פוסט-קולוניאליזם ופוליטרוק הטרור מאוקספורד

מאמר זה פורסם הבוקר בגיליון מוסף שבת של העיתון "מקור ראשון" (27 למרץ)

סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים סימנו את התייאשותו של השמאל החדש ממה שהגדיר מארקס בתור "הסובייקט המהפכני": מעמד הפועלים בארצות המערביות המתועשות. כישלון מרד הסטודנטים בפאריס במאי-יוני 1968, הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, מלחמת ששת הימים ותבוסתן של מדינות ערב, התנוונות הגוש המזרחי, מלחמת וייטנאם, מאבקה של חזית השחרור האלג'יראית (ה-FLN) בצרפת, המהפכה הסוציאליסטית בקובה וקריסת משטרו של בטיסטה – כל אלה גרמו לשמאל העולמי לחשוב מחדש על דרכיו ועקרונותיו.
 
באוניברסיטאות העלית של גרמניה המערבית, צרפת, לונדון וארה"ב – ובמיוחד האחרונה – החלה להתפתח התיאוריה בדבר היות עמי העולם השלישי הסובייקט המהפכני "האמיתי" וראיית מעמד הפועלים בארצות המתועשות כ"אריסטוקרטיה לבנה" שזכויות היתר המוקנות לה בשל מוצאה מונעים ממנה להיות הסוכן המהפכני עליו כתב מארקס. המסקנות הפוליטיות האלה לא רק הולידו תופעות כמו "סיעת הצבא האדום" בראשות אנדריאס באדר ואולריקה מיינהוף, אלא גם מגמות תיאורטיות שמצאו את ביטוין האקדמי המוסדר.
 
בין השמות שהתגלגלו בפיהם של ה"ביקורתיים" כמעדן מלכים היה הסופר והמסאי היהודי-תוניסאי אלבר ממי, הפסיכיאטר והפילוסוף פרנץ פאנון שכתביו שילהבו את השמאל החדש, המהפכן הקובני צ'ה גווארה, המנהיג המהפכני הווייטנאמי הו צ'י מין, הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, ובהמשך אקדמאים כמו בנדיקט אנדרסון (מחבר הספר "קהילות מדומיינות"), המבקרת הפמיניסטית ממוצא הודי גיאטרי ספיבק, הפילוסוף ז'אק דרידה ואחרים.

משלהבת. המבקרת גיאטרי ספיבק

המיזם התיאורטי האדיר הזה מצא ברבות השנים את ביטויו בשלילת ישראל, האדרת התנועה הלאומית הערבית ועמידה חד-משמעית לצד הפלשתינאים במלחמת השמד שלהם נגד ישראל. אין תימה, אפוא, שספרו של רוברט יאנג, "פוסט-קולוניאליזם – מבוא", מתחיל כבר בעמודיו הראשונים בתיאור מחנות הפליטים הפלשתיניים ובילדה במחנה הפליטים רפיח העוברת דרך המחנה שנהרס באשמת, איך לא, שלושה טנקים ישראליים ושני בולדוזרים מאומנים (עמ' 22). לא במקרה, מייד לאחר מכן מביא המחבר עדות על הרס סופיה טאון, מרכז תרבותי של השחורים ביוהנסבורג שנהרס בידי משטר האפרטהייד ב-1958. המסקנה היא ברורה: כל דיון "ביקורתי" בשאלות של קולוניאליזם ופוסט-קולוניאליזם חייב להתחיל בהכרה לפיה האפרטהייד חי ונושם בישראל. שלילת ישראל היא תנאי מקדים לדיון שכזה.
 
לכן, יאנג – שמודע היטב לקונוטציה העולה מדבריו – רואה את שריפת ספרו של סלמן רושדי, "פסוקי השטן" – כ"מעשה של שחרור, או לחילופין – ביטוי לאי-יכולת להצהיר הצהרה בדרך אחרת" (עמ' 31). רושדי מסמל בעיני השמאל ה"ביקורתי" את משטרו של השאה הפרסי, מוחמד רזה פהלווי, בעוד שחומייני מייצג את האנטי-אימפריאליזם, מאבק השחרור האנטי-קולוניאלי. הציר שמחבר בין הפשיזם של שנות השלושים מזה, לבין הפשיזם האסלאמי מזה, מתמצה בדיוק בשריפת הספרים המפורסמת: מבצע השואה ומכחישה חוברים יחדיו לשרוף ספרי יריב רעיוני, ובין לבין זוכים להערצת ה"ביקורתיים".
 
