזה שהוא לא משדר את סגנון החיים הזה באורחותיו האישיים. וגם ההצלחה של לבני, בשורה התחתונה, נבעה מאיזה תחושה עמומה (מי יודע אם נכונה) שהיא לא מושחתת. וגם ביבי לא נחשב מושחת אישית, אלא נהנתן בקטן יחסית. ולכן נתנו לו שוב את הלפיד, בערבון מאד מוגבל.

    הבעיה היא שמפלגות כמו מפמ ועבודה לא יכולות להתקיים בסגנון חוות החיות, וזה מה שהתחולל שם.

  2. מה שהיה מפם רצ שינוי עם 12 מנדטים הפך היום ל 2 מנדטים.

    שינוי מתה בבחירות הקודמות
    רצ מתה אידיאולוגית כבא מזמן. רצ קמה כאשר הארווי מילק עוד היה בחיים,רכישת רכב לא היתה בהישג יד והיינו סגורים בשבתות בבית,ובנושא האישות היה לרבנות הבזויה והשנואה מונופול.

    על מכשול הרבנות התגברנו והנושא הפך לאג'נדה אקוטית של ישראל ביתינו. אף אחד לא יפעיל תחבורה ציבורית כי זה הפסד מוחלט לקואופרטיבים וממישהו בכיר באגד שמעתי שאגד תשמח אם תופסק התחבורה הציבורית בשבת. יעל דיין שהבחרה לכנסת מטעם מפלגת העבודה עשתה למען ההומואים הרבה יותר ממרצ.

    מה קיבלנו בחילון המדינה סיוט אחחד גדול ושמו מסחר בשבת. זוגתי כופה עלי שופינג בערב שבת ושבת ואני שונא את הכפיה הבזויה הזאת. למי שרוצה לעבוד כמוכרן אומרים לא תעבוד בשבת לא תקבל עבודה.אנשים שלא רואים את ילדיהם כל השבוע לא רואים את ילדיהם גם בשבתות משום שהם עובדים.

    רצ היא פגר מת שמוטב שייעלם

    את מפם של חזן ויערי אנחנו צריכים גם צריכים

  3. לדעתי מפ"ם הייתה תמיד מפלגה דוגמטית והזויה, ובודאי שמפא"י עם כל החסרונות שלה עדיפה משום שלצד האידאולוגיה התיאורטית פעלה בצורה פרקטית והקימה מפעלים הסתדרותים ותמכה במושבים כשבמפ"ם התעקשו שיש להקים רק קיבוצים.
    חייתי רוב חיי במושב, ושם עברו עלי נעורי בשנות ה-90 הסוערות של מדינת ישראל. הייתי מערכניק שרוף שלא שאל יותר מידי שאלות.
    הנפילה הגיעה כאשר קרסו הסכמי אוסלו, התגייסתי לצבא ושלחו אותי להיות מכונאי תפקיד שלא התאים לי עם חברה קשים, וגיליתי שאני הומו. בהתחלה הייתי מבולבל ולתדהמת הורי הצבעתי לשינוי.
    אח"כ שקראתי שכל שנות ה-90 ההתנחלויות גדלו, ובמקביל קראתי על פועלה הנפלא של מר"צ למען הומואים וזכויות אדם עברתי להצביע מר"צ. גם הורי שהיו בהלם מכך שאני הומו החליטו לבסוף בגלל זה להצביע מרצ אחרי 30 שנים של הצבעה לעבודה.
    בשנות ה-80 ר"צ הייתה הכוח העולה שדיברה ל: הומואים, פמנסטיות, שוחרי זכויות אדם, איכות סביבה וכו'… מפ"ם לעומת זאת הייתה המפלגה האנרכונסטית שבעברה דיברה על ברה"מ כמולדת שניה, והיה פער בין הרטוריקה הסוציאלסטית לבין מצבם של אלה שהצביעו לה.
    ג'ומס מייצג את כל הרע בפולטיקה של התיישבות העובדת: התנשאות, תרגילים מלוכלכים כמו: הפקדה הומונית של כל החברים ע"י המזכיר, וכינוס ועידת מר"צ אחרי הצהריים כדי שהעירונים לא יוכלו להגיע, וועדה מסדרת.
    על מר"צ לחזור לפעילות שנוגעת לזכויות אדם כמו: תחבורה ציבורית בשבת, זכויות להומואים, פמיניזם, סוציאל-דמוקרטיות ולא סוציאליזם וכו'..

  4. ראשית, אני מודה לך מאוד על תגובה המפורטת והמנומקת, ואני מקווה להשיב לך באופן דומה.

    מפ"ם התאבנה לאורך שנים רבות, הרבה אחרי שהיא נטשה את הרעיון המרקסיסטי, ההסתדרותי והקיבוצי. חזן דיבר על ברית המועצות כעל מולדת שנייה אי-שם בתחילת שנות החמישים, ומפ"ם לא ידעה להתחדש אחרי ששמש העמים כזבה.

