קולטורה

טרור ותהילה: הסרט כנופיית באדר-מיינהוף

אזהרה לרגישים: הביקורת על הסרט "כנופיית באדר-מיינהוף" מכילה ספוילרים

צעיר אלים שנשר מבית הספר, הסתבך בפלילים ולא הצליח להתאקלם בחברה. צעירה, בת לכומר, המצטיינת בלימודי הפילוסופיה, האנגלית ולימודים גרמניים. עורך דין צעיר, בוגר האוניברסיטה החופשית של ברלין, בעל עסק עצמאי. עיתונאית שלמדה פילוסופיה, חינוך, סוציולוגיה ולימודים גרמניים באוניברסיטת מארבורג, ולאחר מכן באוניברסיטת מונסטר, והיתה עורכת ראשית של שבועון שמאלני בעל זיקה למפלגה הקומוניסטית. סטודנטית צעירה המתמחה בלימודים גרמניים.
 
שום דבר לא היה משותף, לכאורה, לאנדריאס באדר, גודרון אנסלין, הורסט מהאלר, אולריקה מיינהוף ואירמגארד מולר. אולם כולם מצאו את עצמם בפעילות משותפת בארגון הטרור הגרמני, סיעת הצבא האדום (RAF).
 
הסרט "כנופיית באדר-מיינהוף" מספר את סיפורם של חברי סיעת הצבא האדום. הארגון צמח על רקע תנועת המחאה הסטודנטיאלית בגרמניה המערבית ששאבה השראה רבה ממרד הסטודנטים במאי-יוני 68' בפאריס, המהפכה הקובנית, ההתנגדות באלג'יריה והתעוררות התנועות הלאומיות בעולם השלישי, בין השאר בישראל/פלשתין.
 
התקשורת הגרמנית, עם דומיננטיות רבה של השמרן הגרמני אלכס שפרינגר, הפגינה תיעוב ביחס להתפתחות הרדיקאליזם הגרמני ונחשבה בעיניהם ל"ריאקציונרית". הממשלה, שהתבססה על ממשלת אחדות בין הסוציאל-דמוקרטים לבין הנוצרים דמוקרטים, תמכה בנאט"ו, שלטה ב-95 אחוזים מהבונדסטאג והתנכלה לרדיקאלים החדשים. זיכרון הפאשיזם היה עדיין טרי במיוחד. תיאוריות חדשות וביקורתיות צצו במחלקות לפילוסופיה ולסוציולוגיה. השם פרנץ פאנון התגלגל בפי הסטודנטים כמעדן מלכים. הו צ'ין מין, צ'ה גווארה ופידל קאסטרו היו לגיבורים. אסכולת פרנפקורט סיפקה ניתוח מעודכן. התיאוריות של אנטוניו גראמשי ודמותו של הרברט מרקוזה היוו תחליפים אטרקטיביים לקומוניזם המאובן של סטאלין וחרושצ'וב. היושב ראש מאו נתפס כמהפכן ה"אמיתי", השם טרוצקי נישא ברבים ו"הקפיטאל" של מארקס עבר דה-סטליניזציה.

תהילת הטרור. כרזת הסרט "כנופיית באדר-מאיינהוף"

הממשלה הגרמנית נראתה כשותפתו של האימפריאליזם האמריקאי. השיא נשבר כאשר ב-2 ביוני 1967, ביקר השאה האיראני, מוחמד רזה פחלבי, במערב גרמניה. שירות הביטחון האיראני התנפל על המפגינים נגד השאה, שכונה אז "בובה של האימפריאליזם", ובשיא המהומות – עת ביקר השאה באופרה הברלינאית – נרצח אחד המפגינים על ידי שוטר גרמני. חלק לא קטן מהנוער הגרמני המשולהב היה נלהב לנקום בממסד ולהפילו – או, לכל הפחות, לטלטלו נמרצות – במחאה על הרצח. תנועת השני ביוני האנרכיסטית הוקמה לציון יום מותו של בנו הונסורג, המפגין שנרצח. הניסיון להתנקש בחייו של רוי דויטשקה, סטודנט בן 28 וממנהיגי תנועת המחאה, הצית את המחאה כאש בשדה קוצים.
 