את הספר עצמו יש לקרוא קריאה פוליטית. הכרונולוגיה שהוא מתווה מבקש להראות קו אפשרי של שחרור מ"האימפריאליזם האמריקאי", מ"הקולוניאליזם המערבי". הוא מזהה כנקודת התחלה את הלאומנות השחורה שצצה בארצות הברית בשנות העשרים ותמונתו של פידל קאסטרו המבקר בהארלם לפני 14 שנה רק ממחישה כי יותר משמדובר במאמץ תיאורטי-ביקורתי רציני, פילוסופי או סוציולוגי, מדובר במניפסט פוליטי רדיקאלי מהסוגים הרווחים בשמאל החדש של ימינו. זרי התהילה שהוא קושר לקאסטרו הם מביכים במונחים אקדמיים. במושגים פוליטיים, הם חלק מהאג'נדה הרדיקאלית העולמית.
 
הקפיצה שעורך יאנג מאמריקה של שנות העשרים למלחמת המפרץ השנייה מעידה על הלך הרוח ההיסטרי שמאפיין את החוגים הללו. לעומת התנועה שפעלה למען שוויון לשחורים, לרדיקלים אין סבלנות. לכן, מ-1924 קופץ יאנג ל-2003. דברי התוכחה ה"אנטי-אימפריאליסטיים" מפיו של מלומד עיראקי מסתכמים באפולוגטיקה מכוערת על משטרו הרצחני של סדאם חוסיין. "אחרי הכול", הוא אומר ליאנג, "סדאם לא פלש לכווית? טוב, זו הייתה טעות, אבל הרבה עיראקים מרגישים שמבחינה היסטורית כווית תמיד הייתה חלק מעיראק" (עמ' 51). התהייה שעולה מקריאת הדברים איננה קשורה בהכרח לעמדה שמביע החוקר העיראקי אלא לעובדה הפשוטה: איכשהו, השמאל החדש תמיד מצליח לסיים את הקריירה שלו בתמיכה במשטרים הרצחניים ביותר שקמו לאנושות – הסטליניזם ההשמדתי של מאו עם "מהפכת התרבות" ו"הקפיצה הגדולה קדימה", משטר האימים של פול פוט, הדיקטטורה המטורפת של קים ז'ונג איל, החוליגניזם הקומוניסטי הסיני שמחסל מפגינים תמימים בכיכר טיינמאן. ואיכשהו, בעבור הזמן, המנוולים הללו הופכים מהביטוי האכזרי ביותר לפשעים נגד האנושות למופת להתנגדות ל"אימפריאליזם" ול"קולוניאליזם".
 
הרצון של יאנג לשוות ללאומנות העולם השלישי (Third World Nationalism) גוון קוסמופוליטי גורם  לו לקפוץ לברזיל ולמאבק תנועת האיכרים מחוסרי האדמות, לאבוריג'ינים, ל"תנועות האיכרים המהפכניות", כלשונו, בקולומביה, נפאל ופרו, ולפתע לקשקש דבר-מה על מושג הנוודות בהגותם של דלז וגואטרי, שניים מהשמות החמים ב"תיאוריה הביקורתית". הקורא מרגיש אי-נחת מובהקת נוכח הבלגאן הזה והניסיון הכושל לגרום לו להוציא ממנו מסקנות פוליטיות. הציטוטים הארכניים של טקסטים קובניים גורמים לקורא לתהות האם אכן מדובר במלומד אוקספורדי או בפוליטרוק מטעם הוואנה יוניברסיטי פרס.