    אני לא מגדיר את עצמי כמרקסיסט. אני גם לא רואה עצמי כסוציאליסט. ההזדהות העמוקה שלי היא עם המסורת שהתפתחה בעולם המערבי והשכילה להשתמש גם בליברליזם הנאור וגם בסוציאל-דמוקרטיה כדי לכונן מדינות רווחה מתוקנות, נאורות, עם מכניזמים דמוקרטיים, עם השתתפות רחבה של האזרחים בשלטון, עם סמכויות רחבות לשלטון המקומי, עם דגש רחב על בניית קהילות ועוד ועוד. לדעתי, המסמך הכי מעניין שנכתב בנושא הוא זה של אנטוני גידנס לקראת סוף שנות התשעים. אולם בו-זמנית, אני מזדהה עם ההשקפה הניאו-שמרנית שמנסה להבין את האיום על הציוויליזציה המערבית מצד תרבויות שבינינו לבינן שורר מה שכינה הפילוסוף הצרפתי ליוטאר "דיפרנד", כלומר שאפילו השיח איננו אפשרי, ומכאן עמדתי הימנית ביחס לשאלה הפלשתינית.

    את כל זה לא תמצא, לא במרצ ולא במפ"ם. אולם אני מאמין שמה שיש במפ"ם, ואין בחלק ניכר מהשמאל שהיא חברה אליו באיחוד ההיסטורי ב-92', הוא מחויבות עמוקה לביטחון ישראל, ציונות סוציאליסטית, הכרה היסטורית בצדקת דרכה של התנועה הציונית והשתתפות פעילה במעש הציוני לאורך עשרות השנים האחרונות. לכן, היא צריכה ויכולה להתחדש ולעבור תהליך של regeneration, אידיאולוגי ופוליטי.

    אני מסכים עמך לחלוטין שנושאים כמו פמיניזם, זכויות גייז, זכויות אדם ואזרח וכולי, לא היו ניכרים כלל במפ"ם. אולם השמאל שאתה מדבר עליו בערגה כה רבה, הפך את שיח הזכויות לשיח תיאולוגי. בעוד שהרעיונות שאני תומך בהם חבים את קיומם למסורת פילוסופית של חובות (ע"ע קאנט), המסורת הפילוסופית של השמאל החדש, ולייתר דיוק הפוסט-מודרני, היא של קידוש הזכויות. לכן, מעבר לעובדה שזה שיח אינדיבידואליסטי מאוד, שעורך דקונסטרוקציה לחברה לכדי קהילות שונות ומתעלם מאינטרסים כלליים, זהו גם שיח שלא מבין איך העולם השתנה בעשור האחרון, בפרט מתחילת שנות ה-90' וצמיחת האסלאם הרדיקאלי. הוא חסר אונים, במקרה הטוב, מול האסלאמיזם, הוא אימפוטנטי לחלוטין ביחס לאיומים קונקרטיים על המערב בכלל, וישראל בפרט, והוא – במקרה הרע – לא מודע לחלוטין שאנחנו חיים בעידן של מלחמת תרבות מהאיומה שידע העולם המודרני.

    עם כל החסרונות של הציונות הסוציאליסטית, יש בה יסודות אקטיביים ומתונים שמבינים איפה אנו חיים, פחות או יותר, ויש בהם מחויבות עמוקה לישראל. מרצ יכולה להפוך מחדש למפלגה גדולה שמאכלסת ישראלים רבים, אם היא תבין שעליה לערוך רוויזיה עמוקה ביחס לשאלות מדיניות יסודיות ולהבדיל עצמה מהשמאל החדש-ישן של דב חנין ודומיו. האיום האסלאמיסטי הוא חמור וקשה בהרבה יותר מאיום סגירת החנויות בשבת (מאבק אנטי-סוציאלי בעליל, לטעמי), ואי אפשר להתעלם ממנו.

  5. מנהיגים רבים בשמאל בניהם רבין ידעו שההסכמים לא יביאו לקץ המלחמות. להסכמים היה כמה מטרות: הפרדות הדרגתית מהשטחים ע"י פירוק התנחלויות כדי לעצור בעתיד תנועה של פלשתנאים שתדרוש מדינה אחת מהים עד נהר הירדן בה היהודים יהיו מיעוט או עם רוב דחוק, הוצאת ישראל מהמשבר הכלכלי-מדיני שהייתה נתונה, וחיזוק הכוחות החילונים מול התחזקות מבהילה של החמאס והגיהאד.
    המהלך של ברק היה פזיז ומטומטם. אף אחד לא חשב שערפאת הוא צדיק הדור, וההסכמים נועדו למלא את המטרות שציינתי.
    שרון עשה בשכל שניתק את עזה מישראל. אם העבודה ומר"צ רוצות להתחזק עליהם להעביר לציבור את המסר שהחזיקו מלחתחילה, והוא שההתנחלויות יובילו לסיפוח הגדה לישראל. יחד עם זה עליהן לחזור לשורשיהן. מר"צ כמייצגת הסקטור החילוני: פמיניזם, אוטובוסים בשבת, הומואים וכלכלה סוציאל-דמוקרטית. על העבודה לחזור להיות המפלגה שבונה מוסדות ציבור טובים בנושאי: החינוך, הרווחה , הבריאות והתעסוקה.
    הפוסט והאנטי ציונים למניהם יכולים בהחלט לחזור לבל"ד ולחד"ש.

  6. הדיבורים על פריצה "למזרחיים ולרוסים" מזכירים כל כך את ההתנשאות האופיינית של מרצ, שמאפיינת גם את יחסה לפלסטינים.
    זה כאילו יחס חם ואוהד, אבל למעשה הוא פטרוני לגמרי. בעיני מרצ, הפלסטינים לא באמת שונאים את ישראל, הם רק צריכים שנסביר להם יפה כמה אנחנו נאורים ואז הם יאהבו אותנו
    ובאותו משקל, המזרחים והרוסים לא באמת בזים למרצ על האידיאולוגיה המתייפייפת שלה, הם רק צריכים שהיא תסביר להם את היופי שבנאורותה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s