תהילה של טרור
 
הסרט על כנופיית באדר-מיינהוף הוא סרט-המשך לניסיון לטפל בעברה של גרמניה באופן לא שיפוטי, במקרה הטוב, וסלחני על גבול ההערצה, במקרה הרע. "להתראות לנין" צבע את עברה של מזרח גרמניה בנוסטלגיה. "חיים של אחרים" הציג את מתנגדי השטאזי כאוסף של אינדיבידואליסטים כאשר גיבור הסרט נקלע במקרה למעקב של שירות הביטחון ובה-בעת מתחיל להיות מעורב בהתנגדות למשטר, כמה שנים בטרם קריסתו. "הנפילה" מראה את הפן האנושי בהיטלר, זמן קצר לפני שהתאבד בבונקר עם אהובתו, אווה בראון. "נער קריאה" מסרב לשפוט את חנה שמיץ על עברה כתליינית בשירותו של היטלר ומתאמץ להחדיר את התזה בדבר הבנאליות של הרוע, שבסופה – אם מקבלים אותה – נכונים דברי אייכמן כי היה בסך הכול ביורוקרט.
 
הסרט צובע את הטרוריסטים האדומים בתהילה. אויביהם, הממסד, נראים חנוטים בחליפות, שמנים, בורגניים מלוקקים, חסרי זהות כמעט, "פוצים" ייקים שאינם מסוגלים להבין אפילו בדיחה הלועגת להם נשואים לעקרות בית נהדרות וטיפשות. כשאולריקה מאיינהוף ואנדריאס באדר מעליבים את השופט במשפטם, הוא נראה כדמות נלעגת, מבקש לרשום את הקללה בפרוטוקול וחוזר עליה שוב ושוב. לעומת הערבים המאמנים את חברי ה-RAF, המוצגים באור פרימיטיבי, נטול זהות ושטחי, הרדיקאלים הגרמנים נראים כביטוי פוסט-מודרני וראוי למי ששובר גבולות ומתעלם מהעבר.
 
פעולות הטרור זוכות לבימוי אמריקאי לכל דבר. הסרט מלא במראות של התפוצצויות, המון דם, גופות ואש, לצד פורנוגרפיה אירופית רכה כמו שרק הגרמנים יכולים להראות. כרונולוגיית האירועים, הכוללת טירוף, מוות, אידיאולוגיה עזה, קנאה עמוקה, אהבה חסרת גבולות ושנאה יוקדת, מעייפת את הצופה אולם מותירה אותו עירני, ולו משום הבימוי המרהיב, הדמויות המאופיינות כל אחת לפרטי-פרטים, האמינות של השחקנים וצביעת הטרוריסטים של ה-RAF בצבעים המעוררים אהדה גם בצופה שלא חשוד בהתנגדות נחרצת ל"אימפריאליזם האמריקאי". כאשר רוי דויטשקה שואג עם יד מורמת, יחד עם הקהל, "הו צ'י מין! הו צ'י מין!", קשה שלא להישאב להתלהבות המהפכנית.
 
אין תימה, אפוא, שהסרט הפך לפופולארי תוך זמן קצר כל כך: הוא נוגע בתחושותיהם של רבים, רבים מאוד, המתעבים את "הממסד המסואב", שמתאווים לשינוי רדיקאלי בחייהם, שחשים איבה עמוקה כלפי "הניוון הבורגני"; אנשים שעייפים ממלחמות, שנאות לאומיות, מיליטריזם, קנאות דתית ואלימות ממסדית. ההתנגדות לממסד מספקת משמעות. הנרטיב הזה גורס כי התעוזה מראה שיש סיכוי למהפכה. לכן, האלימות המאורגנת והמחתרתית מלמדת כי הפוליטיקה אינה הזירה היחידה לפעילות רדיקאלית.

טעו – וצדקו? גודרון אנסלין ואנדריאס באדר במשפטם

ובדיוק משום כך, הסרט לא ראוי לפרשנות נוסטלגית, ולביקורת דהויה על זרי הדפנה של התהילה שהוא קושר לראשי הטרוריסטים. הסרט הוא מניפסט פוליטי שמבקש להטמיע בצופה את המסר הפשוט, המיידי: התארגנו. זה קרה לפני כן. עשו מעשה. יש פוליטיקה אחרת, שלא בהכרח נגמרת בפרלמנט. אתם יכולים לקרוא תגר על הממסד. אולי לא לרצוח, לפוצץ, לאיים ולשדוד, אך בהחלט לנקוט בפעולות שיערערו את הסדר הקיים.
 
קריאה לפעולה
 
כאקט אמנותי, הסרט לא מגיע "יש מאין". הוואקום הפוליטי הוא ברור; התערערות האמון בהנהגות היא גלויה. התיעוב כלפי מה שמכונה בז'רגון המהפכני "הסדר הקיים" הוא שקוף. הנהירה ההמונית אחרי ההו צ'י מין החדש, ברק אובאמה, לוותה בתחושה דומה. לארה"ב אין את אותה אופוזיציה רדיקאלית נוסח תנועות הסטודנטים באירופה, אולם בשולי השמאל האמריקאי יש ציפייה אדירה לכישלונו של אובמה, מה שיעביר לזרועותיהם כפרי בשל את מתנגדי הממסד. באירופה, האסלאם הרדיקאלי והשמאל המהפכני צועדים יד ביד עם אויב משותף: ישראל, יותר מתמיד, היא השטן האולטימטיבי, הרוע המוחלט, התגלמות השלילי עלי אדמות. הממסד המתון, הממשלות הקיימות, נראים כמושחתות, ככושלות, כמסואבות, כעייפות.
 