מעשה של שחרור. הסופר סלמאן רושדי

אולם הטקסט של יאנג לא מבקש כלל לשכנע את מי שנחשף בראשונה לתיאוריה המהפכנית הזאת. הוא מבקש לשכנע את המשוכנעים, לחשל את המיליטנטים, להקצין את הרדיקלים, להעמיק את האמונה הסמי-דתית בכוחו של העולם השלישי לנצח במקום בו כשל הפרולטריון המערבי. המובאה מה-BBC על "פצצות לייזר חונקות", פתאום כך באמצע הטקסט, בהן כביכול השתמשו האמריקאים במלחמתם נגד הטרור האפגאני של אל-קאעידה, מבקש להנהיר לקורא מיהו האויב האולטימטיבי, הרוע המוחלט, הרשע הטהור.
 
יאנג מלאה את הקוראים בפרטים, בשמות, בתת-תרבויות. הוא מתענג על "ביקורתיותו" ומספר לקורא כיצד "חלק גדול מספר זה ומתהליך כתיבתו חבים [איה העריכה הלשונית של "רסלינג"?, ד.מ] את עצמם לצליליו [מה יהיה עם ההגהה?, ד.מ.] הפועמים, ההולמים, של מוזיקת הראי האלג'יראית" (עמ' 81). תמונת האציל האנגלי המתענג על צלילי קורבנות האימפריאליזם והקולוניאליזם, ר"ל, מעוררת בקורא בבת-שחוק. ציטוטים של תיאורטיקנים ביקורתיים כמו הומי ק' באבא, המצויים בפונט שונה וכלואים במלבן בולט ("מה שבהחלט מחייב הטלת ספק הוא דרך הייצוג של האחרות", עמ' 95) מעידים כי יותר משיאנג מחויב לאיזשהו פרויקט פוסט-קולוניאלי מהפכני ונהדר, הוא מחויב קודם כל לפרוזה שתגרום למילייה הביקורתי לנעוץ את לשונה עמוקה באחוריו. ספק רב אם סטודנט באוניברסיטה אשר היה מגיש תזת מחקר נרקיסיסטית כל כך לא היה מקבל אותה חזרה עם המלצה להגישה מחדש. אולם במקרה זה, הנרקיסיזם הוא ביטוי למהפכנות והחובבנות היא ביטוי לדבקות במטרה.
 
יאנג מקפיד להיות "פוליטיקלי קורקט" ונאמן למילייה שלו. הוא פמיניסט, הוא סמי-פציפיסט, הוא דן בפמיניזם הודי, הוא מצטט באריכות מהכוהנת הגדולה של "הלימודים הפוסט-קולוניאליים", גיאטרי ספיבק, הוא אוהד את הנשים חובשות הרעלה, אהדתו נתונה לצ'ה גווארה באופן שכמעט מביך אפילו את הקורא שבאמת אוהד את הפוליטיקה הרדיקלית של יאנג. כדי לרצות את המרקסיסטים והניאו-מרקסיסטים, הוא גם מבקר את הגלובליזציה, מדבר על חלוקת משאבים צודקת ומשתמש במונחים המובנים רק למשוגעים לדבר כמו "דה-מטריאליזציה תרגומית" (?!). האקלקטיות הזאת איננה רק פתטית במונחים אקדמיים. היא מעידה על חוסר נחת, על אופייה של מה שהגדיר פרופסור אלחנן יקירה מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית כקהילה של "פרוורסיה אידיאולוגית".
 
הספר איננו עושה שירות גדול לנושאו. הוא נעדר ביקורתיות, נטול עומק, טוען טענות שכבר נטענו, מטפל ברעיונות חשובים ללא ניסיון ממשי להבינם. הדבר המפליא הוא, לאור ביקורתיותו הרבה של הכותב, היא שכל הפריטים הביבליוגרפים ששימשו את הכותב מתבססים על השפה האנגלית, מקצתם הינם תרגומים לאנגלית. שהרי הרדיקליות הביקורתית מעולם לא באמת ביקשה להתחבר לחלכאים ולנדכאים אותם היא מבקשת לשחרר מכבליהם. די לה בשנאת מולדתה ועמה והערצת האויבים המושבעים ביותר.
 