סרטים כמו "כנופיית באדר-מיינהוף" לא אומרים, לכאורה, דבר. אולם למעשה, הם אומרים הרבה. הם קוראים לעשות משהו. לכן, סיעת הצבא האדום לא מוצגת בסרט אלא כדון קישוטים מהפכניים, כרובין הודים אמיצים, שגם גמרו את חייהם בהתאבדות קולקטיבית. המסר הוא פשוט: הם טעו בדרך – אבל צדקו בתיאוריה. הספקות שעולים בשרידי ה-RAF, לאחר שאחת מהחברות מעיזה להודות כי חבריהם התאבדו בכלא ולא חוסלו, קרי שהמוטיבציה לפעולות טרוריסטיות רבות כחטיפת מטוס "לופטהאנזה" והטבח המפורסם בספורטאים הישראלים במינכן, היה טעות. אולם הספק הזה הוא מינורי ורגעי. הוא זוכה לדקת תהילה אחת בסוף הסרט. בלשון אחרת, עשו מעשה – אולם שימרו חוש בריא של ספק. לימדו מהניסיון המרהיב הזה, ו"אל תעשו שטויות".
 
בישראל עצמה, מתגבש לאט קונצנזוס סביב האויב החדש: בנימין נתניהו. ההתארגנות האופוזיציונית כנגדו קוראת לבודד אותו, לחשק אותו בזרועות הקיצונים, לגרום לו להפוך את ישראל למדינה מצורעת, דרום אפריקה חדשה, שהממשל בה יופל בלחץ בינלאומי. השטן החדש-ישן, נתניהו, הוא התגלמות השמרנות שיש להפילה לקרשים. אם יקים ממשלת ימין צרה, לשמאל תהיה עדנה. ההסתה כנגדו עלולה להגיע לשיאים שלא נראו בעבר.
 
בישראל ובעולם יש שוליים שעלולים לעשות מעשה. רבים בוערים באש הרדיקאליות. התחזקותו היחסית של השמאל העולמי מלמדת שאולי תנועת סטודנטים המונית נוכח הסיקסטיז איננה בנמצא, אך יש מוטיבציה גדולה להפוך את המציאות הפוליטית על פיה ולייצר משהו חדש, ולא בהכרח באמצעות התמודדות לפרלמנט.
 
בשנות השבעים והשמונים, היו ישראלים שזיהו עצמם עם אש"ף והפתח. החזית האדומה, דרך הניצוץ, מצפן ועוד, ניהלו רומן עם סוריה, החזית הדמוקרטית והחזית העממית לשחרור פלשתין. כבר היום, בהפגנות נגד גדר ההפרדה, יש רומן בלתי-פורמאלי עם החמאס והג'יהאד האסלאמי. השאלה הגדולה – מתי ייחצה הגבול מבגידה רעיונית לבגידה מעשית – היא יותר תיאורטית מאשר פוליטית מיידית, ולו משום שההבנה לנפשותיהם של אותם אנשים איננה עוברת דרך ההיגיון הבריא. מעורבים בה יסודות רגשיים רבים, פסיכולוגיים ואחרים, שהדרך לפענחם איננה פשוטה.
 
כשצפיתי בסרט, נזכרתי בפגישה בה נכחתי לפני שש שנים, כשהייתי פעיל באותם חוגים, ובה – באופן מחתרתי וחשאי ומהפכני לחלוטין – דנו באופציה שאריק שרון, מי שהיה בעינינו רוע טהור, יגרש את הערבים. בדיעבד, זה היה מופרך לחלוטין ונטול קשר למציאות, אולם הפרנויה היא לחם חוקם של אנשים כגון אלה. זו אותה פרנויה שהניעה את אנשי ה-RAF לעשות את מעשיהם. היא יכולה לשמש דלק משובח לפעילות כזאת, בגרסה ישראלית, בהווה.
 
הפוליטיקה הגרמנית הממוסדת לא ידעה כיצד להתמודד עם הדור השני והשלישי של סיעת הצבא האדום. היא לא הבינה שהרעיון חזק מהאנשים. לקח לה זמן לא מועט לרסק את החתרנות השמאלנית בשולי החברה הגרמנית. אם יש משהו שהממשלה הישראלית החדשה צריכה ללמוד מההיסטוריה של ההתמודדות עם הטרור הרדיקאלי של השמאל המהפכני הגרמני, היא כי יש לגדוע את הפעילות הזאת באיבה. כאשר ממול ניצב השטן הגדול, לדמיון המהפכני יש גבולות מעטים. לחברה הדמוקרטית המאורגנת יש זכות להגן על עצמה, גם כאשר מדובר בטרור מבית – ולפני שהוא עובר לפסים מעשיים. 

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “טרור ותהילה: הסרט כנופיית באדר-מיינהוף

  1. הגיע הזמן לטפל בטרור השמאלני בישראל? ואין דרך טובה יותר מאשר ללמוד משמידט וחבריו איך עושים את זה??
    ועוד מה שנראה לך מופרך וחסר קשר למציאות זה אריק שרון מגרש ערבים (זה היה אחרי הקומה או לפני?)???

    וחוצמזה "פורנוגרפיה אירופית רכה כמו שרק הגרמנים יכולים להראות" – ????

  2. כן, צודק, מה יש לומר. יש גם שששששמאלנים שרוצים שמכבי תפסיד.
    הנה, ריאל מדריד קולעים סל והם צועקים "ייייישששש".
    ובאמת, מה כבר המרחק בין זה לבין רצח פיני גרשון. סליחה, אלוהים. כלומר, ביבי.

  3. תחליט, איך אפשר גם להיות באדר מיינהומף וגם להביא לחרם על מדינת ישראל בנוסח דרום אפריקה.
    אתה חושב שאנחנו עד כדי כך טיפשים שנשחק לידך ונאבד כל יכולת השפעה כמו הילדים הדפוקים האלה מהסרט?
    אתה אולי התלהבתה מהדברים האלה כשהיית בשמאל, בגלל זה בכל קבוצה שהיית הראו לך את הדלת (אם כי לא תמיד באצבע)

    "המציק את הציבור ומצערם מותר למוסרו"
    זה משולחן ערוך, נדמה לי,ואנחנו מסרנו פעם לידי השוטרים אחד משלהם שהתחזה למפגין, ובכניסה החסומה לבית לחם הכריז שהוא תומך ב"רצח מנהיגים".
    אז הם כאילו "עצרו" אותו, כי הם חיו על הבלוף שאנחנו "מסוכנים" וחשבו שאם לא ייקחו אותו נשבור לו את העצמות.
    זה מה שנקרא שומר פתאים השם.

    אכן נפעל לבידודה של מדינת האפרטהייד האחרונה שנותרה בעולם, מדינת האפרטהייד הגרועה בהרבה מדרום אפריקה. בחירתו של נתניהו תקל עלינו. יש לנו כלים ויש לנו עמדות השפעה. היית מת שנהיה מספיק פסיכים כדי שבעוד שלושים שנה יעשו עלינו סרט שובר קופות.

  4. מי זאת האולריקה הזאת בכלל, מה אתה מבלבל את המוח.
    יותר טוב שתגיד לחברים vכתומים שלך שיתחילו לארוז, כי יש ימין מובהק שוב הולך להקים ממשלה.

  5. הבחור בונה מגדלי תאומים על עוד סרט גנגסטרים. עוד מעט הוא יגיד שגם "טוני סופרנו" וכל סרטי המאפיה זה של השמאל הרדיקלי, שאומר שהפושעים טובים והשוטרים רעים.

  6. חחחחח, אלה טרוריסטים אלה קדחת.
    אני מכסחת חמש באדר מיינהוף ועוד שבע יונתן פולק.
    אני גם לא צריכה תת מקלעים, בעיטה אחת על הקיר של קריית הממשלה וכל הממסד הנאו שמרני נקבר תחת ההריסות.

  7. כי להבין את מידת הפסיכופטיות של השמאל הרדיקלי, הנה נתון קטן: כל הניקים החל מהכותב צהוב ועד לכותב בילבי הם של אותו אדם שכתובת ה-IP שלו היא 62.219.165.186

    אני חושב שהקורא יכול להבין לבד שמדובר באדם עם כמה בעיות, בלשון המעטה.

  8. השמאל הרדיקלי התכווץ סופית לאדם אחד?

    מעולה. סוף סוף חוסלו השמאלנים המתרוממים האלה, אפשר לישון בשקט..

  9. אחת הביקורות הנוגעות.
    הצלחת לסדר לי את הסרט במקום הנכון בראש.
    קשה לי להודות שעם חלק מהדברים הזדהתי (לא עם המעשים ,עם הדעות ונקיטת הפעולות) .
    "יש אנשים שקוראים עיתון, אנחנו עושים מעשים"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s