רוברט יאנג, פוסט קולוניאליזם: מבוא, הוצאת רסלינג, 2008

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “פוסט-קולוניאליזם ופוליטרוק הטרור מאוקספורד

  1. האתר של קדמה שמנסה לקדם "מאבק מזרחי" עוסק באופן אובססיבי בביזוי המזרחים ובכיבוס פשעי הערבים כלפי הילידים היהודים במדינות המוצא הערביות. הבסיס לכך הוא תיאוריה של אלא שוחט שעזבה אל ישראל לפני מעל 20 שנה לארה"ב . אלה שוחט מבססת את התיאוריה שלה על הספר אוריינטליזם של אדוארד סעיד וטוענת שהיהודים המזרחים הם אחים לנשק של הערבים הפלסטינאים כנגד ה"ציונים האשכנזים".

    מצ"ב צילום מויקיפדיה עך סמי שיטרית ,אלה שוחט ושו"ת

    http://www.flickr.com/photos/10475012@N03/3389417315/sizes/o/

    על אדוארד סעיד והאוריינטליזם אפשר למצוא הסברים בויקיפדיה.

    רשימה שכתבתי על סמי שיטרית כמפיץ דיסאינפורמציה,משכתב היסטוריה ומכבס את פשעי הערבים.

    http://egerhazy.blogspot.com/2009/02/blog-post.html

    ב"חגיגה" של שיכתוב ההיסטוריה או ביזוי המזרחים משתתפים גם איריס חפץ עורכת קדמה,יהודה שנהב ומתי שמואלוף.

    לכל דבר יש לי אסמכתאות וצילומים

  2. טור מעולה שמתאר יפה את הקשקשת המופרעת של השמאל הרדיקלי ואת תפיסותיו המעוותות והאינפנטיליות, דרך אגב ידעת דוד שחומסקי הביע תמיכה בפול פוט וזה גם אחרי שהזוועות שלו נחשפו? האם שמעת על כך שסלבוי ז'זיק הנביא החדש של השמאל אמר שהיה צריך לכרות לילדים וייטנאמים שקייבלו חיסון מהאמריקאים כאות לשמירה על האוטונומיה שלהם? מעבר לכך אתה צריך לדעת שיש פוליטיקאים שהם שטינקרים שלהם מהסוג של ג'ורג גלוואי.

  3. את הסיפור על נעם חומסקי שמעתי אולם על ז'יז'ק לא שמעתי. ג'ורג' גלאווי לא רק שהוא שטינקר מוחלט אלא פוליטיקאי מושחת שהרוויח מיליונים מקשריו עם סדאם חוסיין והועמד על ידי השמאל הבריטי בראשות קואליציה פנאטית פרו-אסלאמית שנקראה RESPECT.

  4. לעניין ג'ורג' גאלווי, כמדומני שהוא הגיש תביעת דיבה בעניין הטענות לכספים שקיבל מסדאם וזכה.
    אני נוהג להאזין (באינטרנט) לתכנית הרדיו הקבועה שלו (ביום שישי ובמוצ"ש).
    מדובר בשונא מובהק של ישראל, ואוהד חם של העניין הערבי/פלסטיני.
    נדמה לי שבזמן האחרון הוא התמתן טיפה, ולא רואה בישראל מקור כל הרוע של העולם – אולי אני טועה, אבל כך נדמה לי.

  5. סארטר היה תומך מובהק של ישראל. הוא חזר לתומך בברה"מ כשחורצ'וב עלה וגינה את פשעי סטלין, אך חזר להיות מבקר של ברה"מ לאחר שדיכאו ב1956 את המרד בהונגריה.
    לגבי פרנץ פאנון מדובר לדעתי בגאון שהיטב להסביר את ההתפרצות של האלימות במושבות הקולנליות לפני ואחרי השחרור כתהליך ולא דווקא כהצדקה מוסרית.
    באופן אישי יותר מדאיג אותי עלייתם של מפלגות השנאה והגזענות בישראל, ולא דווקא ארבעת המנדטים ההזויים של חד"ש.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s